הגרעין העיראקי: ממבצע "אופרה" אל "חוות התרנגולות" של חוסיין כאמל

מסלול העשרת האורניום שפותח לאחר השמדת אוסיראק ב-1981, היה עלול לאפשר את מימוש תכנית הנשק הגרעיני העיראקית. אך שגיאת סדאם חוסיין בכיבוש כוויית בטרם עת באוגוסט 1990 גרמה לקיצה

הגרעין העיראקי: ממבצע "אופרה" אל "חוות התרנגולות" של חוסיין כאמל

צילום: AP

מטרת מבצע "אופרה" (7/6/1981) - השמדת כור "תמוז-1", שהוקם במרכז הגרעין העיראקי אל-טווית'א שליד בגדאד על ידי חברות צרפתיות, הושגה במלואה, באפס אבדות לחיל האוויר הישראלי ונפגעים מועטים בין העובדים הצרפתים ואנשי הצבא העיראקיים ששהו באתר. אך הפעולה הישראלית גונתה בעולם, כולל בוושינגטון, בטענה שהתקיפה פגעה בסיכויי השלום במזרח התיכון. הביקורת נגד המבצע עדיין ממשיכה להדהד, ולפיה הכור לא התאים להפקת פלוטוניום באיכות צבאית, וכי פיקוח סבא"א היה מונע ניצולו פלוטוניום למטרה זו. מנגד, יכולת גרעינית בידי עיראק ב-1990 הייתה עלולה לשנות לחלוטין את מפת חצי האי ערב, וכל המשתמע מכך.

מבלי לדון בכלל בביקורת, יש להתייחס לטענה כי בשל המבצע גברה מוטיבציית סדאם חוסיין לבנות יכולת גרעינית צבאית, ובשל כך פנה למסלול העשרת האורניום כתהליך ייצור חומר בקיע לנשק גרעיני. הטענה מסתמכת על מדעני גרעין עיראקיים, ביניהם ד"ר ג'עפר דהיא ג'עפר, "אבי תכנית העשרת האורניום העיראקית", שטען לאחר "סופה במדבר" בפני פקחי סבא"א כי השמדת הכור הייתה קטליזאטור לתכנית ההעשרה. אך אין לטענה בסיס מוצק. לפי המדען העיראקי ד"ר ח'ידיר חאמזה, עיראק החלה כבר ב-1975 במחקר תהליך העשרת אורניום באמצעות לייזרים, וכן החלה לפני 1979 בבחינת הטכנולוגיה האלקטרומגנטית להעשרת אורניום (EMIS), שפותחה בארה"ב במלחמת העולם ה-2. לדברי הפיזיקאי השוויצרי גספונר שעבד ב-CERN, מכון בינלאומי ליד ג'נבה למחקר חלקיקים, ב-1979 הגיע למכון המהנדס העיראקי ד"ר סלמאן ראשיד אל-לאמי, להשתלמות באלקטרו-מגנטים, כביכול לצבירת אנרגיה.

הוא שוגר על ידי ג'עפר, שעבד בעבר ב-CERN וב-1979 מונה כסגן מנהל הוועדה לאנרגיה אטומית העיראקית. לאחר זמן מה התקבל סלמאן ראשיד כחבר מחקר במכון- כיסוי הולם לנסיעותיו התכופות לג'נבה. אולם במהרה נודע לכל חוקר גרעין ב-CERN על התעניינותו האובססיבית במגנטי קאלוטרונים - מתקני ההעשרה בשיטת EMIS. אך לדאבון לב ג'עפר, ביוני 1981 סלמאן ראשיד נפטר בג'נבה בשל מחלה מסתורית. באותן שנים, גם הכימאי העיראקי ד"ר חיכמת אל ג'אלו התעניין באירופה בטכנולוגיות הכימיות להעשרת אורניום. ברם, לפי מחקר היתכנות תהליכי ההעשרה השונים, שהחל בעיראק בטרם מבצע "אופרה" והסתיים במחצית השנייה של 1981, טכנולוגיית EMIS הוערכה כמתאימה ביותר ליישום.

ב-1995 התרחשה פריצת דרך בעבודת פקחי האו"ם ששוגרו ב-1991 לעיראק לאחר תבוסתה כדי לאתר ולהשמיד את הנשק להשמדה המונית שפיתחה. זאת, בעקבות עריקת גנרל חוסיין כאמל אל מאג'יד (חתנו ובן דודו של סדאם, שכיהן כשר התעשייה והמחצבים וראש הרשות לייצור צבאי) לירדן ב-7 באוגוסט 1995, ואיתור מסמכי "חוות התרנגולות" שבבעלותו, אשר פתחו צוהר רחב לחשיפת תכנית הנב"ק העיראקית. בהתבסס על המידע שהושג, וגם על זיכרונותיהם של מדעני הגרעין העיראקיים הבכירים ג'עפר, חאמזה, ד"ר עימאד ח'אדורי וד"ר מהדי אל-עוביידי שהתפרסמו בהמשך, ניתן היום להעריך כהלכה את תמונת האיום הגרעיני בעיראק שהתפתח בעיראק באין מפריע עד סוף 1990. לולא פלישת עיראק לכוויית, ספק אם האיום היה נבלם מבעוד מועד.

חשיפת הנב"ק

החלטת מועבי"ט באפריל 1991 להטיל פיקוח על עיראק ולהשמיד את הנב"ק שברשותה, מומשה באמצעות סבא"א - בתחום הגרעין, ובאמצעות סוכנות אונסקו"ם שהופקדה לפקח על תחומי הנשק הכימי, הביולוגי והטילים. ראש אונסקו"ם, רולף אקאוס, מומחה שבדי מנוסה לפירוז נשק, התנהל ביד רמה מול תעתועי שלטונות עיראק, למרות שאלה הפריעו לפקחים בביצוע מלאכתם, ונקטו בשיטות הסוואה והטעיה שונות להסתרת מאמצי הנשק להשמדה המונית, אולם קלפי העיראקים נטרפו בשל חששם כי חוסיין כאמל הדליף בעת שהותו הקצרה בירדן מידע קריטי לשירותי המודיעין המערביים, ולפיכך החליטו להטיל על צווארו את האחריות להסתרת המידע מסוכנויות האו"ם, ועל כן חשפו ביוזמתם את "חוות התרנגולות".

ב-20 לאוגוסט 1995, בדרכו של אקאוס לנמל התעופה של בגדאד כדי להיפגש בחו"ל עם עריק עיראקי בכיר (כנראה חוסיין כאמל), פנה אליו פתאום פקיד עיראקי והציע לו לבקר בחוות חאידר, "חוות התרנגולות" של חוסיין כאמל, הקרובה לבגדאד. "יהיה מעניין", רמז העיראקי, שנשלח אל אקאוס בפקודת גנרל עאמר אל-עוביידי, סגנו של חוסיין כאמל. למרות ספקנותם, אקאוס ושמונה פקחי או"ם נוספים נכנסו לחווה ואף התפלשו בערמות התערובת ששימשה מזון לעופות. לפתע הם הוכו בתדהמה. מתחת לפני הקרקע בצבצו ונחשפו תיבות עשויות מתכת ועץ, שבהן נשמר האוצר שאותו חיפשו הפקחים זה שנים, ושעיראק הכחישה את קיומו. 143 התיבות הכילו כמיליון דפי מסמכים, תצלומים, ותקליטורי מחשב, שצררו בתוכם את תכניות הנב"ק העיראקי, כולל הנשק הגרעיני. פקח דובר ערבית שהצטרף לאקאוס, שוחח עם גנן החווה, שסיפר כי אנשי 'הכוחות המיוחדים' הטמינו את התיבות בחווה ב-10 לאוגוסט. בכך הגנן סתר את הקו הרשמי של בגדאד להפללת חוסיין כאמל באחריות אישית להסתרת התיבות.

חוסיין כאמל שימש מכרה זהב למידע על קונבנציונלי הנב"ק של ארצו. נוסף לזיכרונו המצוין, הוא נשא עימו לירדן כמות מסמכים רבה מאד. בפגישתו עם אקאוס, שהתקיימה בעמאן ב-22 לאוגוסט, השתתף גם פרופ' מאוריציו ציפררו האיטלקי, הפקח הראשי של סבא"א בעיראק. הדובדבן בקצפת בהיבט הגרעיני, היה וידויו של חוסיין כאמל על "תכנית החרום" הגרעינית, שטרם נודעה לסבא"א עד כה. ברם, הוא ואחיו הקולונל סדאם כמאל שערק עימו לירדן, התפתו להאמין למשטר העיראקי כי עריקתם נסלחה להם, וב-23 לפברואר 1996, שלושה ימים לאחר שובם לבגדאד, הם נרצחו, כביכול על ידי קרובי משפחה זועמים, ובפועל אנשי מנגנון הביטחון של סדאם חוסיין.

העשרת האורניום

מאמצי עיראק לאחר השמדת "אוסיראק" לרכוש מצרפת כור חלופי, או להקים עצמאית בחשאי כור לייצור פלוטוניום, לא צלחו. לפיכך נבחר מסלול האורניום המועשר כאלטרנטיבה לייצור חומר בקיע גרעיני. אולם נותרה השאלה איזו טכנולוגיית העשרה ניתנת ליישום בעיראק, ושהינה ברת מימוש בהקדם. האופציות העיקריות היו EMIS והדיפוזיה הגזית, שפותחו בארה"ב במלחמת העולם השנייה. כמו כן עמדה על הפרק טכנולוגיית הצנטריפוגות, שכבר הופעלה בהיקף מסחרי במערב אירופה, ואף יושמה בפקיסטן. טכנולוגיות העשרה נוספות שנבחנו היו שיטות הלייזרים וההעשרה הכימית.

התכנית התחילה לקרום עור וגידים ב-1987 במסגרת פרויקט אשר כינוי הכיסוי שלו היה PC3 (Petrochemical 3), בניהול ג'עפר. ג'עפר בחר ב-EMIS, בשל הידע שרכש ב-CERN. ח'אדורי, מנהל ספריית המחקר בוועדה לאנרגיה אטומית העיראקית, נרתם למשימת השגת מידע על הטכנולוגיה, וניצל את מאגרי המידע של "תכנית מנהטן", שמרביתם נפתחו לרווחה על ידי וושינגטון. במידע נכללו גם מפרטם ה"קאלוטרון" (אשר למגנט הקאלוטרון, תכנונו הושג בעורמה ב-(CERN.

מחקרי היתכנות EMIS החלו ב-1982 באל-טווית'א. הקאלוטרון הניסויי הראשון הופעל בינואר 1986, ובעקבותיו פותחו קאלוטרונים גדולים יותר לבחינת היתכנות התהליך בקנה מידה יישומי. כפועל יוצא, באפריל 1987 נחתם חוזה עם חברה יוגוסלבית להקים באל-טארמיה, כ-60 ק"מ צפונית לבגדאד, את אתר הפיתוח העיקרי. ייעודו הוסווה על ידי בנייתו בלב אזור צבאי, אי גידורו בגדר ביטחון נפרדת, והזנתו בחשמל באמצעות כבלים תת-קרקעיים. אף שתוכנן להציב במתקן 90 קאלוטרונים, בפועל הותקנו בו עד  1991 רק 25 יחידות. שמונה מהן פעלו באופן שוטף והעשירו 685 גרם לשיעור ממוצע של כ-4 אחוזים. עיראק אף בנתה באתר אל-שרקאט, כ-100 ק"מ דרומית למוסול, מתקן זהה לאל-טארמיה, אשר הקמתו  כמעט הושלמה.

מאמץ הדיפוזיה החל באל-טווית'א בסוף 1981, בניהול מהדי אל-עוביידי, כאשר חאמזה שימש כראש הצוות התיאורטי של הקבוצה. הפרויקט הועבר באמצע 1987 לראשידיה הסמוכה לבגדאד, במטרה להקים מתקן חלוץ בתפוקה שנתית של 4 טון אורניום מועשר לשיעור נמוך. המדענים העיראקים הצליחו במאמצים מרובים לפתח את המרכיב הקריטי בשל התהליך - גליל בעל דופן נקבובית  מאלומיניום בעל ציפוי אנודי, ואבן הדרך הראשונה הייתה הפעלת יחידת דיפוזיה בודדת. אך התכנית להתקין קסקדה ניסיונית לא הוגשמה. הפרויקט בוטל ב-1989, וצוות העבודה הוסב לפיתוח צנטריפוגות.

בשונה מתהליכי EMIS ודיפוזיה, עיראק נאלצה להסתייע במומחים זרים כדי לפתח את טכנולוגיית הצנטריפוגות. הפיתוח התחיל ב-1987 בראשידיה. המטרה הייתה לבנות באל טאג'י, צפונית לבגדאד, מתקן של 4,000 צנטריפוגות ולהגיע ליכולת הפקת 10 ק"ג לשנה של אורניום באיכות נשק גרעיני. הפעילות התמקדה בדגם Beams, צנטריפוגה בעלת מסבי שמן למניעת חיכוך הרוטור במהלך סיבובו, שפותחה ב"תכנית מנהטן". אך באמצע 1989 המאמץ בוטל, לא רק נוכח הקשיים האינהרנטיים של הדגם שבגינם נעצר פיתוחו בעולם, אלא גם בשל חוסר ניסיון התעשייה העיראקית בייצור רכיבים מדויקים, ובשל בקרת האיכות הנמוכה. התכנית עלתה על דרך המלך באימוץ הצנטריפוגה המשוכללת מדגם Zippe, בעלת מסבים מגנטיים. זאת, לאחר הגעתם לעיראק באוגוסט 1988 של וולטר בוסה (Busse) וברונו שטמלר (Stemmler), עובדים לשעבר בחברתMAN  הגרמנית, יצרנית צנטריפוגות למפעל הגרמני של URENCO, התאגיד האירופי להעשרת אורניום.

בוסה נחשב כמומחה מוביל בתחום ייצור רוטורי צנטריפוגות מפלדת מאראג' (maraging steel). אף שטמלר, שגויס על ידי בוסה, היה מומחה מוערך. גורם גרמני נוסף הייתה חברת H+H Metalform, יצרנית מכונות "משיכת" (flow forming) צינורות מתכת דקי דופן, כולל לייצור רוטורים. שטמלר נשא עימו לבגדאד מסמכים בעלי חשיבות עליונה למהנדסים העיראקיים, ובכללם שרטוטי הצנטריפוגות בעלות רוטורי פלדת מאראג' שפותחו עבור URENCO.  לאור הידע שהשיגו ומאמץ הרכש המאסיבי של חומרים, רכיבים ומכשור ברחבי מערב אירופה, העיראקים החליטו בסוף 1988 להתקין קסקדה ניסיונית בת 50 צנטריפוגות. כמו כן, הוחלט לבנות במהירות את מתקן אל-פוראט, ליד בגדאד, שנועד לייצר בשלב ראשון 1,000 צנטריפוגות רוטור פלדת מאראג' לשנה, שבהמשך יורחב לכושר ייצור של 4,000 צנטריפוגות לשנה. העיראקים ציפו להפיק כ-15 ק"ג אורניום מועשר לדרגת העשרה צבאית לשנה, עבור פצצה גרעינית אחת לשנה. בין סוף 1988 לאמצע 1989 נחתמו מרבית החוזים העיקריים להקמת אל-פוראט, ונרכש חלק ניכר מהציוד.

אולם והפעלת תכנית הצנטריפוגות בעלות רוטור פלדת מאראג' נתקלה בקשיים. שטמלר גייס אפוא באפריל 1989 את קארל היינץ שאאב (Schaab), מומחה לצנטריפוגות רוטור סיבי פחמן, דגם שנוסה באותה עת ב-URENCO. הצנטריפוגה העיראקית מדגם זה הייתה פרי השרטוטים אשר שאאב העביר לעיראקים באוקטובר 1989. גם היה לו חלק מרכזי בהזמנת מכונת ליפוף (winding machine) רוטורי סיבי פחמן בספטמבר 1989 מחברה שוויצרית, אולם האמברגו שהוטל על עיראק בשל פלישתה לכווית, מנע את הגעתה ליעדה. ברם, העיראקים הצליחו באביב 1990 להרכיב צנטריפוגת רוטור סיבי פחמן בודדת, ולהפעילה ברציפות במשך מספר חודשים במהירות של 60,000 סיבובים לדקה. אכן, סיועם של בוסה, שטמלר ושאאב קיצר מאד את לוחות הזמנים של תכנית הצנטריפוגות העיראקית. מכל מקום, בדיקות פקחי סבא"א בעיראק, לא העלו הוכחה על התקדמות עיראק במימוש הקסקדה הניסיונית של 50 צנטריפוגות.

"קבוצת הנשק" ו"תכנית החרום"

עיראק הודתה בפני סבא"א ב-1995 כי בחנה תכנוני נשק גרעיני בשיטת האימפלוזיה, דגם פצצת נגסאקי במלחמת העולם השנייה. הפיתוח החל ב-1988 במטרה להגיע ב-1991 לפצצה ראשונה. אל-את'יר, המתקן המרכזי של הפרויקט, כ-70 ק"מ דרומית-מערבית לבגדאד, נחשף רק לאחר "סופה במדבר", וחשיבותו התבררה רק לאחר עריקת חוסיין כאמל. הפעילות התמקדה בניסויים להכנת ליבת האורניום לפצצה: יציקה, מטלורגיה והעיבוד המכני. באל-את'יר גם בוצעו ניסויים הידרודינמיים בחומרי נפץ וליבת אורניום טבעי שאינו בקיע, בתוך בונקר המתאים לניסויי הדמיית פיצוץ גרעיני. אבחון הניסויים בוצע באמצעות מצלמות קרני-X מהירות מאד, שכנראה נרכשו מחברת Scandiflash השבדית. ב-1990 הועבר פיתוח חומרי הנפץ ליחידה מיוחדת במפעל חומרי הנפץ "אל-קעקאע", כ-50 ק"מ דרומית לבגדאד. תכנוני הפצצה בוצעו במחשב מרכז אל-טווית'א, באמצעות קודי מחשב ותוך הסתייעות במחקרים שהתפרסמו בספרות המדעית הגלויה. לפי ממצאי פקחי סבא"א, התכנון הראשוני של ההתקן הגרעיני היה כבד ומסורבל, ובלתי ניתן לזיווד בטילים הבליסטיים העיראקיים. אך בהמשך שופר תכנון ההתקן וצומצמו משקלו ומימדיו.

בשל החשש לתקיפת עיראק כתגובה לכיבוש כוויית, חוסיין כאמל יזם באוגוסט 1990 "תכנית חרום" גרעינית, להסבת מלאי האורניום המועשר בשיעור גבוה שנועד לשימוש כדלק לכורי המחקר העיראקיים למטרת ייצור הפצצה. בדיקת פקחי סבא"א לאחר "סופה במדבר" העלתה כי ברשות עיראק היה דלק גרעיני שהכיל כ-40 ק"ג אורניום מועשר בשיעור ממוצע של 84 אחוזים. שלבי התכנית היו: מיצוי האורניום המועשר מתוך הדלק הגרעיני, תוך סילוק התוצרים הרדיואקטיביים שבהם; העשרתו לדרגת העשרה צבאית (מעל 90 אחוזים); ולבסוף, המרת תרכובות האורניום שנתקבלו בתהליכי המיצוי וההעשרה לאורניום מתכתי. מיצוי האורניום מהדלק הגרעיני תוכנן להתבצע במעבדת LAMA באל-טווית'א, שנרכשה מצרפת במסגרת פרויקט אוסיראק. הוערך כי כמות האורניום בין התאימה לייצור פצצה גרעינית אחת לשתיים. אולם התכנית נתבטלה, בשל התקיפות האוויריות של הקואליציה שהרסו את מרבית אל-טווית'א, כולל LAMA. לדברי צ'ארלס דואלפר, שכיהן בשנים 2000-1993 כסגן ואחרי כמנהל בפועל של אונסקו"ם: "בשנת 1990 הייתה עיראק קרובה למימוש" פצצה גרעינית.

הזווית הישראלית

למרות הצלחת מבצע "אופרה", בישראל המשיכו לעקוב אחרי התפתחויות אפשריות בסוגיית הגרעין העיראקי: פניית עיראק לצרפת לשקם את כור "תמוז-1" או לספק לה כור חלופי, וכן תכניתה לבנות עצמאית כור מים כבדים לאחר שפנייתה לצרפת נדחתה. גם עלה הצורך לעקוב אחר גורל הדלק הגרעיני שצרפת סיפקה לעיראק עבור "אוסיראק". אולם עד 1988 לא הופיעו בפני המודיעין הישראלי סימנים ממוקדים למאמץ עיראקי מחודש לפיתוח הגרעין הצבאי: היו שמועות כי ד"ר ג'עפר נראה בעיראק פה ושם; הגיע מידע על בנייה מאסיבית של מתקנים עבור התעשייה הצבאית העיראקית שאי אפשר היה לקבוע את ייעודם; וכן אותרה התעניינות בתחומים שניתן לקשרם להעשרת אורניום, בפרט בשיטת הדיפוזיה. רק במחצית השנייה של 1988 התרבו ההוכחות למאמץ עיראקי אינטנסיבי בתחום העשרת אורניום, אך ללא יכולת להעריך אם בשיטת הדיפוזיה או צנטריפוגות. על רקע זה, ראש זירת המחקר הטכני באמ"ן, אל"מ פסח מלובני, ו"מונטי", ראש מדור הגרעין העיראקי בזירה, הגיעו בדצמבר למפגש מודיעיני בארה"ב. זאת, בהזמנת עמיתיהם האמריקנים, במטרה לחדש את קשרי שתי קהיליות המודיעין בסוגיות הנשק הבלתי קונבנציונלי, שהושעו על ידם לאחר מבצע "אופרה". אולם המידע שהישראלים הציגו במפגש נפל כנראה על אוזניים ערלות - האמריקנים הביעו ספק בדבר מהימנות המידע.

פריצת דרך מודיעינית נוצרה בפברואר 1990, בהתקבל מידע משמעותי וממוקד על פעילות רכש עיראקית ענפה במערב אירופה, שהצביע חד משמעית על קידום תכנית הצנטריפוגות. לאחר מחקר מדוקדק, ב-17 ליולי יצא לארה"ב ראש אמ"ן דאז ולימים הרמטכ"ל, רא"ל אמנון ליפקין-שחק ז"ל,  לדון עם האמריקנים במשמעותו. נלווה אליו אורי, קצין צעיר ממדור הגרעין העיראקי בזירה הטכנית (שבהמשך התקדם לדרגת אל"מ). עימם טסו גם משה ארנס ואהוד ברק, שר הביטחון הישראלי וכסגן הרמטכ"ל דאז, ולפי אחד הדיווחים גם ראש המוסד, שבתאי שביט. לפי אורי, אנשי המודיעין האמריקני הופתעו מאד מהמידע הישראלי.

אישור לכך פורסם בזיכרונותיו של דיק צ'ייני, אז מזכיר ההגנה האמריקני ולימים סגן הנשיא. לפי צ'ייני, ארנס וברק הגיעו למשרדו ב-20 ביולי ושלפו מתיקיהם מסמכים ומפות המצביעים על השלב המתקדם בתחום הצנטריפוגות אליו הגיעה תכנית הגרעין הצבאית העיראקית, כתוצאה מהסיוע מחברות במערב אירופה. להערכת ארנס וברק נותר רק חלון זמן צר לעצירת התכנית. צ'ייני התייחס לדבריהם ברצינות רבה, ובפרט התרשם מהצגת המאמץ העיראקי כמתקדם מאד בהשוואה לתמונה שצוירה במודיעין האמריקני. הוא הוסיף שאכן לאחר המלחמה בעיראק התברר כי ההערכה הישראלית הייתה מציאותית מאד בהשוואה לזו האמריקנית. כאנקדוטה, באוגוסט 1990 התקיים בישראל מפגש עם אנשי מודיעין אמריקנים, שביקשו לבחון את אותנטיות המידע שבידי המודיעין הישראלי. בכיר במשלחת האמריקנית ניסח את התרשמותו העמוקה מהמידע כך: "איש מודיעין עשוי לראות מידע ערכי ומקיף כזה אולי פעם בחיים".

כידוע, התנהל קשר הדוק בין אונסקו"ם וסבא"א לבין המודיעין הישראלי, שעודכן בפרטי הממצאים  בסוגיות הנב"ק העיראקי. לדברי סקוט ריטר, פקח אמריקני בכיר באונסקו"ם: "קיימתי איתם קשר במשך שנים. נעזרנו במידע הישראלי על נשק להשמדה המונית בעיראק כדי לחפש ולחקור מה קורה בשטח". היו בארה"ב שהאשימוהו בשל כך בריגול לטובת ישראל. אולם לטענתו: "כל ביקורי בישראל... היו בתיאום ובידיעה. הבעיה הייתה שזרוע אחת בממשל תמכה ואחרת התנגדה, ואני נפלתי בין הכיסאות". עוד לדבריו: "עד שנת 1998 הצלחנו לאתר ולהשמיד 90 עד 95 אחוז מהנשק להשמדה המונית, ולפרק את הטילים לטווח בינוני". ההוכחה לכך הייתה באי הפעלת נב"ק במלחמת המפרץ השנייה ב-2003. זאת, בניגוד  לתמונת המצב ב"סופה במדבר", כאשר ערב המלחמה סדאם איים לתקוף את ישראל בנשק כימי, ובמהלכה שיגר 39 טילים כלפי ישראל. ברם, יציאת הקואליציה של ארה"ב למלחמת "סופה במדבר" לא נבעה מאיומי סדאם על ישראל, אלא בשל פלישתו לכוויית, והחשש מפגיעתו בהספקת הנפט למערב. אך חרף שיגור הטילים  נמנעה ישראל מלהגיב, כדי לא לפגוע בשלמות הקואליציה של ארה"ב.

אשר להשתלשלות תכנית הגרעין הצבאית, ניתן לקבוע כי עיראק ביקשה לקדמה בכל אחד ממרכיבי הספקטרום הטכנולוגי האפשריים, אך בקצב שהכתיבה זמינות הטכנולוגיות הרלוונטיות. אף שבמחצית השנייה של שנות ה-70 של המאה הקודמת היה מסלול הפלוטוניום דומיננטי, באמצעות פרויקט אוסיראק,  במקביל התעניינו העיראקים בהעשרת אורניום. כמו כן, למרות שפרויקט אוסיראק הושמד, העיראקים לא חדלו לבחון אפשרויות אחרות בתחום הפלוטוניום, אף כי ללא הצלחה. עיראק גם בחנה את מרבית תהליכי העשרת האורניום שפותחו בעולם. אך רק ב-1989 היא הצליחה להתקדם בתכנית הצנטריפוגות, הודות לידע ולסיוע של המומחים הגרמניים. לכן אין ממש בטענה כי מבצע "אופרה" גרם לסדאם לקדם ולהאיץ את מסלול העשרת האורניום.

****

סא"ל (מיל') ד"ר רפאל אופק הוא מומחה לפיזיקה והטכנולוגיה של הגרעין. בעברו הוא שירת בקהיליית המודיעין הישראלית כחוקר ומנתח בכיר

אולי יעניין אותך גם