כיפת הזכוכית של מערכת הביטחון

כיפת הזכוכית של מערכת הביטחון

לא. אין מדובר בעוד מערכת להגנה מפני טילים כגון "כיפת ברזל", אלא בתופעה מדאיגה עד כדי מסוכנת לבטחון המדינה ולחוסנה החברתי : שיקול חדש שנוסף למערכת השיקולים של מקבלי ההחלטות בבואם לאשר מינוי או קידום של אדם לתפקיד בכיר: האם האיש הוא חובש כיפה?

השאלה נשאלת גם כך: מה תהיינה התגובות של השמאל הסהרורי ושל מגבירי הקול (אמפליפייר בלעז) שלו בתקשורת? ועד כמה צריך יהיה להזיע ולהסביר ב"ערב חדש", "שש עם"... "הכל דיבורים" וכולי, שהאיש אמנם חובש כיפה אבל ראוי ומתאים לתפקיד שאליו הוא מועמד, ועצם העובדה שהוא חובש כיפה לא תגרום לו להקים בלילה מאחזים בלתי חוקיים תוך שימוש בסמכויות שיוענקו לו בתפקידו החדש והרם.

הבורות, הבערות והחשכה של אלה המציגים עצמם כנאורים, הם המניעים את התופעה הזו, יחד עם תיאורית קונספירציה לפיה הימין הדתי מתכנן לכבוש את כל תפקידי המפתח בממסד הביטחוני בישראל.

קחו, לדוגמא, מקרה שקרה באמת: כאשר ליוויתי את אחד האלופים בצה"ל, (איש טוב , משכיל, ראוי והגון) בימי "אוסלו העליזים" לפגישה שהתקיימה בירושלים עם ראשי יש"ע בזמנו (אורי אריאל שלא היה עדיין ח"כ , זאב חבר- זמביש, פנחס ולרשטיין ואחרים), ביקשתי מהמזכירה שלא להכניס כיבוד לפגישה, מאחר ובאותו יום חל ט' באב. הפגישה התחילה על מי מנוחות, אך מהר מאוד יכולתי לראות את האלוף נע באי נחת בכסאו, כראוי למארח טוב שחש בעיכוב הבלתי סביר בכיבוד האורחים החשובים.

לבסוף, לא התאפק האלוף, הרים את האפרכסת, והעיר למזכירתו בתקיפות על הכיבוד המתמהמה. גם ממרחק, ניתן היה לשמוע את מלמולי המבוכה של המזכירה, שבודאי חשבה כי טעתה כשהקשיבה לבקשתי, ולא הכניסה כיבוד לישיבה.

אולם, מיד קם אורי אריאל והסביר לאלוף שאין צורך בכיבוד עקב הצום בו שרויים הנוכחים. ואז, הגיעה שאלת האלוף, שהותירה את ראשי יש"ע המומים עד משועשעים: "בסדר, לא נכניס כיבוד. אבל מה לגבי שתייה? אתם גם לא שותים היום?" .

אינני יודע מה קשה יותר לעיכול? המשפט "גם לא שותים היום" או המילה "אתם", משל התקיימה הפגישה עם ראשי מנגנוני הפת"ח, שגם אז היה מצופה להיות רגיש וקשוב לתאריכים מסויימים הנובעים מדתם.

נזכרתי במקרה זה כאשר התפרסמה באחרונה תמונה מההתייעצות שקיים ראש המשלה עם יועציו בוושינגטון, תמונה שבה נראים חובשי הכיפות המקיפים את נתניהו - עמידרור, שפר, דרמר, אשל וגולד.

עצם ההתעסקות בכיפותיהם מעלה את האפשרות שיש מועמדים ראויים לתפקידים שונים, שאינם ממונים עקב החשש של מקבלי החלטות מהדיון התקשורתי לגבי המינוי. יכול להיות שממש בימים אלה מתעוררת סוגיה דומה, והציבור אפילו אינו מודע לכך.

למשל, יכול להיות שבארגון ביטחוני חשוב ישנו אדם, נקרא לו ר' לצורך העניין. ר' הוא איש מקצוע מוכשר ומנוסה, שאין ראוי ממנו להתמנות לתפקיד סגן ראש הארגון, שבו הוא משרת.

"אבל", ר' הוא חובש כיפה, ונניח שרק לאחרונה מונה על ידי ראש הממשלה לאותו ארגון ראש שהוא חובש כיפה גם כן (הקשר בין הדימין למציאות על אחריות הקורא). האם ידונו במינוי של ר' בצורה עניינית או ידברו על הכיפה שעל ראשו?

אני משוכנע כמעט לחלוטין שסיכוייו של ר' להתמנות לתפקיד בסמיכות כה קרובה למינוי ראש הארגון הדתי הם אפסיים. בבחינת, לא ניתן למתוח את החבל יותר מדי עם מינוי סגן רמטכ"ל, יועץ לבטחון לאומי,ראש ארגון ועוד להוסיף ולמנות לו סגן חובש כיפה, גם אם הדבר יהיה נחוץ, נכון וראוי.

ומי הם אלו שמשלמים את המחיר של השיקולים הללו? לא רק אלה שקידומן מעוכב מסיבות בלתי ענייניות, אלא כלל האזרחים שזכאים לביטחון טוב יותר ולניהול טוב יותר - ללא שיקולי מוצא, צבע או כיפה.