נחשפת/נשרפת - רגעי הפחד של המרגלים הישראליים יוצאים לאור

מרגל נפגש עם מקור בעיר זרה. הזהות בדויה, סיפור הכיסוי עובד, המידע זורם, במוסד מרימים כוסית. לפתע צ'אפחה בעורף, מכר ישראלי ניגש להגיד "שלום". מה עושים כשהמציאות מתנגשת בשליחות, והסכנה היא דווקא חבר ישראלי מן העבר?

הוא היה בשליחות מוצלחת למדי, מעידים מי שיכולים להעיד בעניינים כאלה. כתב בעיתון ערבי בעיר חשובה במערב, אשר נפגש עם בכירים במדינות ערב לעתים קרובות, ונמצא בקשר קרוב עם בתו של אחד מהם. בילויים משותפים, ארוחות, מסעדות - בזכות הקשרים שרקם, הדיווחים שהעביר א' למטה המוסד היו עשירים בפרטים וגדושים במידע יקר מפז, חשוב, אסטרטגי למדינה. הוא ידע לעבוד.

בוקר אחד כשנפגש עם קבוצה של "עמיתיו" מכלי תקשורת ערביים אחרים, שמע לפתע מישהו קורא בקולי קולות את שמו העברי. "דמי קפא", הוא מספר, ולא בגלל הקור בחוץ. א' הסתכל על האדם שניגש אליו שאותו הכיר היטב, והכחיש בתוקף, באנגלית, כי הוא מכיר אותו. האמת היא, כפי שהוא מגלה כיום, הוא הכיר היטב מילדות את האדם שעמד מולו, אבל אמר לו בנחישות שהוא טועה בגדול. "אני לא מי שאתה חושב", אמר בצורה נחרצת. "כן זה אתה", ענה לו חברו. א' המשיך להתעקש, ואמר לעמיתיו העיתונאים הערביים, שאין לו מושג מי עומד מולו. חלפו כמה שניות והישראלי קנה את הסיפור, ביטחונו נסדק, אולי באמת ה"עיתונאי" הזה, הוא לא מי שהוא חושב שהוא. העיתונאים הערביים עוד התלחשו ביניהם, אבל האירוע נשכח. צינור המידע למוסד לא נסדק.

עד היום, כאשר א' נזכר במפגש, עובר בו רעד. תחושת הפחד שבה ומציפה אותו. והוא אינו היחיד. מתברר כי לא מעט מרגלים חוו את המצב הזה, מהסכנות הגדולות ביותר של המקצוע: להיתקל בדמות מן העבר בהיותן בזהות בדויה, בארץ ניכר ידידותית או חמור מכך- במדינת אויב.

אם הפרסומים והטענות של מפקד משטרת דובאי, לפיהן הדמויות שתועדו במצלמת אבטחה, בדרכן לחסל את בכיר החמאס מחמוד אל מבחוח – הן אכן של אנשי מוסד בתפקיד – יש להניח כי כל אחד מהמצולמים עבר את החוויה כשאר אנשים מעברו נתקלו בזהותו הבדויה ועוד על מסך הטלוויזיה. ואולם, עוד לפני עידן המצלמות בכל קרן רחוב או מסדרון בבית מלון – מרגלים עלולים להיתקן במצבים לא נעימים ומסוכנים עקב מפגש עם אנשים מהעולם האמיתי.

חייו של סוכן מודיעין שנמצא בזהות בדויה מתנהלים לרוב בדריכות תמידית, הסתכלות מעבר לכתף, ואפילו מעט פרנויה קבועה. על אותו סוכן לעשות הכול על מנת להגן על הכיסוי ולמנוע חשיפה, שכן גודל המשימה כולה תלוי בכך ולעיתים אף חייו. הסיכון שסוכן תחת סיפור יתקל באופן מקרי במכר מ"החיים האחרים" לא נשמע גבוה, ועם זאת, היו מקרים כאלה. לעיתים אילתור קל הספיק למנוע נזק, אך היו מקרים שבהם הפחד מחשיפה היה מוחשי מאוד.

קים פילבי, מראשי המודיעין הבריטי, שריגל במשך 30 שנה למען ברית המועצות כחלק מרשת קיימברידג', כתב בזיכרונותיו כי "חובתו הראשונה של מרגל היא לשכלל עד שלמות, לא רק סיפור הכיסוי שלו, אלא גם את אישיות הכיסוי שלו". חוויות שחוו המרגלים הישראלים שכמעט נחשפו, מוכיחות שהוא צדק.

1 להכחיש להכחיש להכחיש

תשאלו כל סוכן היכן הוא מעדיף להיפגש ולרוב הוא יענה "מסעדת יוקרה". בדרך כלל במרכז בירה אירופאית. להזמין אוכל יקר, אלכוהול משובח, זה משדר עוצמה כלכלית ועסקית. הצרה היחידה, אותן מסעדות ימצאו לרוב במקומות מרכזיים ותיירותיים, ושם בדיוק אתה עלול גם להיתקל במכרים.

איש המודיעין הוותיק, רפי סיטון, ששירת באמ"ן, בשב"כ ובמוסד, היה במשימה באירופה בשנת 1972. במהלך המשימה, הוא נפגש לארוחת צהריים עם מקור חשוב במסעדת הגורמה ' La grillade' במלון אינטרקונטיננטל בפריז. סיפור הכיסוי של סיטון: לבנוני שמתגורר באירופה. הפגישה החלה, המים כבר הונחו על השולחן, ושני הסועדים התלבטו מה להזמין למנה ראשונה, כשלפתע סיטון הרגיש דחיפה קלה בגב. "אני מסיט את הראש ורואה מולי אדם עם חיוך מאוזן לאוזן, והוא אומר לי בהתלהבות 'אהלן'" נזכר סיטון. "הזעפתי פנים כלפיו ואמרתי בצרפתית משהו מהסגנון של 'קישטה'.

"ישר קמתי והלכתי למלצר הראשי ואני אומר לו - 'איך אתם מרשים לקבצנים להיכנס למסעדה הזאת?', תוך שאני מצביע על המכר הישראלי. המלצר המסכן הסתכל עלי בפנים מבולבלות. הוא ניגש אל הישראלי, שלבש בגדים פשוטים, תפס אותו והעיף אותו החוצה. לאחר מכן, ניגש אלי, התנצל ואמר 'אנחנו לא יודעים איך הוא נכנס'".

כששב סיטון לשולחן היה עליו להסביר את הדברים. "המקור איתו נפגשתי החל לשאול שאלות - 'מה קרה? מי זה?', אני התעקשתי שאין לי מושג ושזה בטח מישהו שרצה נדבה והמשך הפגישה היה מאוד מוצלח. למזלי, אותו מכר לא הספיק לפתוח את הפה ולהגיד הרבה".

המכר היה חבר של סיטון מירושלים, פה ושם הם נפגשו בשבתות עם הילדים, כשסיטון היה בישראל ולא בשליחות. "בדרך כלל היינו מחליפים כמה מילים - 'שלום שלום, מה נשמע?' אבל לא הרבה מעבר. שנה לאחר האירוע במסעדה בפריז, אני יושב עם המשפחה ברחוב בן יהודה בירושלים ופתאום אני רואה את ה'קבצן' שוב, והוא ניגש אלי כולו כעס וחימה וזורק לי 'מה קרה?, נהיית אדם גדול שאתה לא מדבר עם המכרים שלך?'. עניתי לו 'יא אהבל, אתה יודע קצת במה אני מתעסק, איך אתה יכול לבוא אלי ככה?'.

"רק מהמבט שלי הוא הבין שמשהו לא בסדר, אבל הטעות כבר נעשתה ואותה תקרית הייתה יכולה לסכל את כל המשימה."

איש מוסד ותיק מתרגם עבורינו את הסיפור של סיטון למסקנה אחת ברורה: "תכחיש, תכחיש, תכחיש. אלה סיטואציות שקורות אך ניתן להתחמק. אחת - תמיד להכחיש, שתיים - לעזוב את האזור הגיאוגרפי. לאחר מכן, יתכן שיצטרכו לבחון את המקרה ולהפיק לקחים". לדבריו, בחנות המוזיאון לריגול בוושינגטון די.סי ישנו מאג לקפה שכתוב עליו 'Always deny everything'. וזו תמצית עבודת הסוכן וכל מי שעוסק בתחום יודע זאת.

2 שחק אותה "אהבל"

לצד ההכחשה, ואם קיימת אפשרות, אז גם פעולה מהירה - יש להתנהל בנעימות ובטבעיות. לא להבין מה רוצים ממך. להיות "אהבל", בקיצור. "לא נכנסים לוויכוח או מנסים להצדיק" אומר איש המוסד לשעבר והסופר מישקה בן דוד, "פשוט מנתקים מגע בדיוק כמו במקרה שמישהו זר, שאתה באמת לא מכיר, היה ניגש אליך. כישראלים אנחנו רגילים לפגוש כל הזמן ברחוב אנשים שאנחנו מכירים, אבל זה לא בדיוק קורה בעולם לסוכנים זרים. גם במקרה שאותו אדם מכיר אותך היטב, הוא אף פעם לא יוכל להיות בטוח במאה אחוז, מקסימום הוא יגיד לעצמו 'וואי, איך הוא היה דומה לו'".

גד שימרון, איש המוסד לשעבר, וכיום עיתונאי וסופר, מספר על כמעט חשיפה במהלך פגישה עם איש עסקים בלובי של מלון יוקרתי באירופה. "הייתי בכיסוי, פתאום מתקרב אלי מישהו בזרועות פתוחות ואומר 'גדי, מה קורה? המון זמן לא התראינו'. זה היה חבר ילדות שגדל איתי יחד בשכונת צהלה בתל אביב, ושאיתו ישבתי באותו שולחן בבית הספר!, הסתכלתי עליו לשנייה והתעלמתי. למזלי, הבחור היה בסיירת מטכ"ל והוא ידע שאני קשור לדברים האלה, הוא התאפס מהר ומייד אמר 'איי- אם סורי, איט-איז אה-מיס אנדר-סטנדינג' והלך". כמה שנים אחרי, נפגשו השניים בישראל. הפעם כבר שומרון לא היה "בשליחות".

איש המודיעין הוותיק אליעזר (גייזי) צפריר, שמילא תפקידים בכירים בשב"כ ובמוסד, מספר על על מקרה שבו צעירה אתיופית, שעבדה בשירות המודיעין האתיופי בשנות החמישים, זיהתה סוכנים ישראלים ואף יצרה עמם קשר. "זה היה במהלך קשרינו הראשונים עם אתיופיה ושירות הביטחון שלה, אחד משלנו בשם 'גדעון' שגדל בירושלים, היה נוסע בכיסוי זר דרך ארצות ערביות וכך מגיע למטה שרות הביטחון האתיופי", מספר צפריר. "פעם ראתה אותו בחורה אתיופית שהתחנכה בירושלים, היא זיהתה אותו וקראה לו בקול מרחוק 'ג ד ע ו ן !'. אלה היו רגעים מביכים ומלחיצים, כשגדעון התכחש לה באנגלית, כמי שאינו מבין מה בכלל היא מדברת אתו. הבחורה שהייתה בת למשפחה שגלתה לירושלים יחד עם הקיסר האחרון של אתיופיה, היילה סלאסיה, בעת הכיבוש האיטלקי, תפסה את העניין, ביקשה סליחה ואמרה שכנראה טעתה. אבל מאז, כל פעם שראתה אותו סיננה בשקט על יד אוזנו 'נבלה, מתי סופסוף תדבר אתי?!".

"במהלך הפעילות המבצעית ישנן הרבה הזדמנויות של דפיקות לב מואצות" אומר גייזי. "כמובן, שהיתקלויות במכרים מ'החיים האחרים' מזמנות דפיקות לב, ולפעמים כשזיהו אותך בנסיבות שיש בהן סכנה, אז גם עוזבים מהר את העיר. הדרכת העובד, כולל זה שצריך לשחק כיסוי, אמורה לכלול סעיף תקלות, ואחת מהן היא זיהוי על ידי מישהו 'שלא מין העניין'. במקרים מיוחדים, שבהם הסכנה גדולה במיוחד, כולל הכיסוי גם אמצעי הסוואה כגון איפור, פאה, שפם וכולי. בסוף, הרבה תלוי בכושר המשחק והאלתור של 'הנתפס בקלקלתו'. לטובת הישראלים אפשר לומר כי ערנותם וההצתה שלהם טובה. והם יודעים לבקש מהר סליחה באנגלית ולא להפריע".

3 קלל את היהודים

יעקובה כהן ז"ל היה פרפורמר אמיתי. איש של קצוות, לא ידע פחד מהו. הפלמ"חניק, ממקימי יחידת המסתערבים בימיה הראשונים של ישראל, שירת בכל זרועות המודיעין. במהלך תהליך ההיטמעות בציבור הערבי, הוא נשלח לעבוד בנמל חיפה. "ביום הראשון התייצבתי בבית הנמל תחת זהות של סבל יפואי בשם ג'מיל מוחמד רושדי", סיפר בעבר לאיזה דפני, בתו של יצחק שדה מפקד הפלמ"ח הראשון, "עוכבתי על ידי השומרים היהודים שדרשו ממני תעודת זהות. בעודי עומד עם השומרים יצאה מאחד החדרים בחורה צעירה ששבת קודם לכן ביקרה אצל קרובי משפחה בקיבוץ אלונים, שם ישבה מפקדת יחידת המסתערבים. הבנתי שהיא מזהה אותי. הבחורה פערה עיניים בתמיהה, למראה התלבושת המצחיקה וכמעט צעקה 'יעקובה!'. מייד קיללתי בערבית 'היהודים כולכם נבלות, גנבים, קוס אומכום כל היהודים' שתהיה בטוחה שזה לא יעקובה". לא חלפו מספר דקות לאחר אותה תקרית, סיפר אז יעקובה, ובמקום עבר בחור נוסף אותו הכיר בפנים, למזלו זה לא זיהה אותו.

פעם אחרת כשהלך לסרט בקולנוע "אוריון" בירושלים, יחד עם מסתערב נוסף, שוב עם כאפיה על הראש, ראה מול עיניו בתור לכרטיסים שתי דמויות מוכרות: אחיו וגיסו. "התחלתי להסתובב סביבם אבל הם בשלהם, לא זיהו אותי, לבסוף ניגשתי וביקשתי מאחי בערבית אש לסיגריה, הוא הסתובב וענה לי 'אני נורא מצטער אין לי אש'. לא עברה שנייה והוא הסתובב שוב והחל לצעוק אחריי 'כן, כן יש לי אש'. הוא זיהה אותי, הקול הזכיר לו אותי, והוא החל צועק, 'בוא יא מוחמד מה אתה בורח?,' למרות שהוא לא ידע בדיוק במה אני עוסק הוא הבין ונזהר מלקרוא לי בשמי".

בעקבות התקרית הבין יעקובה שקולו מסגיר אותו. כל עוד לא ידבר – מכריו לא יזהו אותו. מספיק לעטוף את הראש בכאפיה. כהן נחשב כאחד מגדולי המרגלים בתולדות מערכת הביטחון הישראלי. למען "שליחויות" שמילא הוא אף ערך ניתוח פלסטי בפניו ב-1959. העובדה שהציבור הרחב לא הכיר אותו מעידה על הצלחתו. הוא חי בצניעות מופלגת עד שנפטר ונקבר בקיבוץ אלונים בצפון, לפני כשמונה שנים. בקיבוץ יודעים לספר כי יעקובה היה נעלם בעברו לעתים למספר שנים. לאן נסע? תחת איזה זהות? מה היתה מטרת הנסיעה? איש אינו יודע.

אריק יצחקי, היסטוריון ישראלי, מספר על מפגש בלתי צפוי עם יעקובה מזווית אחרת. המפגש התרחש בעיר מערבית, במסעדה יוקרתית וידועה. "את יעקובה הכרתי היטב שכן גביתי ממנו עדויות רבות על התקופה שבה שירת ביחידת מסתערבים. לפתע, בעודי יושב במסעדה, שמעתי את קולו מהדהד בקול צלול בערבית. לאחר שעות ארוכות שביליתי עם יעקובה לא יכולתי לטעות בקול המיוחד. הייתי בטוח שמדובר באיש האגדי. הסתכלתי לעברו וראיתי שהוא מוקף בחבורה של ערבים, שניהלו איתו שיחה קולחת. למרות שיעקובה נראה לי שונה במעט ממה שזכרתי, כנראה בגלל שעבר ניתוחים פלסטיים ועוד כמה שינויים בצורתו החיצונית, לא היה לי ספק בזיהוי. יעקובה הסתכל לי בעיניים, ובמבט שלו ראיתי שהוא כמו מתחנן שלא אפנה אליו. הבנתי מיד את הסיטואציה. ידעתי שכל מה שאני צריך לעשות זה להפנות את המבט ממנו, ובטח לא לפנות אליו".

4 תשקה את הערבים

ישנן פעמים שבהם גם התעלמות או הכחשה גורפת לא תמיד עוזרות ויש לנקוט בטכניקות מעט אחרות. ביש מזל גדול במיוחד היה מנת חלקו של ש' - שפגש שני אנשים שונים מעברו בתוך יום אחד מפחיד במיוחד - במהלך משימה בלב ביירות, בירת לבנון.

ש' מספר: "לפני שנסעתי לביירות הזהירו אותי רבים, לא לעשות טעויות כי אם אתפס בביירות זה עלול להסתיים בהוצאתי להורג. המקרה ארע לפני עשרות שנים, כאשר שולה כהן, שהתפרסמה לימים כמרגלת ידועה, שירתה בביירות מטעם המוסד. באותה תקופה שולה חיה בביירות כאישה אנונימית כמעט. נסעתי לפגוש אותה, ובלילה כאשר ישבתי בלובי במלון שלי, פגשתי לתדהמתי אדם שהכיר אותי היטב מצעירותי, כאשר גרתי בבגדד, בירת עיראק. באותם ימים עבדתי בסוכנות ביטוח אוסטרלית ומכרתי לו פוליסות ביטוח. האיש פנה אלי בשם שאותו זכר מבגדד, ואני הבנתי שעלי להגיב מיד. המצאתי סיפור שאני סוחר גדול בעולם הערבי, ושלמחרת אני עומד לנסוע לעיר חלב שבסוריה. הצעתי לו לבוא איתי לקברט, בו בילינו עד לשעה שלוש לפנות בוקר. השתתי אותו בכל כך הרבה אלכוהול עד שהוא כבר לא היה יכול לסכן אותי יותר ונפרדתי ממנו כאשר הוא בקושי עמד על שתי רגליים".

אך בזאת לא הסתיימה היממה המפחידה. "למחרת הלכתי באמצע הרחוב בבירות" מספר ש' "פתאום אני שמע מישהו צועק את שמי בעברית. הפסקתי לנשום ממש. זה היה חבר שלי מצעירותי שבעבר חי בארץ, ועבר לגור בלונדון. קראו לו רובי. הוא ממש חיבק אותי מאחור והרגשתי את הנשיפות שלו בתוך האוזן. בתגובה אינסטינקטיבית נעצתי את המרפק שלי בתוך הבטן שלו. לחשתי לו 'רוני, עוף מפה'. לשמחתי, הוא הבין את הטמטום שלו והתרחק ממני בלי להתווכח. מאז , לא שמעתי ממנו ואני מתקשה לסלוח לו. הייתי יכול לסיים את חיי בביירות בגלל חוסר המחשבה שלו".

5 לטשטש כל סממן ישראלי

כמה פשוט, ככה מסובך. משימתו הראשונה בחו"ל של גייזי צפריר הייתה פגישה בעיר מרכזית. "חיכיתי עד בוש והאדם לא בא, אז הלכתי למפגש האלטרנטיבי בבית מלון. לקחתי חדר וכשאני מת מעייפות נשכבתי מטושטש על המיטה. לאחר זמן מה הייתה דפיקה בדלת, האיש שלא אמור לדעת כלום על זהותי האמיתית, עומד מהצד השני, ואני קורא בקול 'כן!, בעברית'. זה היה מאוד מלחיץ, לרגע, אך בסופו של דבר הכול עבר בשלום".

זו לא הפעם היחידה שהעברית כמעט הכשילה אותו. במהלך שליחות באתיופיה, ישבו גייזי ושני סוכנים נוספים, גבר ואישה, שלושתם בכיסוי, באחד השולחנות הפינתיים במסעדה שוקקת בעיר הבירה, אדיס אבבא. לפתע, הגיע מלצר עם פתק בעברית "שלום חברים מאלישבע...". אלישבע הייתה אשת המודיעין האתיופי, שגדלה בירושלים וידעה שלל שפות ביניהן גם עברית. היא אמנם ישבה בשולחן רחוק, אבל כשהשליחים פלטו כמה מילים בעברית, היא החליטה לפנות אליהם. "למזלנו היא הייתה נאמנה, ולא 'שרפה' אותנו".

וישנם גם מקרים בהם דווקא הזיהוי הוא שיכול למנוע תקרית מביכה ובעייתית, כפי שקרה לראש המוסד לשעבר דני יתום. "זה היה בשנת 1997 באמצע תקופת כהונתי כראש המוסד", מספר יתום. "יצאתי לפעילות מבצעית בחו"ל, ומכיוון ששמי התפרסם עם המינוי שלי לתפקיד נאלצתי להתחפש, שלא יזהו אותי. התחפושת כללה פאה נוכרית ששינתה את המראה החיצוני שלי לחלוטין. כשהסתיימה הפעילות המבצעית בהצלחה והכוחות החלו להתפזר, הגעתי לשדה התעופה באזור שבו התקיים המבצע, במטרה לחזור לישראל. הייתי לבד, וכנראה שבאותו שדה תעופה הייתה כוננות מאוד גבוהה כתוצאה מהתרעות, ולכן כל חובש פאה נוכרית נבדק. ואז, בעודי הולך לכיוון המבדקים, ניגש אלי אחד מקציני הביטחון המקומיים במטרה לתשאל אותי".

הקב"ט אל-על שהיה אחד המאבטחים של ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין ז"ל, הכיר את יתום היטב, והבין שהולכת להיות התנגשות לא רצויה. "הסיטואציה הייתה די מצחיקה. אני הולך לעבר הדלפק של אל-על, מולי מתקדם בארשת של חשד הקצין המקומי, ופתאום אני רואה שמישהו רץ ונכנס בינינו במטרה למנוע את המפגש", מספר יתום. "אותו קב"ט אל-על פנה לקצין המקומי ואמר לו, שהוא מכיר אותי וזה בסדר. ככה נמנעה סיטואציה שהייתה יכולה להסתיים בצורה לא נעימה והאמת, עדיף שנמנעה".

***
בתמונות:
איור: רועי אופנהיים
מימין: המרגל יעקובה כהן ז"ל
משמאל: משה (בוגי) יעלון, חיים ישראלי ודני יתום בתחפושת

 


הכתבה פורסמה לראשונה בגיליון השני של ישראל דיפנס

אולי יעניין אותך גם

קרדיט צילום: דוברות המשטרה

מפכ"ל המשטרה: "אין צורך לקחת סיכון על ידי שוד בנק, אם אפשר לגנוב את אותו הסכום בקלות באינטרנט"

"המהפכה שהתחוללה בתחום הפשיעה, כמו גם השינוי החברתי אשר משפיע על פעילות המשטרה, לא פחות דרמטי מזה הביטחוני, ובעידן האינטרנט של גבולות מטושטשים בין טרור לפשע, הם גם מעצימים זה את זה", אמר מפכ״ל המשטרה, רנ"צ רוני אלשיך