מסע התעוררות

התפתחויות אחרונות במרוץ החימוש האזורי (שרובנו מעדיפים לא לחשוב עליו), הניסיון הזהיר להעיר את העורף, מסעות הצמרת הביטחונית ברחבי תבל, והשקיפות המופלאה של חיל הים בהכנותיו האחרונות לקראת משט ה"מרמרה 2". סיכום השבוע הביטחוני של עמיר רפפורט - בכל יום חמישי ב- 14:00

ההודעה של איראן ביום רביעי, על כך ששיגרה לחלל את "לוויין הצילום ראסאד", אמורה להיות תזכורת נוספת לעובדה שמרבית הישראלים מעדיפים להדחיק: במזרח התיכון מתחולל מירוץ חימוש, שכמותו לא היה כבר עשרות שנים. ישראל היא חלק בלתי נפרד מן המירוץ הזה, אבל הוא אינו מתנהל במעמד צד אחד.

את הישראלי הממוצע מחיר הקוטג' מטריד הרבה יותר. נעים לחיות בתחושה שישראל היא אי של שגשוג כלכלי בתוך מזרח תיכון רועש וגועש, אבל מה לעשות, המציאות צריכה להדיר שינה, לפחות מדי פעם. ככל הנראה, ללוויין "ראסאד" עצמו אין יכולות מודיעיניות שצריכות להדאיג את ישראל, אבל לעצם השיגור שלו בהחלט כן. הוא מעיד על כך שפרויקט הטילים המגוון של איראן ממשיך להתפתח בעקביות. בהקשר זה, מעניינים לא פחות דיווחים שהיו באחרונה בתקשורת העולמית על שיגורים מוצלחים (שלא פורסמו ביוזמת איראן) של הטילים "סג'יל" ו-"שיהאב 3", שמכסים בקלות את שטחה של ישראל. (על מנת להבין יותר לעומק את משמעות שיגור הלוויין השבוע, מומלץ לקרוא את טורו של טל ענבר המתפרסם באתר זה).

תעשיית הנשק המפותחת של איראן רושמת באחרונה הישגים לא רק בתחום החלל. האיראנים עשו בשנים האחרונות קפיצת דרך משמעותית גם בפיתוח ובייצור של כלי טיס בלתי מאויישים (כטב"מים), חלקם בעלי יכולת לשאת חימוש לעבר היעד. נקודת ההנחה חייבת להיות שכלי הטיס האלה, חלקם מהירים וחלקם מיועדים לטיסה איטית יותר בגובה רב, כבר הועברו לחיזבאללה ואולי גם לסוריה. מערך הבקרה של חיל האוויר כבר נערך לאיום הזה (לידיעה בנושא שהתפרסמה באתר), אבל האתגר ליירט אותם, אם ישוגרו לעבר ישראל, יהיה לא פשוט.

לצד הטילים והכטב"מים האיראניים המשתכללים, האיום הגדול ביותר מבחינת ישראל הוא המאגר העצום של טילים לטווחים בינוניים, שלבנון וסוריה מילאו בהם את מחסניהן. בסוריה, מדובר בטילי M-600, מתוצרת התעשייה הצבאית המקומית, ובמקרה של חיזבללאה בטילי "פתח 110", מתוצרת איראן (אותה גברת ממש, רק מפס ייצור אחר). לטילים אלה ראשי קרב של מאות קילוגרמים, והנחיית ג'י.פי.אס לא רעה, שיכולה לכוון אותם לאזור הקריה בתל אביב, או ליעדים אסטרטגיים אחרים ברחבי ישראל.

רשות החירום הלאומית (רח"ל) ופיקוד העורף עושים צעדים מדודים כדי להעיר את עם ישראל מן האשליה המתקתקה, שבעיית הבעיות שלו היא מחיר הקוטג', וזאת בלי לגרום לבהלה גדולה מדי. אחד הצעדים ה"תודעתיים" יהיה אזעקה שתשמע בשבוע הבא בכל רחבי הארץ, במסגרת "שבוע העורף הלאומי" ותרגיל העורף הגדול ביותר אי פעם ("נקודת מפנה 5"), שאחד מיעדיו המוגדרים הוא הגברת המודעות של הציבור לסכנה הממשמשת ובאה. במערכת הביטחון היו רוצים שהציבור יקלוט את הסכנה, יכין את המקלטים ויצטייד בערכות אב"כ, אבל בלי פאניקה.

אגב, למרות שתסריט של שימוש בנשק כימי כנגד העורף בישראל בהחלט נלקח בחשבון, הרי שבגלל מחדל לאומי, בשנים הקרובות יהיו ערכות שיספיקו במקרה הטוב רק ל-60 אחוז מהאוכלוסייה. הסיבה היא הזנחה ותקצוב חסר של מערך ערכות האב"כ במשך שנים. גם אם יגיע פתאום תקציב, והמפעלים בישראל לייצור ערכות אב"כ (יש בקושי שניים) יעבדו מסביב לשעון, הפער לא יסגר בשלוש השנים הבאות. עניין של חישובים מתמטיים, שאין טעם להיכנס אליהם, כי ממילא התקציב הדרוש להגנה מלאה של העורף באמצעות ערכות אב"כ אינו צפוי להגיע.

ועכשיו לצד הטוב של המטבע: הצרות של נשיא סוריה, בשאר אל אסאד, ממשיכות לגדול. הפליטים הסוריים שהחלו לחצות את הגבול לטורקיה מחזקים את ההערכה של מערכת הביטחון, לפיה שלטון אסאד צפוי לקרוס. הערכה זו היא הרקע לדברים שאמר השבוע אהוד ברק במסיבת עיתונאים בשנגחאי, בירת סין, מהם השתמע כי אסאד עומד לאבד את כיסאו בקרוב. בעקבות פרסום הדברים, מיהרה לשכת ברק בישראל להוציא הבהרה, שלפיה "בתגובה לשאלה שנשאלה על ידי עיתונאית: 'האם נכון מה שאמרת בשבוע שעבר כי גורלו של אסד נחרץ?' אמר ברק: 'כן, גורלו נחרץ. אסד איבד את הלגיטימיות שלו וגם אם יישאר בשלטון עוד חצי שנה או שנה וחצי הוא יהיה מוחלש מאוד". ההבדל קטן, אבל נרשם.

תור דה-פרנס

ברק לא היה היחיד מצמרת מערכת הביטחון שהעביר את השבוע האחרון בחו"ל. סג"ן הרמטכ"ל היה בוושינגטון, מפקד חיל האוויר – באיטליה, וגם ראש אמ"ן נסע לאן שנסע (נסיעה לא מוכננת מראש).

ביקור ברק בסין היה בעל תוכן ביטחוני דל, אבל חשיבותו היא בעצם קיומו, לאחר למעלה מעשור של נתק. סין מחקה את ישראל, לאחר שנאלצה לבטל עסקאות נשק עימה על פי תכתיבים של הממשל האמריקאי. בעקבות עסקה מאמצע העשור שעבר, שבוטלה, הפך מנכ"ל משרד הביטחון בזמנו, אלוף (מיל') עמוס ירון, לאישיות בלתי רצויה בארצות הברית. משרד הביטחון נדרש להקים אגף לפיקוח על הייצוא הביטחוני (אפ"י) כתנאי להמשך הסיוע הביטחוני הענק שאנחנו מקבלים מאמריקה כל שנה – יותר משלושה מיליארד דולר, כמעט רבע מתקציב הביטחון שלנו. בעתיד, ישראל לא תוכל להרשות לעצמה להתחכם ולנסות למכור לסינים טכנולוגיה ביטחונית כלשהי מתחת לאף של האמריקאים.

לסין לא, אבל (כמעט) לכל שאר העולם כן, וביטוי לכך יהיה בסלון האווירי שיערך בשבוע הבא בפריז, אליו יגיע ברק בטיסה ישירה מסין. בסלון יהיו גם כל ראשי משרד הביטחון והתעשיות הביטחוניות. הוא יהיה מפגן עוצמה מהמם של תעשיית הביטחון של ישראל, שנמצאת בדרך לבסס את מעמדה כיצואנית הטכנולוגיות הביטחוניות והנשק מספר שלוש (!) בעולם, אחרי רוסיה וארצות הברית. על פי הנתונים שחשף השבוע משרד הביטחון, לקראת הסלון האווירי, התוצר של התעשיות הביטחוניות הישראליות מהווה רק 1.7 אחוז מסך תוצר הביטחון העולמי (כ-400 מיליארד דולר), אבל כיוון ש-80 אחוז מהתוצרת הישראלית מופנית לייצוא, הנתח של ישראל בסחר העולמי הוא לא פחות מ-19 אחוז. היצוא הביטחוני של ישראל עמד בשנת 2010 על לא פחות מ-7.2 מיליארד דולר. בשנים הקרובות הוא עוד יגדל, שכן צבר ההזמנות של ארבע החברות הביטחוניות הגדולות לבדן (התעשייה האווירית, אלביט מערכות, רפאל ותעש) הגיע למספר הבלתי נתפס של 18.8 מיליון דולר.

המשט הטורקי

מי שבוודאות לא יעזוב את הארץ בתקופה הקרובה, הוא מפקד חיל הים, אלוף אליעזר (צ'ייני) מרום, שהכניס את החיל שבראשותו לתזזית של הכנות לקראת המשט "מי החירות 2", המכונה גם "מרמרה 2". המשט נדחה שוב ושוב. על פי לוח הזמנים הנוכחי, כעשר ספינות ובהן ה"מרמרה" הטורקית, יצאו לישראל בעוד כשבועיים. לאור ההססנות של הארגונים המארגנים, לא בטוח שהמשט אכן יתקיים, אבל חיל הים, מצידו, השלים ממש השבוע חודשים ארוכים של הכנות בתרגיל השתלטות על ספינה בלב ים, שערכו לוחמי השייטת, בשיתוף עם כוחות מיחידת "מצדה" של שירות בתי הסוהר, חיל האוויר וגופים נוספים.

כפי שפורסם לא פעם בתקופה האחרונה, חיל הים שינה את שיטות הלחימה שלו ואת האמצעים שיהיו בידי הכוחות (למשל, לוחמים לא ישתלשלו ממסוקים, אחד אחרי השני אל הסיפון, כשהם חמושים בכדורי צבע, כמו בשנה שעברה) אבל אם תהיה התנגדות (הפעילים נערכים בעיקר להתנגדות פסיבית - מאות אנשים שישלבו ידיים אלה לאלה ויסרבו בכל תוקף לשתף פעולה עם הוראות שיינתנו להם), המשימה לבלום את כל הספינות ו-"לטפל" באנשיהן תהיה בכל מקרה לא נעימה.

מה שמעניין במיוחד בתקופה האחרונה זו ההתלהבות של חיל הים להציג את הכנותיו לקראת ה"מרמרה 2" בפני התקשורת. חיל הים נחשב בימים שבשגרה כסגור ביותר מבין חילות צה"ל (מפקדו, "צ'ייני", ממש סולד מעיתונאים). הפתיחות הלבבית הפתאומית (כתבים צבאיים אפילו הוזמנו השבוע לצפות ב"השתלטות" על הספינה במהלך התרגיל בלב ים, מתוך ה"בור" של חיל הים בקריה) יכולה להעיד על כך שהחיל רוצה "לבטח" את עצמו, מבחינה תקשורתית לפחות, מפני אפשרות של כישלון. זאת על ידי כך שהוא מציג מבעוד מועד את הכנותיו העצומות. אפשרות אחרת, היא שהמאמצים המשמעותיים לסיכול המשט, נעשים בכלל בכיוונים אחרים לגמרי. תקדים העבר מלמד, למשל, שישראל לא היססה לחבל בספינות בנמלים מרוחקים מחופי הארץ. עצם האפשרות שזה יקרה כבר מקשה על בעלי הספינות, שאמורות לקחת חלק במשט, לבטח אותן.

***
תמונות:
כוח חילוץ הצלה בתרגיל פיקוד העורף (צילום: דובר צה"ל)
מפגינים ליד אוניית המרמרה (צילום: AP)

 

You might be interested also