מתח גבוה

ישראל משלמת במטבע רוסי על היחס של אובמה ועל השקיעה האמריקאית, כשל שוק ומחדל חמור בהיערכות צה"ל והתעשיות הביטחוניות לארועי ספטמבר המתקרבים, והצמד ברק-גנץ כבר ביחסים מתוחים. הטור השבועי של עמיר רפפורט - הסתכלות מזווית אחרת על הארועים הביטחוניים של השבוע

מחיאות הכפיים, להם זכה ראש הממשלה בעת נאומו בקונגרס, לא יועילו: חוסר הכימיה המשווע בין ברק אובמה ובנימין נתניהו, והעובדה שארצות הברית הולכת ומאבדת את מעמדה כמעצמת על יחידה בעולם, או מוותרת עליו, כבר עולים לנו ביוקר, גם אם המחירים סמויים מן העין, בינתיים.

אחד הביטויים לכך שישראל כבר אינה נתפסת בעולם כשוער בדרך אל הבית הלבן, קשור דווקא ליחסינו המדרדרים עם רוסיה. גירוש הנספח הצבאי הישראלי, אל"מ ד"ר ואדים ליידרמן, שפורסם בסוף השבוע שעבר, הוא ביטוי חיצוני חלקי לדרמה שרוחשת מתחת לפני השטח.

הסיפור המלא קצת מסובך, אבל קבלו אותו: כל עוד ארצות הברית הייתה המעצמה העולמית היחידה (החל מהתפוררות ברית המועצות לפני יותר מ-20 שנה), ישראל ניהלה מערכת יחסים מורכבת עם רוסיה. למשל, ישראל הרגיזה מאוד את הרוסים כאשר סיפקה לגאורגיה נשק שהביא להפלת כמה מטוסים רוסיים במלחמה שהתנהלה בין רוסיה לגיאורגיה בקיץ 2008. הרוסים מצידם התכוונו להעביר לאיראן סוללות טילים נגד מטוסים מסוג S-300, שהיו מקשות על אופציה של תקיפה אווירית על האתרים לייצור פצצת גרעין. אחרי המלחמה ב-2008, ישראל נאלצה למחוק את גיאורגיה מרשימת שוקי היעד שלה: כיום אסור למכור שם אפילו כדור אקדח. רוסיה, מצד שני, הודיעה על ביטול העסקה האיראנית המדאיגה.

אבל מה שהיה היה. כיום, הרוסים בקושי סופרים אותנו. במסגרת מירוץ החימוש המתחולל במזרח התיכון הם מספקים למדינות ערב, ובעיקר לסוריה, נשק שמערער את העליונות הצבאית המוחלטת, שממנה נהנתה ישראל בעשורים האחרונים. ראש הממשלה נתניהו ביקר ברוסיה בחודש מרס האחרון, בניסיון לסכל עסקאות נשק, אבל חזר בידיים ריקות. בין אמצעי הלחימה שהרוסים עלולים לספק לסוריה בשנים הבאות גם מערכת נ"מ S-300 (כן, אותה מערכת שהם לא סיפקו לאיראן, בינתיים) וטיל חוף-ים "יאחונט", שיאיים מאוד על ספינות חיל הים הישראלי עד לטווחים של 300 ק"מ.

לאור כל זאת, גם אם יש ממש בדיווחים הרוסיים הרשמיים, לפיהם הנספח ליידרמן נעצר כאשר ניסה להשיג מידע על עסקאות נשק בין רוסיה למדינת ערב, וגם אם לא – הרי שלישראל בהחלט יש סיבה טובה לנסות להשיג כל בדל מידע על הנשק הרוסי שעומד להגיע לזירה, ולהיערך אליו.

***

התפתחות נוספת שקשורה לחוסר התיאום בין אובמה לנתניהו – היא הקטנת הסיכוי שהפלשתינים יחזרו בהם מן הכוונה להכריז על מדינה באופן חד צדדי בחודש ספטמבר. כמו שזה נראה עכשיו, יש סיכוי סביר שהכרזה תהיה, ובהחלט לא מן הנמנע שהיא תהיה מלווה בגל של אלימות ביהודה ושומרון ובתהלוכות פלשתיניות לעבר הגבולות השונים.

על רקע מה שעלול לקרות, במערכת הביטחון נזכרו לדחוק באחרונה בתעשיות הביטחוניות להציג פתרונות חדשים לנשק אל - הרג, שיסייע להתמודדות עם הפרות סדר. סגן הרמטכ"ל, אלוף יאיר נוה, למשל, דיבר על הנושא בעצמו עם בכירים בתעשיות הביטחוניות. למרבה הצער, הזמן הקצר שעוד נותר עד לחודש ספטמבר כמעט אינו מאפשר פיתוח של אמצעים חדשים. לכן, צה"ל והמשטרה ייאלצו להגביר את הצטיידותם בעיקר באמצעים המעטים שקיימים: כדורי ספוג למיניהם, חומר שמפיץ ריח מצחין ("בואש") או מכשירי כריזה מחרישי אזניים ("צעקה").

נשק אל הרג שיפזר הפגנות ללא נפגעים רבים עשוי להיות קריטי בספטמבר, כדי למנוע התלהטות יצרים שעלולה להוביל אף ל"אינתיפאדה שלישית", אבל כאשר חושבים על יבול הפיתוחים העלוב של התעשיות הביטחוניות ושל צה"ל בתחום זה, אי אפשר שלא להגיע למסקנה שיש כאן כשל שוק ומחדל חמור (לידיעת ועדת החקירה הבאה, אם חלילה תידרש אחת כזאת).

כשל השוק קשור לכך שאין לתעשיות הביטחוניות מוטיבציה כלכלית אמיתית לפתח אמצעי נשק אל הרג מתקדמים. כאב הראש הוא עצום (למשל, משפטנים יכולים לעסוק במשך חודשים בשאלה האם כדור מסויים עונה להגדרה "אל הרג" או "נפ"ק" – נשק פחות קטלני). מצד שני, התמורה זעומה. מערכת נשק קטלנית ומתוחכמת אחת, שנמכרת לכל העולם אחרי צה"ל, תכניס יותר רווחים מאשר המכירות של כל האמצעים לפיזור הפגנות גם יחד.

ומה חלקו של צה"ל במחדל? הוא לא האיץ בתעשיות הביטחוניות לפתח אמצעים מתוחכמים בהתאם לצורך הברור. גם כאשר התעשייה הצבאית, התעש, כבר פיתחה ביוזמתה לפני כמה שנים פגז "הלם" לטנק, שרק עושה רעש, בצה"ל החליטו שלא להצטייד בו, והפרויקט בוטל.

***

ולפני סיום, גם ההתפתחות הבאה אינה מלבבת: מערכת היחסים של הצמד אהוד ברק ובני גנץ, שאמור להוביל את מערכת הביטחון במלוא המרץ לגיבוש תכנית רב שנתית חדשה לצה"ל (בחודש אוגוסט) ולאירועים הצפויים בספטמבר, כבר רחוקה מלהיות אידיאלית. ליתר דיוק, הם הספיקו לעלות ביחד על שרטון ראשון, בתוך פחות מארבעה חודשים מאז מינויו של רא"ל גנץ לרמטכ"ל.

הרקע ברור: כולם יודעים שרא"ל בני גנץ לא היה הבחירה הראשונה של שר הביטחון אהוד ברק לתפקיד. למרות זאת, הם ניסו לפתח מערכת יחסי עבודה קורקטית, עד שסערת המכתב המפוברק של בועז הרפז (בקרוב: דו"ח של מבקר המדינה בפרשה) התחילה להשפיע גם על הזוגיות שלהם. גם כאשר אשכנזי כבר אינו רמטכ"ל, המורסה עדיין מבעבעת.

קחו למשל את מה שקרה במהלך ערב הפרידה מדובר צה"ל היוצא, תא"ל אבי בניהו, בתיאטרון היהלום במתחם הבורסה ברמת גן. מבחינות רבות הערב המושקע היה מסיבת ניצחון של המחנה, שהצליח לסכל את בחירת יואב גלנט לרמטכ"ל (בניהו עצמו אמר לגנץ מעל הבמה: "אני שמח שאתה הוא זה שנבחר"). ראש הממשלה ונשיא המדינה שיגרו לבניהו ברכת פרידה מצולמת, אבל לשר הביטחון אהוד ברק, כמובן, לא היה זכר. גם לא לכמה עשרות בכירים אחרים ממערכת הביטחון שהיו אמורים לאייש מספר שורות באולם, אך העדיפו לא להגיע, כדי לא להיות "מסומנים" בלשכת השר (אגב, היו כמה ראשי אגפים במשרד הביטחון ששמו נפשם בכפם ובכל זאת הגיעו להיפרד מבניהו).

התקשורת דיווחה בהרחבה על כך שבאמצע הפרידה מבניהו מצאה לנכון לשכת שר הביטחון להודיע על מינוי ועדה שתמנה מחליף למפקד גלי צה"ל יצחק טוניק (שנכח בארוע). מה שלא ידוע זה שלא רק טוניק היה נסער מן הודעה. כאשר עוזריו של הרמטכ"ל גנץ הראו לו את ההודעה המפתיעה, כאשר ישב באחת מהשורות הקדמיות באולם, גנץ חפן את פניו בידיו, בתנועה שניתן לפרש אותה כתסכול ואף ככעס.

מיד בתום הערב, כינס גנץ דיון סגור במשרדי האולם, לגבי תגובת צה"ל להודעת ההדחה של טוניק. בהתייעצות נטל חלק גם הרמטכ"ל לשעבר אשכנזי. בסופה הוחלט ליישר קו עם שר הביטחון, ולהודיע כי טוניק אכן עומד לסיים קדנציה.

ואולם, אחרי המוקש של טוניק, הפיצוץ הבא בין ברק לגנץ היה קשור, איך לא, למינויים  בצה"ל. גנץ וברק התקשו להגיע להסכמה על המינויים הראשונים של גנץ למטה הכללי.

המינויים הוכרזו בסופו של דבר ביום חמישי בערב, ובמסגרתם הוחלט כי אלוף פיקוד הצפון, גדי אייזנקוט, יסיים את תפקידו ויצא לתקופת לימודים עד שימונה לסגן רמטכ"ל בעוד כשנה. אלוף פיקוד העורף, יאיר גולן, יחליף אותו. כאלוף פיקוד העורף ימונה תא"ל איל אייזנברג, שיועלה לדרגת אלוף, ואילו ראש אכ"א החדשה תהיה האלופה הראשונה בתולדות צה"ל - אורנה ברביבאי. קדמו למינויים חוסר הסכמה לגבי מינוי פרקליט צבאי ראשי חדש – האיש שעשוי לקבוע האם לנקוט בהליכים פיקודיים או משפטיים כנגד הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, אם דו"ח מבקר המדינה על מסמך הרפז יאפשר עילה לעשות זאת (מותר לשפוט איש צבא בבית משפט צבאי או להעמיד אותו לדין משמעתי משפיל עד שנה לאחר השחרור הרשמי מצה"ל).

בצה"ל דיברו לקראת סוף השבוע על כך שאיש הפרקליטות הצבאית, אל"מ אבי לוי, הוא המועמד של ברק לתפקיד, אך גנץ הטיל וטו משלו על המינוי הזה, וברק "משך" את מינוי האלופים של גנץ, עד שעצביהם של גולן, אייזנברג וברביבאי עמדו  לפקוע, לפני שקיבלו את ההודעה על המינויים החדשים. למזלם, ברק וגנץ לא יכלו להרשות לעצמם להמשיך את הויכוח על המינויים.

***

תמונות:
שיגור S-300 (צילום: AP)
שר הביטחון אהוד ברק והרמטכ"ל רא"ל בני גנץ (צילום: דובר צה"ל)
מפקד גלי צה"ל יצחק טוניק (צילום: תמר אלמכיאס, גל"צ)

You might be interested also