י"א נקודות בנגב – יום כיפור חגיגי של התיישבות

יום הכיפורים זכור בתולדות המדינה כאירוע הטראומטי של מלחמה ב-1973, אך לפני 69 שנה היה קשור יום זה להקמתן של י"א נקודות ישוב בנגב, שיא המאבק של התנועה הציונית להתגבר על האיסור החמור של הבריטים לעליית יהודים על הקרקע. אפרים לפיד מזכיר ומשתף

עד תחילת המאה ה-20 היה הנגב מאוכלס שבטי בדווים בלבד. ההתיישבות היהודית החדשה החלה ברוחמה בשנת 1914. בראשית שנות ה-30 עלו לארץ עולים רבים והוקמו ישובים חדשים. המרד הערבי הגדול נגד היהודים, שפרץ באפריל 1936 והגישה העוינת של השלטון הבריטי לעליית יהודים ולהתיישבות בארץ-ישראל המריצו את המוסדות הלאומיים לפתוח במבצע נרחב של התנחלות באזורים אסורים על-פי גזרות "הספר הלבן".

במוצאי יום הכיפורים שנת תש"ז (1946), כמה חודשים אחרי "השבת השחורה", יזמה הנהגת הישוב, בניהולו של לוי אשכול, ראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית, הקמת י"א (11) נקודות בנגב, בשיטת "חומה ומגדל", בהתבסס על קשר טוב בין ישוב לישוב כדי להגן עליהם. הישובים הוקמו  במהלך לילה ויום אחד בלבד על קרקעות שנרכשו בעוד מועד על ידי הקרן הקיימת וסוחרים פרטיים (בהם משה סמילנסקי). ליל העלייה תוכנן למוצאי יום כיפור, שהיה באותה שנה מוצאי שבת, ערב יום ראשון, השבתון של הבריטים, מצב עירנות נמוכה במשמרות, וגם בסיום יום הצום הקדוש, מועד שהבריטים לא יכלו לצפות כי יהיה מתאים לפעילות יהודית נרחבת. המבצע המתוכנן נועד ליצור מציאות פוליטית חדשה בנגב הצפוני, ולמשוך תשומת לב לחשיבותו של הנגב למדינה היהודית העתידית. המארגנים היו בטוחים כי יקשה על הבריטים לפנות בכוח מספר רב כל כך של מתיישבים.

האתגר הראשון לניהול ההתיישבות בישובים החדשים היה הסדרת אספקת מים. לפני העלייה לקרקע, הכין מהנדס המים הראשי "מקורות", שמחה בלאס, תוכנית מפורטת להנחת שני קווי מים מקידוח באזור ניר-עם אל היישובים החדשים. איוש הנקודות נעשה על ידי 11 הזרמים ההתיישבותיים. רובם קיימו הכנה בפלוגות עבודה במושבות במרכז הארץ ומיעוטם  היו גרעיני נוער במסגרת הפלמ"ח. על כל גוף כזה הוטל להכין לליל העלייה על הקרקע 25 חברים ו-5 חברות. המיקום המדויק אליו היה מיועד לעלות כל גוף נשמר בסוד עד לליל הביצוע.

המוסדות הטילו את תכנון המבצע וביצועו על מטה ההגנה בפיקודו של יוסף אבידר, אחד ממפקדי ההגנה הבכירים. לצורך המבצע גויסו מתנדבים מיישובים ותיקים, נוטרים וכלי רכב רבים. הציוד וחומרי הבנייה רוכזו בבסיסי היציאה על ידי חברת "סולל בונה". המתיישבים הקימו חומה מלוחות-עץ ושכבת-חצץ ביניהם להגנה מפגיעות נשק אויב. בפנים החומה הוקמו צריפי מגורים, עמדות מגן ומגדל תצפית ושמירה ובראשו זרקור. היו אלה יישובים קטנים, מבודדים ומרוחקים, שלא שינו את נוף היישוב הריק של הנגב, אך הם השפיעו על גבולות מדינת ישראל העתידה.

הבריטים הגיעו לרוב הנקודות כבר למחרת העלייה על הקרקע, כאשר עבודות הבנייה בנקודות היו עדיין בעיצומן. הם לא התערבו בנעשה ולא ניסו לפנות את המתיישבים בכוח, ורק תחקרו לגבי זהות בעלי הקרקע ומקורות המים. לאחר מחאתם של הערבים על מבצע ההתיישבות החליטו שלטונות המנדט הבריטי, במסגרת הצעת תכנית "החלוקה", להשאיר את  הנגב סגור להתיישבות יהודית. הייתה סכנה ממשית לניתוק מוחלט של י"א הנקודות בנגב.

היישובים שעלו באותו לילה על הקרקע הם: אורים,  בארי, גל-און, חצרים, כפר דרום,  משמר הנגב, נבטים,  נירים, קדמה, שובל ותקומה.

נתן אלתרמן ביקר בכפר דרום ובעקבות זאת פרסם ב-10 בינואר 1947 את השיר "צריף בנגב" בטור השביעי בעיתון "דבר". השיר מתאר את גבורתם של העולים לנקודות, ועל הנערה בצריף: "אוֹר חַדְרָהּ מְשַׁנֶּה אֶת מַפַּת הַמִּזְרָח".