פרויקט ת'

במשך שנים דיברו "מקורות זרים" על טיל נ"ט ישראלי סודי, שנחשב לטוב מסוגו בעולם. כעת מספרים צוות מפתחי טיל ה"תמוז" ברפאל על הפרויקט שזיכה אותם בפרס ביטחון ישראל

[ד"ר פאול כץ ז"ל מודד את הטיל]

 

הכול החל בדיון מטה של יום שישי ב 1974 לאור לקחי מלחמת יום כיפור במחלקת כח"ן (כינון-חימוש-ניווט). ראש המחלקה, ד"ר יעקב ב"ש, הציג פנייה מפתיעה ליחידה שעד אז לא עסקה בפיתוח טילים: פיתוח טיל טקטי קצר-טווח נגד מטרות-נקודה (טנקים בעיקר).

דניאל לשם (דני), כראש מדור צעיר באותה תקופה, הביע התנגדות נחרצת לכך שליחידה שלא היה לה רקע או ניסיון מתאימים תטפל בבעיה. יעקב, באופן הפגנתי, הטיל דווקא על דני להכין מסמך אפיון לפרויקט. יומיים אחר כך קיבל דני מיעקב כתב מינוי לעמוד בראש צוות "טיל טקטי קטן", שאליו היה מצורף נספח עם הנחיות, אותו הנייר שהוא עצמו ניסח.

עבודת איסוף נרחבת שבוצעה ברפאל קבעה שדרושה יכולת פגיעה מדויקת בטנקים (ובכלל במטרות-נקודה ניידות) מעבר לטווח האפקטיבי של הטנקים, כלומר בתחום שלושה עד 10 ק"מ. הטווח הגדול נועד בין היתר להוות חלופה במצבים שבהם ישנו קושי בקבלת סיוע אווירי צמוד.

הצוות התרכז בעיקר בבדיקת טכנולוגיות ביות טלוויזיוני (שפותחו ברפאל עבור טילי אוויר-שטח) וביות לייזרי.  דני נטה לאפשרות הביות הטלוויזיוני בתפיסה של טיל בעל כושר ייחודי לחדירת שריון כבד . בהדרגה הפך לנלהב יותר ויותר, ממש "משוגע לדבר", לרעיון אשר ייקרא לימים "תמוז". כשחודש לאחר התחלת הבדיקה, הוצגה תכנית ראשונה בפורומים שונים בחטיבה ונתקלה פחות או יותר בתגובה - "ציפינו למחקר מערכת מעמיק והשוואתי שיימשך חצי שנה עד שנה..."

הצוות התחיל להפיץ את הרעיונות החדשים ולהיפגש עם מומחים שונים ברפאל למבנה, רש"קים, מנועים,  תקשורת וכדומה כדי לגבש את תצורת הטיל. כשהמומחים נוכחו שמדובר בצוות רציני, גם ד"ר משה אפשטיין ז"ל (כינויו היה מויה), מומחה לטילים בקנה מידה עולמי התגייס לסייע לו. מויה הציע להתבסס על מנוע רקטי יחיד ופשוט לשני השלבים, מאיץ ושייט. התגובה של יחידת מנור, האחראית לפיתוח המנועים הרקטיים ברפאל, באותם ימים הייתה שיחס הדחפים הגבוה הנדרש הוא בלתי אפשרי. מויה ישב ותכנן לפרטי פרטים מנוע שעונה על הדרישה המבצעית. דגם זה הועבר למנור וזכה לביצוע מוצלח. כמו כן, תכנן מויה את ראש הביות האלקטרואופטי, שהיה מהפכני באותה תקופה מבחינת גודלו ופשטותו, ומבוסס על ג'ירו ייצוב פשוט.

ד"ר פאול כץ ז"ל ששב לארץ כחודשיים לאחר הנעת הפרויקט מלימודים, בחר לעמוד בראש מחלקת כח"ן בעיקר הודות לפרויקט ה"תמוז", שלו חזה עתיד מזהיר ומינה את דני למהנדס מערכת "תמוז".

"הקרקס הנודד"

במשך שלוש השנים הבאות רוכז מאמץ סביב הנושא בעוד שמשימות אחרות של המחלקה נזנחות, עד שהפך לפרויקט-ת'. היו אלה שנים של התלהבות, של בראשיתיות, של מסע בלתי פוסק לשכנוע כל הגורמים במעגלים הולכים ומתרחבים: ברפאל, בצה"ל ובמערכת הביטחון. פאול ודני נדדו לכל מקום אפשרי עם דגם-עץ של הטיל ("הקרקס הנודד" הם קראו לזה). התקבלה גם תמיכה גדולה מבית, מד"ר זאב בונן ז"ל, מנכ"ל רפאל באותה תקופה, ומסגנו למו"פ, ד"ר אליעזר גון ז"ל. התמיכה התבטאה בכל המובנים, הן בהקצאת כספי מו"פ עצמי והן במסע שכנוע נמרץ במערכת הביטחון.

הרמטכ"ל לשעבר רפאל איתן (רפול) ז"ל, שהיה אז מפקד פיקוד צפון, קיבל אותם לבדו בלשכתו והביע תמיכה רבה ברעיון. רפול סיפר להם כי הוא העלה רעיונות דומים לאחר מלחמת יום הכיפורים, לימים התברר להם כי אכן כך היה. גם פגישה מכרעת אחרת, בלשכתו של מפקד גייסות השריון - אלוף מוסה פלד ז"ל, זכורה לצוות היטב.  הם הופיעו בפני פורום גדול וזכו לדברי שבח ועידוד יוצאים מן הכלל. ביקור זה דחף אותם להפיץ את הרעיון בצורה מסודרת. הם הכינו דו"ח קדם תיכון "תמוז", שיצא לאור ונתן לנושא דחיפה חשובה הן ברפאל והן במערכת הביטחון בדרך להכרה כפרויקט לאומי.

עניין מרכזי שהטריד אותם נגע לאופן הפעולה הבסיסי של הטיל: הבחנה במטרות או בסביבתן הקרובה דרך עין הטיל לפני השיגור, ירי הטיל במסלול קשתי, המשך צפייה בתמונת עין הטיל תוך התרוממותו והתקרבותו למטרה.  הם תהו האם המעבר המהיר מתמונת הנוף השטוחה לתמונה אלכסונית וגילויים של פרטים חדשים ואזורים נסתרים, ניתן להבנה, לשליטה ולבקרה על ידי מפעילים שהם חיילים מן השורה?

שאלה זו גרמה להם נדודי שינה לא מעטים עד שהתחילו לצבור ניסיון אמיתי בניסויים ובתרגילים. הבעיה הקשה יותר נותרה שאלת התפעול בזמן המעוף, את ההדמיה הראשונה של תמונת הטיל במעוף יצר דני באמצעים פרימיטיביים ביותר: מצלמת וידאו ידנית ודגם של טנק, שהונחה בחולות של מכון דוד. באמצעות תנועה משולבת של התרוממות ו-zoom בכמה שלבים, הוא צילם את הסרט הראשון של טיל "תמוז" אשר שימש אותם בהצגות.

בהמשך ביצעו ניסיונות רבים לצילום באמצעות מצלמה מיוצבת חלקית ממטוס קל, ובשלב מתקדם יותר - ממטוס קרב שהיה מצויד בטיל אימונים אלקטרואופטי. ההתקדמות הגדולה הושגה לאחר שפיתחו את ראש הביות ותלו אותו על מסוק שעמו ביצעו יעפים מלאים ומדויקים (אם כי במהירות איטית יחסית לטיל).

מגדילים את הטווח

באותה תקופה הוציא השריון דרישה מבצעית לפיתוח טיל נ"ט לטווח של 6 ק"מ, האפיון תאם טילי קו ראייה רוכבי קרן. טווח של 12 ק"מ (שהיה בבסיס קדם התיכון ברפאל) היה בלתי נתפס לטנקיסטים שנלחמו לטווחים של קילומטרים ספורים. הוחלט להוציא תגובה מתאימה, ונכתבה הצעה לפיתוח "תמוז-2", טיל ל-6 ק"מ המבוסס על "תמוז" המקורי (זכה לכינוי "תמוז 1/2"). כשנתיים לאחר מכן התקבלה הזמנת עבודה ממשרד הביטחון.

צוות הפרויקט ברפאל החליט לפתח את הטיל לביצועים מלאים (גם נגד מסוקים) לטווח של 8 ק"מ ותקשורת ל- 10 ק"מ,  כשהם נעזרים ב"אליבי" שהמנוע הרקטי פועל לטווח של 6 ק"מ בלבד. כשלוש שנים לאחר מכן, כשצה"ל החל בניסויי קבלת המערכת "התיאבון כבר בא עם האוכל". הם התבקשו לבדוק האם הטיל יפגע במטרה במרחק של 8.5 ק"מ, ולאחר ההצלחה - האם יפגע גם ב-10 ,9 ולבסוף 12 ק"מ. הסימולציות והניסויים שבאו בהמשך הראו כי למרות שלא תוכנן לכך, הטיל מסוגל לפגוע גם במטרות במרחק של 12 ק"מ (אם כי בביצועים מופחתים). המעגל נסגר.

אופן הפעולה של "תמוז" תוכנן מלכתחילה ככינון ישיר, עם הרחבה מינימלית - ירי למטרה נסתרת על ידי כינון לנקודת-מוצא מזוהה ומעבר למטרה רצויה אחרת בתחום שדה הראייה, המתגלה במהלך המעוף.

בתחילת הדרך העלה ד"ר אליעזר גון ז"ל את הצורך בניווט ביניים ל"תמוז" - ירי אוטונומי באמצעות מערכת ניווט בטיל לאזור המטרות על פי מידע שיכול להתקבל ממקורות שונים, וכאשר הטיל מתקרב לאזור המטרות מזהה הטילן את המטרה הרצויה ומסמן אותה לטיל, שמתביית עליה. אולם פאול ודני חשו כי זה לא יהיה נכון באותו שלב מבחינת עלויות שיתווספו ומורכבות ההפעלה. הוחלט לדחות את רעיון ניווט הביניים לשלב שיפורים עתידי ואכן הרעיון הטכני וההזדמנות להכנסת ניווט ביניים צצו בשלב מתקדם בפיתוח דור ב' והתקבלו בהתלהבות. בדור ב' גם הוגדל הטווח אפילו ל-14 ק"מ על ידי התאמת הטייס האוטומטי לירידה במהירות, כשבדגמים מתקדמים יותר כגון ה-SPIKE NLOS,  הוגדל טווח הטיל ל-25 ק"מ.

עם הופעתו של טנק T-72, שנחשב כבלתי חדיר לכל אמצעי הנ"ט שהיו קיימים אז, הוחלט במערכת הביטחון להתניע את פיתוח "תמוז" כפרויקט חירום לאומי, במענה לאיום החדש. באותו שלב טרם נקבע סוג המשגר הקרקעי וברפאל ונבדקו מספר אפשרויות. שנה לאחר מכן נפלה ההחלטה, והם בחרו במשגר "חפיז" שהעריכו כי רק אותו ניתן לממש בזמן הקצר שנותר לסיום פיתוח המערכת המבצעית.

המנוע ניצת בקול רעם אדיר

מכיוון שהפלטפורמה שנבחרה לא הייתה מבוססת על טנק, ההחלטה גרמה לכך שהשריון, אשר דרש פיתוח טנק טילים - משך את ידיו מניהול הנושא. הפרויקט עבר לחסות הצנחנים, שהקימו את היחידה הראשונה. כשנתיים מאוחר יותר הועברה היחידה לאחריות ישירה של המפח"ש ובהחלטה שהתקבלה לאחר כ-10 שנים, הועברה היחידה לאחריות חיל התותחנים, אגד "קלע דוד" (גדוד "מורן"), עד היום.

ניסויי הביות הראשונים של הטיל החלו כשנתיים מהתנעת תכנית החירום, הם הראשונים בעולם. היום ידוע שהאמריקנים פיתחו במקביל מערכות דומות בשמות שונים (M ,NLOS ,LAM-FOG) אך החלו בניסויים מספר שנים אחרי רפאל ולא הצטיידו בהם עד היום.

בניסוי הראשון גוייס נווט של חיל האוויר לשמש כטילן. ד"ר כץ עמד על כך שהשיגור הראשון יופקד בידיים מיומנות ולא יבוצע על ידי צוות הפיתוח בעצמו, ודני היה מפקד השיגור. מאוחר יותר גם ניהג דני בעצמו את הטיל. קשה לתאר את התחושות הנפלאות של הצלחות ראשונות, מספר דני. מערכת כה מורכבת, שמספר הכשלים האפשרי בה הוא כה גדול. המנוע ניצת בקול רעם אדיר, עֵרב כל-כך לאוזן, משאיר ריח חריף של גזים שרופים. הטיל נוסק גבוה. שקט משתרר במשגר. הטיל משדר את תמונת הווידיאו ונענה לפקודות מידית הניהוג שמכוונות אותו בבטחה לפגיעה במרכז המטרה ההולכת ומתקרבת וממלאת במהירות את כל המסך. שאגות השמחה של כל הנוכחים, שחרור ממתח רב שהצטבר, סיפוק עצום ותחושת הישג משותפת לכל האנשים הרבים שנוטלים חלק ברגע היסטורי.

תוך שלוש שנים מהתנעת תכנית החירום, התחילה רפאל לספק לצה"ל טילים ומשגרים - זמן שיא בכל קנה מידה ועל כך הוענק לצוות פרס ביטחון ישראל. את ההצלחה הגדולה של הפרויקט זוקף דני במידה רבה לזכות העבודה המלוכדת ביחידה אחת, בתחושה של שליחות כמשפחה של מיטב המומחים ברפאל בראשותו של המנהיג, המדען והחבר הנאמן – ד"ר פאול כץ.