הפילוסופיה של שדה הקרב העתידי
הפילוסופיה של שדה הקרב העתידי
Yotam Gadot
| 19/05/2011
כדי להמחיש עד כמה מורכבת סוגיית בניין הכוח, תחשבו על הדוגמה הבאה: עליכם להרכיב את הנבחרת הטובה ביותר, נבחרת הכוללת עשרים שחקנים מתוך מאה מועמדים. שלושים מתוך המאה הם כדורגלנים, שלושים הם כדורסלנים וארבעים הם שחקני כדור-מים. המשחק עדיין לא נקבע. הוא יכול להיות כדורגל או כדורסל או כדור-מים או מחניים. המשחק ייקבע רק לאחר שתבחרו את הנבחרת שלכם.
במילים אחרות, הצורך לפתור היום בעיות, שיתעוררו רק בעתיד, הוא אתגר עצום, אבל אפשר להעלות את הבעיה מדרגה נוספת: היריב (האויב) שלכם הוא שיקבע איזה משחק ישוחק רק לאחר שיראה איזה נבחרת בחרתם להציב מולו. ואם המשל מזכיר לכם את בניין הכוח של ישראל מול בניין הכוח של אויביה, זה אינו מקרה.
מדינת ישראל בחרה (אנחנו בחרנו) להיות הבריון השכונתי. בתקופה שבה משמעותה של קידמה טכנולוגית ברוב התחומים היא מזעור, אנחנו בחרנו לגדול. תחשבו על המחשבים הענקיים לפני חמישים שנה לעומת עד כמה זעירים הם כיום. תסתכלו על המטוסים של מלחמת העולם השנייה בהשוואה למטוסים היום. הכול נהיה קטן יותר ויותר, ורק בתחום שלנו אנשי היבשה – אמצעי הלחימה והפלטפורמות ממשיכים לגדול ולגדול ולגדול. ואז, כשאנחנו כל כך גדולים אנחנו מלינים על כך שהמלחמה היא א-סימטרית.
אפשר לחשוב שהא-סימטריה היא מכת גורל, או גזירה משמים. ובכן, היא אינה. יש לה שני שותפים שווים. שותף אחד הוא מדינת ישראל, שבחרה לבנות את הכלים הגדולים והכבדים ביותר, עם המיגון הרב ביותר, ועם כוח האש הרב ביותר, כולל האש הארטילרית. זאת, למרות שהא-סימטריה תהיה אפשרות בשדה הקרב כל עוד יהיו שדות קרב. מי שידע לנצל אותה יהיה אפקטיבי יותר בהשגת יעדיו. דרך אגב, אנחנו, היהודים, אחראים לתיעוד מוקדם של מקרה א-סימטריה מובהק: הקרב של דוד מול גולית.
כשלים שהובילו לכך שמבנה הכוח שלנו ביבשה אינו מתאים לאתגרים איתם הוא מתמודד, תרמו תרומה נכבדה לעקומת הביצועים היורדת שלנו.
אני מזהה ארבעה גורמים שהובילו ועדיין מובילים לכך, שלמרות היכולות הטכנולוגיות העדיפות שלנו, הביצועים שלנו בשדה הקרב הולכים ויורדים. וזאת, לפני שאנחנו דנים בהפעלת הכוח.
הגורם הראשון הוא שיטת הרכש. מדינת ישראל רוכשת על פי חוק המכרזים. חוק המכרזים במתכונתו הנוכחית מוביל לכך שהחזק יהיה חזק יותר, והחלש יהיה חלש יותר. זהו תהליך ספיראלה שמושך אותנו למטה. אני לא מבין איך לא קם מתמטיקאי רציני והוכיח את זה. השיטה שבה המשקל הרב ביותר הוא למחיר היא שיטה שבה הגדול, ובמיוחד בשוק שיש בו פלח שוק גדול לחברות הממשלתיות כמו השוק הביטחוני, יכול לעשות "דמפינג" ("מחיר הצף") ולזכות, כדי לטאטא מתחרים קטנים יותר מן השטח, ואז, לעשות הרחבות עבודה, כספק יחיד כמובן, ולקבל אותן במחיר גבוה על כל שעת עבודה. כולם יוצאים נפסדים, גם צה"ל וגם החברות בשוק, בזמן שמדינת ישראל היא המפסידה הגדולה מכולן. צה"ל משלם בסופו של דבר יותר, ומקבל מוצר או מערכת שפחות מתאימים לצרכים של שדה הקרב (הוא קונה סוס ומקבל גמל במחיר של שני סוסים). החברה המבצעת מפסידה כסף, למרות ההרחבות, והחברה שהייתה מתאימה לבצע ונתנה מחיר ריאלי, מפסידה כי לא ביצעה את הפרויקט.
הגורם השני הוא כשל הניהול מהבטן. מסתבר שבמערכת הפוליטית שלנו היה קל יותר להעביר החלטה לכבוש חצי מהלבנון מאשר להשקיע את הכסף הנדרש בפיתוח מערכת כמו "כיפת ברזל". תרשו לי לקחת אתכם 30 שנה ו-1,500 מיליארד שקל לאחור. ראשית שנות ה-80. אני הייתי אז מ"מ בפלוגת טנקים, שלעיתים קרובות הוקפצה לבית-הלל. פלוגה בכוננות כניסה לדרום לבנון. בתקופה הזו היו נופלות קטיושות סביב ובתוך קריית שמונה כמעט כל בוקר. היינו מבצעים את הטיפולים לפני תנועה, ומחכים לנפילות. 30 שנה עברו, ואין לנו עדיין פתרון לבעיית הקטיושות. 30 שנה שבהן השקענו 1,500 מיליארד שקל בביטחון. ותחשבו כמה כסף הוצאנו בגלל הקטיושות הללו: כבשנו חצי לבנון, שהינו שם שנים, יצאנו למלחמת לבנון השנייה, למבצע "עופרת יצוקה". תארו לכם שהיינו משקיעים את המיליארדים הדרושים לפיתוח מערכת יירוט כנגד רקטות קצרות טווח כבר בחורף 1981. כיום האיום הזה כבר לא היה קיים. אם היינו יכולים לעשות החלטה בדיעבד לגבי תקציב 1982, אני בטוח שהיינו מחליטים להשקיע במערכת כמו "כיפת ברזל" כבר אז. אבל קל יותר להחליט ל"היכנס בהם" אחרי שיש הרוגים מנפילת קטיושות, מאשר להחליט החלטות ארוכות טווח.
הגורם השלישי לכשל המתמשך הוא השיח בין השחקנים בשוק הביטחוני. בשוק זה שחקנים רבים, ולכולם תפקיד חשוב בהשגת שיווי המשקל המבטא את "חכמת ההמונים". השחקן הראשון הוא כמובן הצבא, זרוע היבשה במקרה שלנו, השריונרים והתותחנים. זרוע היבשה מתחלקת לשניים: הטכנולוגיים (מחלקת אמל"ח, וחטיבת טכנולוגיה) והמפקדים. ליד זרוע היבשה מספר גופים האחראיים על פיתוח עתידי: מפא"ת, מו"פ, ומנת"ק. במעגל הבא קיימים גופי הרכש של משרד הביטחון - מנה"ר, אמו"ן, מש"ן וכולי. במעגל נוסף יש את החברות העסקיות המוכרות בשוק, המציעות את הפיתוחים והרעיונות הטכנולוגיים שלהן. במעגל החיצוני נמצאים ועדי העובדים, הפוליטיקאים בכנסת, ו"נערי האוצר". המשקל של אלה האחרונים גבוה יותר ממה שאמור להיות משקלם בקבלת ההחלטות. המצב היום הוא שצה"ל קונה מה שמוכרים לו יותר מאשר מה שהוא באמת צריך.
הגורם הרביעי הוא השפה. אני מכנה אותו "טרמינולוגיה אוכפת וקידוש האתוס", או - "על כוחן של מילים". למילים יש כל כך הרבה כוח עד שהן מנהלות אותנו. הן מנהלות את החשיבה שלנו, והן מובילות אותנו להחלטות. בגללן אנחנו נלחצים ועושים טעויות. הדוגמה הטובה ביותר היא מלחמת לבנון השנייה: בתקופה הראשונה היה סטיקר על המכוניות: "אנחנו ננצח". עם התארכות ה"מלחמה" יצא סטיקר חדש: "נסתפק בתיקו". בשבוע האחרון של ה"מלחמה" יצא סטיקר שאמר: "העיקר ההשתתפות". לא סתם שלושת מטבעות הלשון שאולות מהספורט. דרך הספורט חודרות לחיינו ולמוחנו לא מעט מילים וצורות חשיבה.
אבל שדה הקרב הוא לא מגרש הספורט. משחק כדורגל מסתיים בדקה התשעים, ואילו במלחמה, ובעיקר בשדה הקרב המודרני, הלוחמה בעצימות נמוכה, תמיד יש את היום שאחרי. תמיד יש עוד יום. לפני חמש מאות שנה היה אפשר לדבר על ניצחון בשדה הקרב. בשלב הבא דיברנו על להשיג הכרעה. לדעתי היום יש לדבר על לעמוד במשימה. קיבלת משימה – תבצע אותה. בנובמבר 2007 שואל תא"ל (מיל') דב תמרי: "איך נסביר ארבעים שנות מלחמות ומערכות שבהן לא השיג צה"ל את ההישגים שרצה להשיג והבטיח לממשלות?". התשובה יכולה לבוא משני כיוונים: אחד – בביצועים. שניים – בהצהרות או בהגדרת היעדים. במלחמת יום הכיפורים צה"ל השיג תוצאות לא רעות. המכה הייתה בתודעה (חשבנו שאנחנו הכי חזקים בעולם ופתאום הסתבר ששדה הקרב זה מקום שגם חוטפים בו). לכן תחושתי היא כי התשובה נמצאת במילים. במילים שבאמצעותן אנו חושבים ומדברים.
דיברו על ניצחון (ולא הגדירו אופרציונאלית מה זה ניצחון וכולי). המצב הזה היה נוח לשני הצדדים ולכן הוא נשמר. נוח לשני הצדדים, כי כאשר לא מגדירים בצורה ברורה מהי הצלחה ומהו כישלון, אפשר להגיד תמיד שהצלחנו. למה הדבר דומה? למנכ"ל שלא מגדיר לעצמו או לחברה יעדים. הוא תמיד ישיג אותם. מה שלא לקחנו בחשבון זה את "הרגשת הציבור", הלא היא במקרה הזה חכמת ההמונים. את הציבור קשה לשקר. הציבור מתמחר נכון מניות, והציבור יודע מתי הביצועים שלנו בשדה הקרב היו חלשים.
במאמר זה סקרתי בקצרה את הכשלים העיקריים בבניין הכוח. כל אחד מהם ראוי בפני עצמו לדיון מעמיק ונרחב. הדרך לסיבוב פרסה באיכות הביצועים אינה מורכבת. חייבים להביא לכך שמבנה הכוח שלנו בעימות הבא יהיה מתאים יותר לאתגרים.
כדי להמחיש עד כמה מורכבת סוגיית בניין הכוח, תחשבו על הדוגמה הבאה: עליכם להרכיב את הנבחרת הטובה ביותר, נבחרת הכוללת עשרים שחקנים מתוך מאה מועמדים. שלושים מתוך המאה הם כדורגלנים, שלושים הם כדורסלנים וארבעים הם שחקני כדור-מים. המשחק עדיין לא נקבע. הוא יכול להיות כדורגל או כדורסל או כדור-מים או מחניים. המשחק ייקבע רק לאחר שתבחרו את הנבחרת שלכם.
במילים אחרות, הצורך לפתור היום בעיות, שיתעוררו רק בעתיד, הוא אתגר עצום, אבל אפשר להעלות את הבעיה מדרגה נוספת: היריב (האויב) שלכם הוא שיקבע איזה משחק ישוחק רק לאחר שיראה איזה נבחרת בחרתם להציב מולו. ואם המשל מזכיר לכם את בניין הכוח של ישראל מול בניין הכוח של אויביה, זה אינו מקרה.
מדינת ישראל בחרה (אנחנו בחרנו) להיות הבריון השכונתי. בתקופה שבה משמעותה של קידמה טכנולוגית ברוב התחומים היא מזעור, אנחנו בחרנו לגדול. תחשבו על המחשבים הענקיים לפני חמישים שנה לעומת עד כמה זעירים הם כיום. תסתכלו על המטוסים של מלחמת העולם השנייה בהשוואה למטוסים היום. הכול נהיה קטן יותר ויותר, ורק בתחום שלנו אנשי היבשה – אמצעי הלחימה והפלטפורמות ממשיכים לגדול ולגדול ולגדול. ואז, כשאנחנו כל כך גדולים אנחנו מלינים על כך שהמלחמה היא א-סימטרית.
אפשר לחשוב שהא-סימטריה היא מכת גורל, או גזירה משמים. ובכן, היא אינה. יש לה שני שותפים שווים. שותף אחד הוא מדינת ישראל, שבחרה לבנות את הכלים הגדולים והכבדים ביותר, עם המיגון הרב ביותר, ועם כוח האש הרב ביותר, כולל האש הארטילרית. זאת, למרות שהא-סימטריה תהיה אפשרות בשדה הקרב כל עוד יהיו שדות קרב. מי שידע לנצל אותה יהיה אפקטיבי יותר בהשגת יעדיו. דרך אגב, אנחנו, היהודים, אחראים לתיעוד מוקדם של מקרה א-סימטריה מובהק: הקרב של דוד מול גולית.
כשלים שהובילו לכך שמבנה הכוח שלנו ביבשה אינו מתאים לאתגרים איתם הוא מתמודד, תרמו תרומה נכבדה לעקומת הביצועים היורדת שלנו.
אני מזהה ארבעה גורמים שהובילו ועדיין מובילים לכך, שלמרות היכולות הטכנולוגיות העדיפות שלנו, הביצועים שלנו בשדה הקרב הולכים ויורדים. וזאת, לפני שאנחנו דנים בהפעלת הכוח.
הגורם הראשון הוא שיטת הרכש. מדינת ישראל רוכשת על פי חוק המכרזים. חוק המכרזים במתכונתו הנוכחית מוביל לכך שהחזק יהיה חזק יותר, והחלש יהיה חלש יותר. זהו תהליך ספיראלה שמושך אותנו למטה. אני לא מבין איך לא קם מתמטיקאי רציני והוכיח את זה. השיטה שבה המשקל הרב ביותר הוא למחיר היא שיטה שבה הגדול, ובמיוחד בשוק שיש בו פלח שוק גדול לחברות הממשלתיות כמו השוק הביטחוני, יכול לעשות "דמפינג" ("מחיר הצף") ולזכות, כדי לטאטא מתחרים קטנים יותר מן השטח, ואז, לעשות הרחבות עבודה, כספק יחיד כמובן, ולקבל אותן במחיר גבוה על כל שעת עבודה. כולם יוצאים נפסדים, גם צה"ל וגם החברות בשוק, בזמן שמדינת ישראל היא המפסידה הגדולה מכולן. צה"ל משלם בסופו של דבר יותר, ומקבל מוצר או מערכת שפחות מתאימים לצרכים של שדה הקרב (הוא קונה סוס ומקבל גמל במחיר של שני סוסים). החברה המבצעת מפסידה כסף, למרות ההרחבות, והחברה שהייתה מתאימה לבצע ונתנה מחיר ריאלי, מפסידה כי לא ביצעה את הפרויקט.
הגורם השני הוא כשל הניהול מהבטן. מסתבר שבמערכת הפוליטית שלנו היה קל יותר להעביר החלטה לכבוש חצי מהלבנון מאשר להשקיע את הכסף הנדרש בפיתוח מערכת כמו "כיפת ברזל". תרשו לי לקחת אתכם 30 שנה ו-1,500 מיליארד שקל לאחור. ראשית שנות ה-80. אני הייתי אז מ"מ בפלוגת טנקים, שלעיתים קרובות הוקפצה לבית-הלל. פלוגה בכוננות כניסה לדרום לבנון. בתקופה הזו היו נופלות קטיושות סביב ובתוך קריית שמונה כמעט כל בוקר. היינו מבצעים את הטיפולים לפני תנועה, ומחכים לנפילות. 30 שנה עברו, ואין לנו עדיין פתרון לבעיית הקטיושות. 30 שנה שבהן השקענו 1,500 מיליארד שקל בביטחון. ותחשבו כמה כסף הוצאנו בגלל הקטיושות הללו: כבשנו חצי לבנון, שהינו שם שנים, יצאנו למלחמת לבנון השנייה, למבצע "עופרת יצוקה". תארו לכם שהיינו משקיעים את המיליארדים הדרושים לפיתוח מערכת יירוט כנגד רקטות קצרות טווח כבר בחורף 1981. כיום האיום הזה כבר לא היה קיים. אם היינו יכולים לעשות החלטה בדיעבד לגבי תקציב 1982, אני בטוח שהיינו מחליטים להשקיע במערכת כמו "כיפת ברזל" כבר אז. אבל קל יותר להחליט ל"היכנס בהם" אחרי שיש הרוגים מנפילת קטיושות, מאשר להחליט החלטות ארוכות טווח.
הגורם השלישי לכשל המתמשך הוא השיח בין השחקנים בשוק הביטחוני. בשוק זה שחקנים רבים, ולכולם תפקיד חשוב בהשגת שיווי המשקל המבטא את "חכמת ההמונים". השחקן הראשון הוא כמובן הצבא, זרוע היבשה במקרה שלנו, השריונרים והתותחנים. זרוע היבשה מתחלקת לשניים: הטכנולוגיים (מחלקת אמל"ח, וחטיבת טכנולוגיה) והמפקדים. ליד זרוע היבשה מספר גופים האחראיים על פיתוח עתידי: מפא"ת, מו"פ, ומנת"ק. במעגל הבא קיימים גופי הרכש של משרד הביטחון - מנה"ר, אמו"ן, מש"ן וכולי. במעגל נוסף יש את החברות העסקיות המוכרות בשוק, המציעות את הפיתוחים והרעיונות הטכנולוגיים שלהן. במעגל החיצוני נמצאים ועדי העובדים, הפוליטיקאים בכנסת, ו"נערי האוצר". המשקל של אלה האחרונים גבוה יותר ממה שאמור להיות משקלם בקבלת ההחלטות. המצב היום הוא שצה"ל קונה מה שמוכרים לו יותר מאשר מה שהוא באמת צריך.
הגורם הרביעי הוא השפה. אני מכנה אותו "טרמינולוגיה אוכפת וקידוש האתוס", או - "על כוחן של מילים". למילים יש כל כך הרבה כוח עד שהן מנהלות אותנו. הן מנהלות את החשיבה שלנו, והן מובילות אותנו להחלטות. בגללן אנחנו נלחצים ועושים טעויות. הדוגמה הטובה ביותר היא מלחמת לבנון השנייה: בתקופה הראשונה היה סטיקר על המכוניות: "אנחנו ננצח". עם התארכות ה"מלחמה" יצא סטיקר חדש: "נסתפק בתיקו". בשבוע האחרון של ה"מלחמה" יצא סטיקר שאמר: "העיקר ההשתתפות". לא סתם שלושת מטבעות הלשון שאולות מהספורט. דרך הספורט חודרות לחיינו ולמוחנו לא מעט מילים וצורות חשיבה.
אבל שדה הקרב הוא לא מגרש הספורט. משחק כדורגל מסתיים בדקה התשעים, ואילו במלחמה, ובעיקר בשדה הקרב המודרני, הלוחמה בעצימות נמוכה, תמיד יש את היום שאחרי. תמיד יש עוד יום. לפני חמש מאות שנה היה אפשר לדבר על ניצחון בשדה הקרב. בשלב הבא דיברנו על להשיג הכרעה. לדעתי היום יש לדבר על לעמוד במשימה. קיבלת משימה – תבצע אותה. בנובמבר 2007 שואל תא"ל (מיל') דב תמרי: "איך נסביר ארבעים שנות מלחמות ומערכות שבהן לא השיג צה"ל את ההישגים שרצה להשיג והבטיח לממשלות?". התשובה יכולה לבוא משני כיוונים: אחד – בביצועים. שניים – בהצהרות או בהגדרת היעדים. במלחמת יום הכיפורים צה"ל השיג תוצאות לא רעות. המכה הייתה בתודעה (חשבנו שאנחנו הכי חזקים בעולם ופתאום הסתבר ששדה הקרב זה מקום שגם חוטפים בו). לכן תחושתי היא כי התשובה נמצאת במילים. במילים שבאמצעותן אנו חושבים ומדברים.
דיברו על ניצחון (ולא הגדירו אופרציונאלית מה זה ניצחון וכולי). המצב הזה היה נוח לשני הצדדים ולכן הוא נשמר. נוח לשני הצדדים, כי כאשר לא מגדירים בצורה ברורה מהי הצלחה ומהו כישלון, אפשר להגיד תמיד שהצלחנו. למה הדבר דומה? למנכ"ל שלא מגדיר לעצמו או לחברה יעדים. הוא תמיד ישיג אותם. מה שלא לקחנו בחשבון זה את "הרגשת הציבור", הלא היא במקרה הזה חכמת ההמונים. את הציבור קשה לשקר. הציבור מתמחר נכון מניות, והציבור יודע מתי הביצועים שלנו בשדה הקרב היו חלשים.
במאמר זה סקרתי בקצרה את הכשלים העיקריים בבניין הכוח. כל אחד מהם ראוי בפני עצמו לדיון מעמיק ונרחב. הדרך לסיבוב פרסה באיכות הביצועים אינה מורכבת. חייבים להביא לכך שמבנה הכוח שלנו בעימות הבא יהיה מתאים יותר לאתגרים.
