סודות תעשיית החלל הרוסית

בבוקרו של השישה באוגוסט התעוררה תעשיית החלל הרוסית לכישלון נוסף בשרשרת הכישלנות הארוכה המלווה אותה בשלוש השנים האחרונות. האם אנחנו עדים לתום עידן הדומיננטיות של משגרים רוסיים? מידד פריינטא בניתוח מרתק

Installation of Soyuz Spacecraft at Baikonur Source:NASA

שיגור לווינים ורכבי חלל על גבי משגרים רוסיים הוא דבר שבשגרה, ומה הפלא? מצד אחד מגוון רחב של משגרים כגון דנייפר ורוקוט הקטנים, סויוז וזניט הבינוניים ופרוטון העוצמתי. ומצד שני אתרי שיגור כגון פלצסק ובייקונור הנמצאים בקו רוחב המתאים למשימות קוטביות, והאסדה אודיסי המשייטת מערבית לקליפורניה על קו המשווה ומתאימה לשיגורי לוויני תקשורת. עם יכולות כאלו, אין פלא שלמעלה מארבעים אחוזים מכלל השיגורים בעולם הם שיגורים רוסיים.

אך מסטטיסטיקה מבטיחה של יותר מתשעים וששה אחוזי הצלחה, צנחה תעשיית החלל הרוסית לשפל חסר תקדים של פחות מתשעים אחוזי הצלחה בשיגורים ומשימות חלל. כתבה זו תנסה לשפוך אור על הגורמים שכנראה הביאו לשפל חסר תקדים זה.

התחלה מבטיחה

ההתחלה היתה מבטיחה, הצלחת ה"ספוטניק" הראשון ב-1957 היכתה את העולם בתדהמה ותפסה את תעשיית החלל האמריקאית בהפתעה מוחלטת. איש לא שיער עד כמה תעשיית החלל הרוסית מתקדמת ומתפתחת. ההסבר לכך נעוץ באופן מפתיע ולא צפוי, בהיותה של תעשיית החלל הרוסית פתוחה, תחרותית ורב גונית. בעוד נאס"א בשנותיה הראשונות נשלטה כמעט לחלוטין על ידי ג'יימס ווב שהכתיב את הקצב והכיוון, בתעשיית החלל הרוסית היתה תחרות גלויה בין כמה קבוצות הנדסיות, אזרחיות וצבאיות שהתחרו ביניהן על מקוריות, חדשנות ונועזות בפתרונות הנדסיים ובקביעת המטרות לתוכנית החלל הסובייטית.

תחרות פנימית זו הביאה את ברית המועצות דאז להוביל כמעט בכל פרמטר. ברשימת ההישגים של תעשיית החלל הרוסית ניתן למנות את הלווין הראשון (1957), תקשורת הנתונים הראשונה מהחלל (1959), תמונות ראשונות של הצד האפל של הירח (1959), האדם הראשון בחלל (1961), טיסת מבנה הראשונה בחלל (1962), האישה הראשונה בחלל (1963 - עשרים שנים לפני האישה האמריקאית הראשונה בחלל), טיסת הצוות הראשונה לחלל (1964), הליכת חלל ראשונה (1965), הנחיתה הרכה הראשונה על פני הירח (1966), עגינה ראשונה של שתי חלליות בלתי מאוישות (1967 - האמריקאים הצליחו לשחזר משימה הנדסית מורכבת זו רק ב-2006), רכב רובוטי ראשון בחלל (1970), תחנת החלל הראשונה (סליוט - 1971), נחיתה מוצלחת ראשונה על פלנטה אחרת (1975 - וונוס), האדם השחור הראשון בחלל (1980), תחנת החלל הקבועה הראשונה בחלל (מיר - 1986) ולבסוף - צוות ראשון שהשלים שהות של יותר משנה בחלל (1987)

בתחילת שנות השמונים, עבדה סוכנות החלל הרוסית על מעבורת החלל "בוראן" שהיתה שדרוג של מעבורת החלל האמריקאית. בעוד האמריקאית תוכננה בעיקר כרכב שירות לתחנת החלל הבינלאומית (שגם היא נבנתה בעיקרה ממודולים רוסיים), ה"בוראן" הרוסית תוכננה למשימה מאויישת למאדים. ב-15 לנובמבר 1988 ביצעה הבוראן טיסה מבצעית ראשונה, ולאחר שתי הקפות של כדור הארץ נחתה בהצלחה קילומטרים בודדים מאתר השיגור בבייקונור.

אבל זאת היתה הטיסה האחרונה של הבוראן. התפרקות הגוש הסובייטי, תום עידן המלחמה הקרה, והפניית משאבים רבים לצרכים בוערים יותר עצרו את תוכנית החלל הסובייטית כמעט לגמרי. דווקא לאור המשבר הכלכלי חזרה תעשיית החלל הסובייטית לאלתר ולחפש פתרונות יצירתיים. פתרונות שכללו בין היתר את הפרסומת המסחרית הראשונה שצולמה בחלל (פרסומת לחלב של חברת תנובה הישראלת - 1997), הולדת תיירות החלל (המליארדר דניס טיטו - 2001) ואפילו השכרת נכסי חלל (השכרה של תחנת החלל מיר לפרק זמן של שנה). במהלך התקופה שבה מתרכזת תעשיית החלל הסובייטית בעיקר בלשרוד, כמעט ולא היו הישגים משמעותיים במחקר ופיתוח.

פריחה מחודשת

פריחת הכלכלה הרוסית במהלך שנת 2005 הובילה את בית המחוקקים הרוסי לעגן תקציב חדש ומבטיח לתעשיית החלל הרוסית וכך הוחלט שהחל משנת 2006 תהנה הסוכנות מתקציב שנתי של 900 מליון דולר לשנה, עם גידול קבוע של בין חמישה לעשרה אחוזים לשנה במהלך עשר השנים הבאות. התקציב המוגדל והתעוררות תעשיית החלל העולמית, יחד עם רצון ממשלת רוסיה לחזור למרכז הזירה העולמית הביאה לפריחה מחודשת של כמה תוכניות, ביניהן מערך הניווט הרוסי "גלונאס" שעתיד לספק כיסוי עולמי מלא עד סוף שנת 2012. ובעיקר לתוכנית השיגורים המסחריים.

שימוש מושכל בטיליים בליסטיים שהוסבו למשגרי לווינים, אפשר לתעשיית החלל הרוסית להציע שיגורים במחיר שהיה משמעותית נמוך יותר ממתחריהם האמריקאים, הצרפתים, ההודים והסינים.

גם תעשיית החלל הישראלית, שעל הקשר שלה עם תעשיית החלל הרוסית אפשר לכתוב מאמר שלם, השתמשה במשגרים הזולים והאמינים של תעשיית החלל הרוסית. למעשה כמעט כל הלווינים הישראליים בבעלות מסחרית, למעט עמוס-1, שוגרו על ידי משגרים רוסיים. עמוס-3 למשל, היה לווין התקשורת המערבי הראשון ששוגר ישירות למסלול גיאוסטציונארי על גבי משגר "זניט" ורכב החלל "בלוק".

בשנים 2008, 2009 ו-2010 נושאת תעשיית החלל הרוסית את עיקר נטל השיגורים עם יותר מארבעים אחוזים מכלל השיגורים. בעוד תעשיית החלל האמריקאית והסינית עוסקות בעיקר בשיגורי פנים, תעשיית החלל הרוסית מציעה בעיקר שיגורים מסחריים. טילים מסוג סויוז, זניט, דנייפר ופרוטון ורכבי החלל "בלוק" ו-"בריז" משוגרים בקצב מסחרר של שלושה בחודש בהצלחה של מעל תשעים וששה אחוזים. לשם השוואה החברה הצרפתית אריאן, משגרת בתקופה המקבילה בקצב של שיגור לחודשיים.

רצף כשלונות כבד

בסוף שנת 2010 חל מפנה. בעוד קצב השיגורים ממשיך ונראה שרק ילך ויגדל בעיקר נוכח התייקרות פתרונות שיגור אחרים, החל רצף כשלונות להכות בתעשיית החלל הרוסית.

החל בשיגור שלושה לוויני גלונאס, ב-5 בדצמבר 2010, על גבי משגר מסוג פרוטון שהסתיים בנפילתם של כל שלושת הלווינים לים. תקלה זו, משכה תשומת לב לא רצויה של משרד הנשיאות במוסקבה לנעשה בסוכנות החלל. זאת, מאחר וכמה חודשים מוקדם יותר החליטה הממשלה להסיר את הפיקוח הצבאי מתוכנית החלל ולהפוך את סוכנות החלל לסוכנות עצמאית המונעת בעיקר משיקולים מסחריים.

תשומת לב זו התבטאה בתהליך חילופי גברי שרק הגביר את תחושת אי הודאות בקרב בכירי התעשייה. בעקבות כישלון זה, באו כשלון שיגור לווין צבאי מסוג Geo-IK בפברואר 2011, כשלון הכנסת לווין התקשורת Express-AM4 למסלול בגלל תקלה ברכב החלל Briz-M ב-18 באוגוסט, וכעבור שבוע בלבד כישלון שיגור חללית האספקה Progress M על גבי משגר מסוג סויוז.

רצף הכשלונות המשיך כאשר בנובמבר 2011 החללית פובוס גרונט (בתוכה מיקרו לווין סיני) נכשלת בהפעלת מנועים, לא מצליחה לצאת למשימתה למאדים ולבסוף נשרפת באטמוספירה. השנה הרעה מסתיימת בעוד כישלון, שוב של שיגור לווין צבאי מסוג Meridian בתאריך 23 לדצמבר. למרות ששנת 2012 התחילה מצויין ונראה שהבעיה תוקנה, הגיע הכישלון של תחילת אוגוסט, שוב ברכב החלל Briz-M והבהיר כי עדיין קיימת בעיה.

הכל בגלל QA קטן

אז מה בעצם הבעיה? מדוע הסרת הפיקוח הצבאי שהיתה אמורה להביא לפריחה ושגשוג, הביאה לכאורה לרצף תקלות שלא נראה כדוגמתו בעבר? העניין כנראה נעוץ במבנה של תעשיית החלל הרוסית המורכבת מעשרות חברות, כל אחת מתמחה בנושאים שונים.

במבנה הקודם, כלל תעשיות החלל הרוסיות היו תחת בקרת איכות ופיקוח של גוף מרכזי אחד, כך שחברות קטנות וגדולות, יצרניות מחשבים, תאים סולאריים, מנועים, חלקי מבנה, לווינים שלמים או אפילו רכבי חלל ומשגרים - כולן היו כפופות לצוות קצינים מקצועי שידע להקפיד על דרישות, לבצע ביקורות ובעיקר לדרוש תיקון ליקויים בכל פעם שכאלו זוהו.

פירוק הגוף המקצועי המרכזי חייב כל אחת ואחת מהחברות, קטנה כגדולה, להקים מערך בקרת איכות משלה. וכך, בעוד החברות הגדולות הקימו מערך מקצועי שכזה ואפילו שכרו שירותים של מומחים מאירופה וארצות הברית, חברות קטנות יותר מצאו את עצמן עומדות בלוחות זמנים תובעניים ובתחרות קשה ללא מערך מתאים שיוודא את איכות היצור.

מה צופן העתיד?

ככל הנראה תעשיית החלל הרוסית לא תחזור להיות בפיקוח צבאי, אבל אנחנו צפויים לראות בקרוב מגמה ברורה של מיזוגים ואיחודים בין חברות מובילות בתעשיית החלל הרוסית וזאת במטרה להקטין עד כמה שאפשר את הבדלי הרמות בבקרת האיכות והבדיקות של מכלולים, תתי מערכות ומערכות שלמות.

יחד עם זאת, תעשיית החלל הרוסית היתה ועודנה התעשייה העסוקה ביותר, עם מספר השיגורים הרב ביותר ועם ציי המשגרים, לווינים ורכבי חלל המגוונים ביותר. אין ספק כי שיפור מערך בקרת האיכות והטמעת שיטות עבודה המקובלות כיום בנאס"א ובסוכנות החלל האירופאית בכל רמות היצור, יחזירו תעשייה אמיצה זו למקומה הטבעי כמובילה עולמית.

הכותב הוא מנכ"ל חברת SPACECIALIST ומשמש כמומחה להערכת סיכונים עבור חברות ביטוח לווינים ובין היתר היה מעורב בהערכות סיכונים עבור משימות חלל רוסיות.

אולי יעניין אותך גם