רעידת אדמה אזורית
רעידת אדמה אזורית
עודד ערן
| 19/05/2011
רעידת אדמה המדינית שנרשמה בשבועות האחרונים במזרח התיכון, הוא הגדולה ביותר אולי, מאז נפילת האימפריה העותומאנית בעשור השני של המאה העשרים. העובדה, שאף דגל ישראלי לא נשרף בכיכרות המרכזיות מצפון אפריקה ועד למפרץ הפרסי, מעודדת בוודאי לטווח הארוך. חברה ערבית פתוחה, משכילה ונאורה, שאינה שואבת את כל המידע הפוליטי שלה ממקורות שבשליטת המדינה או המסגד, תשפוט לעצמה מה הם סדרי העדיפויות שלה. חברה כזו עשויה לראות בישראל שותף כלכלי רצוי וראוי.
בטווח הקצר, הטלטלה במדינות הגובלות עם ישראל יוצרת דילמה קשה עבור המערכת המדינית בישראל, שעליה מפעילה הקהילייה הבינלאומית לחץ לקדם את התהליך המדיני עם הפלשתינאים. הלחץ מופעל הן בשל ההערכה המוטעית חלקית, שיש קשר ישיר בין פתרון הסכסוך הישראלי –פלשתיני ליציבות המשטרים הערבים (מחוץ לירדן, קשה להוכיח טיעון זה), והן בשל הטקטיקה הפלשתינית המבקשת לסנכרן את סיום בניית המוסדות של המדינה הפלשתינית שבדרך, עם מהלך מדיני ראוותני בעצרת הכללית של האו"ם, בספטמבר 2011.
עוד לפני רעידת האדמה לא היה סיכוי רב למו"מ מדיני. ראש ממשלת ישראל הכיר אמנם בפתרון של שתי מדינות לשני עמים, אך נמנע מהקפאת ההתנחלויות, שאותה הציבו הפלשתינאים כתנאי לניהול מו"מ. מאידך, גם לנשיא הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן), אין סיבות טובות לנהל מו"מ עם ישראל, שכן הפיצול הפנים-פלשתיני בין רצועת עזה ובין הגדה המערבית חושף במלוא מערומיה את חולשתו ואת העובדה שהוא אינו מייצג מלא ומקובל פוליטית של היישות הפלשתינית כולה.
כל ראש ממשלה בישראל, יהיה אשר יהיה מחנהו האידיאולוגי, יצטרך, לאור הטלטלה במזרח התיכון, להתלבט קשות באשר לגבולותיה המזרחיים של המדינה. יש להניח שהמשטר בירדן יתגבר על הקשיים הנוכחים אבל ניסיון השבועות האחרונים מלמד, שחלק מהנחות היסוד בהן החזיקו רוב המומחים למזרח התיכון אינו תקף. לו החליט ראש הממשלה לפנות, למשל, למסלול הסורי ולו גם קיבל הנשיא אסד את מרבית תביעותיה של ישראל, האם היה יכול להיות לו ביטחון מלא ששלטון בשאר אסד בדמשק, הנשען על מיעוט קטן באוכלוסיה ועל הצבא, יצליח לשרוד יותר מאשר שלטון חוסני מובארק? הסכם טרי עם סוריה עלול להיות טרף קל למי שיצליח להפוך את המשטר בדמשק.
לדילמה הניצבת בפני ראש הממשלה בכל הקשור למו"מ יש פתרון: יוזמה מדינית, שבמרכזה הצעה לשינוי הסטאטוס בחלקי הגדה המערבית, שעדיין בשליטה ישראלית מלאה (שטח C ), תוך התחייבות ישראלית ובינלאומית ללוח זמנים, שבסופו פתרון מלא לשלוש סוגיות הליבה - גבולות, ירושלים ופליטים. ניתן להעביר חלק ניכר משטח זה לשליטה פלשתינית גם ללא נטילת סיכונים ביטחוניים. תוספת השטח שבשליטת הרשות הפלשתינית תאפשר לה לפתח פרויקטים כלליים ולהציג תוצאות מוחשיות למו"מ עם ישראל.
מדיניות שקולה בנושא ההתנחלויות תאפשר הפשרת הקיפאון המדיני ומניעת החמרה נוספת במצבה המדיני של ישראל. ככלל, רעידת האדמה המדינית במזה"ת מחייבת זהירות וקבלת החלטות שקולות. ואולם, היא אינה מהווה הצדקה לאי עשייה מדינית, שתוביל לחיסולה של האופציה היחידה לפתרון: שתי מדינות לשני עמים.
רעידת אדמה המדינית שנרשמה בשבועות האחרונים במזרח התיכון, הוא הגדולה ביותר אולי, מאז נפילת האימפריה העותומאנית בעשור השני של המאה העשרים. העובדה, שאף דגל ישראלי לא נשרף בכיכרות המרכזיות מצפון אפריקה ועד למפרץ הפרסי, מעודדת בוודאי לטווח הארוך. חברה ערבית פתוחה, משכילה ונאורה, שאינה שואבת את כל המידע הפוליטי שלה ממקורות שבשליטת המדינה או המסגד, תשפוט לעצמה מה הם סדרי העדיפויות שלה. חברה כזו עשויה לראות בישראל שותף כלכלי רצוי וראוי.
בטווח הקצר, הטלטלה במדינות הגובלות עם ישראל יוצרת דילמה קשה עבור המערכת המדינית בישראל, שעליה מפעילה הקהילייה הבינלאומית לחץ לקדם את התהליך המדיני עם הפלשתינאים. הלחץ מופעל הן בשל ההערכה המוטעית חלקית, שיש קשר ישיר בין פתרון הסכסוך הישראלי –פלשתיני ליציבות המשטרים הערבים (מחוץ לירדן, קשה להוכיח טיעון זה), והן בשל הטקטיקה הפלשתינית המבקשת לסנכרן את סיום בניית המוסדות של המדינה הפלשתינית שבדרך, עם מהלך מדיני ראוותני בעצרת הכללית של האו"ם, בספטמבר 2011.
עוד לפני רעידת האדמה לא היה סיכוי רב למו"מ מדיני. ראש ממשלת ישראל הכיר אמנם בפתרון של שתי מדינות לשני עמים, אך נמנע מהקפאת ההתנחלויות, שאותה הציבו הפלשתינאים כתנאי לניהול מו"מ. מאידך, גם לנשיא הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן), אין סיבות טובות לנהל מו"מ עם ישראל, שכן הפיצול הפנים-פלשתיני בין רצועת עזה ובין הגדה המערבית חושף במלוא מערומיה את חולשתו ואת העובדה שהוא אינו מייצג מלא ומקובל פוליטית של היישות הפלשתינית כולה.
כל ראש ממשלה בישראל, יהיה אשר יהיה מחנהו האידיאולוגי, יצטרך, לאור הטלטלה במזרח התיכון, להתלבט קשות באשר לגבולותיה המזרחיים של המדינה. יש להניח שהמשטר בירדן יתגבר על הקשיים הנוכחים אבל ניסיון השבועות האחרונים מלמד, שחלק מהנחות היסוד בהן החזיקו רוב המומחים למזרח התיכון אינו תקף. לו החליט ראש הממשלה לפנות, למשל, למסלול הסורי ולו גם קיבל הנשיא אסד את מרבית תביעותיה של ישראל, האם היה יכול להיות לו ביטחון מלא ששלטון בשאר אסד בדמשק, הנשען על מיעוט קטן באוכלוסיה ועל הצבא, יצליח לשרוד יותר מאשר שלטון חוסני מובארק? הסכם טרי עם סוריה עלול להיות טרף קל למי שיצליח להפוך את המשטר בדמשק.
לדילמה הניצבת בפני ראש הממשלה בכל הקשור למו"מ יש פתרון: יוזמה מדינית, שבמרכזה הצעה לשינוי הסטאטוס בחלקי הגדה המערבית, שעדיין בשליטה ישראלית מלאה (שטח C ), תוך התחייבות ישראלית ובינלאומית ללוח זמנים, שבסופו פתרון מלא לשלוש סוגיות הליבה - גבולות, ירושלים ופליטים. ניתן להעביר חלק ניכר משטח זה לשליטה פלשתינית גם ללא נטילת סיכונים ביטחוניים. תוספת השטח שבשליטת הרשות הפלשתינית תאפשר לה לפתח פרויקטים כלליים ולהציג תוצאות מוחשיות למו"מ עם ישראל.
מדיניות שקולה בנושא ההתנחלויות תאפשר הפשרת הקיפאון המדיני ומניעת החמרה נוספת במצבה המדיני של ישראל. ככלל, רעידת האדמה המדינית במזה"ת מחייבת זהירות וקבלת החלטות שקולות. ואולם, היא אינה מהווה הצדקה לאי עשייה מדינית, שתוביל לחיסולה של האופציה היחידה לפתרון: שתי מדינות לשני עמים.
