מבט ביקורתי משווה

יישומה של תר"ש "גדעון" יוצא לדרך. תא"ל (מיל') ניצן נוריאל על ההשוואה בין תוכנית זו לתוכניות קודמות. דעה

לעיתים נדירות מזדמן לארגון כול כך משמעותי למדינת ישראל כמו צה"ל לבצע השוואה מקצועית רלוונטית בין תקופות ותוכניות עבודה רב שנתיות.

עיקרו של מאמר זה היא להניע תהליך ביקורתי משווה כך שכלל המערכות המופקדות על תהליכי קבלת החלטות הן בתוך צה"ל הן במטה לביטחון לאומי והן בקבינט יעשו זאת תוך הישענות על עובדות וניתוח מקצועי באותם מרכיבים ברי השוואה שנצבר בהם מרכיב של ניסיון.

התוכנית הרב שנתית "גדעון", כמו גם מסמך אסטרטגיית צה"ל כפי שפורסם על ידי הרמטכ"ל, הם הזדמנות יוצאת דופן לבחון מרכיבים בתוכנית, מתוך הבנת השלם, ולבצע השוואה לתקופה רלוונטית מקבילה.

בינואר 2006 נכנסה לתוקפה תוכניתו הרב שנתית של הרמטכ"ל דאז רא"ל (מיל') דן חלוץ לפסים מעשיים, זה היה היום בו החלו להתממש החלטות משמעותיות שקיבל הרמטכ"ל בתהליך כניסתו לתפקיד כחלק מתוכנית רב שנתית.

בין שאר החלטותיו היו פירוק הגייסות, הכפפת היחידה הטכנולוגית של אט"ל לזרוע יבשה, פירוק החטיבה לקשרי חוץ ואיחודה עם החטיבה לתכנון אסטרטגי באג"ת, פירוק יחידות ועוד. החלטות אלו התקבלו כאמור לאחר עבודת מטה תוך שהרמטכ"ל מתווה את הקו המנחה.

מספר חודשים מועט לאחר תחילת ישום התוכנית נקלענו לשני אירועים משמעותיים - חטיפת גלעד שליט וחטיפת גולדווסר ורגב ז"ל שהניעה את מלחמת לבנון השנייה.

לא כאן המקום לנתח (שוב ,יש לומר) את הסיבות לפערים בין מה שרצינו שיקרה לבין מה שקרה בפועל (גילוי נאות – כבר בתום הלחימה טענתי שמוקדם מידי לתת ציון לתוצאות המלחמה והאמנתי אז כפי שהוכח במהלך השנים שהמלחמה הזו תשיג שקט ארוך טווח  בגבול הלבנון), ולכן אינני מבקש לדון בנושא זה, אלא לבחון תהליכים ולוודא שיש בתוכם את  האיזונים והבלמים הנכונים.

בינואר 2016 התחיל יישום חלקים משמעותיים בתר"ש "גדעון" וכאן המקום לבצע את תהליך ההשוואה הביקורתית. במצבים שכאלה בו מתחיל יישום של תהליך משמעותי במסגרת תר"ש אנו בעצם נכנסים לתהליך של "כבר לא" ובאותה מידה גם "עדיין לא". אנחנו מפרקים, מזיזים, מעבירים יחידות ומסגרות וכתוצאה מכך אנחנו "כבר לא". לדוגמא (מאוד טקטית) הוצאת "יחידת "אגוז" מחטיבת גולני באופן מעשי גורם לכך שחטיבת גולני כבר לא אותה חטיבה, מה שמחייב התאמות בתחומים רבים ואילו חטיבת הקומנדו ש"אגוז" הצטרפה אליו עדיין לא באמת חטיבה. (למען הסר ספק הקמת חטיבת הקומנדו הינה צעד נכון ומקצועי).

לפיכך אני טוען שניתן וצריך לבצע השוואה תהליכית ביקורתית בין שתי התקופות 2006 אל מול 2016 תוך הצבת מספר שאלות: מה כמות השינויים המבניים שארגון כמו צה"ל יכול לשאת בתקופה קצרה מבלי שמוכנותו האופרטיבית תפגע? ואם יש פגיעה, היכן? מהם מנגנוני הבקרה שחיוני להפעיל בתהליך? איזה מרכיבים הינם "עוגן", קרי - חיוני לשמור עליהם בכול דרך משום שהם מהווים את הכשירות הבסיסית של צה"ל לבצע את משימותיו? וכיצד לאורך תקופת השינויים המרכזיים ממשיכים לקיים שיח מקצועי ורצוף עם הדרג המדיני שיהיה בקיא בתהליך ומשמעויותיו?

כל אחת מהשאלות לעיל היא תוצאה ישירה של שאלות נוקבות שעלו אחרי מלחמת לבנון השנייה הן כלפי הדרג המקצועי והן כלפי הדרג המדיני. בימים כתיקונם צריך היה המטה לביטחון לאומי להוביל מהלך שכזה כדי שיוכל להזין את חברי הקבינט כהכנה לדיון המקצועי מול מערכת הביטחון על תר"ש "גדעון" או לכול הפחות כנקודות לדיון בנושא.

לא מיותר לציין שרובן המכריע של רפורמות הרמטכ"ל רא"ל (מיל') דן חלוץ בוטלו על ידי מחליפו ואפילו החטיבה לקשרי חוץ שפורקה בזמנו של חלוץ הוקמה מחדש בימיו של רא"ל (מיל') בני גנץ. ללמדנו שרפורמות בעיני האחד הן באופן מובהק מזוהות ש"תקלה" בעיני האחר. מה שמדגיש עוד יותר את הצורך למערך איזונים ובלמים.

החלטתו של הרמטכ"ל להתעקש על קיומם של אימונים תוך הצבת המוכנות המבצעית כערך עליון הינה ככול הנראה "תעודת הביטוח" שאם חלילה, נדרש תוך תהליך השינוי שאנו במצב של  "כבר לא" ו"עוד לא", לצאת למבצע משמעותי ברצועת עזה או בלבנון, היכולת המבצעית הנרכשת באימונים תהיה מספקת.