נכנסים, הורגים ויוצאים

חמש שנים למלחמת לבנון השנייה: הפרק הראשון מספרו של עמיר רפפורט, "אש על כוחותינו: כך הכשלנו את עצמנו במלחמת לבנון השנייה"

ביום שני, 24 ביולי, בשעה שמונה בערב, יצא דן חלוץ במסוק הבלק-הוק שלו צפונה. מהאוויר הביט הרמטכ"ל בחיפה המופגזת. הכבישים הריקים אמרו הכל. חיפה, ביום ה-13 למלחמה, נראתה כמו עיר שמישהו הוריד בה את המתג וכיבה את האורות. חלוץ השעין את ראשו על חלון המסוק ועצם עיניים. כמעט שבועיים חלפו מאז החלה המלחמה, והוא התרגל לישון רק פרקי זמן קצרים. חצאי שעות, פה ושם.

הרמטכ"ל היה עייף. בסוף חודש יולי, בערב, בצפון, היה קריר. חלוץ ירד מהמסוק עם קציני לשכתו ועם מפקד זרוע היבשה, אלוף בני גנץ, והם נבלעו בוואן הצבאי שחיכתה להם על הקרקע. רכב בודד במדינת מלחמה. אבא שלו, סיפר חלוץ, השתתף בכיבוש קיבוץ מלכיה במלחמת העצמאות. הוא היה לוחם בחטיבה 7 האגדית. עכשיו ישב במלכיה החפ"ק, חדר הפיקוד הקדמי של חטיבת גולני, ודן חלוץ, הרמטכ"ל שנולד שלושה חודשים אחרי המדינה, נסע לשם.

בחפ"ק חיכו לרמטכ"ל מפקד חטיבת גולני, אלוף-משנה תמיר ידעי, וקציני המטה שלו. הם היו מותשים. חלוץ התיישב ליד ידעי, מפקד החטיבה הכי צעיר בצה"ל, בן 36, עם ותק של ארבע שנים כמח"ט בשני תפקידים. קצין מבטיח, פריק של כדורגל. כתף נגעה בכתף, אבל העיניים היו נשואות גבוה, לנקודות השחורות ששידרו מסכי הפלזמה. לוחמי גולני סגרו בדיוק יממה בשטחים שמעל בינת-ג'בל, וחלוץ וידעי הביטו בריכוז בתמונות ששודרו מהשטח.

"המלחמות המודרניות", אמר אחר כך הרמטכ"ל, "הן מלחמות של סמלים. בינת-ג'בל היא סמל. בבינת-ג'בל נשא נסראללה את נאום קורי העכביש. יש פה סמלים שהם הגנו עליהם, מגינים עליהם, ותפקידנו עכשיו להראות להם שאנחנו מכים אותם במקום הזה." הדברים של חלוץ שיקפו בורות תרבותית. מבחינת ישראל, בינת-ג'בל היתה סמל. מבחינת חיזבאללה, היא היתה עוד ישוב בדרום לבנון, שצריך לפעול בו בשיטת הגרילה. להתחפר, לתת לאויב להיכנס ואז להגיח מן המסתור. להכות אותו, לעקוץ.

האם ה"אפקט" של כיבוש המקום שבו נשא נסראללה את נאום קורי העכביש המפורסם, היה עשוי לצמצם את ירי הקטיושות לעבר ישראל? ברור שלא. אבל נאום העכבישים ממאי 2000 הטריף את המטה הכללי. האלופים היו להוטים למחוק את ההשפלה. תסביך העכבישים של צה"ל היה כה עמוק, עד שבקריקטורות שפיזרו מטוסים מעל דרום לבנון נראה נסראללה מנסה להיאבק בקורי עכביש ומגלה שמדובר בחומה בצורה. הפנטזיה היתה לקחת את ראש הממשלה ואת שר הביטחון לנקודה שבה נסראללה נשא את נאומו, לנאום ניצחון משלהם. היא לא התממשה. בינת-ג'בל, הנמצאת שלושה קילומטרים מגבול ישראל, שוב הפכה לסמל. סמל הכישלון.

הראשון שהעלה את הרעיון לכבוש את בינת-ג'בל היה האלוף בני גנץ, ביום הרביעי למלחמה. "נאום הניצחון של נסראללה היה בבינת-ג'בל", הזכיר מפקד זרוע היבשה, שבתפקידו הקודם כיהן כאלוף פיקוד הצפון והיה מפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) בזמן הנסיגה מרצועת הביטחון. "זה מקום שיעי, צריך לפרק אותו", אמר. "הייתי שוקל מהלך קרקעי מוגבל על האזור הזה שאפשר להכיל אותו (...). הייתי שם צוות עריכה, שמראה את המהלך ותוצאותיו. זאת אומרת, מספר את הסיפור עד הסוף." בדיון אחר נעזר גנץ בדימוי מתחום המוזיקה: "אני מציע פסנתר התקפי, באופן שבו לוקחים אזור אחד ממוקד, מוגבל, יורדים עליו ועושים אותו. כל פעם מקום אחר, ואסור שזה יהיה במקום אחד", אמר. הדימוי התייחס לאצבעות הידיים שנעות ממקום למקום על לוח הקלידים.

דברי גנץ ביטאו רעיון המנוגד לעקרונות ריכוז המאמץ וההמשכיות, אבל הוא דווקא הדגיש: "זה צריך להיות נורא מפוזר. אני חושב שצריך ללכת לפשיטות קרקעיות. אתה חוזר הביתה, אתה לא מתיישב בלבנון. יהיו מאמצים מרוכזים כל פעם במקום אחר בלבנון. כשאתה חוזר בחזרה, אתה מביא את החבר'ה (הלוחמים) שישירו עם זמרים בלילה." הרעיון של גנץ היה לקעקע באמצעות ערבי השירה את הטענות הצפויות של חיזבאללה לפיהן הבריח את כוחות צה"ל, בעוד שהכוונה מראש לא היתה לכיבוש ממושך.

אדם שמע על הרעיון לכבוש את בינת-ג'בל בעת ביקור של הרמטכ"ל ואנשיו במיפקדת פיקוד הצפון ב-18 ביולי. הוא לא התקומם נוכח הרעיונות שנבטו בקריה בתל-אביב, של פעולה קרקעית מוגבלת מאוד בהיקפה. "בינת-ג'בל היא מקום סביר מבחינתי לפשוט עליו, אבל לא לכבוש אותו כיבוש מלא", אמר לאורחיו. "אפשר לתפוס שטחים שולטים, להרוג ערבים ולחזור לשלוט על בינת-גב'ל מכיוון מרון א-ראס", הוסיף. "מרון א-ראס נמצאת בגובה 951 מטר. בינת-ג'בל בגובה 600 מטר. כדי לשלוט בבינת-ג'בל לא צריך להיות בפנים. בבינת-ג'בל גרים 40 אלף אנשים. יש שם 12 אלף בתים. זה כמו לכבוש את חולון", התריע.

אייזנקוט לא אהב את רעיון הפעולה בבינת-ג'בל. "אני לא בטוח שהיעד של בינת-ג'בל, שהיא עיירה גדולה, הוא הנכון לפשיטה", אמר. "עדיף ללכת לכפרים קטנים עם סמליות גדולה בליבה המבצעית של חיזבאללה, כמו יעטר, כפרא או זבקין. ההישג הנדרש מול כפר כזה יהיה לפגוע בצורה קשה ומפתיעה במקום שחיזבאללה לא מצפה שנפעל בו. אפשר לפעול בכל כפר כזה אפילו עם גדוד אחד. אני ממליץ ללכת למודל אחר, לא למודל בינת-ג'בל" אבל כאשר צה"ל בכל זאת החל להיערך לתוכנית לכיבוש בינת-ג'בל, אמר אייזנקוט כי "מה שחשוב הוא הסמל, היכולת לעשות את זה, ולשבור את המיתוס."

בשלב זה של המלחמה כבר היתה פעורה תהום עמוקה, בלתי ניתנת לגישור, בין הפיקוד בצפת לבין הקריה בתל-אביב. בנוסף לדם הרע, היו גם הבדלי גישות מהותיים בין המטה הכללי ובין פיקוד הצפון. מי שהכין את תוכניות הפיקוד היה אייל בן-ראובן. לנוכח ההתנגדות הגורפת של חלוץ למימוש תוכניות "מי מרום" ו"מגן הארץ", שהוכנו עוד לפני המלחמה ודיברו על כיבוש שטחים בדרום לבנון כדי להרחיק את סכנת הקטיושות, הוא החל לעבוד על גרסאות "לייט" של תוכניות אלה כתחליף. התוכנית המצומצמת כללה מבצעים חטיבתיים במרחק קילומטרים ספורים מהגבול, ביעדים שיוכלו לשמש ראשי גשר לקראת פעולה עמוקה יותר לכיוון נהר הליטאני, אם יוחלט על כך ויגוייסו כוחות מילואים בהתאם.

ביום שישי, 21 ביולי, חולקה סוף-סוף גזרת גבול הצפון בין שתי אוגדות. על פי תוכנית בן-ראובן, בחלק המזרחי של גבול לבנון, שבאחריות אוגדה 162, היו אמורות להתבצע החל מתחילת השבוע שלאחר מכן שתי פשיטות חטיבתיות. חטיבת גולני, שהוקפצה היישר מהלחימה ברצועת עזה, קיבלה את המשימה לפשוט על אזור הכפר טייבה שמדרום מערב למטולה, כדי ליצור מסדרון שיאפשר בהמשך לחצות את ואדי סלוקי ולהגיע מכיוון זה לעומק השטח בדרום לבנון.

חטיבת הנח"ל היתה אמורה לפשוט על הכפר אל-חיאם צפונה ומזרחה יותר, כדי ליצור "מקפצה" נוספת באותו אזור. במקביל, בגזרה המערבית, בשטח שנותר באחריות אוגדה 91 של גל הירש, היעד שתוכנן לחטיבה 7 של השריון ולחטיבת הצנחנים היה בשלב ראשון בינת-ג'בל. בפיקוד הצפון תכננו במכוון "השתלטות" על כפרים ולא "כיבוש" מלא שלהם. ה

הבדל בין המונחים איננו רק מילולי. ב"השתלטות" הכוונה היא לתפוס עמדות גבוהות מסביב לכפרים ולשלוט מהן על הנעשה בתוכם באמצעות הפעלת אש מרחוק. לעומת זאת, כאשר מדברים על "כיבוש" מלא, הכוונה היא לתפוס יעדים מרכזיים בלב כפר, בנוכחות פיזית. לתלות שם דגל. את זה הפיקוד לא רצה, בנימוק שהדבר לא יקדם במאומה את מטרות המלחמה ולא יצמצם את ירי הקטיושות - אבל יסכן מאוד את הכוחות.

במטה הכללי ציפו לפעולה אוגדתית על יעד מוגדר, כשבינת-ג'בל ראשונה, אבל הבינו מהפיקוד שכל חטיבה תישלח לגזרה אחרת. "אנחנו מדברים איתם על אוגדות, הם מדברים על חטיבות", אמר אחד האלופים לחלוץ בהערכת מצב שהתקיימה בשעות הבוקר של יום שישי, 21 ביולי. "צריך להגיע לשם (לפיקוד), לתת להם מכה על השולחן."

חלוץ קיבל את ההצעה לעלות צפונה. הרמטכ"ל ובכירי המטה הכללי גנץ, קפלינסקי, אייזנקוט ונוספים, הופיעו בחדר הדיונים ב"בור" של פיקוד הצפון סמוך לחצות, בין שישי לשבת. כל מפקדי האוגדות שהיו קשורים ללחימה, וכן בעלי התפקידים הבכירים בפיקוד עצמו, חיכו להם שם. בדיון שהתפתח הדהים ארז צוקרמן כאשר ביקש את רשות הדיבור והתוודה כי פעל מאחורי גבו של מפקד אוגדה אחר. הוא הביע חרטה, וקיווה שיתרום בכך לשיפור האווירה העכורה. אבל דבריו עוררו בעיקר סקרנות. מעטים ידעו על התככים שהיו מאחורי הקלעים סביב אירועי הקרבות הקשים ליד אביבים ובמרון א-ראס ימים ספורים קודם, אבל גל הירש הבין כי הוא היה מפקד האוגדה שסמכותו נעקפה - ושתק.

וידויו של צוקרמן היה בעל חשיבות שולית לעומת המטרה המרכזית של המפגש: אישור תוכנית הפשיטות שגיבש פיקוד הצפון על ידי המטה הכללי ומתן אור ירוק לביצועה. לכך ציפו בפיקוד הצפון, אבל לא היה סיכוי שהאישור יינתן. השעות נקפו אל תוך האשמורת השנייה של הלילה כאשר התלהט ויכוח נוקב. אייזנקוט מאוד לא אהב את הרעיון לשלוח את חטיבת גולני לטייבה ואת הצנחנים לבינת-ג'בל, כל חטיבה בנפרד.

"בטייבה ובבינת-ג'בל חיזבאללה ערוך ומחכה", אמר אייזנקוט לקציני הפיקוד. הוא הצביע על מפה ופנה לחלוץ: "הרמטכ"ל, אני חושב שהיו מקומות טובים יותר ללכת עליהם, אבל אם כבר החליטו בפיקוד על בינת-ג'בל, אז צריך לרכז שם מאמץ עם הרבה כוח." הוא פנה לקציני הפיקוד: "אפשר להוריד התקפה של חיל אוויר וארטילריה, ואז לעשות התקפה של שתי חטיבות."

***

גם קפלינסקי התנגד לתוכנית הפיקודית. "תעשו התקפה מסודרת, אל תפזרו את המאמצים עכשיו", אמר. "אם תשימו בבינת-ג'בל קצת כוחות ובטייבה קצת כוחות, לא תמצו שום הישג." הוא הציע לצרף את חטיבת גולני לפעולה של הצנחנים בבינת-ג'בל. אדם אמר לסגן הרמטכ"ל שכבר הודיע לגולני שהם עומדים לפשוט על טייבה. קפלינסקי ענה: "אל תעשה מזה סיפור. אז תגיד לגולני ללכת עכשיו לבינת-ג'בל. הם צריכים בסך הכל עשרים וארבע שעות כדי להתכונן. מבחינתם, זה כמו תרגיל משקפת בבה"ד 1."

מפקדי האוגדות שהשתתפו בדיון נדהמו מן הוויכוח בין קציני פיקוד הצפון ובין בכירי המטה הכללי. הם הבינו שבכל מקרה, בשתי הגישות, הכוונה היא להטיל כוחות לקרב רק כדי להרוג כמות מסוימת של אנשי חיזבאללה, ואז לחזור לשטח הארץ.

כאשר פסע חלוץ לעבר הלוח שעליו הוצבו המפות ותרשימי הקרב, השתרר שקט מוחלט בחדר הדיונים. הרמטכ"ל פתח את דבריו בפנייה ישירה לאלוף פיקוד צפון. "תקשיב טוב, אודי אדם", אמר לו. "נגמרו הדיבורים. אתה רואה את הקו הזה מצפון לבינת-ג'בל?", שאל הרמטכ"ל, והצביע במפה על רכס גבעות המכונה "סילבסטר", "אתה תפעיל כאן ריכוז מאמץ אוגדתי. תגיע לכאן", הכריע תוך כדי כך שמחץ אגרוף לתוך כף ידו, בתנועה שבאה להמחיש עד כמה מוחץ צריך להיות המהלך שהוא מצפה לו. "זהו, בלי ויכוחים", סיכם את דבריו, ועזב את החדר ללא מילות פרידה.

המנהיגות של אודי אדם נרמסה לעיני כל פקודיו. תוכניותיו בוטלו ותסכולו ניכר היטב. גל הירש, לעומת זאת, נראה מאושר. על פי קביעת הרמטכ"ל סוכם כי חטיבת גולני תעבור מאחריות אוגדה 162 לאוגדה שלו, וביחד עם חטיבת הצנחנים ובגיבוי הטנקים של חטיבה 7 יבוצע ריכוז מאמץ בבינת-ג'בל. זה בדיוק מה שהוא רצה.

כאשר עלו בכירי המטכ"ל על מסוקים ונעלמו אל תוך העלטה, הרים תת-אלוף גיא צור, מפקד אוגדה 162, טלפון למח"ט גולני ידעי. את שעות הערב המוקדמות בילו יחד, באישור תוכניות לגולני לקראת הפשיטה שתוכננה לחטיבה על הכפר טייבה. "אחי, אני מצטער", חש תא"ל צור צורך להתנצל, בשפה שלוחמים מן השורה מדברים ביניהם. "אני יודע ששיגעתי לך את השכל, אבל הולכים להעביר את החטיבה שלך מהאוגדה שלי לאוגדה 91 לפעולה בבינת-ג'בל."

בבוקר חיכה ידעי המופתע לפקודה חדשה מהפיקוד, אבל כיוון ששום הודעת שינוי לא הגיעה באופן פורמלי, הוא המשיך להתכונן עם אנשיו לפעולה בטייבה שבוטלה לילה קודם. כאשר עובדה זו התבררה במטה הכללי משיחות עם המח"ט, התעורר חשדם של קפלינסקי ואייזנקוט כי הפיקוד מסרב לבצע את ההנחיות שקיבל בלילה.

בשעה 12 בצהריים דיווח אייזנקוט לחלוץ: "קצינים מגולני ממשיכים לעשות תצפיות על טייבה." רק אחרי שעירבו באופן אישי את חלוץ, קיבלה חטיבת גולני את הפקודה לשינוי המשימה. בשבת אחרי הצהריים, בעקבות שינוי המשימה, הגיע מח"ט גולני לפגישה אצל גל הירש, שלגזרתו הוכפפה כעת החטיבה שלו. הירש לא הסתיר שהוא רוצה לכבוש את בינת-ג'בל, לא רק "להשתלט" מסביב. "מרכז התודעה" שפעל במיפקדת האוגדה שלו כבר המציא שם לפעולות באזור העיירה: "קורי פלדה", בפרפראזה על הנאום המפורסם של נסראללה. לו ידע הירש שקור עכביש הוא אחד הסיבים החזקים בטבע, יותר מחוט פלדה באותו עובי, ייתכן היה בוחר בשם אחר.

גל הירש מיהר להוריד לחטיבות פקודה ל"כיבוש" בינת-ג'בל, אלא שאז הגיעה מהפיקוד פקודה ל"כיתור" העיירה ולאחר מכן ל"השתלטות" עליה, והוא נאלץ להתאים גם את פקודותיו בתזזיתיות. כל שינוי קטן בנוסח הפקודה אילץ את מפקדי הכוחות הזוטרים להתחיל את שלבי תכנון המשימה מההתחלה. הם תהו בקול אם הקצינים בצמרת יודעים מה הם רוצים.

הפעולה בבינת-ג'בל תוכננה להתחיל בלילה שבין יום שני לשלישי, אבל הוחלט להקדים אותה ביממה בגלל התחושה שחטיבת הצנחנים השתלטה בסוף השבוע על העניינים במרון א-ראס, ולכן יש אפשרות ליצור מומנטום חיובי. בנוסף, התעורר חשש כי בעקבות ביקור של מזכירת המדינה באיזור, שתוכנן להמשך השבוע, יידרש צה"ל לעצור את פעולותיו לפני שיגיע להישג קרקעי משמעותי.

הצנחנים הקצו למערכה על בינת-ג'בל את גדוד 101, את גדוד 890 שעמד להגיע מפעילות בחברון, ואת הגדס"ר, גדוד הסיור , שהצטיין בקרב במרון א-ראס. מגולני יצאו גדוד 51, הגדס"ר החטיבתי, שמפקדו יואב ירום איבד רגל בעליה על מוקש בלבנון בשנת 1994, ויחידת "אגוז". מפקד "אגוז", סגן-אלוף מרדכי כהנא, התעקש לצאת למשימה. אחרי האבדות במרון א-ראס הוא חשש משבר. "אתה לא משאיר אותנו בחוץ", אמר כהנא למח"ט ידעי. "כדי לצאת מהאירוע הקודם, אנחנו חייבים להיכנס שוב לתוך לבנון. אנחנו באים אתכם."

***

לוחמי גדוד 51 חיכו למשימה כזו מיום שהתייצבו בבקו"ם עם גיוסם לצה"ל. בעזה, משם הגיעו, לחמו במסגרת "גשמי קיץ", המבצע שהוכרז אחרי חטיפת גלעד שליט, שבועיים קודם. אבל האויב הפלשתיני לא נחשב לאתגר קשה כמו לוחמי חיזבאללה. כשאסף אותם המג"ד סגן-אלוף יניב עשור בשבת ואמר להם "מחר עולים ללבנון", הם שמחו ממש. ככה זה חיילים. רעש הפיצוצים ברקע חידד אצלם את תחושת השליחות. איש מהלוחמים לא חשב באותו רגע על הסכנה. מבחינתם, רצו להגן על הבית.

בערב הם ערכו אימון קצר. ירי על מחבלים, פריצה לבתים וזריקת רימונים. "מחכה לכם עבודה מסוכנת", אמר עשור לחיילים ששמעו על לבנון רק מסיפורים. בסביבות עשר בלילה הלכו לישון. באוהל עוד אכלו במבה ושתו קולה. שרו שירי מלחמה. הפחד מייצר הרבה פעמים הומור שחור. אחרת, הוא משתק. באוהל של פלוגה ג' דיברו על המוות, אבל האמינו שכולם יחזרו בשלום.

ביום ראשון בבוקר, בשעה שבע, ארגנו ציוד. מפות, אמצעים לראיית לילה, אמצעי לחימה, אוכל ומים. בסביבות עשר הגיע אליהם סגן אלכס שוורצמן, סגן מפקד פלוגה ג'. הוא עבר בין הלוחמים. בדק את השכפ"צים ואת האפודים. שאל אחד אחרי השני: "נוח לך?" קולו היה שקט והוא נשמע בטוח. שוורצמן לא ידע ששעון המוות הפרטי שלו כבר החל לתקתק.

זמן קצר אחר כך, בירושלים, התייצבו השרים לעוד ישיבת ממשלה. ראש אמ"ן ידלין, המשיך להציג תמונה אופטימית. "נשברו מאחזי חיזבאללה", הוא אמר. "ההרתעה הושגה. חיזבאללה נסוג מהגבול. יש פגיעה במערך האסטרטגי של הארגון." קפלינסקי היה הקצין הבכיר ביותר שייצג את צה"ל בדיון. "אני רוצה להדגיש שלא מדובר כאן במהלך קרקעי או בכיבוש דרום לבנון", אמר לשרים. "זה חלק מטיהור המאחזים שבהם חיזבאללה בנה את תשתיותיו. צריך לזכור שמדובר במרחקים של בין 600 לאלף מטר מקו הגבול."

לגבי ההמשך הסביר קפלינסקי: "הכוונה היא לפעול במאמצים עד חטיבתיים, לא מעבר לכך בשלב הזה. כניסה, פגיעה בתשתיות ויציאה אחורה." דבריו, בלשון המעטה, היו בלתי מדויקים, שהרי הוא עצמו דחף לצרף את גולני למאמץ של הצנחנים ושל חטיבה 7 בבינת-ג'בל, ובעקבות זאת עמדה להתחיל באותו לילה פעולה של שלוש חטיבות ביחד. שר הפנים רוני בר-און ניסה לגשש. "נכנסים לכפרים?", שאל. קפלינסקי ענה: "אנחנו עוד לא נכנסים לשום כפר ואין בכוונתנו להיכנס לכפרים." אלא שבאותה שעה ממש היו הכוחות עסוקים בהכנות אחרונות לפעולה בבינת-ג'בל. את הסתירה אפשר אולי לייחס לכך שהכוחות לא היו אמורים להיכנס לתוך העיירה בשלב הראשון, אלא רק "להשתלט" על האזור. בכל מקרה, קפלן לא אמר את מלוא האמת.

גם שר הביטחון עמיר פרץ לא הקפיד על דיוק: "לא ביקשנו אישור לכניסה קרקעית, לא ביקשנו אישור לכבוש שטחים בלבנון, לא ביקשנו אישור חורג מהמנדט של פעולות תומכות חיל אוויר ועיצוב קו הגבול מחדש", אמר. בניגוד לדבריו, הפעולה שהתבשלה בבינת-ג'בל, שהשרים לא ידעו עליה, בהחלט חרגה מהגדרת "עיצוב קו הגבול". הרעיון שלה היה לגמרי אחר.

הסתרת המידע ממחישה עד כמה הממשלה היא גוף בלתי רלוונטי. לצה"ל לא היה חשש שהשרים יבלמו את הפעולה בבינת-ג'בל לו היתה מוצגת בפניהם. האווירה סביב שולחן הממשלה היתה מיליטנטית. חיים רמון אפילו הציע "לגלח" את הכפרים שמהם נורות קטיושות. החשש האמיתי היה שהשרים ידליפו מיד כל מה שנאמר בתוך החדר.

כאשר הממשלה המשיכה להשחית זמן על שיחות לפרוטוקול בלבד, הגיע אדם עם גל הירש למחנה "שרגא" של גולני ליד נהריה, לאישור התוכניות סופי. "צריך להיערך לכיבוש בינת-ג'בל כמו לכיבוש ברלין", אמר אדם במפגש. אלוף הפיקוד חשש שהדרגים שמתחתיו לא יצייתו, בדיוק כמו שהמטה הכללי חשב שפיקוד הצפון "שם פס" על הנחיותיו. "אני מכיר אתכם", אמר לידעי. "חבר'ה, אתם לא כובשים כלום, אתם הולכים לשטחים השולטים ולאף מקום מעבר לזה." אחר כך סימן בטוש איפה בדיוק צריכים הכוחות לשבת. "הפעולה מיועדת לארבעים ושמונה שעות", הוסיף אדם, "וגם אתה מוגבל בכך" - פנה ישירות להירש, כמו מורה שכבר שבע מרורים מתלמיד לא ממושמע. "אנחנו נכנסים לשם מהר, הורגים מחבלים ויוצאים."

באותו זמן היו החיילים עסוקים בענייניהם. הזיכרון האנושי נצמד לצבעים ולריחות. סמוך לגבול, כבר לפנות ערב, חילק שוורצמן לחיילי פלוגה ג' אפרסקים. אחרי הקרב ייזכרו דווקא בזה. המוות יכתים את השורות, אבל עסיס האפרסקים יישאר עדות אחרונה למה שהיו פעם. פלוגה שלמה ותמימה שביקשה לנצח ולא חשבה על המחיר.

הם צבעו את הפנים בצבעי הסוואה, התחלקו למחלקות והסתדרו בטורים. לוחמי מחלקת החבלה, לוחמי החוד והפטרול. בסביבות תשע בערב יצאו לדרך. לוחמי פלוגה ג' עשו את צעדיהם הראשונים על אדמת לבנון, בשקט. האדרנלין התסיס את הדם. ציפו להם שעות ארוכות של הליכה עד שיגיעו לפאתי בינת-ג'בל ויוכלו להתמקם.

אצל הצנחנים התבצעו ההכנות האחרונות תחת לחץ זמן עצום. המח"ט מרדכי, לוחמי גדוד 101 והגדס"ר התארגנו לפעולה בבינת-ג'בל כהמשך ללחימה במרון א-ראס. גדוד 890 הספיק לערוך אימון קצר בכרמל בדרך מחברון. בתום האימון נתקעו אוטובוסים עם חיילי הצנחנים ברמת דלתון בגליל, בזמן שלוחמי גולני כבר יצאו לדרך.

התוכנית האוגדתית להשתלטות על בינת-ג'בל קבעה שחטיבת גולני תגיע ממזרח והצנחנים יגיעו מהמערב. ביחד ייצרו "תנועת מלקחיים". השריון ייתן חיפוי באש פגזים לשתי החטיבות. היה ברור מראש כי הצלע הצפונית של העיירה תישאר פתוחה לתנועת אנשי חיזבאללה.

עם שחר, בבוקר יום שני, התמקמו לוחמי גולני בפאתי בינת-ג'בל. הגעתם לוותה בהפגזה כבדה של התותחנים ובהפצצה של חיל האוויר. סופו של הסיפור מכתיב מכאן והלאה גם את ראשיתו. ההיסטוריה תיצמד למי ששילמו בבינת-ג’בל בחייהם, לוחמי פלוגה ג' של המ"פ חכימה. זו הפלוגה ששעון החול שלה הלך ואזל ככל שנקפו השעות. לוחמי הפלוגה התפרסו בשלושה בתים. פרצו אליהם על יבש, בלי ירי. הבתים עשויים אבן ונמוכים. בנייה ערבית קלאסית. רבים מהם היו ריקים. מצב הרוח של הלוחמים היה טוב. הם היו עייפים. ההליכה הארוכה והמתח הכריעו. ארגנו סבב תורנויות. מי שלא היה צריך לשמור, נרדם בתוך שניות.

ידעי, המח"ט, היה כל אותו זמן בחפ"ק במלכיה. לא אוהל שימש אותו, אלא מבנה בן שתי קומות בלב הקיבוץ, שהוסב לצרכים הצבאיים. הזיעה, העייפות, המתח, האינטריגות, התסכולים וגם רגעי הסיפוק, התנקזו כאן לתוך חלל בן כמה עשרות מטרים רבועים בקומה התחתונה. זמן קצר אחרי שחטיבת גולני יצאה לדרך, התברר לידעי שאין לו קשר עם הכוחות בגלל תקלה טכנית. הוא נאלץ לנסוע מידי פעם מהחפ"ק במלכיה לחמ"ל במחנה אביבים, כדי לדבר עם המפקדים בשטח בטלפון המוצפן "ורד הרים". רק מאביבים היתה קליטה. תקלת התקשורת נמשכה עשרים וארבע שעות. ידעי כבר התחיל להצטער על הבחירה שלו, שלא להיכנס עם הלוחמים.

מי שחש שהאסון הקרב ובא היה יכול להימנע, ימצא סמליות בעובדה שההסתבכות בבינת-ג'בל התחילה מדו"צ - ראשי התיבות הצה"ליים לירי דו-צדדי, כוחותינו על כוחותינו, בשוגג. מעט לפני הצהריים ביום שני, במהלך חילופי אש עם מחבלים בפאתי בינת-ג'בל, נפצע קצין אגוז אריאל ג'ינו מירי צלף חיזבאללה. לוחמי גולני התקדמו לעבר הבית שבו היה ג'ינו כדי לחלץ אותו. ייתכן שאם המח"ט ידעי יכול היה לדבר עם כל הכוחות כל הזמן, הטעות היתה נמנעת. אבל העובדה היא שכוח אחד של גולני כיוון בטעות אש מן האוויר לעבר כוח אחר. טיל שוגר מכלי טיס של חיל האוויר, וחמישה לוחמים נפצעו. מניין הפצועים הכולל כבר עלה לשישה. נוצר צורך לפנות אותם מהבתים בשולי בינת -ג'בל.

הקרב הלך והסתבך. טנקבולנס, טנק המשמש לפינוי פצועים מזירת לחימה, נשלח לאסוף את הפצועים. טנק נוסף, מרכבה סימן 4 מגדוד 52 של חטיבת "עקבות הברזל", 401, יצא לגבות אותו. לא במקרה נבחרו למשימה הזאת טנקי מרכבה 4, שהם בעלי היכולת הטובה ביותר לעבור בשטחים קשים שלא דרך הצירים, שבהם קיימת סכנה של מוקשים ושל מטענים.

הטנק הראשון לא הגיע עד לפצועים בבינת-ג'בל. בפאתי העיירה הוא נפגע מטיל נגד טנקים שירו אנשי חיזבאללה. מפקד המחלקה, סגן לוטן סלוין, נהרג. שני אנשי צוות נוספים נפצעו קל. מפקד הגדוד, סגן-אלוף גיא קבילי, לא התמהמה, ובתוך שניות כבר היה בדרכו לטנק הפגוע. בטנק המרכבה סימן 4 של המג"ד היו לא פחות משבעה אנשים, בהם קצין השיתוף הארטילרי (קש"א), שאחראי להכוונת אש התותחים המעניקים סיוע לגדוד. קבילי היה צריך לקבל החלטה גורלית: האם להסתכן ולנסוע בדרך הקצרה ביותר, על הכביש, כדי להגיע אל הפצועים כמה שיותר מהר, או להמשיך ולהקפיד על זהירות מרבית ולפלס דרך בין סלעים, לאט אבל בטוח. הוא בחר באפשרות הראשונה.

זו היתה החלטה אמיצה והמחיר שלה היה כבד. הטנק של קבילי עלה על מטען במשקל של מאות קילוגרם והתהפך. מספר הנפגעים גדל, ונוסף אליהם המג"ד עצמו, שנפצע בינוני. משימת החילוץ המסובכת היתה מוטלת עכשיו על כתפי סגנו, רב-סרן אלי מיכלסון. הסמג"ד התקרב לטנק ההפוך. לנגד עיניו נורו שלושה טילי סאגר ממארב לעבר גוש הפלדה המעוכה. ייתכן שאם לא היה מדובר בטנק המתקדם ביותר בצה"ל, לא רבים מאנשי הצוות שלו היו שורדים את המטען הענק ואת מתקפת הטילים. מיכלסון הזעיק דחפור ממוגן 9-D וניסה להקים באמצעותו חומת עפר שתגן על הטנק מפני טילים נוספים. אבל גם הדחפור חטף טילים, ולא יכול היה להמשיך במשימתו. טילים שוגרו גם לעבר הטנקיסטים, שניסו להתקדם ברגל כדי לחלץ את מפקדם ואת חבריהם הפצועים. בסופו של דבר חולצו הפצועים בחסות עשרות פגזי העשן שירו חיילי התותחנים. קובי סמילג מרחובות לא שרד את הפציעה.

המג"ד קבילי סיים את המלחמה בבית חולים וקודמו בתפקיד, סגן-אלוף צחי שגב, הוזעק כדי לקבל פיקוד מחדש על הגדוד. ביציאה משדה הקרב צלצל הטלפון הנייד של הסמג"ד מיכלסון. על הקו היה התקליטן שהוזמן לקראת חתונתו, שתוכננה להיערך חודשיים לאחר מכן. הדי.ג'יי רצה לדעת איזה שיר רוצה מיכלסון להשמיע מיד אחרי החופה. "לא עכשיו", אמר מיכלסון . כל מה שרצה באותו הרגע, היה להחזיר את חייליו לצד הישראלי של הגבול בשלום.

פעולת הלפיתה של בינת-ג'בל לא יצאה אל הפועל. לוחמי הצנחנים שהיו במרון א-ראס יצאו משם מאוחר מדי. העיכוב של חיילי גדוד 890 בדרכם מחברון התברר כקריטי. כשהצנחנים כבר התחילו ללכת לכיוון השטחים השולטים על בינת-ג'בל, עלה האור. חלק מהלוחמים תעו בדרך. סגן מפקד חטיבת גולני מצא אותם משתרכים אחרי הכוח שלו.

מח"ט מרדכי התקדם עם הכוחות לעבר הנקודה שאליה היה אמור להגיע כבר בלילה, אבל אז קיבל הודעה בקשר שאלוף הפיקוד אדם הגיע במפתיע למפקדה הקדמית של החטיבה בקיבוץ בצפון ושהוא עומד לעצור את התקדמותו. ואכן, כעבור כמה דקות הגיעה פקודה לאוגדה 91 לעצור במקום את התקדמות הצנחנים. "לא מתקדמים ביום", קבע אדם. זה היה הלקח שלו מהקרב שבו נפצעו לוחמי אגוז במרון א-ראס. גל הירש היה המום. הוא התקשר לטלפון הנייד המוצפן של אדם והרים את קולו: "זו טעות חמורה, אין דבר כזה צבא שלא נלחם ביום." זה לא עזר לו. התקדמות הצנחנים התחדשה רק כשירדה החשכה.

העובדה שבינת-ג'בל לא כותרה גם מצפון, מהלך שממילא לא תוכנן, אפשרה לחיזבאללה להזרים לשם כוחות תגבור מן היחידה המיוחדת שלו. מפקדי הארגון היו יכולים להגיע למסקנה כי עליהם לתגבר את כוחותיהם בעיירה גם מצפייה בשידורי הטלוויזיה בארץ, שפירטו בצורה מהימנה את תוכניות צה"ל - ואף הציגו בשידור חי את הכוחות הערוכים מן הצד הישראלי של הגבול כדי להצטרף ללחימה. המידע שקיבל הציבור מהתקשורת היה מפורט הרבה יותר מאשר הדיווח ששמעו השרים בישיבת הממשלה.

בסופו של דבר, משתי הזרועות שהיו אמורות ללפות את בינת-ג'בל התממשה זרוע אחת, המזרחית, של גולני. בחטיבה הדגימו את מה שהיה שם על כוס פלסטיק. לפיתה של הכוס משני הצדדים מועכת אותה. מכה על הכוס רק מצד אחד מזיזה אותה. זה הכל. כך התנפצו אנשי החיזאבללה על לוחמי חטיבת גולני, אחרי לפיתת גידמים חסרה וכושלת. כוס הפלסטיק נותרה שלמה.

"אש על כוחותינו, כך הכשלנו את עצמנו במלחמת לבנון השנייה" מאת עמיר רפפורט בהוצאת ספרית מעריב, עורך יואב קרן, עיצוב עטיפה: יורם נאמן/יעל רשף (על פי צילום של חיים אזולאי), 382 עמודים.

 

 

אולי יעניין אותך גם

שר הביטחון משה דיין במהלך מלחמת יום הכיפורים. צילום: AP

ההערכות והמפנה: המודיעין לקראת יום כיפור

46 שנים עברו מאז מלחמת יום כיפור, ובחברה הישראלית עדיין נדרשים לסוגיית ההתרעה המודיעינית לקראת המלחמה. והפעם – גרסה מוסמכת של מחלקת ההיסטוריה של צה"ל