שיגעון הכוח הגרעיני של קדאפי

התנהלותו המגלומנית של מועמר קדאפי כשליט לוב התבטאה במאמציו לייצור נשק בלתי קונבנציונלי, בנוסף לתמיכתו בטרור. הכאוס לאחר נפילתו מחדד את השאלה: האם עדיף שלטון רודן יציב או שיש לשאוף להתפוררותן של מדינות, גם תוך אלימות קשה

שיגעון הכוח הגרעיני של קדאפי

מועמר קדאפי הדיח בספטמבר 1969 את המלך אידריס הראשון הפרו-מערבי מהשלטון בלוב. ברם, קדאפי ראה את עצמו לא רק כמהפכן בקנה המידה הלובי. פולחן האישיות שהוא טיפח, הציג אותו גם כמנהיג ומורה דרך רוחני, שתפקידו להפיץ את המהפכה ברחבי העולם. על כן, טריפולי הרבתה להתערב בענייני מדינות ערב ואפריקה. 

לוב תויגה בעולם כ"מדינה מצורעת", וההתייחסות כלפי קדאפי הייתה כאל פסיכופט. אך קדאפי גם פעל ללא לאות להשיג נשק גרעיני, כימי וביולוגי, ולפתח טילים בליסטיים ארוכי טווח. מימון התוכניות הגרנדיוזיות הללו התאפשר בזכות עושרה של לוב בנפט. תוכנית הנשק הגרעיני התנהלה חרף הצטרפותה של לוב לאמנת ה-NPT (אי הפצת נשק גרעיני) ב-1968 ואשרורה ב-1975. משטר קדאפי התנהל אפוא בקווי התנהגות דומים לאלה של סדאם חוסיין, הרודן העיראקי, ולמשטר בטהרן.

גישושים ראשונים 

זמן מועט חלף מאז תפס קדאפי את השלטון בארצו עד שעלה בדעתו לרכוש נשק גרעיני. הוא שיגר אפוא את סגנו ג'אלוד להתייעץ עם שליט מצרים, גמאל עבד אל נאצר. כאשר נאצר קבע בפגישתם: "פצצות אטום מעולם לא עמדו למכירה", הגיב ג'אלוד באכזבה: "הו! איננו מבקשים פצצה אטומית גדולה, רק פצצה טקטית". 

ג'אלוד הגיע במרץ 1970 לביקור בסין, לפגישה עם ראש ממשלתה צ'ו אן לאי. מטרתו הפורמלית הייתה לבחון קשירת יחסים דיפלומטיים ואפשרות לשיתוף פעולה בין המדינות בתחומי המדע והטכנולוגיה. בקשתו לרכוש נשק גרעיני נדחתה בנימוס. צ'ו אן לאי הסביר לו כי על לוב לייצר פצצות אטום בכוחות עצמה. 

מאמץ לובי נוסף נקשר למצרים ולסלאח הדאית, קולונל בדימוס בצבא המצרי, שהתמנה ב-1958 למנכ"ל "המוסד לאנרגיה אטומית". בתקופת נאצר כיהן הדאית גם כשר למחקר מדעי. ב-1965 הוא הקים את חברת DCA, שבאמצעותה תכנן לפתח מעגל דלק גרעיני, המבוסס על כור פלוטוני ומתקן למחזור הפלוטוניום מן הדלק המוקרן בכור. בשנת 1970 הציגה החברה תוכנית להקמת "כור גרעיני דו-תכליתי להתפלה" בהספק של 40 מגה-וואט בסמוך לאלכסנדריה, אשר זכתה לגיבויו של נאצר ולסיוע כספי מצד הממשלה המצרית. נאצר החליט לשתף בתוכנית את לוב, וקדאפי מצידו הבטיח לתמוך בה כספית. לפיכך, כאשר ב-1970 הגיע נאצר להסכם עם קדאפי על הקמת פדרציה משותפת מצרית-לובית, הוא מינה את הדאית כשר לשיתוף פעולה מדעי של הפדרציה. ואולם, בשל דרישת קדאפי להשיג תוצאות מהירות יותר מכפי שהדאית סיפק, המאמץ המשותף לא צלח, והתמיכה הכספית הלובית התנדפה כלא הייתה.

תוך זמן קצר צצה בפני לוב האופציה הפקיסטנית. פקיסטן התחילה את תוכנית הגרעין הצבאית כמענה לנשק הגרעיני ההודי. אדריכל התוכנית היה זולפיקר עלי בהוטו, שנתמנה לנשיא בסוף 1970, והיה נחוש לבנות הרתעה גרעינית. כלכלתה הרעועה של פקיסטן הניעה אותו להציג את תוכנית הגרעין כפרויקט "פצצה איסלאמית" - סיסמה מתלהמת, שהופנתה כלפי מדינות ערב העשירות, במטרה שיממנו את התוכנית. 

קדאפי נענה במהרה, ואנשיו יצאו באוקטובר 1973 לפגישה חשאית בפריז, כדי לדון בעסקה עם נציגי פקיסטן. האישור הסופי ניתן בפברואר 1974, בפגישת בהוטו וקדאפי במסגרת הכנס השני של "הארגון לשיתוף פעולה איסלאמי" בלאהור. בתמורה, לוב הייתה אמורה לזכות בחלק מפירות המאמץ הפקיסטני. בכך התאפשרה הקמת פרויקט הצנטריפוגות להעשרת אורניום, בראשות ד"ר עבדול קאדיר ח'אן. 

אך תוחלתו של קדאפי לזכות בתמורה - נכזבה. זאת, כתוצאה מהדחתו של בהוטו מהשלטון ביולי 1977 על ידי גנרל זיא אול האק. השליט החדש התייחס לקדאפי בחוסר אמון, והעדיף מימון סעודי לתוכנית הגרעין.

בניית תשתית גרעינית

מאמציו הראשונים של קדאפי להשיג נשק גרעיני, ברכישת פצצה "מן המדף" או בתמורה למימון תוכניות הגרעין של מצרים ופקיסטן, עלו בתוהו. אף שטרם ויתר על חלומותיו, הוא הבין כי על לוב לצעוד בדרך הקשה: בניית תשתית גרעינית עצמאית, מן המסד לטפחות. במיוחד קסמו לו מילות הקסם "כור גרעיני" ו"אורניום", שיצעידו את לוב למועדון הגרעיני. בשאיפתו הוא פזל לכל אזימוט בעולם, וכך חתמה לוב על הסכמי שיתוף פעולה גרעיני עם ארגנטינה וברזיל, הודו וגם פקיסטן, צרפת ובלגיה, וברית המועצות. 

למרות רגשותיו האנטי סובייטיים בשנות שלטונו הראשונות, קדאפי שינה מאוחר יותר כיוון וביקש מברית המועצות סיוע גרעיני, וביוני 1975 נחתם הסכם עקרוני בין המדינות להקמת מרכז למחקר גרעיני בלוב, שיכלול כור קטן. אולם, המשלחת הלובית שהגיעה ב-1977 לביקור בקרמלין ביקשה לרכוש מברית המועצות כור אורניום טבעי/מים כבדים, שישמש להפקת פלוטוניום, מתקן לייצור מים כבדים, מתקן להפרדת פלוטוניום מהדלק המשומש של הכור ומתקני עזר נוספים. 

לפי רולאנד טימרבאייב, מומחה לסוגיות אי הפצת נשק להשמדה המונית, שכיהן באותן שנים בתפקידים בכירים שונים במשרד החוץ הסובייטי, לוב הייתה מוכנה לשלם לברית המועצות סכום עתק של 10 מיליארד דולר. ההצעה המפתה נדונה בכובד ראש בצמרת הסובייטית. "המשרד לבניית מכונות בינוניות" תמך באישורה, אך משרד החוץ התנגד בתוקף, מחשש להפצת טכנולוגיות נשק גרעיני. ברקע עמד גם הרצון לסייע למדינות ערב במאבקן נגד ישראל. לבסוף הוחלט לדחות את הבקשה הלובית, אך לסייע לה בתשתית גרעינית אזרחית.

ואכן, ברית המועצות סיפקה ללוב את מתקני המרכז למחקר גרעיני של תאג'ורה, שנבנה על חוף הים ליד העיירה תאג'ורה, הסמוכה לטריפולי. במרכז הוקם כור מחקר מדגם מים קלים בהספק 10 מגה-ואט, המיועד להפיק גם רדיו-איזוטופים לשימושים רפואיים. הכור הופעל בדלק גרעיני המכיל אורניום מועשר לדרגה של 80 אחוז. 

בניית הכור החלה ב-1979, והוא נחנך ב-1981. בסמוך לו נבנתה מעבדה רדיו-כימית לייצור הרדיו-איזוטופים. המרכז הגרעיני צויד גם ביחידה קריטית להכשרת כוח אדם (שהינה כור זעיר) בהספק 100 ואט, במעבדות שונות, וכן בבתי מלאכה ומתקני עזר. מבקרים במרכז ב-1984 התרשמו שהוא מצויד במכשור "המתקדם ביותר". המשטר הלובי ביקש להציג את מרכז תאג'ורה כ"מרכז מצוינות" בתחומי המדע והטכנולוגיה. ב-1980 עמדה ברית המועצות על כך שלוב תחתום עם סבא"א על הסכם פיקוח על מתקניה הגרעיניים, ואכן מרכז תאג'ורה הועמד תחת פיקוח סבא"א.

ב-1977 החלה טריפולי במגעים עם מוסקבה לרכישת כורי כוח. ב-1982 הסכימו הצדדים על הקמת כור כוח מטיפוס מים קלים בהספק 440 מגה-ואט חשמליים, שיוקם על ידי חברת ATOMENERGOEXPORT הרוסית על חוף מפרץ סירט. ב-1984 נחתם החוזה עם החברה הרוסית בסכום של מיליארד דולר. בינתיים, כתוצאה מלחץ אמריקאי, חברת  Imatran-Voimaמפינלנד, שהייתה אמורה לייצר את מערכת הקירור של ליבת הכור, משכה את ידיה מהפרויקט. גם חברת Belgonucleaire, שעליה הוטלו התכנון והארכיטקטורה של הפרויקט, נאלצה לפרוש, בשל איסור של ממשלת בלגיה על השתתפותה. החוזה להקמת הכור נותר על הנייר ימים רבים, ולבסוף התבטל.

לוב פעלה נמרצות להשיג אורניום - באמצעות גילוי מרבצים בשטחה וכן ברכש משכנותיה באפריקה. היא חתמה ב-1984 על הסכם עם ארגנטינה, שהתחייבה לספק לה ציוד ומומחים לאיתור ומיפוי מרבצים עתירי אורניום ולהכשיר כימאים לובים במיצוי וזיקוק עפרות אורניום. לפי סבא"א, בין 1978 ל-1981 לוב רכשה בניג'ר 2,263 טון yellowcake (תרכיז עופרת אורניום). בנוסף, רצועת אוזו - חבל ארץ בצפון צ'אד, הגובל בלוב מדרום - נכבשה על ידי צבא לוב ב-1973, בשל ההערכה כי החבל עשיר במרבצי אורניום. ב-1987 הצליח צבא צ'אד להדוף את הצבא הלובי מאוזו.

כנדבך נוסף, לוב פעלה להקים מתקן להמרת yellowcake לתרכובות אורניום, כגון UF6, עבור העשרת אורניום, או לתחמוצות אורניום כדלק לכורים גרעיניים, וב-1982 היא פנתה ל-Belgonucleaire לתכנן עבורה מתקן המרת yellowcake לתרכובת UF4 (שניתן להמיר ל-UF6). המתקן תוכנן לקום ליד סבחה, כ-640 ק"מ דרומית לטריפולי, אך הפרויקט לא יצא אל הפועל, בשל סירוב ממשלת בלגיה לאשרו, בלחץ אמריקאי. ב-1986 לוב רכשה מחברה יפנית, באמצעות מתווך, מתקן המרת אורניום מודולרי נייד, שהורכב חלקית אך מעולם לא הופעל.

עקב אכילס במאמץ הלובי היה המחסור בכוח אדם מקצועי. בשנות ה-70 הראשונות של המאה הקודמת אוישו משרות אקדמיות רבות בלוב על ידי מדענים מצרים, בשל המשכורות הגבוהות ששולמו להם. במיוחד בלט ד"ר עזאת עבדל-עזיז, לשעבר מנהל המרכז הגרעין המצרי אינשאץ, ששימש בין 1975 ל-1980 כיועץ מדעי לקדאפי וכמתכנן תוכנית הגרעין הלובית. במקביל, מאות סטודנטים לובים שוגרו ללימודים והשתלמויות בחו"ל. כפועל יוצא, צוות המרכז הגרעיני תאג'ורה, שבשנותיו הראשונות כלל בעיקר מהנדסים ומדענים רוסים ומעט מדענים וטכנאים לובים בלתי מנוסים, מנה בתחילת שנות האלפיים כ-750 מומחים וטכנאים לובים.

הגרעין הצבאי יוצא לדרך

פרויקט הצנטריפוגות הלובי החל ב-1982, עם הגעתו של מומחה גרמני. לטענת לוב, הוא נכשל במאמציו. למרות זאת, יש לשער כי כתוצאה מעבודתו רכשו המהנדסים הלובים התמחות כלשהי בתחום הצנטריפוגות, לקראת השלב הבא של פיתוחן בלוב. 

הפאזה השנייה בקשרי הגרעין של לוב עם פקיסטן כללה כמה שלבים. השלב הראשון החל בינואר 1984 בפגישת אנשי ממשל לובים עם ד"ר ח'אן, שבמהלכה הוא תיאר את הטכנולוגיות להשגת חומרים גרעיניים ואת המשאבים הדרושים, והציע ללוב לרכוש את טכנולוגיית הצנטריפוגות. הלובים סברו כי לעת עתה אין בארצם יכולת מדעית ותעשייתית ראויה, ולכן דחו את ההצעה. 

בשלב השני, בין 1989 ל-1991, נפגש ח'אן עם פקידי ממשל לובים בכירים, והוסכם ביניהם כי הרשת החשאית של ח'אן תעביר ללוב ידע טכנולוגי של הצנטריפוגה מדגם L-1 (הזהה לצנטריפוגה הפקיסטנית מדור ראשון P-1: בעלת רוטור המיוצר מסגסוגת אלומיניום). המגעים הושעו, בשל תחושת הממשל הלובי כי המחיר ששולם עבור הידע היה מופרז.

אך מעתוק מוחמד מעתוק, ראש תוכנית הגרעין הלובית, הבין כי דגם P-2 הפקיסטני (שכינויו הלובי L-2), שהוא בעל רוטור המיוצר מנתך פלדת מאראג', מתקדם יותר. לכן הוא פנה ב-1995 לח'אן, בבקשה לספק ללוב צנטריפוגות L-2. ח'אן לא יכול עדיין לספק אותן, וגם רצה להתפטר ממלאי צנטריפוגותP-1 משומשות. לכן, ב-1997 הוא סיפק ללוב 20 צנטריפוגות  L-1מורכבות, רכיבי 200 צנטריפוגות L-1 נוספים, וכן מיכלי גז UF6 וממירי תדר חשמלי הנדרשים להפעלת הצנטריפוגות. 

הניסוי הראשון של צנטריפוגת L-1 היה מוצלח, ובעקבותיו הוחלט להרכיב קסקדות ניסיוניות בנות 9, 19 ו-64 צנטריפוגות. אחרי כן, בספטמבר 2000 לוב קיבלה מרשת ח'אן 2 צנטריפוגות L-2, ובעקבות זאת הגישה הזמנה ל-5,000 יחידות נוספות, שגדלה בהמשך ל-10,000 יחידות. כן הוזמנו הרכיבים והציוד הדרושים במפעל להעשרת אורניום. חשאיות העסקה הייתה חיונית, ולכן רשת ח'אן העבירה את ייצור רכיבי צנטריפוגות L-2 הרחק מן העין, לתאגיד המלזי SCOMI. בדצמבר 2002 שוגרו ללוב רכיבי יחידות L-2, אך ללא רוטורי הצנטריפוגות. לוב אף רכשה מהרשת בשלהי 2001 בית מלאכה לעיבוד מכני מדויק, במטרה לייצר רכיבים עבור הפרויקט.

כתוצאה מחשיפת הרשת, בסוף 2003, התברר כי בסוף 2001 או תחילת 2002 הועבר ללוב תיעוד מפורט של פיתוח וייצור פצצה גרעינית, אשר הצביע כי מקורו בפיתוח פצצה גרעינית סינית. הייתה בכך הוכחה כי בשנות ה-80 של המאה הקודמת נרקמה עסקה בין ח'אן לבין סין: העברת טכנולוגיית הצנטריפוגות לסין בתמורה לטכנולוגיה הסינית של נשק גרעיני.

מפעל רבטה, כ-100 ק"מ דרומית לטריפולי, הוקם בין 1984 ל-1988 באמצעות החברה המערב גרמנית Imhausen-Chemie, והוגדר כמפעל הגדול ביותר בעולם השלישי לייצור נשק כימי. תפוקתו המשוערת הייתה 3-1 טון לשנה של גז עצבים סארין וכמות רבה של גז חרדל. המפעל נסגר ב-1990, כשנחשף על ידי שירותי המודיעין המערביים, אך מעריכים שייצר עד אז כמאה טון גז חרדל וסארין. ב-1992 התחילה ליד טארהונה, כ-65 ק"מ דרומית-מזרחית לטריפולי, בניית מתקן תת-קרקעי, כנראה לייצור אמצעי לחימה כימיים, אך הקמתו הופסקה בשלב כלשהו.

פעילות הנשק הביולוגי התמקדה בפרויקט "איבן-ח'יאן", שנועד לפיתוח פצצות וראשי קרב המכילים חיידקי אנתרקס או רעלן בוטולינום. ואולם, בהיעדר תשתית מדעית וטכנית סבירה, הפרויקט לא השיג תוצאות ממשיות. 

לוב רכשה באמצע שנות ה-70 טילי Scud-B לטווח 300 ק"מ, וכן דווח בשנים מאוחרות כי רכשה מקוריאה הצפונית טילי סקאד- Cלטווח 550 ק"מ, אך קדאפי שאף להקים בלוב תשתית עצמאית לייצור טילים בליסטיים, בפרט טילים ארוכי טווח בעלי משמעות אסטרטגית. הצעד הראשון החל במסגרת תוכנית חברת OTRAG המערב גרמנית לפתח רקטות המיועדות לשיגור לחלל. לרשות OTRAG עמד שדה ניסויים בזאיר, אך בשל לחצן של צרפת וברית המועצות על מערב גרמניה, נאלצה החברה להעתיק ב-1980 את ניסוייה ללוב, אל אתר שבנתה סמוך לעיירה גאוואט במדבר סהרה, כ-750 ק"מ דרומית לטריפולי. בתמורה לכך, היא התחייבה לספק ללוב תשתית וטכנולוגיה לפיתוח טילים בליסטיים .לפי מקור בממשל המרוקאי, החברה הסכימה ב-1981 לספק ללוב טילים לטווח בינוני, אולם OTRAG הכחישה זאת. החברה אמנם ערכה ב-1981 מספר ניסויים מוצלחים של שיגור רקטות, אך בשל המשך הלחץ על גרמניה הופסק הפרויקט, וב-1987 עזבה החברה את לוב. אף שלוב החרימה את המכשור לייצור הרקטות ואת ציוד שדה הניסויים, היעדר ידע טכנולוגי בתחום הטילאות מנע אותה מלהשתמש בציוד. 

בסוף 1986 פורסם כי מהנדסים מערב גרמנים סייעו ללוב בפיתוח טילים במסגרת פרויקט Ittisalat, ואף שלחו ללוב ציוד אלקטרוני וחלקי טילים כ"סחורות טכניות". ייתכן שהתוכנית הייתה לפתח טיל בעל טווח של 500 עד 720 ק"מ, שיתבסס על מאפייני V-2, הטיל הגרמני שאיים על לונדון במלחמת העולם השנייה. ממשלת מערב גרמניה התערבה כנראה בנושא, והפרויקט לא התממש. אך טריפולי המשיכה בשלה, והציעה לחברה הברזילאית Orbita Sistemas Espaciais עסקה של שני מיליארד דולר לפיתוח טילים בליסטיים לטווח קצר ובינוני, תוך ניצול תשתית  OTRAGשנותרה בלוב. נראה שארה"ב לחצה על ברזיל לביטול העסקה. 

פרויקט נוסף שהתנהל מ-1984 היה "אל-פתח" - פיתוח טיל המבוסס על טכנולוגיית טיל הסקאד לטווח 1,000 ק"מ. כחזית לגיטימית לרכישת ציוד עבור הפרויקט, ב-1984 נרשמה במערב גרמניה חברת TOP, שהייתה בפועל בבעלות לוב. ואולם, חרף הפעילות הממושכת הפרויקט לא הגיע לשלב ניסויי טיסה, וב-1999 הוא בוטל.

ב-6 באוקטובר 2003 השתלט כוח אמריקאי-בריטי על הספינה BBC China, בבעלות גרמנית, בעת מסע מדובאי לטריפולי. הכוח הסיט את הספינה ממסלולה אל נמל טראנטו שבדרום איטליה, ונמצאו במטענה חמש מכולות שבתוכן אלפי חלקי צנטריפוגות. הייתה זו חשיפה של פרויקט הצנטריפוגות הלובי.

נוכח עוינות המערב כלפיו ובשל חשיפת הפעילות הלובית הבלתי לגיטימית, קדאפי חשש שגורלו יהיה כשל סדאם חוסיין. לכן הוא הודיע על פירוק הפרויקטים לנשק השמדה המונית של לוב וחשיפתם בפני ארה"ב, בריטניה וסוכנויות האו"ם. היה זה סוף פסוק לתוכניות הנב"ק (נשק בלתי קונבנציונלי) שלו.. 

התגובה האמריקאית - למדר את ישראל כעונש על הפטפטת של ראש הממשלה שרון ב-2001, שחשף מידע רגיש בדבר מאמצי לוב להשיג נשק גרעיני - רמזה כי המוסד ואמ"ן קיבלו את המידע מהמודיעין האמריקאי. בשל כך, למרות המגעים החשאיים שהתנהלו ב-2003 בין לוב ל-CIA האמריקאי וה-MI-6 הבריטי, מגעים שבעקבותיהם החליט קדאפי על התפרקותו מנב"ק, קהיליית המודיעין הישראלית לא ידעה דבר על כך. היא גם לא הייתה בסוד גיוס סוכנים ברשת ח'אן על ידי ה-CIA.

קהיליית המודיעין הישראלית שגתה בהיעדר כיסוי איסופי מתאים לפיתוח נב"ק בלוב. ראשית, לאורך תקופה ארוכה נחשב המאמץ הלובי כחובבני וחסר תשתית משמעותית בתחום המתקנים, הציוד וכוח האדם המקצועי. שנית, מאמצי עיראק ואיראן בתחומי הנב"ק הוערכו כבעלי פוטנציאל סיכון רב, ולכן עיקר משאבי האיסוף המודיעיני הושקעו בהם. 

סוגיית הנשק הגרעיני הפקיסטני הוסטה כלפי מטה בסולם עדיפויות האיסוף והמחקר. בפרט נפגעה היכולת המודיעינית לחשוף את הנגזרת החשובה ביותר של הגרעין הפקיסטני בהיבט הישראלי: סכנת זליגתו באמצעות ח'אן ללוב ולאיראן. לימים התברר, כי פעילות ח'אן התנהלה בחלקה במלזיה, מחוץ לטווח הרדאר של המודיעין הישראלי, וגם פעילותה בדובאי החליקה מתחת לרדאר.

בהיבט הגלובלי, הסוגיה הלובית מעוררת תהיות. ראשית, קיימים סימני שאלה בדבר יכולת אכיפת משטריאי הפצת נשק השמדה המונית על מדינות סוררות. שנית, ניתן לשאול: האם עדיף היה להשלים עם שלטון יציב של רודנים כקדאפי וסדאם חוסיין, אסד והאייתולות בטהרן, או שיש להביא להפלת שלטון הרודנים, חרף תהליך ההתפוררות של מדינותיהם, שילווה באלימות קשה? 

עם כל הצער על המצב בסוריה ובעיראק, כמדומה שלפחות בזווית הראייה הישראלית, האפשרות השנייה עדיפה- קל יותר להכיל אותה, ואפשר שלבסוף המצב יתייצב.

***

סא"ל (מיל') ד"ר רפאל אופק הוא מומחה לפיזיקה והטכנולוגיה של הגרעין. שירת בעבר בקהיליית המודיעין הישראלית כחוקר ומנתח בכיר

 

אולי יעניין אותך גם

An F-15C Eagle assigned to the 493rd Fighter Squadron takes off in support of exercise Point Blank 20-1 at Royal Air Force Lakenheath, England, Jan. 30, 2020. Point Blank is a bilateral exercise that enhances professional relationships and improves overall coordination with allies and partner militaries. (U.S. Air Force photo by Airman 1st Class Mikayla Whiteley)

 

בית הנבחרים של ארה"ב אישר תקציב ההגנה לשנה הקרובה

אישור התקציב מאפשר לפנטגון להתחיל ברכש עשרות מערכות נשק חדשות