ההתנקשות הפוליטית הראשונה בישראל - מתווך האו"ם, הרוזן ברנדוט

רצח הרוזן ברנדוט, מי שהיה מתווך האו"ם מיד לאחר הקמת המדינה ב-1948, נחשב על ידי רבים לרצח הפוליטי הראשון בישראל, לאחר שקמה. אפרים לפיד חוזר לאירועי ה-17 בספטמבר 1948

פולקה ברנדוט, הרוזן מוויסבורג, נולד בשטוקהולם ב- 1895. בשנת 1943 מונה לסגן יושב ראש הצלב האדום השוודי, וניהל מו"מ עם השלטונות הנאצים בנוגע לכניעת גרמניה לבעלות הברית. פעילותו זו שנויה במחלוקת. יש הטוענים כי ברדנוט סייע בהצלת חיים, בעוד שאחרים בטוחים שקיים יחסים אישיים קרובים עם היינריך הימלר, והיה אדיש לסבלם של הכלואים במחנות.

מיד אחרי הקמת המדינה, ב-20 במאי 1948, מונה ברנדוט למתווך מטעם האו"ם להסדרת הפסקת אש וגיבוש הצעות להסדרי קבע בין הצדדים הלוחמים. בתכניתו הראשונה, ב-28 ביוני 1948, נכללו שינויים גיאוגרפיים מהותיים לרעת מדינת ישראל, הן לעומת החלטת החלוקה מ-29 בנובמבר 1947, והן ביחס למציאות הצבאית באותה עת. בין השאר, נקבע שירושלים תיכלל בשטח הערבי (במסגרת ממלכת עבר-הירדן), תוך מתן אוטונומיה מוגבלת ליהודים, הנגב ייכלל במדינה הערבית, ונמל חיפה יוגדר נמל חופשי. ההנהגה הישראלית זיהתה בהצעה זו טביעות אצבע בולטות של הממשלה הבריטית, שראתה אינטרס מובהק בהעברת הנגב (החוצץ בין מצרים וירדן, עימן היו לה הסכמי הגנה), לידי ממשלה שפעלה תחת חסותה. גם ההחלטה על העברת ירושלים במלואה לידיים ערביות, שהחליפה החלטה קודמת על הגדרת ירושלים כעיר בין לאומית, הכעיסה מאוד את הצד הישראלי. הכעס כלפיו חצה את כל הזרמים בקונצנזוס הציוני, מהממשלה הזמנית בראשות דוד בן גוריון, וכלה בארגוני האצ"ל והלח"י, שעדיין פעלו באופן עצמאי בירושלים.

ברנדוט לא הצליח לשכנע את הצדדים לקבל את הצעתו, והביא הצעה שנייה ב-16 בספטמבר. בהצעה זו הוא חזר מהרעיון של הכללת ירושלים בשטח הערבי, אך גרס שכל הערבים שנמלטו משטחיהם שנמצאים עתה בשליטה ישראלית, יוכלו לשוב לבתיהם. הצעה זו עלתה לדיון של ממש, רק אחרי ההתנקשות בברנדוט. ביום שישי 17 בספטמבר חצתה השיירה של הרוזן ברנדוט מהצד הירדני לצד הישראלי בירושלים. בשכונת קריית שמואל (כיום צומת הרחובות הפלמ"ח והגדוד העברי), נתקלה השיירה במחסום צבאי מאולתר, שכלל ג'יפ וארבעה אנשים: משולם מקובר, אברהם שטיינברג, יצחק בן משה (מרקוביץ') ויהושע כהן. הם היו חברי לח"י שהתנקשו בברנדוט, "בעקבות ההמלצות שלו המסכנות את ישראל", כפי שהגדירו בפרסומים לאחר המעשה.

המתנקשים נמלטו. את האחריות למעשה לקח על עצמו ארגון לא-מוכר, בשם "חזית המולדת". על אף זאת, היה ברור לממשלת ישראל כי הלח"י עומד מאחורי הפעולה. הממשלה הורתה לשירות הביטחון, צה"ל ומשטרת ישראל לפתוח במסע ארצי למעצר אנשי הארגון, ולפירוק פעילותם העצמאית של ארגוני "הפורשים" בירושלים. המבצע התנהל בכל שטחי המדינה, ובמהלכו נעצרו מאות אנשים ונאספו נשק וחומרי תעמולה.

חקירת הרצח בוצעה על ידי משטרת ישראל, אשר אך זה הוקמה ובמקביל, גם ע"י המשטרה הצבאית החוקרת (מצ"ח) ושירות הביטחון. התיאום בין הגופים הללו היה לקוי, וגרם לכך כי מידע, שיכול היה לסייע למשטרה בחקירתה, לא הגיע לידיה. חקירת המשטרה נתקלה במבוי סתום, ובסופו של דבר נסגר התיק בעילה של "עבריין לא נודע". לכישלון החקירה גרמו בעיקר חוסר מיומנותם של השוטרים והחוקרים, שהייתה אופיינית למשטרת ישראל בימיה הראשונים. בנוסף, סבלה המשטרה מתדמית של גוף "בלתי מהימן" מבחינה פוליטית, מה שתרם לאי שיתוף פעולה מצד שירות הביטחון.  

ממשלת שוודיה והאו"ם ביקרו בחריפות את אופן ניהול חקירת ההתנקשות בישראל, וטענו כי לא נעשה מאמץ אמיתי לתפוס את האחראים. בן-גוריון הביא את הנושא לדיון בממשלה בעקבות מחאת האו"ם ב-21 באוקטובר 1948.

****

תודה לשלומי שיטרית ואורי קוסובסקי, ממדור היסטוריה של משטרת ישראל

אולי יעניין אותך גם

אילוסטרציה: Bigstock

דו"ח: האיום העיקרי בסייבר – תוכנות כופר

מסמך שפרסם היורופול מדרג את פשעי הסייבר הנפוצים. הדו"ח מגלה כי תוכנות כופר אומנם פחתו, אך התקיפות מתמקדות בעיקר בקורבנות בעלי ערך רווחי גדול יותר. וגם: החשש מפני מעבר מהרשת האפלה לפלטפורמות חדשות ומוכרות יותר לכולנו