יחסי ישראל-הודו והנשק הגרעיני של פקיסטן

יחסי ישראל עם הודו נרקמו בשלהי שנות השבעים של המאה העשרים כפועל יוצא מאינטרס מודיעיני משותף כנגד פיתוח הנשק הגרעיני בפקיסטן. מאמר מיוחד על מאחורי הקלעים של מערכת היחסים החשובה  

שר הביטחון יעלון ורוה"מ הודו מודי (צילום: משהב"ט)

בחודש האחרון (פברואר 2015) היינו עדים לעליית מדרגה בקשריה הביטחוניים של ישראל עם הודו. זו באה לידי ביטוי בביקור משה יעלון בהודו – ביקורו הראשון של שר ביטחון ישראלי במדינה זו; כמו גם בהשתתפותן המסיבית של התעשיות הביטחוניות הישראליות בסלון האווירי של בנגלור – בירת ההי-טק של הודו. הודו מהווה כיום יעד יצוא מרכזי עבור הטכנולוגיות הביטחוניות של ישראל, ועל פי דיווחו של עמיר רפפורט ("השיבה להודו", מקור ראשון, 27/2/2016), ישראל הינה ספקית נשק השנייה בגודלה להודו, אחרי רוסיה.

עם זאת, לא רק הכסף מניע את גלגלי היחסים המתהדקים בין שתי המדינות. מניע נוסף ולא פחות חשוב הינו מפגש האינטרסים ביניהן לנוכח התעצמות האסלאם הקיצוני. בראיית  הודו, פקיסטן שכנתה מהווה חממה לטרור אסלאמי כנגדה, ועל כן ישראל, בעלת הניסיון הרב בלוחמה נגד טרור, הינה בת ברית חשובה.

בין הודו לפקיסטן שוררת עוינות מאז שחר עצמאותן ב-1947, בתום השלטון הבריטי בתת היבשת ההודית וחלוקתה. בעקבות זאת פרצו רדיפות ומרחצאות דמים – בשטח פקיסטן כנגד אוכלוסייה בלתי מוסלמית, סיקים ובני הינדו, ובטריטוריה ההודית נגד אוכלוסייה מוסלמית. כתוצאה מכך, גורשו מבתיהם מיליוני בני אדם, ממדינה אחת לשכנתה. אך לא היה די בכך, בהמשך (ב-1948 ו-1965) פרצו בין שתי המדינות מלחמות גבול, בעיקר בשל המחלוקת על חבל קשמיר. כמו כן, כאשר ב-1971 ביקשה פקיסטן לדכא את המרד בחבלה המזרחי, שהכריז על עצמאותו כמדינת בנגלדש, התערב הצבא ההודי לטובת בנגלדש, והנחיל קשה תבוסה קשה לצבא הפקיסטני.

מרוץ החימוש הגרעיני שהחל בשתי המדינות במהלך שנות השבעים החריף עוד יותר את העימות ביניהן. מי שפתח במרוץ הייתה הודו, וזאת כנגד הנשק הגרעיני של סין, אולם פקיסטן ראתה בכך איום גם כלפיה. תמרור אזהרה חמור מבחינת הפקיסטנים היה הניסוי הגרעיני שהודו ערכה במאי 1974, שזכה לכינוי (הנשמע אירוני): "Smiling Buddha".

כמו בהודו, אף בקהיליית המודיעין הישראלית עקבו בדאגה כבר באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת אחר פיתוח הגרעין בפקיסטן. מנקודת מבטה של ישראל, אך גם בפקיסטן עצמה, התייחסו לפרויקט זה כאל פיתוח "פצצה אסלאמית". זאת, בשל המימון עבור הפרויקט שפקיסטן זכתה לקבל ממדינות ערב העשירות. יוזם מאמץ הגרעין הצבאי הפקיסטני היה זולפיקר עלי בהוטו, שנבחר לנשיאות המדינה בדצמבר 1971, בעקבות הכישלון הצבאי בבנגלדש. הפרויקט מומן על ידי קד'אפי, שליט לוב, שביקש בתמורה לקבל בעתיד  נשק גרעיני מפקיסטן. אך ב-1977 בהוטו הודח על ידי הצבא, בראשות גנרל זיא אול-האק, שתפס את השלטון. גנרל זיא אול-האק המשיך בפרויקט הנשק הגרעיני, אך במימון סעודי.

קנדה סיפקה לפקיסטן את הכור הגרעיני (Karachi Nuclear Power Plant) KANUPP, מדגם CANDU, אשר נחנך בסוף 1972. ייעודו של הכור מדגם זה הינו ייצור חשמל. אך בשל היותו מטיפוס אורניום טבעי/מים כבדים והמבנה המיוחד של ליבתו, אף ניתן להפיק מהדלק הגרעיני המשומש של הכור להפקת פלוטוניום באיכות צבאית - נתון שלא נעלם מעיניו של בהוטו. אולם עבור מיצוי הפלוטוניום מתוך הדלק הגרעיני המשומש יש צורך להקים מתקן למחזור גרעיני (nuclear reprocessing plant). פקיסטן אכן חתמה בתחילת 1976 על הסכם עם צרפת לרכישת מתקן זה, אולם לחץ אמריקני על ממשלת צרפת הביא לביטול העסקה ב-1977, אך לא לפני שכתשעים וחמישה אחוזים מתכניות ושרטוטי המתקן, וחלק מפריטי ציודו כבר מצאו את דרכם לפקיסטן.

ישראל הייתה מוטרדת למדי מעסקות הגרעין של צרפת, לא רק עם פקיסטן אלא בפרט עסקת "אוסיראק" עם עיראק, אך לא היה לאל ידה להשפיע על מדיניות הגרעין הצרפתית. מכל מקום, הושקעו בקהיליית המודיעין הישראלית מאמצים מרובים לאיסוף מידע על עסקת מתקן המחזור הגרעיני בין צרפת לפקיסטן.

אך כפועל יוצא ממאמצי איסוף נמרצים אלה, התברר לקהיליית המודיעין הישראלית ב-1977, כי במקביל למסלול הפקת הפלוטוניום שבכוונת פקיסטן להקים, מתנהלת בה גם פעילות חשאית לפיתוח פרויקט להעשרת אורניום, אותו מנהל המדען הפקיסטני ד"ר עבדול קאדיר ח'אן, אשר רכש את השכלתו הטכנולוגית במערב אירופה ואף הועסק בעת שהותו בהולנד בפיתוח צנטריפוגות גז להעשרת אורניום. על פי ההערכה, מסלול האורניום המועשר היה צפוי להביא את פקיסטן תוך מספר שנים מועט לסטאטוס של מדינת נשק גרעיני.

הקשרים בין המודיעין הישראלי למודיעין ההודי היו עד לאותה עת מינוריים למדי. על רקע מפגש האינטרסים הצפוי בין ישראל להודו בסוגיית הגרעין הפקיסטני, הועלה בקהיליית המודיעין הישראלית במהלך 1977 הרעיון לקיים שיתוף פעולה עם המודיעין ההודי בסוגיה זו, ואמנם הגישוש הישראלי הביא לתוצאה חיובית מן הצד ההודי.

כפועל יוצא, בתחילת 1978 יצאו לניו דלהי שני אנשי מערכת הביטחון הישראלית למפגש מומחים עם עמיתיהם ההודיים במטרה להחליף נתוני מידע והערכה בסוגיית הגרעין הפקיסטני. תגובת המומחים ההודים למידע שהציגו הישראלים הייתה נלהבת. התברר, כי המומחים ההודיים לא היו מודעים כלל למסלול העשרת האורניום שפקיסטן מפתחת. אמנם היו בידיהם נתונים על אודות עסקות רכש של ציוד וחומרים שבוצעו על ידי פקיסטן עבור מתקן הצנטריפוגות שהקימה, אך הערכת הנתונים עד אז הייתה שגויה. במודיעין ההודי העריכו כי הם מתייחסים לפרויקט מתקן המחזור הגרעיני. התלהבותם של ההודים מהמידע וההערכה שהציגו אנשי המודיעין הישראליים הייתה כה רבה, עד כדי כך שהאורחים הישראליים נתבקשו להציג זאת גם בפני מנהלי מוסד הביון ההודי.

כתוצאה מהביקור הישראלי המוצלח בניו דלהי, ראש מוסד הביון ההודי הגיע לאחר כשנה לביקור גומלין בישראל, והתלווה אליו מומחה גרעיני בכיר במוסד הביון ההודי. יש להניח כי הביקור עסק גם בבדיקת אפשרויות מיסוד קשרי המודיעין בין שתי המדינות. אכן כתוצאה מכך נפתחה בהודו לאחר זמן נציגות של המודיעין הישראלי. מכל מקום, לאחר מבצע "אופרה" - השמדת הכור הגרעיני העיראקי, ניתן היה לצפות לשיתוף פעולה בין שתי המדינות להשמדת מתקן העשרת האורניום של פקיסטן ליד העיר קאהוטה, במרחק של כ-50 ק"מ מהגבול ההודי. אולם מבצע כזה, במידה ותוכנן, לא יצא אל הפועל. במידה ואכן עמד המבצע על הפרק ייתכן כי ההודים קיבלו "רגליים קרות".

על כל פנים, זמן רב חלף עד שהתפוגגה לגמרי הקרירות, עד כדי עוינות, שהודו הפגינה כלפי ישראל מאז שנות החמישים - תקופת כהונת נהרו כראש ממשלת הודו הראשון. רק בינואר 1992 הוזמן קונסול ישראל במומבאי ,גיורא בכר, לפגישה עם מנכ"ל משרד החוץ ההודי, שבה נמסר לו כי בכוונת הודו לכונן בקרוב יחסים מלאים עם מדינת ישראל. שבוע מאוחר יותר הודיע מנכ"ל משרד החוץ ההודי במסיבת עיתונאים מיוחדת על כינון יחסים דיפלומטיים מלאים בין שתי המדינות. לאחר כשבוע נוסף התמנה גיורא בכר כשגריר הזמני של ישראל בהודו.

רבים מייחסים כיום את השינוי ביחסה של הודו לישראל לשינוי הדרמטי שהתרחש בזירה הבינלאומית בין השנים 1989  ל-1992, ובפרט התקרבותה של הודו לארה"ב. עם זאת ניתן לקבוע בוודאות רבה, כי הגפרור שהדליק את הנר היה שיתוף הפעולה המודיעיני בין שתי המדינות בסוגיית הגרעין הפקיסטני. 

****

סא"ל (מיל') ד"ר רפאל אופק הוא מומחה לפיזיקה והטכנולוגיה של הגרעין. בעברו הוא שירת בקהיליית המודיעין הישראלית כחוקר ומנתח בכיר