על הכוונת: הכור הגרעיני בדימונה

בתקופה ה"מלחמה הקרה" ברית המועצות תכננה להפציץ את הכור הגרעיני בדימונה מספר פעמים. אל"מ (מיל') פסח מלובני על המידע שיוצא לאחרונה מבכירי המשטר הסובייטי לשעבר

מאז קריסת ברית המועצות החלו להתפרסם זיכרונות של בכירים במשטר הסובייטי בדבר פעילויות ורעיונות שונים כלפי ישראל, בעיקר בעת מלחמותיה נגד מדינות ערב, שהיו בעלות הברית של מוסקבה. במיוחד בולט הנושא של כוונות והכנות לפגוע ביעד אסטרטגי ישראלי מן המעלה הראשונה, והוא הכור הגרעיני שבקרבת בדימונה.

לאחרונה התפרסם כי גנרל סובייטי ותיק, וסילי רשטניקוב, ששימש מפקד כוח המפציצים האסטרטגיים בחיל האוויר הסובייטי בשנים 1980-1969, ואחר כך סגן מפקד חיל האוויר הסובייטי בשנים 1986-1980, חשף את זיכרונותיו, בראיון לרגל יום השנה לניצחון על גרמניה הנאצית, ובכלל זה את ההוראה שקיבל במהלך מלחמת ששת הימים, להתכונן להפציץ את הכור הגרעיני בדימונה, ויעדים נוספים של צה"ל בסיני. באותה עת שימש הגנרל מפקד חטיבת מפציצים, שהייתה אמורה לבצע משימה זו בערב ה-10 ביוני, לאחר שצה"ל פתח בהתקפה על סוריה. הגנרל ציין כי בהנחיות שקיבל, נאמר לו למחוק את סימני הזיהוי הסובייטיים של המטוסים ולהחליפם בצבעי ובסימני זיהוי של חיל האוויר המצרי, וכן לקחת מהטייסים העתידים להשתתף במשימה את תעודות הזהות שלהם למקרה שיילכדו. "אם ייתפסו, עליהם לשתוק או לשקר ולא לחשוף את מעורבות ברית המועצות, כך אמרו לנו". (אגב, כך גם נהגו הסובייטים בעת נוכחות טייסיהם במצרים בתקופת מלחמת ההתשה).

על פי מקורות אחרים, המתייחסים למעורבות הסובייטית במלחמת ששת הימים, ההתקפה הישראלית על סוריה עוררה חשש כבד אצל ההנהגה הסובייטית באשר לגורלה של ידידתם הסורית, והם חששו מפני כיבוש דמשק על ידי ישראל, ונפילת משטר הבעת' הסורי הפרו-סובייטי. לפיכך הם קראו לישראל להסיג את כוחותיה משטח סוריה ללא דיחוי. ישראל המשיכה בהתקפתה בחזית הסורית, ולאחר כיבוש קוניטרה ב-10 ביוני דיווחו הסורים למוסקבה כי טנקים ישראליים מתקדמים לעבר הבירה הסורית, וביקשו שזו תנקוט בכל הצעדים האפשריים כדי לסכל את ההתקפה הישראלית, אחרת יהיה מאוחר עבור סוריה.

בעקבות כך שיגרו הסובייטים כוח ימי שכלל סיירת טילים ומספר צוללות לחוף הסורי, ובצהרי אותו יום ניתקו את יחסיהם הדיפלומטיים עם ישראל, בהאשימם אותה בהפרה גסה של החלטות מועצת הביטחון להפסקת אש במזרח התיכון. הסובייטים העבירו במקביל גם אולטימטום לנשיא ארצות-הברית, ג'והנסון, ובו תלונה על כך שישראל אינה ממלאת אחר החלטת מועצת הביטחון להפסקת אש מיידית, ודרשו ממנו לשכנע את ישראל לעצור את המתקפה ללא דיחוי, ואף איימו לנקוט בכל צעד שיידרש, כולל צעדים צבאיים, אם ישראל לא תפסיק את הלחימה תוך מספר שעות.
 
על רקע זה נעשו הכנות בזרועות השונות בכוחות המזויינים הסובייטים. על פי ריאיון מוקדם יותר של רשטניקוב, הורה המטה הכללי לחטיבת מפציצי טו-16 (עליה פיקד), שהיתה ערוכה באוקראינה, ובה שלוש טייסות (30 מפציצים), לצבוע את המטוסים בצבעי חיל האוויר המצרי, ולהיערך לתקיפת יעדים בישראל. המטוסים חומשו בפצצות קונבנציונליות ולא גרעיניות, ושניים מהם שנצבעו בהתאם טסו מבסיסם באוקראינה לבסיס בצפון הקווקז כדי להיות קרובים ליעד ומוכנים למשימה. זמן קצר לאחר מכן נחשף הדבר באמצעי התקשורת המערביים, ובעקבות כך הצטוו שני המטוסים לחזור לבסיס האם שלהם. מהלך דרמטי זה לא יצא בסופו של דבר לפועל. על פי דברי רשטניקוב, שיחת טלפון דרמטית בין השליט הסובייטי – ליאוניד ברז'נייב לבין נשיא ארה"ב לינדון ג'והנסון, מנעה את ההפצצה וכן פלישה מתוכננת של כוחות סובייטים לחיפה דרך הים. בשיחה בין שני המנהיגים, שהתנהלה ב"טלפון האדום", הזהיר השליט הסובייטי כי אם כוחות צה"ל יתקדמו לעבר דמשק, ברית המועצות תנקוט צעדים עצמאים הכוללים תקיפת מטרות בישראל.

שר החוץ הסובייטי הציע במהלך המשבר לנקוט בצעד אחר ולנתק את היחסים הדיפלומטיים עם ירושלים במקום התערבות צבאית. ברז'נייב וג'ונסון, שהבינו כי התערבות סובייטית צבאית עלולה לגרום להידרדרות למלחמת עולם גרעינית, הסכימו על המהלך הדיפלומטי. רשטניקוב הוסיף כי המבצע נמנע ברגע האחרון בשל הצלחתה המסחררת של ישראל במלחמה, וכי התכנית הסובייטית השאפתנית בוטלה ברגע האחרון בשל ההצלחה הישראלית בהשמדת חיל האוויר המצרי, ביום הראשון של המלחמה. כמו כן, לאחר המלחמה התברר כי המודיעין הסובייטי גם לא היה מודע לטילים אמריקנים שהיו מוצבים כדי להגן על אזור הכור מפני תקיפות אוויריות.

רשטניקוב אינו היחידי החושף כוונות סובייטיות לפגוע בכור בדימונה. גם במלחמת יום הכיפורים היו בצמרת הסובייטית מי שהתכוונו לעשות כן במהלך המלחמה. התקפת הנגד הישראלית בגולן לתוך השטח הסורי ב-11 לאוקטובר, וצליחת צה"ל את תעלת סואץ מערבה לתוך שטח מצרים, תוך כיתור ארמיה 3 המצרית, הדאיגו מאד את ההנהגה הסובייטית, והביאו אותה לנקוט בצעדי מוכנות שונים בשטח, שנועדו להרתיע את ישראל מלנקוט בצעדים חמורים מבחינת בעלי בריתם, הערבים, ובכללם: התקדמות כוחות ישראליים לעבר קהיר ודמשק, ומניעת תבוסה ערבית חדשה, תקיפת יעדים אסטרטגיים במדינות ערב, כסכר אסואן במצרים ושימוש בנשק גרעיני כנגד מצרים וסוריה. כך לדוגמא סיפר שר ההגנה הסובייטי, מרשל איגור דימיטרביץ' סרגייב, לשר ההגנה הסורי לשעבר, מוסטפא טלאס, כי ביום העשירי למלחמה, כאשר הישראלים החלו לצלוח את תעלת סואץ ולכתר את הארמיה השלישית המצרית, ונעו לעבר קהיר עד הק"מ ה-101, הוא קיבל פקודה מן המפקדה להתכונן לאפשרות של ירי טילים לעבר יעדים בישראל. הקצין הסובייטי שימש אז מפקד חטיבת טילי קרקע-קרקע אסטרטגיים בדרגת אל"ם, המצוידים בראשי נפץ גרעיניים. על-פי ההוראה שקיבל הוא החליף את ראשי הנפץ הגרעיניים של 12 טילים בראשי נפץ קונבנציונליים, והכין אותם לשיגור לעבר המטרות שנקבעו לו: בסיס חיל-האוויר הישראלי ברמת דוד, הכור הגרעיני בדימונה, בתי הזיקוק בחיפה, ואחרות.
אותה חטיבת טילים הייתה ערוכה אז באוקראינה, בקרבת העיר קייב, ונמצאה בטווח מטרות אלה. לדבריו, מאחר והכוחות הישראליים עצרו בק"מ ה-101 מקהיר, ושתי המעצמות הבינו כי יש להביא להפסקת אש, שינתה ההנהגה הסובייטית את החלטתה לתקוף מטרות אסטרטגיות אלה. מקרה שלישי בו עלו כוונות בהנהגה הסובייטית לפגוע בכור בדימונה היה לאחר מלחמת שלום הגליל, בעקבות הצבתן של שתי חטיבות הגנה אווירית 5-SA סובייטיות לסוריה, שתוארו אז כמערכת טילי הקרקע-אוויר הסובייטית המתקדמת ביותר שבנמצא, שעד אז לא יצאה מגבולות ברית המועצות. ההנהגה הסובייטית בראשות ברז'נייב החליטה להיענות באוקטובר 1982 לבקשת הסורים, שמצאו את עצמם, לאור תוצאות הלחימה במלחמה זו, ללא הגנה אווירית וכמעט ללא חיל אוויר יעילים מול ישראל, דבר שהביא את הנשיא אסד, כנאצר בשעתו, לצאת למוסקבה לביקור דחוף וחשאי ב-26 ביוני, ולבקש "מטרייה אווירית" סובייטית נגד ישראל.

הסובייטים, כאמור, נענו לבקשות הסוריות לשגר אמל"ח וגם כוחות כדי לחזק את מערכת ההגנה האווירית הסורית, שנפגעה קשה במלחמה. עם זאת, ההנהגה הסובייטית חששה מפני פעולה ישראלית נגד כוחות אלה, בעיקר מפני פעולה קרקעית, על רקע מידע שהגיע אליה בהקשר זה משירותי המודיעין שלה, הן ה-KGB והן ה-GRU (המודיעין הצבאי). הסובייטים חששו מפני תקיפת כוחותיהם ששרתו בחטיבות אלה, וביחוד מפני שביית חיילים סובייטים על ידי הכוחות הישראלים.

על רקע זה נבחנו במוסקבה ביוני 1983, אפשרויות פעולה שונות למקרה שכזה. בעוד שמשרד ההגנה בחן רעיונות שונים לתגובה צבאית, ובהן תקיפה גרעינית של הכור בדימונה, בדיון בראשות סגן הרמטכ"ל, סרגיי אכרומייב, התנגד משרד החוץ נמרצות לרעיון של תקיפת ישראל, וטען כי הדבר לא יסייע לשחרר את השבויים הסובייטים, ועשוי להביא לעימות עם ארצות הברית. דברים אלה נחשפו על-ידי אולג גרינבסקי, שהיה בכיר במשרד החוץ הסובייטי באותה עת. בשל חשש שהאתרים בהן היו ערוכות חטיבות אלה יותקפו בידי כוחות מונחתים ישראליים, נבנה סביבם מערך הגנה שכלל גדרות תיל כפולות, מוקשי נ"א, כוחות הגנה סוריים בתוך האתרים, וגדוד צנחנים סורי שנערך מחוצה להם.

עם זאת, בדצמבר 1983 הותקפה אחת החטיבות קרקעית בידי גורמים לא מזוהים. במהלך הקרב שהתנהל בלילה נהרגו 20 חיילים סורים מכוח האבטחה של החטיבה, וכן כ-60 איש מהתוקפים. אנשי הסגל הסובייטי של החטיבה לא נפגעו. לסובייטים יש שתי גרסאות ביחס לאירוע. הגרסה האחת גורסת שההתקפה בוצעה בידי קבוצה של האחים המוסלמים. הגרסה השנייה מייחסת אותה לישראל, כנקמה בסובייטים על הסיוע שהעניקו לסוריה. כפי שנחשף בזיכרונותיהם של בכירים במשטר הסובייטי, ובכלל זה במשרד החוץ, כויקטור ישראליאן, האפשרות למעורבות סובייטית צבאית בסכסוך בין ישראל למדינות ערב נדונה בצמרת הסובייטית בכל אחת מהמלחמות, ועוררה מחלוקת, כאשר מי שתמך בכך היה שר ההגנה, המרשל גרצ'קו, שנודע בעמדותיו האנטי ישראליות, שנתמך על ידי יורי אנדרופוב, ראש הקג"ב ואחרים. בראש המתנגדים לכך עמד ראש הממשלה, קוסיגין, שנתמך על-ידי שר החוץ, גרומיקו.

העמדה שגובשה בסופו של דבר הייתה שברית המועצות לא תתערב כל עוד ארצות הברית אינה מעורבת בלחימה, אך מאידך עליה להתכונן לאפשרות שתצטרך להתערב. מי שעמד מאחורי המהלכים והרעיונות לתקוף את ישראל במהלך מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים היה כאמור שר ההגנה הסובייטי, המרשל גרצ'קו, ששימש בתפקידו בין השנים 1976-1967, ושהיה ידוע כאדם תוקפני, גס-רוח ונתון לגחמות. כך לדוגמא הציע בזמנו לכרושצ'וב בתחילת שנות ה-60, בהיותו מפקד כוחות היבשה של ברית-המועצות, לכבוש את מערב אירופה תוך 7 ימים, ובעת הסכסוך הסובייטי-סיני ב-1969, הציע לתקוף את סין בנשק גרעיני, הצעות שנדחו על-ידי ההנהגה הסובייטית, ולא בוצעו.

גרצ'קו היה ידוע בעמדותיו העוינות למערב ולישראל, כפי שבאו לידי ביטוי גם באירועים קודמים. למרות שמאז שמונה לשר ההגנה על-ידי ברז'נייב היה זהיר יותר בתגובותיו, הוא לא היסס להפגין את עוצמת ועליונות הכוחות הסובייטים. גרצ'קו ייחס חשיבות אסטרטגית מיוחדת למזרח התיכון, ועמדותיו במהלך המלחמה ב-1973 התאפיינו לא אחת ברגשיות רבה ובהתלהטות, ובאו לידי ביטוי לא אחת בהפגנה פיזית של נפנוף באגרופיו, תוך שהוא מאיים לחסל את האימפריאליזם והציונות, מופע שאף אחד לא התייחס אליו ברצינות. בהקשר זה ניתן גם להציג את תגובתו לפניית השגריר וינוגראדוב אליו לבקשת סאדאת, כדי שיאשר את ירי טילי ה"סקאד" לעבר יעדים ישראליים בסיני בסיומה של מלחמת יום הכיפורים.

במהלך המלחמה הציג גרצ'קו עמדות קשוחות, ובין השאר תמך בשיגור כוחות למזרח התיכון, ובכלל זה במטרה להשתלט מחדש על רמת הגולן. הוא זה שעמד מאחורי הפעלת הרכבת האווירית והימית למצרים וסוריה, וההכנות הצבאיות האחרות שאותרו במהלך המלחמה, וכאלה שלא אותרו אז, וחלקם נחשפו רק בשנים מאוחרות יותר.

עדויות אלה והמידע שנחשף על-ידי בכירים מתקופת המשטר הסובייטי, הן הוכחה לכוונות ששררו לאורך השנים בצמרת הביטחונית והצבאית הסובייטית, לפגוע בכור בדימונה בכל הזדמנות אפשרית, ושלא פסו ממנה גם לאחר תקופת גרצ'קו. ההנהגה המדינית הסובייטית הייתה כאמור שקולה יותר, והבינה את המשמעות האפשרית של מהלך קיצוני שכזה, ולכן פסלה כנראה רעיונות אלה מכל וכל, ומנעה מתרחיש לא אחראי שכזה לקרות, וטוב שכך.

***
אל"מ (מיל') פסח מלובני, שירת בקהיליית המודיעין. כיום חוקר עצמאי של תולדות צבאות ערב והיסטוריה צבאית

אולי יעניין אותך גם

הנזק בחמישה אתרים שתקף, על פי פרסומים צה"ל, במהלך התקיפה. צילום: ImageSat International (ISI)https://www.imagesatintl.com
 

"ישראל תתקוף בעתיד יעדים איראנים אסטרטגיים"

לאחר ההתקפה הנרחבת של צה"ל על יעדי כוח קודס בסוריה, מעריכים בחברת מודיעין ישראלית כי תקיפה כירורגית אחת שבוצעה היוותה מסר להנהגת איראן. על פי חברת אימאג'סאט, היעד המדובר הוא "בית הזכוכית" בנמל התעופה בדמשק