דמותו של איש המודיעין

ראובן שילוח היה האיש המשפיע ביותר על המבנה והפעילות של קהילת המודיעין לאחר הקמת המדינה. את דמותו של האיש משרטט ד"ר אפרים לפיד בטורו השבועי

 

צילום: מל"מ

ראובן שילוח זַסְלַנְסקי, אחר כך קיצר ל-זסלני, נולד בירושלים ב-1909. למד באוניברסיטה העברית בירושלים לימודי המזרח התיכון וגויס על ידי דב הוז למשימות מודיעין מטעם הנהגת היישוב. שם קבל את הכינוי המחתרתי "שילוח", אותו אימץ כשם המשפחה. ב-1932 נשלח לעיראק, בה פעל במסווה של מורה לעברית וסטודנט למדעי המזרח באוניברסיטת בגדד; משנת 1936 במסגרת המחלקה המדינית של הסוכנות היה אחראי על הקשרים עם המודיעין הבריטי. בשנת 1949 היה חבר במשלחת ישראל לשיחות על שביתת הנשק עם מצרים  וירדן. לאחר מלחמת העצמאות נסע לארצות הברית לארגון הפעילות המודיעינית והמדינית במדינה.

מיד לאחר הקמת המדינה בחן בן גוריון, ראש הממשלה הראשון הקמת מסגרות ממלכתיות לגופי המודיעין שפעלו בתקופת המדינה שבדרך. נוסח ההחלטה 1949 על פי יומנו של בן-גוריון:

 "יש להקים שרות ידיעות צבאי ע"י המטה [= המטכ"ל] תחת ראשות איסר [בארי] וויויאן [חיים הרצוג]. הש"י הצבאי יהיה אחראי לביטחון (זהירות), צנזורה ואנטי ריגול; שרות ידיעות פנימי תחת איסר (הקטן) [איסר הלפרין, לימים איסר הראל] ויוסף י. [יוסף יזרעאלי, שהיה לפני קום המדינה חבר המטה הארצי של ההגנה, ובקיץ 1948 התמנה למזכיר כללי של משרד הביטחון]; שרות ידיעות מדיני חיצוני – ראובן שילוח יעמוד בראשו. יהיה כפוף עד תום המלחמה למשרד הביטחון; אחר כך אולי למשרד החוץ."

בהתאם להחלטת בן-גוריון, מונה ראובן שילוח לראש המחלקה המדינית במשרד החוץ, שנועדה להשלים את תפקידי "שרות הידיעות המדיני – חיצוני". בנוסף שימש "יועץ שר החוץ לתפקידים מיוחדים".

ראובן שילוח התמקד בעיקר בנושאי חוץ בתחום המדיני, ובהם מאמץ להקים ברית עם ארצות אסלאמיות לא ערביות ובהן תורכיה והצלת הרכוש היהודי בגולה והעברתו ארצה.

עדיין הייתה אי בהירות רבה באשר לחלוקת התפקידים בין שירותי המודיעין. בן גוריון התנגד עקרונית לפרסום פומבי לקיומם של שירותי מודיעין וביטחון. כך נוצר מצב שבו "המחלקה המדינית", אשר הוגדרה כ"שירות הידיעות המדיני- חיצוני" הייתה גוף מודיעיני עצמאי וחשאי, אך במסגרת במשרד החוץ.  באפריל 1949 הוקמה " ועדת התאום הבין – שירותית העליונה" בראשותו של ראובן שילוח. חבריה של ועדה זו, לימים ור"ש (ועדת ראשי השירותים) כללו את השב"כ אשר הלך והתגבש מתוך הש"י, המחלקה המדינית, מחלקת המודיעין הצבאי ומשטרת ישראל. 

ראובן שילוח הציע לבן-גוריון ביולי 1949 להקים "מוסד מרכזי לריכוז ולתאום שירותי המודיעין והביטחון" כדי לשפר את התיאום של הפעילות המודיעינית ואכן ב- 13 בדצמבר 1949, הוקם גוף זה. "המוסד לתיאום" חלש עתה על המחלקה המדינית ואמור היה לתאם את פעולותיהם של שני הגופים האחרים – שב"כ וממ"ן (מחלקת מודיעין באגף המבצעים של צה"ל). הגוף החדש שהוקם, "המוסד" דהיום, נותר עדיין תחת משרד החוץ. על מנת לשפר את יכולותיו המבצעיות ולאחד את עבודת האיסוף בחו"ל, בוצע במרס 1951 המהלך הארגוני האחרון בגיבוש הקמתו. באישורו של בן גוריון הוקמה רשות מרכזית עצמאית לצורך טיפול בכל הפעילות המודיעינית בחו"ל. זו כונתה "הרשות", אשר היוותה כבר בראשיתה את חלקו העיקרי של "המוסד" וכללה גם נציגים משני השירותים האחרים ברמת המטה וברמת השטח. "המוסד" כולו הוצא עתה ממשרד החוץ, הוכפף לרה"מ ונכלל במשרד ראש הממשלה. בספטמבר 1952 נפצע שילוח קשה בתאונת דרכים, ופרש מראשות "המוסד". בשנים 1953-1956 שימש ציר מדיני בשגרירות ישראל בארצות הברית.

חגי אשד, אשר חקר את תולדות חייו ופעילותו של שילוח בעומק רב, סיכם כי שילוח היה "איש הרעיונות והתחבולות, אך לא איש המבצעים.  גם לא איש הארגון והמינהל.  זה היה לו למקור חולשה אישית, שנוצלה לרעתו על-ידי יריביו ומתחריו, אנשי המנגנון היעילים והחזקים במשרד החוץ ובקהיליית המודיעין.  כוחו היה במוחו הפורה וחסר המנוחה ביום ובלילה, אך לא בפעולה הארגונית השיטתית והשגרתית".

ראובן שילוח נפטר במאי 1959, בהיותו בן 50.לזכרו הוקם לימים באוניברסיטת תל-אביב מכון שילוח לחקר המזרח התיכון, אשר הפך לימים למרכז דיין.

תודה לאתרי המוסד ומל"מ ולחגי אשד בספרו "מוסד של איש אחד"