הלחימה בלבנון
הלחימה בלבנון
Avigdor Klein
| 19/05/2011
התבוננות על מבנה הכח הקיים והמתהווה מאז ראשית שנת 2006 (לפני מלחמת לבנון השנייה) היוותה זרז מבחינתי לבחון באופן אישי את סוגית התאמת רכיבי צבא היבשה שאמורים להשתתף במערכה הבאה בלבנון. הייתה קיימת אצלי אז יותר מאשר תחושה שנדרשים שינויים כמעט בכל מרכיבי בניין הכח ביבשה שיאפשרו התמודדות יעילה בחזית המוזכרת. באותה עת ערכתי מספר מפגשים עם מפקדי החזית (גם עם מפקד אוגדה 91/ תא"ל גל הירש), בהם לובנו השינויים במאפייני האויב ודרך פעולתו וגם הוגדרו הפערים ביכולות, בשיטות ובאמצעים שצה"ל היה מצויד בהם באותה עת. לצערי המלחמה שפרצה והמשתמע ממנה טרפו את העשייה בנושא.
להווה ידוע שהמטכ"ל עסק מאז התמנותו באופן אינטנסיבי במיצוב וייצוב הצבא ליכולות הבסיסיות למלחמה ונקבע הכלל שמוכנות למלחמה מלאה אל מול צבא אויב, יש בה לאפשר התמודדות ראויה אל מול מגוון האיומים והתרחישים שאינם בהכרח מלחמה מלאה. להבנתי מצב הצבא אז הצדיק לקיים תהליך שיקום וברוח הכלל המוזכר שכן לא היינו בשלים בשום מובן לקיים במקביל לתהליך השיקום גם תהליכי רפורמה שהיו נדרשים אז ולא פחות מכך היום. לדאבוני קיימת סטגנציה בשלבי העשייה והמטכ"ל נעצר בשלב הבסיסי שהיה כ"כ נחוץ ע"מ "לישר את גבו" של הצבא. אני טוען ששיטות הלחימה המערכתיות הקיימות ובהכרח האמצעים שמותאמים אליהן יניבו הישגים חלקיים ביחס לחלופות שלגביהן יש לקיים דיון מקצועי אמיתי.
במבצע "עופרת יצוקה" נוסו שיטות חדשות ובוצעו שינויים ארגוניים ומבניים לקרב במשך יותר משנה לפני הוצאתו לפועל. אז כמו עד היום השינויים גם אם נערכו, לא קושרו דים להישגים מערכתיים ברורים ומדידים למעט ההימנעות מאבדות ונפגעים והענשה מרחבית שלטעמי כבר לא יכולה להתקיים באותה מתכונת כיום. אם ננסה להשליך את אופן הפעולה של אז לחזית לבנון כיום, נבצע כנראה טעות. בארבעה מרכיבים עיקריים שונה לדעתי חזית לבנון מרצועת עזה: תכונות ומניעי האויב, גודל ומורכבות המרחב, ההקשר למדינה ריבונית שמארחת ארגון לוחם ואמצעי הלחימה שברשות החיזבאללה. שינויים אלו כשלעצמם משפיעים על צורך ברעיונות מבצעיים שונים מאלו שננקטו בעזה.
התבוננות על מבנה הכח הקיים והמתהווה מאז ראשית שנת 2006 (לפני מלחמת לבנון השנייה) היוותה זרז מבחינתי לבחון באופן אישי את סוגית התאמת רכיבי צבא היבשה שאמורים להשתתף במערכה הבאה בלבנון. הייתה קיימת אצלי אז יותר מאשר תחושה שנדרשים שינויים כמעט בכל מרכיבי בניין הכח ביבשה שיאפשרו התמודדות יעילה בחזית המוזכרת. באותה עת ערכתי מספר מפגשים עם מפקדי החזית (גם עם מפקד אוגדה 91/ תא"ל גל הירש), בהם לובנו השינויים במאפייני האויב ודרך פעולתו וגם הוגדרו הפערים ביכולות, בשיטות ובאמצעים שצה"ל היה מצויד בהם באותה עת. לצערי המלחמה שפרצה והמשתמע ממנה טרפו את העשייה בנושא.
להווה ידוע שהמטכ"ל עסק מאז התמנותו באופן אינטנסיבי במיצוב וייצוב הצבא ליכולות הבסיסיות למלחמה ונקבע הכלל שמוכנות למלחמה מלאה אל מול צבא אויב, יש בה לאפשר התמודדות ראויה אל מול מגוון האיומים והתרחישים שאינם בהכרח מלחמה מלאה. להבנתי מצב הצבא אז הצדיק לקיים תהליך שיקום וברוח הכלל המוזכר שכן לא היינו בשלים בשום מובן לקיים במקביל לתהליך השיקום גם תהליכי רפורמה שהיו נדרשים אז ולא פחות מכך היום. לדאבוני קיימת סטגנציה בשלבי העשייה והמטכ"ל נעצר בשלב הבסיסי שהיה כ"כ נחוץ ע"מ "לישר את גבו" של הצבא. אני טוען ששיטות הלחימה המערכתיות הקיימות ובהכרח האמצעים שמותאמים אליהן יניבו הישגים חלקיים ביחס לחלופות שלגביהן יש לקיים דיון מקצועי אמיתי.
במבצע "עופרת יצוקה" נוסו שיטות חדשות ובוצעו שינויים ארגוניים ומבניים לקרב במשך יותר משנה לפני הוצאתו לפועל. אז כמו עד היום השינויים גם אם נערכו, לא קושרו דים להישגים מערכתיים ברורים ומדידים למעט ההימנעות מאבדות ונפגעים והענשה מרחבית שלטעמי כבר לא יכולה להתקיים באותה מתכונת כיום. אם ננסה להשליך את אופן הפעולה של אז לחזית לבנון כיום, נבצע כנראה טעות. בארבעה מרכיבים עיקריים שונה לדעתי חזית לבנון מרצועת עזה: תכונות ומניעי האויב, גודל ומורכבות המרחב, ההקשר למדינה ריבונית שמארחת ארגון לוחם ואמצעי הלחימה שברשות החיזבאללה. שינויים אלו כשלעצמם משפיעים על צורך ברעיונות מבצעיים שונים מאלו שננקטו בעזה.
