ההרתעה בעידן העימותים המוגבלים והטרור
ההרתעה בעידן העימותים המוגבלים והטרור
דוד עברי
| 19/05/2011
אנחנו נתקלים בתופעה מעניינת, שאנשים מאד רציניים מייחסים לעימות זהה תוצאות מנוגדות באשר להרתעה. כך, יש הטוענים שבמלחמת לבנון השנייה ישראל השיגה הרתעה, ויש הטוענים שאיבדה אותה. גם לגבי מבצע עופרת יצוקה ברצועת עזה נשמעו עמדות קוטביות.
מסתבר, שאם ננטרל את האינטרסים הפוליטיים של חלק מהמתייחסים, כולם צודקים, אלא שכל אחד מתייחס לתחום אחר של ההרתעה. אכן, במבצע עופרת יצוקה שוקמה ההרתעה של כוחות היבשה לאחר הכישלונות במלחמת לבנון השנייה, אולם לא שוקמה ההרתעה בהקשר לשיגור רקטות. הרקטות שוגרו תוך כדי עופרת יצוקה, וגם לאחריה. בהמשך, הפסקת השיגורים מרצועת עזה נבעה יותר מאינטרס מדיני של החמאס מאשר מהרתעה.
אחת הדרכים להסביר את נושא ההרתעה תוך ניסיון לכמת את מרכיביה, היא באמצעות השימוש בנוסחה האומרת שההרתעה שווה למכפלה של הכוח בנכונות להשתמש בו, כאשר כל המרכיבים מייצגים דימוי כפי שהוא נראה בעיני האויב. הכוונה (I) כפול הכוח (P) = ההרתעה (D)
הכוח (P) איננו מייצג את מספר האוגדות והטייסות אלא את התפיסה של הצד המורתע לגבי היכולות של הצד המרתיע. לדוגמא, אם לפי הערכת המורתע, אין למרתיע טווח פעולה אפקטיבי לתקוף את מדינת המורתע, הכוח (P) במשוואה מתאפס (שווה ל-0) והתוצאה היא שהמכפלה מתאפסת. אפילו תהיינה כוונות ונכונות רבה לתקוף, אין יכולת להגיע בטווח ולכן אין מתקיימת הרתעה. המרכיב השני במכפלה הוא הכוונה והנכונות (I) המדינית והצבאית להשתמש בכוח. כלומר, אם לממשל של מדינה חזקה ככל שתהיה אין נכונות להשתמש בעוצמתה כנגד המורתע, בין אם זה נובע משיקולים מדיניים או משיקולי דעת קהל פנימית או מחששות להתדרדרות אזורית, אזי מרכיב הכוונה (I) מתאפס ומאפס את כל המכפלה, כלומר אין הרתעה. D = P X 0 (I) = 0
לעומת זאת, אם ממשל נחוש בדעתו להשתמש בכוח המצוי ברשותו, ערכו של מרכיב הכוונה (I) גדל ומהווה למעשה "מכפיל כוח". למדינת ישראל תדמית הרתעתית חזקה מאד, לעיתים נדמה שהיא מעבר ליכולותיה האמיתיות. התדמית היא שממשלת ישראל העזה להפעיל את כוחה ומתכוונת להפעילו גם בעתיד מעבר לנורמות המקובלות בעולם ומעבר ליכולות המקובלות לכוח המצוי בידה. כלומר, המרכיב במכפלה המכמת את הכוונה והנכונות להשתמש בכוח הוא גבוה במיוחד, ויוצר מכפלת כוח מאד משמעותית, או הרתעה חזקה.
ההוכחות לכך מגובות ב"קבלות" רבות: מבצע "מוקד" במלחמת ששת הימים (השמדת חילות האוויר של 3 מדינות שכנות), מבצע "אנטבה" וחילוץ בני הערובה (1976), תקיפת הכור הגרעיני אוסירק ליד בגדד (1981), תקיפת מפקדות הפתח בטוניס, השמדת מערך טילי קרקע-אוויר הסוריים בלבנון במבצע של"ג, הפינוי האווירי הנועז של יהודי אתיופיה. כל אלה ואחרים יצרו מצבור של הוכחות ליכולות ולנכונות ללא השוואה לנכונות של ממשלות במדינות אחרות.
עידן חדש
בעשור האחרון אנו נמצאים בעידן העימותים המוגבלים והמלחמה בטרור. השאלה המתבקשת היא האם ההרתעה, במובנים שנותחו עד כה, שרירה וקיימת גם בתנאים אלה. ניתן לומר בהכללה שמרכיב הכוח (P) במכפלה לא השתנה מהותית בעידן העימותים המוגבלים. לצה"ל אותו מספר טנקים ומטוסים ואפילו ביצועיהם השתבחו עם הזמן. אולם, הפרספציה של הכוח השתנתה. למשל, החיכוך היומיומי של חיילי צה"ל באוכלוסייה של איו"ש ועזה חשפה גם את מגבלותינו לא רק את עליונותנו והיכולות (P) קיבלו פרספציה יותר מציאותית ופחות דמיונית.
השוני הגדול יותר חל במרכיב הכוונה (I) והנכונות להשתמש בכוח. כאן נחשפו המגבלות הנובעות מכללי משחק השונים הנהוגים בעימותים מוגבלים, כמו הרגישות לתקשורת ולדעת הקהל, והרגישות לאבידות ולפגיעה באזרחים. אי לכך אין משתמשים בטנקים לפיזור הפגנות, אפילו אם הן אלימות. בנוכחות מצלמות טלוויזיה בשטח, מעזים ילדים פלשתיניים להתקרב לטנק ולזרוק עליו אבנים. חיית הפלדה האימתנית איננה מרתיעה אותם מאחר והבינו כי הנכונות להפעיל את הטנק כנגדם בנוכחות המצלמות, מתאפסת. הילדים האלה פועלים לפי משוואת ההרתעה באופן אינסטנקטיבי. בתנאים אלה אין משתמשים בנשק המסכן אזרחים תמימים או כנגד מקומות קדושים, אפילו הם משמשים מחסה למבוקשים.
אנחנו מוצאים עצמנו במצבים בהם אנחנו מאבדים הרתעה (המכפלה מתאפסת) עקב מגבלות נורמטיביות של שימוש בכוח בעימותים מוגבלים.
מסקנת ביניים מתבקשת היא שבעימותים מוגבלים הצד המורתע מנצל את המגבלות הנורמטיביות לנטרל את ההרתעה בתחומים טקטיים רבים. זאת כאשר ההרתעה האסטרטגית הכוללת לכאורה איננה מושפעת. אם כך, נכון לשאול האם השחיקה בהרתעה הנובעת מכללי המשחק בעימותים מוגבלים איננה משליכה או משפיעה על ההרתעה האסטרטגית הכוללת.
אם בעבר הרחוק התייחסו להרתעה כמרכיב עיקרי-אסטרטגי למניעת מלחמה כוללת ומשמעות פתיחת מלחמה היה אובדן ההרתעה, הרי בתקופה הנוכחית אינך חייב לאבד את ההרתעה האסטרטגית בפני מלחמה כוללת, אך אתה יכול לאבד הרתעה בתחום מסויים כמו נגד שיגור רקיטות, ורק תחום זה יופעל, כל עוד אין מענה סביר לאיום הספציפי והמצב המדיני יתאים.
כלומר, הצד הפרובוקטיבי מכתיב את כללי המשחק. הוא מאתגר את הצד החזק עד לנקודה שהוא עדיין איננו יכול להפעיל את מלוא עוצמתו – ראה דברי נסראללה אשר הופתע מתגובת ישראל אחרי חטיפת החיילים, כלומר הוא לא העריך שישראל תגיב בעוצמה שהגיבה. במילים אחרות, הצד הפרובוקטיבי מאתגר את הצד החזק במקומות או באמצעים שהחזק איבד בהם את ההרתעה, או ההרתעה בו חלקית או מותנית.
לפיכך, ניתן לסכם שבעימותים מוגבלים אנחנו נמדדים יום יום, הן במרכיב הכוונה והנכונות להפעיל את הכוח (I) והן בחשיפת הכוח ויכולותינו (P). באופן מצטבר משפיעים דווקא הכשלונות על הפרספציה של היכולות, ומגבלות מדיניות ונורמטיביות על מרכיב הכוונה. יש להודות בכך שישנה שחיקה מצטברת בהרתעה גם בהיבט האסטרטגי הכולל. עלינו להכיר בכך, אך במקביל לזכור שההרתעה איננה יעד בפני עצמו. היא מהווה חלק חשוב מאד בביטחון הלאומי, אך היעד הוא שיפור הביטחון הלאומי הכולל על כל מרכיביו וחיזוקו יחזק בעקיפים גם את ההרתעה.
אנחנו נתקלים בתופעה מעניינת, שאנשים מאד רציניים מייחסים לעימות זהה תוצאות מנוגדות באשר להרתעה. כך, יש הטוענים שבמלחמת לבנון השנייה ישראל השיגה הרתעה, ויש הטוענים שאיבדה אותה. גם לגבי מבצע עופרת יצוקה ברצועת עזה נשמעו עמדות קוטביות.
מסתבר, שאם ננטרל את האינטרסים הפוליטיים של חלק מהמתייחסים, כולם צודקים, אלא שכל אחד מתייחס לתחום אחר של ההרתעה. אכן, במבצע עופרת יצוקה שוקמה ההרתעה של כוחות היבשה לאחר הכישלונות במלחמת לבנון השנייה, אולם לא שוקמה ההרתעה בהקשר לשיגור רקטות. הרקטות שוגרו תוך כדי עופרת יצוקה, וגם לאחריה. בהמשך, הפסקת השיגורים מרצועת עזה נבעה יותר מאינטרס מדיני של החמאס מאשר מהרתעה.
אחת הדרכים להסביר את נושא ההרתעה תוך ניסיון לכמת את מרכיביה, היא באמצעות השימוש בנוסחה האומרת שההרתעה שווה למכפלה של הכוח בנכונות להשתמש בו, כאשר כל המרכיבים מייצגים דימוי כפי שהוא נראה בעיני האויב. הכוונה (I) כפול הכוח (P) = ההרתעה (D)
הכוח (P) איננו מייצג את מספר האוגדות והטייסות אלא את התפיסה של הצד המורתע לגבי היכולות של הצד המרתיע. לדוגמא, אם לפי הערכת המורתע, אין למרתיע טווח פעולה אפקטיבי לתקוף את מדינת המורתע, הכוח (P) במשוואה מתאפס (שווה ל-0) והתוצאה היא שהמכפלה מתאפסת. אפילו תהיינה כוונות ונכונות רבה לתקוף, אין יכולת להגיע בטווח ולכן אין מתקיימת הרתעה. המרכיב השני במכפלה הוא הכוונה והנכונות (I) המדינית והצבאית להשתמש בכוח. כלומר, אם לממשל של מדינה חזקה ככל שתהיה אין נכונות להשתמש בעוצמתה כנגד המורתע, בין אם זה נובע משיקולים מדיניים או משיקולי דעת קהל פנימית או מחששות להתדרדרות אזורית, אזי מרכיב הכוונה (I) מתאפס ומאפס את כל המכפלה, כלומר אין הרתעה. D = P X 0 (I) = 0
לעומת זאת, אם ממשל נחוש בדעתו להשתמש בכוח המצוי ברשותו, ערכו של מרכיב הכוונה (I) גדל ומהווה למעשה "מכפיל כוח". למדינת ישראל תדמית הרתעתית חזקה מאד, לעיתים נדמה שהיא מעבר ליכולותיה האמיתיות. התדמית היא שממשלת ישראל העזה להפעיל את כוחה ומתכוונת להפעילו גם בעתיד מעבר לנורמות המקובלות בעולם ומעבר ליכולות המקובלות לכוח המצוי בידה. כלומר, המרכיב במכפלה המכמת את הכוונה והנכונות להשתמש בכוח הוא גבוה במיוחד, ויוצר מכפלת כוח מאד משמעותית, או הרתעה חזקה.
ההוכחות לכך מגובות ב"קבלות" רבות: מבצע "מוקד" במלחמת ששת הימים (השמדת חילות האוויר של 3 מדינות שכנות), מבצע "אנטבה" וחילוץ בני הערובה (1976), תקיפת הכור הגרעיני אוסירק ליד בגדד (1981), תקיפת מפקדות הפתח בטוניס, השמדת מערך טילי קרקע-אוויר הסוריים בלבנון במבצע של"ג, הפינוי האווירי הנועז של יהודי אתיופיה. כל אלה ואחרים יצרו מצבור של הוכחות ליכולות ולנכונות ללא השוואה לנכונות של ממשלות במדינות אחרות.
עידן חדש
בעשור האחרון אנו נמצאים בעידן העימותים המוגבלים והמלחמה בטרור. השאלה המתבקשת היא האם ההרתעה, במובנים שנותחו עד כה, שרירה וקיימת גם בתנאים אלה. ניתן לומר בהכללה שמרכיב הכוח (P) במכפלה לא השתנה מהותית בעידן העימותים המוגבלים. לצה"ל אותו מספר טנקים ומטוסים ואפילו ביצועיהם השתבחו עם הזמן. אולם, הפרספציה של הכוח השתנתה. למשל, החיכוך היומיומי של חיילי צה"ל באוכלוסייה של איו"ש ועזה חשפה גם את מגבלותינו לא רק את עליונותנו והיכולות (P) קיבלו פרספציה יותר מציאותית ופחות דמיונית.
השוני הגדול יותר חל במרכיב הכוונה (I) והנכונות להשתמש בכוח. כאן נחשפו המגבלות הנובעות מכללי משחק השונים הנהוגים בעימותים מוגבלים, כמו הרגישות לתקשורת ולדעת הקהל, והרגישות לאבידות ולפגיעה באזרחים. אי לכך אין משתמשים בטנקים לפיזור הפגנות, אפילו אם הן אלימות. בנוכחות מצלמות טלוויזיה בשטח, מעזים ילדים פלשתיניים להתקרב לטנק ולזרוק עליו אבנים. חיית הפלדה האימתנית איננה מרתיעה אותם מאחר והבינו כי הנכונות להפעיל את הטנק כנגדם בנוכחות המצלמות, מתאפסת. הילדים האלה פועלים לפי משוואת ההרתעה באופן אינסטנקטיבי. בתנאים אלה אין משתמשים בנשק המסכן אזרחים תמימים או כנגד מקומות קדושים, אפילו הם משמשים מחסה למבוקשים.
אנחנו מוצאים עצמנו במצבים בהם אנחנו מאבדים הרתעה (המכפלה מתאפסת) עקב מגבלות נורמטיביות של שימוש בכוח בעימותים מוגבלים.
מסקנת ביניים מתבקשת היא שבעימותים מוגבלים הצד המורתע מנצל את המגבלות הנורמטיביות לנטרל את ההרתעה בתחומים טקטיים רבים. זאת כאשר ההרתעה האסטרטגית הכוללת לכאורה איננה מושפעת. אם כך, נכון לשאול האם השחיקה בהרתעה הנובעת מכללי המשחק בעימותים מוגבלים איננה משליכה או משפיעה על ההרתעה האסטרטגית הכוללת.
אם בעבר הרחוק התייחסו להרתעה כמרכיב עיקרי-אסטרטגי למניעת מלחמה כוללת ומשמעות פתיחת מלחמה היה אובדן ההרתעה, הרי בתקופה הנוכחית אינך חייב לאבד את ההרתעה האסטרטגית בפני מלחמה כוללת, אך אתה יכול לאבד הרתעה בתחום מסויים כמו נגד שיגור רקיטות, ורק תחום זה יופעל, כל עוד אין מענה סביר לאיום הספציפי והמצב המדיני יתאים.
כלומר, הצד הפרובוקטיבי מכתיב את כללי המשחק. הוא מאתגר את הצד החזק עד לנקודה שהוא עדיין איננו יכול להפעיל את מלוא עוצמתו – ראה דברי נסראללה אשר הופתע מתגובת ישראל אחרי חטיפת החיילים, כלומר הוא לא העריך שישראל תגיב בעוצמה שהגיבה. במילים אחרות, הצד הפרובוקטיבי מאתגר את הצד החזק במקומות או באמצעים שהחזק איבד בהם את ההרתעה, או ההרתעה בו חלקית או מותנית.
לפיכך, ניתן לסכם שבעימותים מוגבלים אנחנו נמדדים יום יום, הן במרכיב הכוונה והנכונות להפעיל את הכוח (I) והן בחשיפת הכוח ויכולותינו (P). באופן מצטבר משפיעים דווקא הכשלונות על הפרספציה של היכולות, ומגבלות מדיניות ונורמטיביות על מרכיב הכוונה. יש להודות בכך שישנה שחיקה מצטברת בהרתעה גם בהיבט האסטרטגי הכולל. עלינו להכיר בכך, אך במקביל לזכור שההרתעה איננה יעד בפני עצמו. היא מהווה חלק חשוב מאד בביטחון הלאומי, אך היעד הוא שיפור הביטחון הלאומי הכולל על כל מרכיביו וחיזוקו יחזק בעקיפים גם את ההרתעה.
