תעשיית הכטב"מים באיראן משגשגת

על אף הנטייה להתייחס לפרסומים על מערכות נשק איראניות חדישות כ"גחמה ומופע ראווה בלבד", תעשיית המל"טים שם דווקא מצליחה לפתח כלים שראויים להתייחסות רצינית

העוקבים אחר פרסומים איראניים רשמיים, העוסקים בפיתוח מערכות נשק למיניהם, מכירים מזה שנים את הטקס הקבוע בו מוצגים אמצעי לחימה מסוגים שונים בפני בכירים, לרוב בנוכחות שר ההגנה האיראני, המתכבד בהסרת הלוט מעל מערכות נשק "הטובות והמתקדמות בעולם", כפי שמקובל להציגן.

מי שמצוי בתחום החימוש, הפלטפורמות והאמל"ח, ובוחן היטב את התצלומים המופצים על ידי סוכנויות הידיעות השונות של איראן, מוצא עצמו לעתים קרובות מגחך אל מול תצוגות של כלים בלתי מבצעיים, רובם דגמים, ברמות גימור מעוררות פליאה והשתאות, לנוכח רמתן הירודה.

האומנם כוחותיה המזוינים של איראן מבוססים על אמצעי לחימה עשויים פיברגלאס ופח? דומה, שמקורות עיתונאיים שונים (גם בארץ) נוטים לפטור את המיצגים האיראניים כגחמת שלטון, או כמיצג להמוני העם האיראני שאינם בקיאים בדקויות וברזי המקצוע. כך למשל, מוצג חימוש מונחה מתוצרת אמריקאית, שאריות ממלאי ישן שמקורו עוד בימי משטר השאה הפרסי, כ"פצצת טלוויזיה מדויקת וחדשנית".

הורגלנו ברבות השנים לראות טנקים המנוידים על גבי מובילים בלבד, טילים ישנים שנצבעו שוב ושוב, ושאר אמצעים מיושנים או דגמים. דומה, כי בתחומים ספורים בלבד, אין מדובר במצג שווא. כך למשל בתחום הטילאות הכבדה של איראן, או בתחום משגרי הלוויינים לחלל. לאחרונה, התווסף תחום נוסף של מוצרים איראניים לקטגוריה של "דברים אמיתיים", ולא רק מופע ראווה. תחום זה הוא כלי הטייס הבלתי מאוישים, שחלקם נחשף לאחרונה על ידי איראן.

ביולי 2006, בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה, בוצעו חדירות של כטב"מים שהופעלו על ידי חיזבאללה מלבנון. כלים אלה הופלו מעל שטח ישראל, זוהו בתקשורת כ"אבאביל", ורמתם הטכנית הייתה ירודה למדי, כמו גם יכולתם לשאת חימוש משמעותי (גם במתכונת של "מל"ט מתאבד").
 
ברבות השנים, הציגה איראן שלל כטב"מים בתערוכות, תרגילים ופרסומים רשמיים. חלק ניכר מהפיתוחים האיראניים בתחום הכטב"מ מעורר תהייה – כך למשל "מל"ט סילוני תוקף" המכונה קאראר – המצויד בפצצת ש.כ. בלתי מונחית, כשהפלטפורמה הנושאת אותה נעדרת מערכת תצפית בסיסית. או לדוגמה הצגה פומבית של כטב"מ המצויד בחיפוי גדול המיועד להכיל מערכת לתקשורת לוויינים (כמקובל בכלים מקבילים מערביים) – בעוד שלאיראן אין כל לוויין תקשורת משלה, והישענות על לווייני תקשורת מסחריים לשם תקשורת אל כלי מבצעי כזה נראית מפוקפקת במקרה הטוב. רבים מהמומחים שהעריכו את היכולות האיראניות בתחום הכטב"מ נטו לצד המזלזל.

דומה, כי בעת האחרונה חלה תפנית של ממש ביכולות הייצור האיראניות בתחום הכטב"מ, וחלק מהכלים שהוצגו על ידי הרפובליקה האיסלאמית נראים מתקדמים למדי, תוך שהם נוטים לחקות בהיבט התצורה שלהם, כלים מערביים בכלל, וכלים ישראליים בפרט. מעניין לעמוד על מספר כלי טיס בלתי מאוישים שהוצגו בשנה האחרונה על ידי איראן, ולעמוד מעט על מאפיינים בולטים שלהם.

יודגש, כי מאמר זה אינו מהווה סקירה טכנית והערכות בדוקות של ביצועי הכלים, אלא תיאור של שינוי מגמה בתעשיית הכטב"מ של איראן, שניתן לראות בו רמז לעתיד לבוא, באם תימשך מגמה זו גם להבא. הפיתוחים החדשים של איראן בתחום הכטב"מ מבוססים בחלקם על העתקה ישירה של כטב"מים זרים שנפלו בשטח איראן והונצלו – כך למשל, כטב"מ טקטי קטן מדגם Scan Eagle מתוצרת בואינג (באמצעות חברת הבת Insitu), הפך באיראן לכטב"מ בשם "יאסיר".

מניתוח תמונות שונות וסרטונים שהופצו על ידי האיראנים, עולה כי קיים באיראן מתקן ייצור להעתקי הכלי המקורי, וכי עשרות רבות של כלים נראים במתקן בשלבי הרכבה שונים. מבחינה מדוקדקת של החומרים ששוחררו, עולה כי הבנייה של הכלי האיראני נעשתה באיכות גבוהה בהרבה מהכטב"מים הגסים יותר והמוכרים – כולל כאלה שמופעלים בשמי סוריה – עובדה המעידה על שיפור בתהליכי העבודה וההרכבה של פלטפורמות אוויריות הבנויות מחומרים מרוכבים. פרט שאינו נהיר עד עתה, הוא מקורם של המנועים לכלים אלה – וכן איכויות המטע"ד.

ניתן להניח בסבירות גבוהה, כי דמיון חיצוני – ותהא איכות ההעתקה גבוהה ככל שתהא – אינו יכול להעיד בהכרח על רמה גבוהה באותה מידה, של מערכות אוויוניקה ותצפית. לכלי שתי תצורות הנבדלות במבנה הזנב. בחודש אוקטובר 2013, הוענק כלי מסוג "יאסיר" למשלחת צבאית רוסית, שביקרה בטהרן, כמחווה של רצון טוב, ואולי גם כמעשה התרסה כלפי ארה"ב. בחודש נובמבר 2013, החלו לצוץ ברשת סרטונים שצולמו בסוריה, בה נראה כלי מסוג "יאסיר" באוויר – בשירות משטר אסד.

מהתבוננות בתצלומים של כלים אלה שנפלו או הופלו והוצגו על ידי ארגוני מורדים, עולה בוודאות כי מדובר בכלי האיראני. זמן המיבצוע של כטב"מ זה היה יחסית קצר, ויש להניח שכלים אלה הפכו זה מכבר לפריט ייצוא בארסנל מערכות הנשק של איראן. כלי מעניין נוסף שהוצג על ידי איראן, הוא "שהאד 129", המוגדר ככטב"מ לשהייה ארוכה בגובה בינוני (MALE). הכלי נחשף בשנת 2012, והוא מזכיר בתצורתו את הכטב"מ הישראלי מתוצרת אלביט מערכות, הרמס 450. הכלי הוצג בתחילה בסדרה של סרטונים מטושטשים למדי, וללא פירוט יכולותיו.

בספטמבר 2013, בעת ביקור בכירים איראניים במתקן הייצור של הכלי, נחשף מידע נוסף, ובמיוחד מעניינת העובדה שהכלי חמוש. החימוש שהוא נושא נראה כטיל נ"ט מדגם טאו, עם רב"ת לייזר ככל הנראה. התצורה בה הוצגו הטילים מתחת לכנפיו של הכטב"מ הייתה שונה מהתקנה מבצעית (הדורשת זבילים) – אך ניתן לראות כי על שני מתלי חימוש מתחת לכנפיים מותקנים ארבעה טילים. תמונות מאפשרות מבט איכותי על המטעד של הכלי, הנראה כמוצר מקובל בתחום, מצלמה מיוצבת, עם ערוץ יום ולילה, ואפשר שגם מערכת להנחיית חימוש מונחה מדויק.

באירוע חדירת כטב"מ לבנוני בהפעלת חיזבאללה, שהסתיים בהפלתו באיזור יער יתיר שבנגב, נטען בכלי תקשורת שונים כי נעשה שימוש בכטב"מ מדגם זה. כלי טייס מתקדם יחסית, בעל כושר נשיאה סביר, ויכולת שהיה של עשרים שעות ומעלה, מהווה קפיצת מדרגה ביכולות הכטב"מ של איראן. המשמעות המבצעית לישראל, ברורה, ומציבה אתגר למערכות ההגנה האווירית של המדינה. אין דומה חדירה בדידה של כטב"מ מלבנון בימי שגרה, שמולה ניתן להזניק מטוס קרב לשם ההפלה, לטפטוף כלים רבים בעת עימות כולל שבו משוגרות רקטות רבות אל עבר ישראל.

תמונת השמיים שעל ישראל לייצר, כמו גם הזיהוי המוקדם שנדרש, מציבים אתגרים לא פשוטים. יודגש עם זאת, כי הנזק מחדירת כטב"מים עוינים עד כה למדינ ישראל הוא בעיקר מוראלי, ובציבוריות הישראלית נתפסים אירועים מסוג זה כחמורים ואף כ"כישלון". החידוש האחרון לעת עתה, שהציגה איראן (נובמבר 2013) הוא כטב"מ מדגם "פוטרוס", שהוגדר על ידי הדוברים האיראניים ככלי "אסטרטגי". מדובר בכטב"מ גדול, בעל מבנה של גוף מרכזי ושני מנורים, וכנף בעלת מוטה של כ – 15 מטרים. זמן הטיסה של הכלי הוא עד 30 שעות, רום הטיסה המוצהר הוא עד 25 אלף רגל, וטווח הטיסה – 2000 ק"מ. באם נתונים אלה שהוצגו רשמית על ידי איראן אמינים, הרי שלראשונה מצויידת איראן בכטב"מ מייצור עצמי, המסוגל להגיע בטיסה מאיראן לישראל. הכלי הוצג כשהוא חמוש בדגמי טילים המזכירים בצורתם את טילי "הלפייר" האמריקאים. לא ניתן לדעת האם איראן מצויידת בטיל אמיתי שזו תצורתו, או שהדגמים של הטילים הוצגו רק לצורכי תעמולה. הדמיון של "פוטרוס" לכטב"מ הישראלי מתוצרת התעשייה האווירית מדגם "הרון" בולט מאוד, ואין כל ספק כי המהנדסים האיראנים "קיבלו השראה" מהכלי הישראלי.

ההתבססות של איראן על כלים המועתקים ישירות או שואבים השראה מהתכנון של כלים אמריקאיים וישראליים מעניינת, ואין להוציא מכלל חשבון כי בשיקולים של בחירת התצורה לא רצו האיראנים רק להסתמך על תכן מוצלח, אלא אף ליצור דמיון ויזואלי רב שיוכל להקשות על זיהוי הכלים ככלים עויינים ובכך להגדיל את שרידותם, באם יופעלו מעל ישראל או (במקרה של העתק הכטב"מ 'סקאן איגל', אל מול מטרות אמריקאיות כולל כלי שיט במפרץ הפרסי).

לסיכום, דומה כי תעשיית הכטב"מ האיראנית עוברת שינוי של ממש בשנים האחרונות, ומציגה תוצרים מתקדמים יותר מבעבר. הכלים שאנו רואים כיום באיראן, טסים בחלקם באזורי עימות שונים (סוריה, סודן) ונמסרים לחיזבאללה. ההתקדמות בפיתוח כלי טייס בלתי מאוישים באיראן היא מגמה שיש לתת עליה את הדעת, ולהיערך להפעלה של כלים רבים בעימות עתידי באזורנו. היכולת של כלים אלה לשאת חימוש מונחה מדויק, פותחת מתארים ואפשרויות מבצעיות מגוונות, שעל מערכת הביטחון הישראלית לתת עליהן את הדעת ולהיערך מבעוד מועד. 

***
הכותב הוא ראש המרכז לחקר החלל, מכון פישר למחקר אסטרטגי אוויר וחלל

אולי יעניין אותך גם

תרגיל של צבא איראן (צילום ארכיון: AP)

צבא איראן ומשמרות המהפכה: ניסויים של מערכות הגנ"א וטילים משופרים ומשודרגים

סוכנויות הידיעות TASMIN  ו-AMN מדווחות כי במסגרת תרגיל צבאי גדול באיראן, שיגר הצבא שלושה טילי SAYYAD-2, שהם חלק ממערכת הגנ"א TALASH, אף היא תוצרת איראן, המסוגלת ליירט מטרות בגובה בינוני וגבוה וליירט מטרות בטווח של 150 ק"מ בגובה רב