המשט החדש
המשט החדש
נחמן שי
| 19/05/2011
פריצת גדר הגבול ברמת הגולן על ידי מאות סורים (פלשתינים) שחדרו לישראל והסתערויות דומות על הגדר בגבול לבנון וברצועת עזה, שזרו חוליה נוספת בשרשרת אירועים יזומים אשר נופלים בקטגוריה של ה"מלחמה החדשה". ישראל, מנוסה במלחמות העבר, האמינה כי תוכל תמיד להתמודד עם אויביה בשדה הקרב ולנצח. ואמנם כך עשתה החל משנת 1948 עד אשר לפחות שתי מדינות ערביות, מצרים וירדן, הבינו כי בעימותים צבאיים ייכשלו ויפנו לדרך השלום.
אולם הרעיון הבסיסי של התשת ישראל במערכה מתמשכת לא נעלם אלא לבש פנים חדשות; ארגונים פלשתינים, מרביתם ארגוני טרור, נטלו את ההובלה מן המדינות והובילו את ישראל לעימות מסוג חדש, בין מדינה לבין ארגון. עימות כזה, אם אמנם יימדד באמות מידה של עוצמה צבאית, גורלו ידוע מראש. מדינה אמורה לנצח את הארגון ולהביסו. אולם עימותים כאלה אינם מתמצים בהתנגשות הפיזית בין כוחות שונים. קודם כל, לפרקים, אין בכלל עימות פיזי, כיוון שהטרור והגרילה הולמים ונעלמים לתוך אוכלוסיה אוהדת. הסיבה השנייה היא שהטרור אינו מתמצה באירוע כשלעצמו אלא באפקטים שהוא יוצר, בעיקר ב"מלחמה על התודעה" ובצריבתו של האירוע לתוך הזיכרון הלאומי והאישי של הצד האחר. הטרור רק מגלגל את הכדור שמתגלגל בעצמו ומשיג תוצאות רבות ומגונות, הרבה מעבר לפגיעה עצמה. אולם הטרור לסוגיו - טרור הגבולות, הטרור באוויר ואפילו הטרור בתוך מדינת ישראל - לא השיג את התוצאות המקוות. ישראל מיאנה להיכנע ופיתחה יכולות מקוריות למלחמה בטרור החדש, בעיקר בתחום המודיעין והסיכול הממוקד. גם לטרור נתנה ישראל תשובה, אשר אומצה על ידי מדינות אחרות וצבאות אחרים, העסוקים אף הם בעימותי מדינה - ארגון.
בשלב הבא הבינו הערבים ובעיקר הפלשתינים כי עליהם לפתח חזיתות חדשות, לא אלימות, מבוססות על "עוצמה רכה" אשר יובילו אותן לאותה מטרת על אבל בדרך המקובלת על הקהילה הבין לאומית. כך הגענו לחזית המחומשת שבה מותקפת היום ישראל: הזירה הצבאית (עדיין בעוצמה נמוכה), החזית המדינית (פריסת נציגויות, העלאת דרג הנציגות ופיתוח מערכת קשרים בין לאומית כולל באו"ם ומוסדותיו), החזית הכלכלית (מעשי חרם ומשיכת השקעות מישראל), הזוית המשפטית (ועידות "דרבן", דו"ח גולדסטון, איומים בשימוש בבית הדין לפשעי מלחמה בהאג ושימוש בשיפוט העולמי נגד בכירים ישראלים) וחזית הדיפלומטיה הציבורית (שימוש בתקשורת הישנה והחדשה, ברשתות החברתיות ובבמות פומביות אחרות).
כדי להניע את החזיתות הללו יזמו הפלשתינים התקפות של רקטות ומרגמות לעבר ישראל מעזה, שהוליכו ל"עופרת יצוקה" ולדוח גולדסטון, או משט אזרחי לעזה שנבלם בנשק חי ושיבש את מעמדה הבין לאומי של ישראל ואת יחסיה עם תורכיה. גם אירועי יום הנכבה השנה מייצגים את השלב החדש בפעילות הפלשתינית. הפגנות המוניות בהן האלימות מתמצה בהתפרעויות ויידוי אבנים אבל ללא נשק חם, וכן הסתערות של אזרחים, בהם נשים וילדים, על גדרותיה של ישראל כדי לממש, לכאורה, את "זכות השיבה". כל אחד מאירועים אלה מתפתח מעבר לזמן ולמקום בו התרחש ויש לו המשך בזירות האחרות ולאורך זמן.
לישראל אין תשובות. ראשית, היא נמנעה במשך תקופה ארוכה מלהבין את ה"מערכה החדשה" שנכפתה עליה וגם כאשר הפנימה את האתגר היא אינה מסוגלת, ככל הנראה, לפעול בצורה יעילה. התוצאה היא שבעימות בין הפיל והזבוב, הזבוב מקבל נקודות זכות, הפיל מתרגז ומתוסכל והקהילה הבין לאומית נוטה חיבה, כדרכה, לקטן ולחלש לכאורה. בנסיבות החדשות חייבת ישראל לבנות מערכת אינטגרטיבית שמשלבת בין החזיתות השונות, ונותנת תשובות - לפרקים משותפות ולפרקים שונות. למרות שישראל היא מדינה קטנה, יש לה ממשלה גדולה אשר מתקשה לרכז מאמצים ולהגיע ל"שפה אחת", אפילו בין השרים המכהנים בה. ניסיונות העבר להגיע לתיאום כשלו, ע"ע "המועצה לביטחון לאומי" או "מטה ההסברה הלאומי". ממילא נטשה ישראל את היוזמה והיא עוסקת במתן תשובות ותגובות.
עכשיו אנחנו מחכים ל"נעל השנייה": עוד משט? עוד גדרות? החלטה חד צדדית באו"ם? ועידת "דרבן" מספר 3? או משהו שלא ניתן לצפות לא אבל הוא שוב יביך את ישראל, יגביר את בידודה מן הצד האחד ואת תסכולה מן הצד האחר.
פריצת גדר הגבול ברמת הגולן על ידי מאות סורים (פלשתינים) שחדרו לישראל והסתערויות דומות על הגדר בגבול לבנון וברצועת עזה, שזרו חוליה נוספת בשרשרת אירועים יזומים אשר נופלים בקטגוריה של ה"מלחמה החדשה". ישראל, מנוסה במלחמות העבר, האמינה כי תוכל תמיד להתמודד עם אויביה בשדה הקרב ולנצח. ואמנם כך עשתה החל משנת 1948 עד אשר לפחות שתי מדינות ערביות, מצרים וירדן, הבינו כי בעימותים צבאיים ייכשלו ויפנו לדרך השלום.
אולם הרעיון הבסיסי של התשת ישראל במערכה מתמשכת לא נעלם אלא לבש פנים חדשות; ארגונים פלשתינים, מרביתם ארגוני טרור, נטלו את ההובלה מן המדינות והובילו את ישראל לעימות מסוג חדש, בין מדינה לבין ארגון. עימות כזה, אם אמנם יימדד באמות מידה של עוצמה צבאית, גורלו ידוע מראש. מדינה אמורה לנצח את הארגון ולהביסו. אולם עימותים כאלה אינם מתמצים בהתנגשות הפיזית בין כוחות שונים. קודם כל, לפרקים, אין בכלל עימות פיזי, כיוון שהטרור והגרילה הולמים ונעלמים לתוך אוכלוסיה אוהדת. הסיבה השנייה היא שהטרור אינו מתמצה באירוע כשלעצמו אלא באפקטים שהוא יוצר, בעיקר ב"מלחמה על התודעה" ובצריבתו של האירוע לתוך הזיכרון הלאומי והאישי של הצד האחר. הטרור רק מגלגל את הכדור שמתגלגל בעצמו ומשיג תוצאות רבות ומגונות, הרבה מעבר לפגיעה עצמה. אולם הטרור לסוגיו - טרור הגבולות, הטרור באוויר ואפילו הטרור בתוך מדינת ישראל - לא השיג את התוצאות המקוות. ישראל מיאנה להיכנע ופיתחה יכולות מקוריות למלחמה בטרור החדש, בעיקר בתחום המודיעין והסיכול הממוקד. גם לטרור נתנה ישראל תשובה, אשר אומצה על ידי מדינות אחרות וצבאות אחרים, העסוקים אף הם בעימותי מדינה - ארגון.
בשלב הבא הבינו הערבים ובעיקר הפלשתינים כי עליהם לפתח חזיתות חדשות, לא אלימות, מבוססות על "עוצמה רכה" אשר יובילו אותן לאותה מטרת על אבל בדרך המקובלת על הקהילה הבין לאומית. כך הגענו לחזית המחומשת שבה מותקפת היום ישראל: הזירה הצבאית (עדיין בעוצמה נמוכה), החזית המדינית (פריסת נציגויות, העלאת דרג הנציגות ופיתוח מערכת קשרים בין לאומית כולל באו"ם ומוסדותיו), החזית הכלכלית (מעשי חרם ומשיכת השקעות מישראל), הזוית המשפטית (ועידות "דרבן", דו"ח גולדסטון, איומים בשימוש בבית הדין לפשעי מלחמה בהאג ושימוש בשיפוט העולמי נגד בכירים ישראלים) וחזית הדיפלומטיה הציבורית (שימוש בתקשורת הישנה והחדשה, ברשתות החברתיות ובבמות פומביות אחרות).
כדי להניע את החזיתות הללו יזמו הפלשתינים התקפות של רקטות ומרגמות לעבר ישראל מעזה, שהוליכו ל"עופרת יצוקה" ולדוח גולדסטון, או משט אזרחי לעזה שנבלם בנשק חי ושיבש את מעמדה הבין לאומי של ישראל ואת יחסיה עם תורכיה. גם אירועי יום הנכבה השנה מייצגים את השלב החדש בפעילות הפלשתינית. הפגנות המוניות בהן האלימות מתמצה בהתפרעויות ויידוי אבנים אבל ללא נשק חם, וכן הסתערות של אזרחים, בהם נשים וילדים, על גדרותיה של ישראל כדי לממש, לכאורה, את "זכות השיבה". כל אחד מאירועים אלה מתפתח מעבר לזמן ולמקום בו התרחש ויש לו המשך בזירות האחרות ולאורך זמן.
לישראל אין תשובות. ראשית, היא נמנעה במשך תקופה ארוכה מלהבין את ה"מערכה החדשה" שנכפתה עליה וגם כאשר הפנימה את האתגר היא אינה מסוגלת, ככל הנראה, לפעול בצורה יעילה. התוצאה היא שבעימות בין הפיל והזבוב, הזבוב מקבל נקודות זכות, הפיל מתרגז ומתוסכל והקהילה הבין לאומית נוטה חיבה, כדרכה, לקטן ולחלש לכאורה. בנסיבות החדשות חייבת ישראל לבנות מערכת אינטגרטיבית שמשלבת בין החזיתות השונות, ונותנת תשובות - לפרקים משותפות ולפרקים שונות. למרות שישראל היא מדינה קטנה, יש לה ממשלה גדולה אשר מתקשה לרכז מאמצים ולהגיע ל"שפה אחת", אפילו בין השרים המכהנים בה. ניסיונות העבר להגיע לתיאום כשלו, ע"ע "המועצה לביטחון לאומי" או "מטה ההסברה הלאומי". ממילא נטשה ישראל את היוזמה והיא עוסקת במתן תשובות ותגובות.
עכשיו אנחנו מחכים ל"נעל השנייה": עוד משט? עוד גדרות? החלטה חד צדדית באו"ם? ועידת "דרבן" מספר 3? או משהו שלא ניתן לצפות לא אבל הוא שוב יביך את ישראל, יגביר את בידודה מן הצד האחד ואת תסכולה מן הצד האחר.
