חורים באסטרטגיה

מסמך אסטרטגיית צה"ל שפורסם בסוף השבוע שעבר שופך אור על הממשק הרגיש שבין הדרג הצבאי והמדיני ומנסח את מטרות העל הביטחוניות, אבל בו בעת חושף כשלים ובעיות יסוד בתפיסה הישראלית. עמיר רפפורט מדגיש כמה מהם בטור השבועי

זה קרה לפני כחמש שנים. גבי אשכנזי, שהיה באותה תקופה רמטכ"ל, עמד בישיבה ביטחונית חשובה על רגליו, ואמר לראש הממשלה בנימין נתניהו כי צה"ל בנה יכולות שמאפשרות תקיפה של מתקפי הגרעין באיראן, אבל הוא לא ממליץ להשתמש ביכולות הללו בשל ההשלכות שיהיו לכך על האזור. עד היום יש במערכת הביטחון גורמים שמתווכחים אם נכון היה לתקוף באיראן באותם ימים וגם סביב השאלה האם צה"ל צריך לספק לדרג המדיני המלצה כיצד לפעול, או רק "קשת" רחבה של אפשרויות פעולה. מסמך אסטרטגיית צה"ל שפורסם בסוף השבוע שעבר אמור לשפוך אור על הממשק הרגיש שבין הדרג הצבאי והדרג המדיני ועל סוגיות אסטרטגיות שגורל המדינה תלוי בהן. המסמך אכן עושה זאת, אבל חושף באותו זמן לא מעט חורים וכשלים באסטרטגיה הלאומית והצה"לית. כדאי לשים לב לכמה מהם.

איפה התפיסה הלאומית?

מסמך 'אסטרטגיית צה"ל' אושר על ידי הרמטכ"ל גדי איזנקוט כבסיס לתכנית 'גדעון' – תוכנית רב שנתית לבניין הכוח שתיכנס לתוקף ב-2016. בעבר כבר היו מסמכים שקיבלו את הכותרת היומרנית 'אסטרטגיית צה"ל', אבל מסמך איזנקוט הוא המקיף והיסודי ביותר שנכתב עד עתה. עם זאת, הוא יוצא דופן בראש ובראשונה בכך שחלקים גדולים ממנו הותרו לפרסום פומבי. הרמטכ"ל איזנקוט כתב כי המסמך מבוסס על ההבנה שהאיומים הקובנציונליים והלא קונבנציונליים במעגל הראשון (מדינות בעלות גבול משותף), נמצאים בירידה, ומנגד יש עלייה באיומים של ארגוני טרור, לוחמה תת קרקעית, טילים ואמצעי לחימה שמאפיינים אויב אשר אינו מדינה.

בנוסף, מוגדרת לוחמת סייבר כאיום וגם כהזדמנות. "לצד זה קיימת ההבנה כי תוך כדי יישום התכנית הרב שנתית יש לבנות את כוחו של צה"ל הן להגנה רב זירתית ורב ממדית והן להתקפה במספר חזיתות בו זמנית, ולכך עלינו להיערך ביום פקודה", כתב איזנקוט.

אז היכן הבעיה? בראש ובראשונה בעובדה שמסמך 'אסטרטגיית צה"ל' אמור לגשר בין תפיסת ביטחון לאומי שתוכתב על ידי הדרג המדיני לתכנית בניין הכוח של צה"ל ותפיסת ההפעלה - מסמך חשוב בפני עצמו, שנותר סודי ומסווג. אלא שאסטרטגיית צה"ל אינה יכולה להתבסס על תפיסת ביטחון לאומית, פשוט משום שאין תפיסה כזו. תפיסת הביטחון הלאומית עודכנה באופן רשמי בפעם האחרונה בימי דוד בן גוריון כראש ממשלה. מאז נכתבו אינספור הגיגים עליה, אבל הם אינם מחייבים. כך קורה שבמקום שצה"ל יבנה את כוחו ואת אמצעי הלחימה שלו על בסיס תפיסת ביטחון לאומי סדורה, מתקיים תהליך הפוך: מסמך 'אסטרטגיית צה"ל' מציג לדרג המדיני את אפשרויות הפעולה שנמצאות ברשותו, בהתאם לאמצעים הצבאיים.

מדוע המסמך פורסם? אולי כדי להביא ל"תיאום ציפיות" בין צה"ל לדרג המדיני והציבור הרחב, ולהסביר מראש שצה"ל מתקשה להגיע "להכרעה" חד משמעית, ברורה ומוחלטת של האויב. ההבדל בין "תפיסת ביטחון לאומית" ובין אסטרטגיית צה"ל טמון בעובדה שהביטחון הלאומי מבוסס גם על עוצמות כלכליות ועל בריתות אזוריות וגלובליות, ואילו צה"ל בוחן את יעדיו ואת אמצעיו בהתאם למשימות הצבאיות שעומדות בפניו. למשל, הוא אינו יכול להשפיע במאומה על הדמוגרפיה הפלשתינית. במשך שנים ישראל לא דנה בסוגיות יסוד כמו מערכת היחסים הרצויה עם חמאס בעזה. הרבה יותר זמן הושקע בדיונים ביטחוניים על כמות הדלק והמלט שתיכנס לרצועה. עדיף היה להתחיל את תהליך קבלת ההחלטות מלמעלה.

המערכות ימשיכו להתארך

אף שהמסמך בנוי ומנומק לתפארת, הוא חושף בין ים המלל לא מעט כשלים שיקשו על צה"ל גם במערכה הבאה, היכן שלא תתרחש. למשל: המסמך קובע כי במקרה של מלחמה רחבת היקף - להבדיל ממצבים שמוגדרים כ"שגרה" או כ"שגרת חירום" - המטרה תהיה "הסרה מהירה של האיום תוך צמצום הנזק למדינת ישראל וההרתעה של ישראל במרחב". בפועל, המערכות שמנהל צה"ל רק מתארכות, כשהעורף נתון תחת אש. כלים אחרים בתפיסה האסטרטגית יכולים להסביר למה זה קורה – צה"ל בונה, לפי המסמך, יכולת למהלומת אש אדירה. אבל הניסיון מלמד כי מדינות העולם, כולל ארצות הברית, לא מאפשרות לישראל חופש פעולה בהפצצת יעדים שנמצאים בלב ריכוזי אוכלוסייה, או ביצוע מהלכים שנועדו לפנות מאות אלפי תושבים מאזורי התופת. אם התושבים יסתגרו בבתיהם ויסרבו להתפנות - צה"ל יתקשה לפעול מול אנשי חמאס וחיזבאללה שפועלים מאחורי גבם.

יתרה מכך, צה"ל מציב במסמך יעדים צבאיים לכל סוג של מערכה, שיכולים להיות בעלי השפעה קצרת טווח או מקומית - ממבצעי קומנדו ביעדים רחוקי טווח, ועד שינוי מצב יסודי, כלומר השתלטות על מדינה אחרת או הפלה של גורם כמו חמאס מהשלטון. התכניות הצבאיות להשגת יעד כזה קיימות. בפרקטיקה, צה"ל אינו ממליץ, והדרג המדיני ממילא אינו מעוניין להפיל את חמאס. במקרה של מערכה ברצועת עזה היעד הצבאי ידוע: "גביית מחיר" מחמאס והשגת תקופת שקט ארוכה, כפי שהיעד הזה מוגדר במסמך אסטרטגיית צה"ל. כאשר חמאס יודע מראש שזהו היעד הצבאי הישראלי, כל מה שנותר לו הוא להחזיק מעמד תחת ההפצצות כמה שיותר זמן. השלטון שלו ממילא אינו נתון בסכנה. זה כמעט מבטיח שהמערכה תהיה ארוכה מאוד.

 מהי הרתעה?

מסמך 'אסטרטגיית צה"ל' מעלה שאלות נוקבות לגבי האופן שבו תופסים בצבא את מושג ההרתעה בעידן הנוכחי. לפי המסמך, השגת כמה שנים של שקט מול אויב כמו חמאס או חיזבאללה, היא מימוש של הרתעה. בפועל, יכול להיות שהשקט נשמר מכיוון שלצד השני אין עניין לצאת למערכה בעיתוי מסוים, ושגם ישראל מורתעת. למשל, מערכה כמעט בטוחה מול חיזבאללה במקרה של תקיפה באיראן, היא שיקול מרכזי אם לתקוף את מתקני הגרעין.

איכות כוח האדם

מסמך איזנקוט קובע כי "מאז ומעולם ביסס צה"ל את כוחו על איכות האנשים ועל ההבנה העמוקה שצה"ל הוא הערובה לקיום הלאומי בישראל". בפועל, איכות צבא הקבע נמצאת במגמה ירידה שעלולה להגיע למשבר חמור מאוד נוכח השיח הציבורי, שמתייחס לאנשי הקבע כנהנתנים, וגורם לקצינים איכותיים רבים שלא לשקול שירות ארוך.

זו לא כל הבעיה. חמור יותר שצה"ל הוא צבא מאוד לא אינטלקטואלי שידע שאינו טכנולוגי מקבל בו פחות הערכה ומעטים המפקדים שטורחים להתעדכן בתפיסות המתגבשות בצבאות זרים. צה"ל הוא גם צבא לא מקצועי מכיוון שהשירות הקצר בכל תפקיד גורם לאנשים לדלג בין תפקידים בדיוק כשהם אמורים לתת את מירב התפוקה שלהם. תכנית 'גדעון' פועלת להצעיר את צבא הקבע בצה"ל במקום להאריך בשנה את משך השירות בכל תפקיד - כלומר, שלוש שנים במקום שנתיים בתפקיד קרבי, וארבע שנים במקום שלוש בתפקיד בעורף. הארכת משך השירות בכל תפקיד, ושחרור בגילאי 50 פלוס, כמקובל ברוב צבאות העולם, הייתה מסייעת בהדיפת הביקורת של ועדת לוקר על היחס הלא סביר בין שנות שירות מעטות במערך הקבע ובין עשרות שנות פנסיה יקרה, עם אפס תפוקה לצה"ל. בהקשר הזה טוענים בצה"ל כי הצערת הצבא רלוונטית למערכים לוחמים ולא לתפקידים מקצועיים.

צבא קטן מדי

אחד מעקרונות תפיסת הביטחון הלאומית מימי בן גוריון הוא קיום צבא גדול וחזק, שמבוסס על מאות אלפי חיילי מילואים. העיקרון עדיין בתוקף, אבל בפועל, הדגש ניתן למודיעין, לאוויר ולפעולות קומנדו, וצבא היבשה הגדול, ועמו מערך טנקים אדיר, מצטצמם באופן דרמטי שאינו תואם את העיקרון.

מהפכה במודיעין

מערכי המודיעין בכל העולם נמצאים תחת מהפכה אדירה, שלה יש ביטוי במסמך אסטרטגיית צה"ל, אבל ספק אם המודיעין של צה"ל עומד בקצב השינויים הנדרשים. בתפיסה הצה"לית יש דגש על מודיעין שמייצר מטרות ומאפשר את הלחימה, אבל בפועל יש ליקוי במודיעין המנתח את כוונתו של האויב. צה"ל והשב"כ מתווכחים עד היום בשאלה האם הייתה או לא הייתה התראה לפני פרוץ 'צוק איתן'. בשב"כ טוענים שכן. הדבר מוכיח כי צה"ל יודע לדלות מיליוני פיסות מידע, אבל מפספס פעמים רבות את התמונה הגדולה. כך, למשל, לא רק שבצה"ל לא הבינו את צמרת חמאס בקיץ שעבר, אלא גם הכירו לפרטי פרטים רבות ממנהרות הלחימה שנחפרו בעזה, אבל פספסו בגדול את האתגר העצום שיציבו כל המנהרות יחד.

השנים המסוכנות

והנה בעיית יסוד: מסמך אסטרטגיית צה"ל קובע כי שנות שקט בין מערכה למערכה הן תוצאה רצויה, אבל לא בהכרח בטוח ששקט תמיד עולה בקנה אחד עם ראייה ארוכת שנים. למשל, כל הסימנים מעידים על כך שאיראן תעשה כל שביכולתה לקיים את ההסכם עם המעצמות בשנה-שנתיים הקרובות. במקביל, היא תחמש את חיזבאללה וחמאס בנשק רב. איראן תחזור לנשק גרעיני וצפוי שההסכם עמה יקרוס תוך שנים ספורות. עד אז טהרן תהיה קרובה מאוד לגרעין, מצוידת בנשק אסטרטגי רב, עם זרוע קדמית אדירה בלבנון ובעזה.

האם האינטרס הישראלי הוא לשתף פעולה עם המהלך האיראני או ליזום עימות מוקדם, לפני שעל גבולותינו יהיה איום גדול הרבה יותר, מגובה במטריה גרעינית ארוכת טווח? זו כבר שאלה לתפיסת ביטחון לאומית, ולא לאסטרטגיית צה"ל.