היחידה האנגלו-סקסית

היא פעלה כגוף דמוקרטי, קיימה מסיבות והחזיקה קופה משותפת, למרות שהייתה קיימת פחות משנה, סוללת מתנדבי מח"ל מארה"ב ואנגליה, שכללה גם אינדיאני אחד, "רקדה לצלילי החליל שלה" ולחמה בגבורה במלחמת העצמאות

זו הייתה יחידה מיוחדת במינה שפעלה במסגרת חיל התותחנים במלחמת העצמאות, בעיקר בחזית הדרום. אותה יחידה כללה כמעט באופן מוחלט מתנדבים מחו"ל, בעיקר מארצות דוברות אנגלית. בנוסף לכך, היא פעלה בצורה שונה ממה שהיה מקובל ביחידות הצבאיות ה"מסודרות" אז והיוותה מעין חזרה למשטר ששרר בכוחות המגן של "היישוב". בטרם המלחמה, בכיוון המנוגד לדרך בה הלך צה"ל
ביולי 1948 הקים לסטר גורן (Gorn), קצין מרגמות לשעבר בצבא ארצות הברית שהגיע כמתנדב מחו"ל לישראל, סוללה שכללה כארבעים חיילים דוברי אנגלית, כמחציתם מארצות הברית וקנדה, והאחרים מבריטניה ודרום-אפריקה. אפילו אינדיאני היה שם. לפי המסופר, אדם בשם ג'סי סלייד בין שבט הנבאחו, התנדב מתוך קשרי הערכה עמוקים לקצין יהודי שהיה מפקדו בצבא האמריקני. הוא ענד מגן דוד, צלב, וסמל דתי של שבטו ו"הסביר" שמה שבטוח-בטוח, לפחות אחת הישויות האלוהיות תשמור עליו. ואכן, במלחמה הוא אפילו לא נשרט. אחרי המלחמה הוא הקים חווה בנגב, אך לא ידוע מה עלה בגורלו ובגורל החווה. 
הסוללה הייתה חלק מגדוד 1 של חיל התותחנים, שבראשית נובמבר של אותה שנה שינה את שמו לגדוד 421. בסוללה שירתו עוד מספר חיילים שאינם יוצאי ארצות דוברות אנגלית, אלה שימשו בתפקידים הכרוכים במגע עם גורמים שמחוץ ליחידה, כמו קשרים או נהגים. החיילים לא היו בהכרח תותחנים בעברם, יתרה מזו, חלקם היו "ירוקים" לחלוטין וחסרו ניסיון צבאי בכלל.
היחידה עוצבה במידה רבה על-פי רוחו ורצונו של מפקדה, כבעלת אופי "דמוקרטי" מיוחד. דבר זה נסתייע במצבו העוברי של צה"ל, בו טרם התקבעו נהלים מחייבים. הדגם לפיו היא נבנתה היה זה של גדוד הפשיטה השני בחיל הנחתים האמריקני, שפעל בחזית האוקיינוס השקט בפיקודו של אוונס קרלסון, בימי מלחמת העולם השנייה. גדוד זה כונה על שמו של מפקדו Carlson Raiders ("הפושטים של קרלסון"). 
על פי אותו דגם, בניית רוח היחידה ושכנוע החיילים בצדקת ובחשיבות מטרתם החליפו את המשמעת העיוורת, תפקיד המפקד היה לשרת את היחידה ולפעול למען החיילים ככל יכולתו, ההפרדה בין קצינים לבעלי דרגות אחרות התעמעמה, כמו גם סממני הצבאיות החיצוניים: דרגה, הצדעות וכיוצא באלה. את אופייה של היחידה תיאר בהגזמת מה, ובגאווה בלתי מוסתרת, אחד החיילים: "ההווי הצבאי שלנו היה יותר מסוג 'כולנו חברים' של ה"הגנה" והפלמ"ח, מאשר זה שצה"ל הנהיג יותר ויותר של ‘spit-and-polish’ הבריטי הדוק המשמעת. לבדיחה היהודית שלפיה ליהודים לעולם לא יכול להיות צבא מוצלח, כיוון שכל חייל היה רוצה להיות גנרל, היו חסידים בסוללה ד'. היינו מעל דברים יום-יומיים כמו הצדעות, או הענות לפקודות שחשנו שהן פחות מאשר מבריקות". 
בכל זאת הבדל חשוב אחד בין המקור להעתק היה רמתה הצבאית של היחידה. בעוד שהראשון היה יחידת עילית בתוך יחידת עילית (חיל הנחתים), לא כך היה הדבר בסוללה, שייחודה היה אך ורק בהרכבה ובמשטרה הפנימי. אופייה ה"דמוקרטי" של היחידה שימש במידת מה כאבן שואבת למתנדבים דוברי אנגלית אותם גורן שאף לגייס, ולאלו ששאפו לשרת את עניינה של ישראל, אך שהשיבוץ במסגרת צבאית נוקשה לא קסם להם. עבור אלה היוותה יחידה זו פתרון. חיילים אחרים ביחידה לא מצאו את מקומם קודם לכן ביחידות אחרות, או שביקשו לעבור אליה בשל ייחודה, ובשל רצונם לשרת עם בעלי מנטאליות ודוברי שפה הדומים לשלהם. גורן, שכמקובל אז, שמו "עוברת" לבן-ציון חגי, תואר באופן שעלה בקנה אחד עם אופי יחידתו - אמריקני בלתי מגולח הלובש מדים דהויים, מעיל עור שחור מלוכלך, ללא סימני דרגות וכובע בייסבול של ברוקלין דוגירס.

"העולם כולו נגדנו"

נראה שחיילים שלא יהיו אנגלו-סאכסים, "עודדו" לצאת מהיחידה אך אלה היו מעטים בכל מקרה. הדבר נסתייע בהיותה של הסוללה אוטונומית בכל הקשור לחייה הפנימיים, ובהיות הפיקוד, למרות חמיצות מה, נוטה להניחה לנפשה. וכך למשל כתב מפקד חיל התותחנים למג"ד 421, לאחר שהאחרון תהה על המתרחש ביחידה יוצאת הדופן שבגדודו: "מפקד הסוללה רשאי להנהיג סדרי חיים מיוחדים בתוך סוללתו, אך ורק באותה מידה, שדבר זה לא ייפגע במסגרת עבודת ומשמעת הגדוד. באם הדברים הנ"ל אינם מתאימים לרוח האנשים הם רשאים לבקש העברה". אוטונומיה זו טופחה, קרוב לוודאי שבמודע, והפכה לריחוק ואף ניתוק מה מצה"ל, מעבר למחסום השפה והתרבות. כמו כן, היחס החמוץ משהו מהפיקוד, הביא לתחושת "העולם כולו נגדנו", תחושה שאולי טופחה במכוון לצורך אותה מטרה, ושסייעה אף היא לגיבוש רוחה המיוחדת של היחידה. פרט לליבוי זה של קסנופוביה-למחצה, טיפוח רוח היחידה הסתייע גם באמצעים יותר קונבנציונליים, כמו מסיבות, עלון פנימי (בשם "רגע"), קופה משותפת וכיוצא באלה.
היחידה הוקמה תחילה כסוללת מרגמות "דווידקה" מתוצאת ישראל, בין היתר, משום עברו של מפקדה בצבא ארצות הברית. היא שהתה זמן מה לאחר הקמתה בפרדס כץ לצורך אימונים והתארגנות. יחד עם אימוני שדה ואימונים בהפעלת המרגמות, עסקה היחידה בניסויים שונים שנועדו לבחון את המרגמה, שפותחה אך חודשים מספר קודם לכן, ואת תחמושתה. 
כפי שקרה לעיתים קרובות במלחמת העצמאות, צוק העיתים לא אפשר לסוללה התארגנות שלווה. וכך, זמן קצר לאחר הקמתה הוסעה היחידה צפונה, על מנת לספק סיוע אש במבצע "שוטר" ב-26 ביולי 1948. מטרת המבצע הייתה כיבוש שלושה כפרים ערביים: ג'בע, אג'זים ועין אל רזאל (כיום גבע הכרמל, כרם מהר"ל ועין אילה, בהתאמה) מדרום לחיפה, על כביש חיפה - תל-אביב, שאיימו על התחבורה בין שתי הערים. עוד בטרם הסוללה הספיקה לפעול הכפרים נפלו בידי צה"ל. כיוון שכך, וכיוון שהגיעה לסביבה, התאמנה היחידה בקיבוץ נווה-ים הסמוך, ושהתה באזור עד סוף יולי.  
יצא הדבר ולבסוף מרגמות ה"דווידקה" לא הופעלו מעולם על ידי היחידה בקרב. במקום זאת, מספר ימים לאחר חזרתה לבסיסה עברה היחידה לצריפין, ושם ב-12 לאוגוסט, הפכה להיות יחידת תותחי נ"ט, לאחר שנתפס תותח 17 ליטראות (17 pounder, 76.2 מ"מ) מצרי, ולאחר שכל חייליה, החליטו פה אחד להישאר יחדיו במסגרת אספה שקיימו. היחידה המשיכה עוד מספר שבועות באימוניה - אימונים חייליים כלליים, אימונים בתותחנות ואימונים ייעודיים על תותח ה-17 ליטראות, שהיה  היחיד באותו הזמן. יד הגורל רצתה שגם במקרה זה, למרות יעודה הסוללה שכונתה מעתה סוללה ד', לא ירתה מעולם במשימות נ"ט. 
באמצע ספטמבר עברה היחידה לדרום. תותח ה-17 ליטראות הוצב בחזית מול המצרים, בכפר הערבי חתה (סמוך לכביש 35 של ימינו, מספר קילומטרים מזרחה למשטרת עיראק סואידן), ואליו צורף תותח 6 ליטראות (six pounder, 57 מ"מ). בהמשך קבלה היחידה תותח 17 ליטראות נוסף שהוצב בסאוואפיר (כיום מושב שפיר). כחודש לאחר העברתה לחזית המצרית, שחלקו נוצל לאימונים, התחפרות ולסיורים, ומעט גם לטיולים בסביבה, החל מבצע "יואב" (15-22 באוקטובר 1948) להסרת המצור על הנגב, ובו עברה היחידה את "טבילת האש". עד סיום המבצע קבלה היחידה תותחים נוספים, כאשר חלקם היו שלל מצרי "חם", תרתי משמע. עם כיבוש משלטי 100 ו- 113, בקרבת הדרך מג'דל - פלוג'ה, בליל ה-18 באוקטובר, חיבלו המצרים הנסוגים בתותחיהם על ידי נטילת הנוקרים. או אז הגיעו חיילי היחידה עם נוקרים, שהוכנו מראש למקרה כזה, לתותחי השלל המצריים כדי שאפשר יהיה להפנותם כנגד האויב. נוסף לתותחי השלל המצריים קיבלה היחידה גם תותחי נ"מ 20 מ"מ על זחל"מים, שנועדו לשמש גם כתותחי נ"ט.
לקראת סופו של המבצע, בליל ה-22 באוקטובר, הפגיזה היחידה את משטרת עיראק סואידן. הפגזת המשטרה נעשתה תוך הצבת תותח ה-17 ליטראות בעמדה שלא הוחזקה קודם על ידי צה"ל, ודרשה, אם כך, העזה מיוחדת.  בדו"ח הפעולה של הסוללה שתיאר את ההפגזה - "לפי פקודה מטעם חיל הרגלים הפסקנו את האש מחשש פגיעה בכוחותינו. איש אחד פצוע קשה". 
הפצוע הקשה היה אייבור פנטון האנגלי, שתאר את הפגזת המשטרה ביומנו: "היום (21 באוקטובר) עזבנו את חתה לסאוואפיר [...] בין הערביים נענו לגבעה 113. משם לקחנו את תותחינו (אחד 17 ליטראות ואחד 6 ליטראות) לעמדות. הלכתי עם ה-17 ליטראות לוואדי 700 יארד ממשטרת נגבה (עיראק סואידאן) ופתחנו באש. נכנסנו למקום לפני חיל הרגלים והיינו כל הזמן בשטח הפקר. המצרים ירו במקלעי "ויקרס" (Vickers) וגם מטוסים צללו עלינו. מאוחר יותר, כשהיה חשוך מכדי לראות את המטרה, נענו עוד 300 יארד והמשכנו את העבודה הטובה [...]. ב-3:30 הבוקר (22 באוקטובר) נפצעתי מכדור של מכונת-ירייה. הוא נכנס לצווארי וטייל לחזה. הוא נח כעת בין צלעותיי הרביעית והחמישית." 
פנטון היה הפצוע הקשה ביותר של היחידה, שסבלה במשך כל המלחמה אבידות קלות יחסית: ארבעה פצועים, חלקם מאותו ירי מצרי. בהמשך, חלק מהיחידה, כולל שני תותחי 20 מ"מ על זחל"מים סופחו לחטיבת "גולני", כדי להשתתף במבצע "חירם" (28-31 באוקטובר) שבו השתלטה ישראל על כל שטח הגליל. במבצע זה נפצע אחד מחיילי היחידה, אלן צ'פניק (Chapnick) מקנדה.

"כיס פלוג'ה" 

לאחר מבצע "יואב" נותק אגפו הימני, המזרחי, של הצבא המצרי וכותר בתוך שטח שכונה "כיס פלוג'ה". בהפוגה שעם סיום המבצע הוצבה הסוללה מול המצרים המכותרים ב"כיס" במשך רוב הזמן שעד חידוש הקרבות. ההפסקה בלחימה נוצלה לאימונים, ששובשו לעיתים בשל הגשמים, ולהדרכות, סמינרים וכדומה, ואפילו היו חיילים שעסקו בסיוע בקטיף הדרים, ענף עתיר כוח אדם, שסבל מעול הגיוס, כמו גם מהניתוק מכוח העבודה הערבי. כיוון שגם בצפון שררה הפוגה, החיילים המסופחים לאותה חזית חזרו דרומה. השגרה הופרה מדי פעם על ידי אזעקות. ב-20 בדצמבר נתקבלה פקודה לעבור לצריפין, לאימונים בתותח נ"ט 50 מ"מ (שהיה בשימוש הגרמנים במלחמת העולם השנייה). תותח זה הפך לנשק אותו הפעילה הסוללה מכאן ואילך. האימונים נועדו להמשך שלושה שבועות, ואולי יותר. אלא שחידוש הקרבות שוב שיבש את התוכניות. 
ב-24 לחודש נתקבלה פקודה להעביר ארבעה תותחים לחצור: שני תותחים לפעולה נגד ה"כיס" ושניים כעתודה. ב-26 לחודש נתקבלה פקודה נוספת לעבור תחת פיקודו האופרטיבי של גדוד 33 מחטיבת "אלכסנדרוני", ולהעביר לאיזור בית-ג'וברין שני תותחים, ואחר כך עוד שניים. וכך, הסוללה חזרה לאזור פעולתה המקורי מול "כיס פלוג'ה" והשתתפה במבצע "חיסול" לכיבושו, שבסופו של דבר לא עלה יפה. ב-27 בדצמבר בשעה 16:00 פתחו התותחים לראשונה באש על עיראק אל-מנשיה (כיום קרית גת), מעמדה שמוקמה כקילומטר מדרום אליה. הירי בוצע מספר שעות לפני התקפת כוחות מגדודים 33 ו-35, ונמשך גם למחרת, ה-28 לחודש. שני תותחים אחרים הועברו באותו בוקר לאזור עיראק, אל חאראב שממזרח לעיראק אל-מנשיה, בשל דיווחים על רכב משוריין מצרי שנצפה. המטרות אליהן ירו התותחים היו עמדות מצריות בטווח של 1,800 מטר. וכך תואר בדו"ח פעולה סוללה ד: "2 תותחים בנקודה 11161297, קילומטר אחד דרומית מעירק אל מנשיה [...] ירו 55 פגזים [...] ו-20 [...] בשעות 17:00 - 16:00 ב-27 בדצמבר 1948. שיתקו חמש עמדות מבוצרות ותותח אחד (כנראה 6 ליטר). התותח השלישי ירה 27 פגזים בשעה 11:00 28.12.48 בנקודה 11211314. שתי נקודות מבוצרות שותקו (עד שפסק בשל כוונות שהשתחררו ממקומן). תותח רביעי מוכן לפעולה בשעה 12:30 28.12.48 בשטח פתוח 100 מטר צפונית מתותח מס. 3." 
התותחים הותקפו על ידי מטוס מצרי בודד שהחטיא. אחר הצהרים הם חידשו את האש. בשל הטווח - לא היה הירי יעיל ביותר. בלילה השתרר שקט, והחיילים בעמדות אף קבלו צריפים טרומיים לנוחותם. ב-29 בדצמבר, לאחר התקפת גדוד 33 על עיראק אל-מנשיה, שנכשלה תוך אבדות כבדות, עברה הסוללה תחת פיקודו של גדוד 35, אף הוא מחטיבת אלכסנדרוני ופעולותיה כללו המשך ירי על ה"כיס". במקרה אחד, בלילה שבין ה-3-4 בינואר 1949, נכנסו התותחים לעמדות קדמיות מול עיראק אל-מנשיה, כחיפוי לפשיטה של מחלקת חי"ר. פעולות בסגנון דומה נמשכו עד לסוף הלחימה כנגד המצרים ב-7 בינואר.
חיילי היחידה זכו לשבחים על מסירותם, אך בניגוד לדו"ח החיובי לאחר הקרב הקודם, התוצאות הפעם לא היו מלהיבות, לא באשמתם, אלא עקב הקצאת מטרות שגויה. מדיווחיו של גורן עצמו, עולה כי הוא היה סקפטי לגבי התוצאות שהושגו למעשה ביריות מטווחים גדולים נגד מטרות להן לא נועדו תותחי נ"ט, שפגזיהם אינם מתפוצצים בתוך עמדה. כמוהו, ואף בוטה יותר היה מפקד הגדוד. 
בסוף 1948 ובתחילת 1949 החלו מספר חיילים מהסוללה להשתחרר מצה"ל או לעבור מהיחידה, אם כי המסגרת נותרה יציבה למדי. הפעולה האחרונה בה השתתפה היחידה, הייתה מבצע "עובדה", בו נתפס, כמעט ללא קרב, כל הנגב עד לאום-רשרש (כיום אילת), במרץ 1949. הסוללה, שנלוותה לחטיבת "גולני", הגיעה לאום-רשרש דרך מעלה עקרבים הקשה והמסוכן למעבר, ואחר כך דרך עמק הערבה לאורך הגבול הבינלאומי עם עבר הירדן, יומיים אחרי הכוחות הפורצים. היא שהתה במקום מספר ימים ובסוף מרץ הוחלפה בסוללה אחרת וחזרה למרכז הארץ. לאחר שלושה שבועות של חופשה, פורקה היחידה ב-21 באפריל 1949. 
חלק מן החיילים ניסו לשמור על מסגרת קולקטיבית כלשהי, ומחשבות על כך החלו להתגבש עוד בימים הראשונים לאחר ייסוד הסוללה. צעדים ארגוניים ומפגשים עם המוסדות המתאימים, שהפגינו גישה מסבירת פנים, החלו עוד בהיותם במדים. הצעדים המכינים האמורים נסתייעו בהפוגות הרבות בקרבות שחלו במשך תקופת קיום היחידה. ואכן, הכנות אלה נשאו פרי: חיילים מהסוללה וחיילי מח"ל מחוצה לה ייסדו לאחר שחרורם מהצבא קואופרטיב בשם "כפר בניין", שעסק בעבודות בניין ובחקלאות. ב-1949 הם הקימו גרעין בשם "בית חבר". הגרעין קיבל מהסוכנות בית נטוש בשייח' מוניס (היכן שיושבת היום אוניברסיטת תל אביב), אשר שימש כבסיס בתקופת הכשרת החברים. בסופו של דבר גרעין זה הקים בשנת 1951 את המושב השיתופי כפר דניאל, ליד לוד.

עבודת הדוקטורט של ד"ר בני גשור עסקה במח"ל במלחמת העצמאות. המקורות לכתבה זו מכונסים כולם באותה עבודה.