"היוזמה של קציני התקשוב הביאה לניצחון"

הצצה לפעילות התקשוב בעיצומה של המלחמה, שהתבססה על אמצעי רדיו וחוזי בסיסיים ועל יוזמות ואלתורים של קציני תקשוב מבצעיים, בהיעדר תוכניות, אימונים וציוד מתאים

צילום: דו"צ

את תא"ל (מיל') מאיר (מייקה) מסטאי, מפקד קשר ואלקטרוניקה פיקודי (מקשא"פ) של פיקוד צפון במלחמת לבנון השנייה, המלחמה תפסה כאשר היה על תקן אלוף תורן. "ב-12.7.2006 בשבע וחצי בבוקר מרים אלי טלפון בועז כהן, קצין אג"ם פיקודי, שאחליף אותו כאלוף תורן. זה נוהל שגרתי. עשיתי באותו בוקר סיכום לתרגיל מטכ"לי בשם 'שילוב זרועות אחד', שהתנהל חודש לפני כן. זה היה תרגיל שדימה תרחיש לחימה בלבנון", אומר מסטאי בראיון מיוחד למגזין ישראל דיפנס לציון עשור למלחמת לבנון השנייה. 

"בשעה 9:05 בערך אני מקבל צלצול מחמ"ל האלוף, שיש אירוע באוגדה. אני סוגר את הדיון, יורד מהמשרד והולך לבור. בדרך אני רואה את אלון פרידמן, רמ"ט הפיקוד, מתחיל לרוץ לכיוון הבור. הגענו יחד למעלית. פתחו את המערכות בבור, ותוך כמה דקות הבנו שהפעילו נוהל 'חניבעל' - וזה אירוע בסדר גודל אחר".

הסיבה שהלכתי לראיין את מסטאי היא כדי להבין את המוכנות של מערך התקשוב למלחמה ההיא. המחשבה הייתה שאם 20 שנה קודם לכן, ב"מבצע שלום הגליל", הלא הוא מלחמת לבנון הראשונה, צה"ל כבר נלחם בלבנון בארגוני טרור – תורת הלחימה הייתה צריכה להיות מוכרת. פחות או יותר. 

"אין בצבא זיכרון לטווח ארוך", אומר מסטאי. "הבאתי את קציני התקשוב של פיקוד צפון בלבנון הראשונה לצוות חשיבה מיוחד, במהלך המלחמה, כדי שיעזרו לנו לגבש תוכנית תקשוב מתאימה לליווי הכוחות עד ביירות וגם דמשק אם צריך. להילחם במבצעים בעזה וביו"ש זה לא לנהל תקשוב לתמרון של עשרות חטיבות בלבנון. מבחינה מקצועית, האתגר של קציני התקשוב הוא לרשת את המרחב הקיברנטי טרום תמרון. לבנות את המסגרת התקשובית שתלווה את הכוחות בתמרון, בכל מקום שאליו הם מגיעים. זו הייתה המטרה.

"עוד נקודה היא שנכנסנו למלחמת לבנון השנייה ללא תוכנית אופרטיבית מאושרת. תוכנית 'מי מרום' הגיעה ביום הראשון למלחמה, כאשר אף אחד לא התאמן עליה. בפועל, ניהלנו את המלחמה יום ביומו. כל יום בועז כהן נסע לתל אביב עם מפות ומטרות, כדי לאשר במטכ"ל את היום הבא. אי אפשר באמת לנהל ככה מלחמה כמו שצריך. לא בהיבט המבצעי ולא בהיבט התקשובי". 

 

"שנוררנו תקציבים"

נזכיר כי מלחמת לבנון השנייה נפתחה כאשר במקביל מתנהל מבצע "גשמי קיץ" בעזה, שהתחיל להתגלגל בעקבות חטיפתו של גלעד שליט ביוני, חודש לפני כן. המשמעות הייתה שכוחות ירדו מהגזרה הצפונית לעזה, כדי לתמוך במבצע. 

"בתחילת אותו שבוע הורדנו את הגדוד הארטילרי לעזה. גם את מכ"מ ה'נורית' ועוד סד"כ של גדוד, כי לא היו התרעות", משחזר מסטאי. "ואז, בעת החטיפה, אתה מתלבט איך להגיב. סוללת הארטילריה לא מגיעה, ומה שנשאר לעשות זה לפתוח מפות ולהזמין את מטוסי חיל האוויר לתקיפות. זה מה שעשינו. למעשה, באותה נקודת זמן רוב הסד"כ הסדיר של צה"ל היה בעזה, ואנחנו בפיקוד צפון עם הסד"כ הכי מינימלי שניתן היה להשאיר. עוד נקודה היא, שבגלל הקיצוצים שהיו אז בצה"ל אוגדות המילואים לא התאמנו כמה שנים, והלכידות שלהן נפגעה. כשאודי אדם נכנס לפיקוד צפון לקראת סוף 2005, הוא הכניס את הפיקוד למתכונת אימונים. אני מזכיר לך שבקיץ 2005 בוצעה ההתנתקות, והמיקוד של צה"ל היה בה. הכסף הושקע באימונים להתנתקות ולא ללחימה מול לבנון או סוריה. אודי הכניס את מפקדת הפיקוד להכנה למלחמה. עשינו שלושה תרגילים פיקודיים לפני קיץ 2006, כך שלפחות המנגנון של הפיקוד עבד. זה לא מעיד כלום על איכות קבלת ההחלטות במלחמה, אבל מבחינה מנהלתית ומבצעית הפיקוד עבד. 

"האוגדה הכי מאומנת ומצוידת הייתה האוגדה של גל הירש. מדובר באוגדה שנבנתה עם תפיסה טכנולוגית. גל הירש ופיקוד צפון, עיצבו תפיסה שאנחנו נמצאים בכל השטח בצורה סמויה ולא במוצבים. עברו כמעט שש שנים מאז יציאת צה"ל מלבנון, וניסיונות החטיפה על הגבול לא פסקו וגם לא ההתרעות. אז התגבשה תפיסה שמפנים את המוצבים הקדמיים, כאמצעי ביטחון מפני חטיפות, ומשקיעים בטכנולוגיה ובאימונים. האוגדה של הירש הייתה אמורה, לפי התפיסה הזו, להכיל את האירועים מול חיזבאללה עד להגעת כוחות מילואים. 

"האוגדה עשתה אימון חודש לפני המלחמה, וגם היו לה תשתיות מוכנות. בהיבט התקשוב היה לה 'אבנט ירוק' עם SDH לכל מוצב, הייתה רשת סלולרית 'ורד הרים', רדיו, רשת נתונים שו"ב של רפאל בין החמ"לים. גם התפיסה של 'ראי מוצק', כולל מצלמות על הגדר עם שידור לאחור, התחילה באוגדה. כל זה לעומת רמת הגולן, שהייתה בחושך טכנולוגי. הסד"כ הטכנולוגי הכי גדול ברמת הגולן אז היה גדוד הקשר של אוגדה מסוימת. רוב סד"כ הלחימה ירד לעזה. זה הסיכון שלקחו בצה"ל. ניתן לומר שנכנסו למלחמת לבנון השנייה כאשר גזרת רמת הגולן פחות מושקעת מבחינת תשתיות טכנולוגיות מאשר הגזרה מול לבנון.

"כפי שאמרתי, הסד"כ האחר, עוצבת 'עמוד האש' ואחרות, לא התאמנו, גם לא גדודי הקשר שלהן, וידענו שיהיה קשה להוציא אותן למלחמה בלבנון. לקראת נובמבר 2006 תכננתי להביא תקציב בשְנור, כדי לאמן את גדוד הקשר של 'עמוד האש'. ככה עשינו קודם לכן עם אוגדה אחרת. הבאתי תקציב מאגף התקשוב, כל קצין מטה הביא עוד קצת כסף, וככה מפקדת האוגדה התאמנה. זה היה בשנור ולא חלק מגרף אימונים שגרתי. 

"בממד התקשוב, מהלכי ההכנה של פיקוד צפון למלחמה היו בניגוד לכל ההחלטות המטכ"ליות. מטה מקשא"פ התכונן למלחמה מתוך הערכת מצב אישית. ראיתי את האירועים על הגבול, והתכוננתי למלחמה. בתור קצין בצבא, זה מה שהבנתי".  

המטרה העיקרית של קצין קשר, לא משנה באיזו דרגה, היא לדאוג לרישות מספיק לכוחות המתמרנים בתוך המרחב הקיברנטי, לפני שעת השין. "במלחמת לבנון השנייה לא הגענו עם חטיבת גולני מוכנה לשעת השין. כאן נכשלנו", אומר מסטאי. "הסיבה לכך לא טמונה בימ"חים (יחידת מחסני חירום), אלא בנייחות. הכוחות הסדירים של החטיבה לא היו מוכנים למתאר נייד של לחימה. הם היו רגילים למפקדות נייחות בעזה ויו"ש, והגיעו לצפון בלי המפקדות הניידות שלהם.

"וכך, הכוחות הסדירים של גולני עלו לצפון עם המחלות של עזה. בתקופה ההיא היו חמ"לים נייחים, מחנות מקובעים ותשתיות רחבות פס נייחות. עם זה הם הגיעו לתמרון, וזה אנטיתזה לתמרון. אם אתה יושב נייח ואני מוציא אותך לתמרון, נדרש שינוי תפיסתי. כמו ממחשב נייח לסמארטפון. זה לא פשוט. מדובר בדור של קשר"גים (קצין קשר גדודי) וקשר"חים (קצין קשר חטיבתי) שגדל בעזה ויו"ש במפקדות נייחות. הם לא הבינו מה זה תמרון במלחמה. 

 

"מפקדות ברחו אחורה" 

"הכוחות הסדירים הגיעו לגליל עם אמצעי תקשוב בתפיסת בט"ש ולא מלחמה. היה להם הציוד המתאים בימ"ח, אבל הם לא פתחו אותו. פשוט באו וציפו לקבל הכל מוכן, כמו בעזה וביו"ש, שמכניסים אותם למבנים והכל מוכן. 

"היה פער בין ציפייה שלנו מפיקוד צפון להבנה שלהם את המציאות. אנחנו ציפינו שהם יבואו עם אמצעים ניידים. אם גולני ו-188 לא עשו תרח"ט (תרגיל חטיבתי) כמה שנים קודם למלחמה, אין סיכוי שהם ידעו מה לעשות. הם כל היום בשיטור ביו"ש או בלחימה בעזה. זו המציאות והמשמעות של הגרפים הלבנים בזרוע היבשה. 

"כשהם הגיעו, וראיתי בשבוע הראשון את מצב המפקדות, הבנתי שצריך להכניס אותם לתוך מוצבים, לרשת אותם בתקשורת, ולתת להם יכולת להתארגן. זו הייתה השקעה מטורפת ב-8-9 חטיבות: תקשורת, רשת אינטראנט (LAN), מיפתוחים. לעומתם, סד"כ המילואים הגיע מוכן, כי הוא יצא מהימ"חים. זה השוני בין המילואים לסדיר. 

"כאשר מיקמנו את המפקדות בתחילת הלחימה, הרבה פעמים זה לא היה במתכונת מקצועית, כי מפקדות ברחו אחורה. והיו כמה מפקדות אוגדה שהלכו אחורה למרות פקודות להתמקם קדימה. בסוף אנשי מילואים עשו מה שהם רוצים. זה מה שהיה בפועל. 

"נחזור לגולני: תמיר ידעי היה מח"ט גולני במלחמה. עשינו להם אישור תוכניות תקשוב באותו ערב, והוחלט שהם צריכים להתמקם באזור הכינוס לקראת כניסה ללבנון. למחרת אני עושה סיבוב, עושה אישור תכניות פעם נוספת עם סגן קשר"ח, ובשעה חמש, שעתיים לפני שעת השין, האזור בוער. פצמ"רים, גגות שרופים, ברושים שרופים. אני נכנס לחמ"ל, פתילים מצד ימין, פלזמות מקדימה, ש"ט בצד שמאל, ואני מבין שהם לא מוכנים. החמ"ל לא פרוס. אין בו רדיו וחוזי. והם אומרים לי: 'אתה אשם. המג"ד שלך אשם. הוא היה צריך להביא טלפונים ומפתוחים'. 

"אני שואל: איפה המפקדה שלכם? הם עונים - בשרגא. למה אתם לא מביאים אותה? ככה, היא בשרגא. איפה החפ"ק הרגלי? במוצב 'הדס' עוד לא ירד. אז אני שואל אותם איך הם מתכוונים להיכנס ללחימה בלבנון? הקפצתי את כל המג"דים, שיקימו להם חמ"ל במהירות האפשרית. ידעתי שהם לא יגיעו מוכנים לכניסה ללחימה בעוד שעתיים. בגלל חוסר באימונים, במפגשים ובשיח. אחרי המלחמה החזרנו אימונים, תרגילים גדודיים וחטיבתיים. אחרי המלחמה התחיל גם קורס מפקדי אוגדות, כי הבינו את כשלי המלחמה". 

 

"בנו על צי"ד, והוא לא הגיע"

כאשר בוחנים את התקשוב במלחמת לבנון השנייה, ראוי לזכור את השינויים שהוא עבר שלוש שנים קודם לכן. ב-2003 הוחלט על הקמת אגף התקשוב, כגוף טכנולוגי שאחראי על פיתוח יכולות ועל הפעלת הכוח באמצעות הקשר"ר. בינואר 2006, שבעה חודשים לפני המלחמה, הוחלט בצה"ל לעשות שינוי נוסף, ולהעביר את בניין הכוח של גדודי התקשוב המבצעיים לזרוע היבשה. כלומר, אגף התקשוב יהיה אחראי על פיתוח היכולות וההפעלה, אבל זרוע היבשה תהיה אחראית על בניין הכוח. 

"נוצר מצב שנפלנו בין הכיסאות. בחודשים הראשונים לאחר המעבר למז"י לא היה לנו עם מי לדבר. אף אחד לא הבין מימינו ושמאלו בענייני תקשוב מבצעיים. כמו כן, מפקדת זרוע היבשה רצתה שבסיסי הציוד יעברו לניהול חיל חימוש, שמנהל את הציוד עבור עולמות תוכן אחרים בזרוע. לא הבינו שציוד תקשוב זה מקצוע", מסביר מסטאי. 

"הבנתי שאני לבד בפיקוד צפון, והרמה הממונה מטושטשת. דרשתי להשאיר את בסיס הציוד הצפוני של התקשוב תחת אחריותי, בניהול של חיל חימוש. אם אני כמקשא"פ אחראי על התקשוב במלחמה, אני צריך שליטה על הציוד. למזלנו, זה הציל אותנו בפתיחת המלחמה. היה ציוד מתאים לתמרון. המעורבות של מפקדי אגף התקשוב בפתיחת המלחמה הייתה קטנה מאוד".

שינוי נוסף שהוביל אגף התקשוב הוא מעבר לתקשוב מרחבי. עד אז, היחידות הלוחמות היו עצמאיות עם שירותי תקשוב אורגניים. ככל שהטכנולוגיה התקדמה, נוצר מצב שהיחידה הלוחמת תלויה בשירותים חיצוניים מהמרחב. חוזי, שו"ב, מפתוחים, ועוד יכולות שהחלו להיכנס לשדה הקרב, דרשו רוחב פס גדול שאותו אפשר היה לקבל באותה תקופה בעיקר מסיבים אופטיים שנפרסו אל המפקדות. כל השירותים שהגיעו דרך הסיב, או באמצעות תווך אחר, לא אורגני, נחשבו לשירותי תקשוב מרחביים.

"מבחינת החטיבה המבצעית, אם היא מקבלת מפתוח מסיב אופטי זה נקרא תקשוב מרחבי. זו הייתה תקופת ביניים של כמה שנים לפני המלחמה, שבאוגדות ובחטיבות היה עדיין תקשוב של מלחמת לבנון הראשונה, וכולם המתינו להצטיידות בצי"ד ("צבא יבשה דיגיטלי"). תפיסת בניין הכוח התבססה על צי"ד, שאמור להגיע ב-2008, ולכן לא התבצע בניין כוח לסד"כ היבשתי בנושא תקשוב", מסביר מסטאי. "לא היו אפילו רשתות אינטראנט צבאיות בחמ"לים של מפקדות החטיבות. הקמנו אותן תוך כדי לחימה, כיוון שחשבו שתתנהל מלחמה עם רדיו ותקשורת נתונים צרת סרט 19/2 כמו בלבנון הראשונה. היה חוסר בבניין כוח באוגדות. אף אחד לא האמין שהן יצאו למלחמה. תזכור שפירקו שני גייסות לפני המלחמה. הייתה אוגדה שנשארה ברמת הגולן לתפוס קו מול סוריה, ולא נכנסה למלחמה. לכל שאר האוגדות והחטיבות לא היו רשתות אינטראנט. לא היה עם מי לדבר בפתיחת המלחמה. פירקנו מחנות של צה"ל מ'אבנט ירוק'. פשוט עקרנו מתגים ונתבים והבאנו לצפון. אנשי המילואים הבכירים של חיל התקשוב הביאו ציוד מחברות אזרחיות. ולא היה ציוד לכולם. התחלנו להכניס את צי"ד ו'משואה 100' בחמש חטיבות רק בסוף הלחימה, לקראת השבוע הרביעי. 

"במהלך המלחמה גם עיבינו את התשתית של רשת 'ורד הרים'. ביקשתי ממוטורולה שיעזרו להרים אתרים בדרום לבנון. הזמנו עשרות אתרים, והם התקינו לפני שקיבלו תשלום. מוטורולה זו החברה היחידה שעלתה על תרנים במהלך המלחמה. היו חברות אזרחיות שלא הסכימו להיכנס לשטח הלחימה. 

"התחלנו את המלחמה עם 30 אלף שיחות ביום ב'ורד הרים'. סיימנו עם מיליון. בסוף המלחמה, הרשת הייתה פרוסה לתת שירות לעשרות חטיבות. 

"עוד מיתוס שצריך לנפץ לגבי המלחמה ההיא הוא שאף אחד לא האזין ל'ורד הרים'. במרבית המלחמה באמת העבירו פקודות ברדיו, כולל חילוץ פצועים וניהול מסוקים. יחד עם זאת, היו גם מפקדים שהעבירו פקודות בשיח ולא בקידוד ב'ורד הרים'. על זה הטענות. אבל אף גורם זר לא פרץ את ההצפנה של הרשת הסלולרית. 

"מעבר להתמודדות עם החטיבות המתמרנות היינו צריכים לדאוג גם לקשר של הפיקוד. בתחילת המלחמה נשארו רק שני אתרים. כל השאר הושמדו בפצמ"רים וטילי נ"ט. נשרפו עד היסוד. ברמה הפיקודית אתה בנוי לאתרים נייחים וליכולות ניידות. תפיסת הניידות התחייבה במלחמה הזו". 

 

התקשוב לא זומן לוינוגרד

עשור לאחר מלחמת לבנון השנייה, המושג "סגירת מעגל" כבר שגור בשיח הצה"לי, אך ב-2006 זה ממש לא היה כך. "כל מעגל האש עם חיל האוויר לא עבד, כי המערכות של חיל האוויר היו חסומות בפנינו", מסביר מסטאי. "אחרי המלחמה התחילו עם בלוקי הפיתוח של טירת האג"מ (מערכת שו"ב למטכ"ל) לסגירת מעגל האש ברמה בין זרועית, ופיתוח יכולת שילוביות טקטית בין זרועית. בלבנון השנייה זה לא היה. שלחנו מטרות בפקסים מוצפנים. היום אתה מסתכל ומבין שכל הרשתות צריכות להיות שטוחות ונגישות לכולם. 

"התובנות האלה מחלחלות מאז לפיתוח של צי"ד. המטרה העיקרית היא לספק אוטונומיות לכל יחידת תמרון. מערכת צי"ד בימינו יכולה לעשות את המלחמה בכוחות עצמה בצד המתמרן. הכשלים מתחילים בניוח מפקדות. ברגע שאתה מכניס מערכות חדשות, שדורשות ניוח בשביל רוחב פס, כמו מערכות היתוך מידע וביג דאטה, אתה בבעיה. מתחילה להיווצר שגרה נייחת, שמנוגדת במהותה לתמרון יבשתי. כאשר מקבעים דברים - מורידים את יכולת התמרון.

"אם מישהו חושב שהתקשוב המרחבי יתמוך בתמרון של יחידות לוחמות, הוא טועה. צריך לתת לכוחות המתמרנים יכולת תקשוב אוטונומית. המטרה בתקשוב מרחבי היא להרחיב יכולות חדשות נדרשות. אלה מערכות נייחות שצריכות רוחב פס גדול ומשאבי עיבוד גדולים, וסיב אופטי קושר אותך למקום כמו עוגן. לכן, המערכות הניידות עם רוחב פס משמעותי נדרשות בשדה הקרב. 

"אז יש את העולם של הסלולר וזה של התקשורת הלוויינית (תקש"ל), שיביאו יותר רוחב פס לתמרון, אבל זה עדיין לא סיב. הרעיון הוא לנתח את המידע אחורה במפקדות הנייחות, ולספק דרך צי"ד רק את הנתונים שאותו מ"מ או מט"ק צריך בשטח. אם אלה שני מחבלים - תראה לו שני מחבלים במפה ולא דיוויזיה. מצד שני, אסור שהצפת מידע תפגע בתמרון. המפקדות הטקטיות והאופרטיביות צריכות לדלג עם הכוחות, ולא להיתקע בגלל הצורך בסיב אופטי.

 

"למרות כל האתגרים שצצו במלחמה, צריך לזכור שבסופו של דבר הצלחנו. זה קרה בזכות התושייה והמקצועיות של קציני התקשוב בכל הדרגים. עמדנו בכל המשימות והאתגרים. עדות לכך היא שמקשא"פ צפון לא הגיע לוועדת וינוגרד שחקרה את לקחי המלחמה. במרבית המשימות עמדנו בזמן. אלו היו קציני הקשר הגדודיים והחטיבתיים שנתנו מענה תקשובי בזמן אמת לכוחות הלוחמים, ובזכותם ניצחנו במלחמת לבנון השנייה".