ביקור נתניהו בארצות הברית

האם הוא קידם את תהליך השלום הישראלי-פלסטיני

נתניהו בביקורו בוושינגטון (צילום: AP)

כמו כל ביקוריו הקודמים בארצות הברית, גם ביקורו האחרון של נתניהו בוושינגטון נשא אופי של התגוששות – חלקה גלוי, חלקה סמוי – בינו לבין הנשיא אובמה. שורשיה של היריבות בין שני האישים נעוצה בראש ובראשונה בתפיסות שונות של השניים סביב שורשי הסכסוך הישראלי-פלסטיני והדרכים הנדרשות להביא לפתרונו. ככל שניתן להתרשם הנשיא אובמה פועל על בסיס הערכה כפולה ולפיה:

א. הסכסוך הישראלי-פלסטיני הינו סכסוך טריטוריאלי בעיקרו של דבר, בין שתי תנועות לאומיות הטוענות לריבונות על אותה חלקת אדמה. שנים ארוכות של מאבק אלים רווי דמים בין שתי התנועות הלאומיות הובילו ליצירת חומה גבוהה מאוד של עוינות וחשדנות בין שני הצדדים. לדעתו, סכסוך כזה ניתן לפתרון, אם יהיה רצון טוב לכך בשני הצדדים, באמצעות פתרונות יצירתיים שיתארכו לאורך שנים ויהיו מגובים במעורבות בינלאומית, מדינית וכלכלית, שתקל על הצדדים את כאב הוויתורים ההדדיים הנדרשים לגיבוש הסדר.

ב. הסכסוך הישראלי-פלסטיני הינו ציר מרכזי להבטחת יציבותו של המזרח התיכון ולחיזוק מעמדה של ארצות הברית בתוכו. עם פתרונו תשתנה באורח דראמטי וחיובי תמונת המצב במזרח התיכון ואולי אף מעבר לו.

נתניהו פועל על בסיס ראיית עולם שונה לחלוטין. מנקודת ראותו, לה נתן ביטוי חד משמעי במהלך ביקורו האחרון בארצות הברית:

א. הסכסוך הישראלי-פלסטיני נעוץ בחוסר רצונם של הפלסטינים להכיר בעצם קיומה של מדינה יהודית במזרח התיכון. כל שאר העמדות נובעות הישר מתפיסת עולם זו של הפלסטינים. על כן וויתורים ישראלים, כפי ש"הוכח" לא אחת בעבר, לא רק שלא יקדמו הסדר אלא אף ירחיקו אותו. לפלסטינים יסתבר כי הם יכולים לקבל ריבונות על שטחים מבלי שיתנערו מעמדותיהם הבסיסיות.

ב. הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא רק אחד ממיגוון רחב של סכסוכים ומשברים במזרח התיכון. זהו איזור בלתי יציב ביסודו, והסדר ישראלי-פלסטיני לא ישנה באורח דראמטי את תמונתצ המצב באזור.

על רקע תפיסות עולם מנוגדות כאלה, וקרוב לוודאי גם העדר "כימיה" במישור האישי, אין תימה שגם המפגש האחרון בין שני האישים לבש מימד של התנצחות גלויה בין השניים. בשעה ששורות אלה נכתבות נראה בעליל כי המפסיד העיקרי מההתנצחות בין שני האישים, הוא תהליך השלום, שככל הנראה יישאר תחת קיפאון עוד תקופת זמן ארוכה למדי.

ראשית לכל, התבטאויותיו של הנשיא הבהירו באורח חד-משמעי כי הממשל שלו פועל בכיוון של הסדר כולל כאופציה יחידה בהקשר לתהליך השלום הישראלי-פלסטיני. בכך נסתם הגולל על הרעיון של הסדר ביניים. קשה להבין את ההיגיון של עמדה זו. ניסיון השנתיים האחרונות וגם אלה שקדמו להן, צריך היה ללמד את הנשיא כי גם אם יהיה רצון טוב מצד ישראל והפלסטינים הסיכוי למימוש הסדר מדיני כולל בין שני הצדדים בעתיד הנראה לעין, נמוך מאוד, כמעט אפסי. עד לפני מספר חודשים דובר על האפשרות של הסדר ביניים כאפשרות הסבירה והריאלית ביותר במציאות הנוכחית. לרבים נראה היה כי אסור שהברירה היחידה העומדת בפני שני הצדדים תהיה הסדר מלא או העדר הסדר. הצבת חלופה מעין זו עלולה לגרור את הצדדים לעימותים אלימים שאת תוצאותיהם קשה לחזות. התמקדותו המודגשת של הנשיא בהסדר כולל הסירה, במשתמע, אופציה של הסדר חלקי. מעתה שני הצדדים יצטרכו ללכת "על כל הקופה". האם יש למהלך כזה עתיד ממשי? ספק רב בכך.

מעבר לכך אזכור קווי 1967 על ידי הנשיא יהפוך, לדעתי, לנקודת מוצא לדיון על ידי הצד הפלסטיני בכל משא ומתן עתידי ישראלי-פלסטיני. הנשיא טרח אמנם להבהיר שקווי 1967 הם רק "בסיס להתדיינות" בין הצדדים, וכי בכל הסדר צריך יהיה להפעיל מנגנון של "חילופי שטחים" שתאפשר למדינת ישראל להחזיק תחת ריבונותה גושי התישבות גדולים, על בסיס נכונות מצידה להעביר שטחים בתוך מסגרת "הקו הירוק" לידי הפלסטינים. יחד עם זאת, נראה לי כי מנקודת ראותם של הפלסטינים מעתה ואילך השימוש ב"קווי 1967" כבסיס לדיאלוג ייהפך למעין "אייקון" שהצד הפלסטיני יתקשה להתנתק ממנו. להערכתי מציאות זו תקשה על הפלסטינים להגמיש עמדות בכיוון של הסדר עם ישראל.

המימד השלישי שיציב את הפלסטינים על "סולם גבוה" היא תביעתו של הנשיא לבודד את סוגיית הגבולות וסידורי הביטחון שישראל דורשת מכל שאר הסוגיות. על פי תפיסתו צריך קודם כל לדון בסוגיה הרת גורל זו. רק לאחר שתושג הסכמה בסוגיה זו יחל הדיון בסוגיות רגישות כמו הפליטים וירושלים. גישה זו עומדת בניגוד בולט לעקרון הבסיסי שליווה את המשא ומתן הישראלי-פלסטיני לאורך שנים, ולפיו שום דבר אינו מוסכם עד שהכל מוסכם. עקרון זה איפשר למדינת ישראל לדון עם הפלסטינים בסוגיות שונות מבלי לחשוש שהתקרבות לקראת הסדר באחת הסוגיות תצמצם את חופש התמרון שלה. משמעותו של "מיתווה אובמה" בהקשר זה הינו פעולה בשיטת הסלאמי שבמסגרתה הסכמה בסוגיה מסוימת תהפוך למחייבת. קשה לראות כיצד תוכל ממשלת ישראל, בכל הרכב שהוא, לקבל מיתווה זה המותיר אותה "מרוטת נוצות" בשעה שיעלו לדיון סוגיות הרות גורל עבורה כמו הפליטים וירושלים.

נאומיו של הנשיא אובמה הפגינו נכונות מצידו להתקרב לנוסחת הנשיא בוש, כפי שקיבלה ביטוי במכתבו אל ראש הממשלה שרון ב-14 באפריל 2004, בסוגיית השינויים הטריטוריאליים הכרוכים בהסדר שלום. יחד עם זאת, הוא חזר והתעלם מקביעתו של הנשיא בוש כי סוגיית הפליטים תצטרך למצוא את פתרונה במסגרת המדינה הפלסטינית שתקום ולא בתוך מדינת ישראל. הנשיא אובמה הותיר סוגיה זו "פתוחה לדיון". קשה להניח כי הרשות הפלסטינית תאות להפגין גמישות בעמדתה בסוגיה הנחשבת הרת גורל בישראל, כאשר הממשל האמריקני עצמו אינו מוכן לאשרר את "נוסחת בוש" המקובלת על ישראל.

בנאומיו הבהיר הנשיא אובמה באורח חד משמעי כי אין לצפות מישראל להיכנס למשא ומתן מול הפלסטינים כל עוד משתפת הרשות פעולה עם ממשלת החמאס. אם ישנה החמאס את עמדותיו באורח מהותי ויקבל עליו את תנאי המינימום שקבע הקוורטט: א. הכרה במדינת ישראל. ב. התנערות מן הטרור. ג. הכרה בהסכמים קודמים, תיווצר כמובן תמונת מצב חדשה. קשה לראות כריאלית אפשרות שהרשות תחליט "לפרק" את שיתוף הפעולה עם החמאס, וקשה להניח כי החמאס יאות לקבל עליו את תנאי הקוורטט.

מאידך, הבהרותיו של נתניהו בנאומו בקונגרס כי קיימת אופציה שבמסגרת הסדר כולל יישארו התנחלויות ישראליות בריבונות פלסטינית, מוציאה במידה רבה את "העוקץ" מן התביעה האמריקנית-פלסטינית להפסקת פעילות הבניה בהתנחלויות, לפחות באורח זמני. הסכמתה של ישראל להותיר התנחלויות תחת ריבונות פלסטינית מעקרת, במידה מסויימת, את הטיעון הפלסטיני-אמריקני כי ההתנחלויות משנות את המציאות הדמוגרפית בשטח ומקשות על מימוש הנוסחה של שתי מדינות לשני עמים.

ולבסוף, מבחינת "מאזן הכוחות" בין ממשל אובמה וממשלת נתניהו חל שינוי שאת היקפו קשה להעריך בשלב זה. תמונת המצב שנוצרה שיפרה, ככל שניתן להתרשם, את מעמדו של נתניהו מול הממשל. הוא הבהיר לממשל אובמה באורח חד משמעי ומול פני "העולם כולו" את "הקווים האדומים" שבמסגרתם ישראל יפועלת, ובין השאר התנגדות נחרצת לנוסחה ולפיה הסדר ישראלי-פלסטיני יצטרך להתבסס על מיתווה של קווי יוני 1967. התמיכה הגורפת לה זכה בהופעתו בקונגרס בה פירט את המיתווה שלו להסדר ישראלי-פלסטיני הצרה, במידת מה את חופש התמרון של הנשיא אובמה ויכולתו להפעיל לחצים על ישראל בכיוון של הגמשת עמדותיה במסגרת תהליך השלום. העובדה שהנשיא לא הצליח לרתום את שמונה המדינות המתועשות להביע תמיכה בעמדותיו בעקבות התנגדות נמרצת של קנדה לנוסחתו עשויה להוביל את הנשיא אובמה למסקנה כי אין הוא יכול להיות בטוח שהמתווה שהציג יזכה לתמיכה בזירה הבינלאומית.

ברקע, קרוב לוודאי גם על רקע מערכת הבחירות ההלוכת ו"מתחממת" נשמעים שוב קולות, לפי שעה שוליים למדי, הקוראים לממשל הנשיא אובמה להתנתק באורח מעשי מהמשך המעורבות האינטנסיבית בתהליך ההסדר הישראלי-פלסטיני. קשה להניח כי ממשל אובמה יאמץ נוסחה כזו. ואולם תמונת המצב שנוצרה בעקבות מפגש נתניהו-אובמה מובילה, ככל הנראה, למסקנה, כי סבך הבעיות ועומק ניגודי העמדות והאינטרסים בין ישראל והפלסטינים אינו מאפשר תזוזה כלשהי בתהליך השלום. על רקע זה נראה כי מצב הקפאון בו היה נתון תהליך השלום הישראלי-פלסטני בשנתיים האחרונות ימשך גם בעתיד הנראה לעין.

You might be interested also