בין רמאללה למג'דל שאמס (וצריפין)
עבדל קאדר אלחוסייני (הנכד), כוחות הביטחון הפלשתינים, ארועי מגד'ל שמס וסדנא מטכ"לית בעלת חשיבות היסטורית. הסתכלות מזווית אחרת על הארועים הדרמטיים של השבוע. עמיר רפפורט, טור שבועי, כל יום חמישי ב-14:00
עמיר רפפורט
| 19/05/2011
כיכר מנרה (צילום: גלעד קוולרצ'יק)
אם אתם חושבים שאתם מבינים מה קרה השבוע ב"יום הנכבה" תחשבו שוב. המצב בשטחים מורכב לא פחות מאשר הפוליטיקה הפנימית בישראל.
נתחיל ברמאללה, ימים ספורים לפני "יום הנכבה", בתחנה הראשונה. הגבר הגבוה והדק, שניצב לצד החומה הכעורה, נושא שם טעון עבור כל ישראלי ופלשתיני: עבד אל קאדר אל חוסייני, כשם סבו, שפיקד על הכוחות הערביים בתבוסה הגדולה.
הסב נהרג כאשר עמד בראש לוחמיו בקרב על לטרון, ב-8 באפריל 1948. הנכד גדל לא רק עם שם כבד, אלא גם בצל האב פייסל, איש אש"פ, שהיה לאחד מבכירי הפוליטיקאים הפלשתינאים. פייסל אל חוסייני מת בשנתו במפתיע בעת היותו בכווית, בבוקר אביבי של שנת 2001, בגיל 61 בלבד. עכשיו, נקרא על שמו איצטדיון הכדורגל של נבחרת פלשתין, שנמצא במרחק נגיעה מקיר הבטון שמפריד בין רמאללה לירושלים.
עבד אל קאדר אל חוסייני בן ה-40, אינו נוטף כריזמה כמו אבותיו, אך הוא חי יום-יום שעה-שעה את העניין הלאומי הפלשתיני. בימים אלה הוא אינו מסתיר את התרגשותו: 63 שנים אחרי שסבו הוביל את הקרב כנגד תכנית החלוקה של האו"ם, שנדחתה על ידי הפלשתינים, סופר אל חוסייני את הימים עד להכרזה הצפויה בחודש ספטמבר על הקמת מדינה פלשתינית, לצד מדינת ישראל. המוסד שבו תולה עבד אל קאדר את כל תקוותיו הוא אותו או"ם.
"אנחנו כמה שבועות לפני יום העצמאות שלנו", אומר עבד אל קאדר אל חוסייני ללא פקפוק. "ניסינו הכל כדי לזכות במדינה. נלחמנו בכם, ניהלנו מאמצים דיפלומטיים בכל העולם וגם משאים ומתנים איתכם, ועכשיו זאת ההזדמנות האחרונה שלנו לממש את זכותנו. לפני שנתיים הראיס שלנו מחמוד עבאס (אבו מאזן) אמר שתוך שנתיים תהיה מדינה פלשתינית, בין אם זה יהיה בהסכם עם ישראל ובין אם באופן חד צדדי. אנשים לא לקחו אותו ברצינות, אבל אני אומר לך ממידע ממקור ראשון שהוא היה רציני לגמרי.
"בשנתיים שעברו, עבאס, ביחד עם ראש הממשלה סלאם פיאד, הצליחו לקדם את הרעיון של מדינה פלשתינית, ולהכין את כל המוסדות הדרושים לה – המשטרה, בתי המשפט, מערכת הבריאות ומוסדות נוספים. נכון, יש לנו עוד הרבה מה לשפר, למשל במערכת החינוך, אבל אין לי ספק שבסך הכל אנחנו בשלים למדינה, וגם האווירה מתאימה".
והציבור הפלשתיני יסתפק במדינה בלי לחזור לערים שבהן גרו רבים לפני ה"נכבה" - כלומר, מדינה בלי חיפה, יפו ועכו? האמירות של אביך לתקשורת הישראלית בעד פשרה טריטוריאלית כבר לפני שנים היו כנות?
"לפי דעתי, יש פה הזדמנות לציבור הפלשתיני להחליט האם לחזור מהתפוצות לאדמות הישנות או לבית הלאומי, שהוא המדינה הפלשתינית.
"עשינו פשרה גדולה, שגם אבי האמין בה, הרבה לפני שהיא הייתה מקובלת בדעת הקהל של שני הצדדים. אני זוכר שדיברתי אתו על הנושא הזה אחרי שהוא השתחרר מחצי שנה של מעצר מנהלי בכלא הישראלי, בשנת 1989. אמרתי לו שהציבור שלנו יתקשה לקבל מדינה בלי יפו וחיפה, והוא ענה לי שמנהיג אמיתי צריך להגיד לעם שלו את מה שנכון עבורו, ולא את מה שהוא רוצה לשמוע. תראה, גבולות 1967 הן לא החלום של שלנו וגם לא החלום שלכם, אבל זו הקו שמקובל על כל העולם, ואי אפשר להתעלם ממנו".
ומה לגבי הר הבית? אחרי ההכרזה תהיה מדינה פלשתינית בלי ריבונות עליו.
"אני מאמין שגם אחרי ההכרזה, הווקף ימשיך לנהל את המקום לדורי דורות על פי נוהלים שמקובלים על כל הצדדים".
אבל אני שאלתי על ריבונות.
"ואני מדבר על סידורים. אני מאמין שהפתרון תלוי בדרך לפיה הר הבית ינוהל ולא בדיבורים על מושגים כמו 'ריבונות'".
בראייתך, המדינה הפלשתינית תצטרך להחזיק צבא?
"לא צריך צבא בשביל להיות מדינה חזקה. אבי הבין כבר אחרי מלחמת סיני בשנת 1956, שהערבים יכולים להפסיד במערכה אבל לנצח במגרש המדיני, ואפילו מלחמת 1967 שהייתה כישלון גדול מבחינה צבאית, הייתה מבחינתנו ניצחון, שפתח לנו לראשונה את הגבולות (אחרי מלחמת ששת הימים פייסל אל חוסייני, שהיה עד אז בלבנון, הסתנן דרך ירדן חזרה לרמאללה, שם הכיר את נדיג'את, אימו של עבד אל קאדר – ע.ר).
"אני מעדיף שיהיו לנו חברות היי טק וכלכלה חזקה, שיהיו חינוך מתקדם ושוויון לנשים – זה חשוב יותר מאשר שנחזיק טנקים ומטוסים".
מה אביך חשב על החמאס ועל הג'יהאד האיסלאמי?
"אבי היה חלק מן ההנהגה הפלשתינית האזרחית. הוא חשב שאסור שהדגל ייפול מידי ההנהגה החילונית, כי אם הדתיים יתפסו אותו, הם יתחזקו, ואז נפסיד כולנו".
לקראת ההכרזה על מדינה פלשתינית, הפתח והחמאס התפייסו וסיכמו על בחירות שייערכו בעוד כשנה. מה יהיו תוצאות הבחירות, במידה שייערכו? האם יש סיכוי שהחמאס ישתלט על יהודה ושומרון כמו שכבר השתלט על רצועת עזה?
"אני לא יכול לחזות תוצאות של בחירות אבל מאמין שתנועת הפתח תנצח", אומר אל חוסייני. "חשוב לזכור שגם בבחירות שנערכו לפני הפיצול בין עזה ליהודה ושומרון, מספר המצביעים עבור הפתח, אם סופרים את פתקי ההצבעה ולא את הנציגים שנבחרו למחוזות השונים, היה הרבה יותר גבוה. אני חושב שההנהגה הפלשתינית בראשות סלאם פיאד עשתה המון בשנים האחרונות כדי לזכות באמון הציבור, וזה יתבטא בתוצאות הבחירות.
איך אתה רואה בעיני רוחך את היחסים בין המדינה הפלשתינית שהולכת ומתקרבת ובין ישראל?
"הרבה תלוי בישראל. היא העלתה את האפשרות למדינה פלשתינית, והיא יכולה לעשות עבודה טובה יותר כדי לעזור לה להצליח. אם אני הייתי יכול להחליט – הייתי רוצה שהיחסים בין ישראל למדינה הפלשתינית יהיו טובים, ויכללו שיתופי פעולה, למשל בתחומי התיירות וההיי טק. ברמאללה מתגוררים הרבה אנשי תוכנה, והם יכולים להועיל מאוד לחברות הטכנולוגיה הישראליות, וזו רק דוגמא אחת איך שיתוף פעולה יכול לעזור לכולנו. יהיה מה שיהיה, אני כבר לא יכול לחכות יותר למדינה שלנו".
***
תחנה שנייה: כוחות הביטחון הפלשתיניים
לא צריך להתבלבל, למרות היותו יורש לאצולת המאבק הפלשתיני, השקפותיו של עבד אל קאדר אל חוסייני מודל 2011 רחוקות מלשקף קונסנזוס פלשתיני.
בחזרה מהחלום למציאות. התחנה השנייה שלנו נמצאת בשכונה יוקרתית של רמאללה, שם השיחה קולחת עם אחד מבכירי מנגנוני הביטחון הפלשתיניים. האיש כן, אינטילגנט, מצוי בפרטים, ויודע לספק הערכות מפוכחות על עתיד הפיוס בין החמאס לפתח, ועל המהלכים של ישראל והרשות הפלשתינית- עד לחודש ספטמבר.
עובדה אחת מתבררת מיד: גם אחרי טקס החתימה על הסכם הפיוס בין הפתח לחמאס בקהיר, האויב הגדול של כוחות הביטחון ברשות הפלשתינית הם אנשי החמאס. זיכרון מעשי האכזריות של אנשי החמאס כלפי אנשי הפתח בעת כיבוש הרצועה במאי 2007, עדיין צרוב בראשם, וכואב. חמאס הוא האויב הבלתי מעורער, ואויבו של האויב - כלומר ישראל – הוא על תקן של ידיד. לא פלא, אם כן, שצה"ל והשב"כ משתפים פעולה עם כוחות הרשות הפלשתינית, מאז שנת 2007 במאבק בחמאס. שיתוף הפעולה הזה נמשך גם אחרי הפיוס, בלעדיו אין לאנשי הפתח סיכוי לשלוט.
ממה נובע הפיוס?
משילוב אינטרסים של החמאס ושל הפתח, שיהיה בתוקף עד חודש ספטמבר, מסבירים לנו. האינטרס של אבו מאזן הוא להגיע לאו"ם כמי שמייצג את כל העם הפלשתיני, בעת ההכרזה על מדינה. האינטרס של החמאס - לא להישאר מאחור כאשר כל העולם עומד להכיר במדינה הפלשתינית.
אבל האם יש סיכוי לפיוס אמיתי בין החמאס לפתח, והאם באמת ייערכו בחירות כלליות ברצועת עזה וביהודה ושומרון בתוך כשנה?
לא. אין סיכוי. הפערים והאיבה בין הצדדים תהומיים, ואין דרך לגשר עליהם. הבעיות הן כבר בטווח הקצר: מה לעשות עם 300 אנשי כוחות הביטחון של הפתח שגרים ברצועת עזה ומקבלים משכורת גם בלי לעבוד? האם הם יגוייסו למשטרת החמאס? ומה על 1200 אנשי חמאס ששייכים באופן פורמאלי לכוחות הביטחון ביהודה ושומרון? האם יתאפשר להם לעלות על מדים? בספק, ואלה רק סוגיות מהפשוטות שעומדות על הפרק.
בשורה התחתונה, אם מתעמקים בהערכות הפלשתיניות (שתואמות בצורה מופלאה להערכה שהשמיע לפני סיום תפקידו גם ראש השב"כ הישראלי היוצא, יובל דיסקין), אזי נראה כי הפיוס הפלשתיני יתמסמס כבר אחרי חודש ספטמבר, הרבה לפני בחירות פלשתיניות, אך אחרי שהרשות הפלשתינית תזכה להכרה במדינה, שתהיה בשליטתה בגדה המערבית בלבד.
והאם יש סכנה שההכרזה על על מדינה פלשתינית תהיה מלווה, בחודשים הבאים, בגל מתגבר של מעשי טרור ואולי אפילו באינתיפאדה שלישית?
כן, סיכוי לא גבוה, שכן ההנהגות של החמאס ושל הפתח אינן מעוניינות בסיבוב אלים מול ישראל בימים אלה, אבל יש לא מעט גורמים בחברה הפלשתינית, אפילו בשולי התנועות המובילות, שינסו להבעיר את השטח.
האם אבו מאזן נחוש להכריז על מדינה פלשתינית בחודש ספטמבר הקרוב?
קבלו הערכת פנים פלשתינית: הוא נחוש, בהחלט, כי אין לו ברירה. לא מתנהל מו"מ מול ישראל, והוא חייב להכריז על מדינה, אחרת הציבור יידאג לשלוח אותו לפנסיה. ואולם, הכרזה חד צדדית על מדינה אינה משאת נפשו של אבו מאזן. אם ישראל תיזום בחודשים שנותרו עד ספטמבר, מהלך כלשהו, למשל ועידה בינלאומית חדשה לשלום, הוא עשוי לקפוץ על המציאה כדי לרדת מן העץ. ועידה צפויה לדחות את ההכרזה, לפחות עד שימוצו המהלכים בה.
***
תחנה שלישית: כיכר מנרה
עשינו את דרכנו לתחנה השלישית - כיכר מנרה, הסמל הבלתי מעורער של רמאללה. הרחובות הרחבים של העיר, מלאים רכבים של כוחות הביטחון הפלשתיניים השונים. ארצות הברית, שאימנה את הכוחות על אדמת ירדן, ציידה אותם באמצעים מודרניים, ומדינות האיחוד האירופי, שפכו עליהם, ללא ספק, הרבה כסף. הג'יפים של כוחות הביטחון יוקרתיים ובולטים. גם הרכבים של אנשי המוחבראת, המודיעין המסכל, שהיו אמורים להיות מוסווים בשטח. כולם יודעים שאנשי המודיעין נוסעים ברכבי הפאסט הלבנים הרבים, שהתקבלו כתרומה ממשלת גרמניה.
200 מטר לפני כיכר מנרה - החומה החדשה שנבנתה מסביב לבניין המוקטעה שבאחד מאגפיו ההרוסים התמוטט באופן פתאומי המנהיג הפלשתיני יאסר ערפאת, בינואר 2004. הפלשתיני הממוצע ברחוב בטוח עד היום שערפאת הורעל, אבל לא יודע האם להאשים בכך את ישראל או גורם אחר שחפץ בהסתלקותו (עד היום נמצאים גורמים רבים ברשימת המרעילים הפוטנציאלית).
ממש בין המוקטעה לכיכר ממוקמת תחנת המשטרה, שמחלונותיה נזרקו שני חיילי מילואים הישראלים, בארוע הלינץ', שהיה אחד מן הסמלים המצמררים של האינתיפאדה השנייה. עכשיו מוקפת המשטרה בשלטי ענק שבהם מרוחים תצלומי שוטרים מאירי פנים, שמסייעים לבני עמם. ניכר שגם הקמפיין לחיזוק התדמית של המשטרה הפלשתינית הוא בסטייל (ובמימון) אירופאי.
הכיכר עצמה מהממת ביופיה, כמו תמיד. במרכזה פסלי האריות המפורסמים. רוב הישראלים מכירים את כיכר מנרה, עשר דקות מירושלים, רק מן הצילומים בחדשות או כאשר הציצו מתוך רכב צה"לי ממוגן, בימים שבהם העיר הייתה נתונה באחד מהעוצרים הרבים שחוותה, באינתיפאדה הראשונה או השנייה.
עכשיו, אין לשנות העימות כל זכר. העיר תוססת, צעירים חוצים את הכיכר עם אייפון דבוק לאוזן, בזמן שהחלפנים עושים עסקים לצידי הכספומטים. אמהות עם עגלות מטיילות בנחת (בלבוש מערבי לגמרי). לישראלים אסור על-פי צו אלוף פיקוד המרכז, להסתובב במקום הזה, אבל הצלם גלעד קוולרצ'יק ואני מרגישים בטוחים לגמרי בתוך ההמון הפלשתיני.
רק מוחמד נג'יב, העיתונאי הפלשתיני החרוץ שפוגש אותנו (איש המגזין הביטחוני הבינלאומי "ג'יינס") נראה לפתע לחוץ, כמעט היסטרי. מה שמטריד אותו זה שהשארנו את הרכב עומד לצד מדרכה ששפתה צבועה באדום ובלבן. הכיכר שורצת שוטרים במדים כחולים, שמדביקים דו"חות בהתלהבות – הוא מראה לנו. לפתע קלטנו: לפחות מבחינת החניה, החוק והסדר ברחובות, פלשתין נראתה לנו כבר מדינה מתוקנת.
***
מג'דל שאמס - חזרה גנרלית
ואז הגיע יום ראשון, ואיתו ארועי "יום הנכבה", שהוכיחו כי הזרמים בחברה הפלשתינית, שמעוניינים להבעיר את השטח הם חזקים, סוחפים. קלאנדיה השקטה הפכה לשדה קרב. הפוקוס התקשורתי היה כמובן במוקד הפאשלה של צה"ל: מג'דל שאמס.
כאן, דווקא אין מה לחפש אחר תובנות נסתרות. מה שראיתם בטלויזיה- זה מה שהיה בפועל: תקלה חמורה, מקומית, בהיערכות צה"ל. ככלל, צה"ל נערך לא רע לארועי "יום הנכבה", ובעקבות השוק של השבוע האחרון הוא ייערך הרב היותר טוב למהומות (ותהלוכות) שעלולות לפרוץ סביב הכרזת המדינה הפלשתינית בספטמבר. יש סיבה אמיתית לדאגה: כמו ארועי הנכבה החמורים במאי שנת אלפיים, שקדמו בארבעה חודשים לפרוץ האינתיפאדה השנייה, כך ארועי הנכבה השבוע עלולים להיות החזרה הגנרלית לקראת מה שעוד מצפה לנו.
צריפין - החלטות גורליות .png "צילום חיילים ליד הגבול עם סוריה: AP")
בינתיים, בצריפין, הדאגה ניכרת בקרב אלופי המטה הכללי של צה"ל. האלופים התכנסו שם ביום שלישי (באיחור של יום לעומת המתוכנן, עקב ארועי "יום הנכבה") כדי לדון בתכנית הרב שנתית החדשה של צה"ל לחומש שבין 2012 ל-2016. היומיים הראשונים של הסדנא הוקדשו לדיון על ההכרעה הנדרשת בזירות המלחמה השונות. מתחת לפני השטח כבר ממשמשת ובאה מלחמת עולמות בין זרועות האוויר, היבשה והים על חלוקת המשאבים של צה"ל. עוד נשמע על ריקושטים ממנה.
***
צילומים ברמאללה: גלעד קוולרצ'יק
צילום חיילים ליד הגבול עם סוריה: AP
אם אתם חושבים שאתם מבינים מה קרה השבוע ב"יום הנכבה" תחשבו שוב. המצב בשטחים מורכב לא פחות מאשר הפוליטיקה הפנימית בישראל.
נתחיל ברמאללה, ימים ספורים לפני "יום הנכבה", בתחנה הראשונה. הגבר הגבוה והדק, שניצב לצד החומה הכעורה, נושא שם טעון עבור כל ישראלי ופלשתיני: עבד אל קאדר אל חוסייני, כשם סבו, שפיקד על הכוחות הערביים בתבוסה הגדולה.
הסב נהרג כאשר עמד בראש לוחמיו בקרב על לטרון, ב-8 באפריל 1948. הנכד גדל לא רק עם שם כבד, אלא גם בצל האב פייסל, איש אש"פ, שהיה לאחד מבכירי הפוליטיקאים הפלשתינאים. פייסל אל חוסייני מת בשנתו במפתיע בעת היותו בכווית, בבוקר אביבי של שנת 2001, בגיל 61 בלבד. עכשיו, נקרא על שמו איצטדיון הכדורגל של נבחרת פלשתין, שנמצא במרחק נגיעה מקיר הבטון שמפריד בין רמאללה לירושלים.
עבד אל קאדר אל חוסייני בן ה-40, אינו נוטף כריזמה כמו אבותיו, אך הוא חי יום-יום שעה-שעה את העניין הלאומי הפלשתיני. בימים אלה הוא אינו מסתיר את התרגשותו: 63 שנים אחרי שסבו הוביל את הקרב כנגד תכנית החלוקה של האו"ם, שנדחתה על ידי הפלשתינים, סופר אל חוסייני את הימים עד להכרזה הצפויה בחודש ספטמבר על הקמת מדינה פלשתינית, לצד מדינת ישראל. המוסד שבו תולה עבד אל קאדר את כל תקוותיו הוא אותו או"ם.
"אנחנו כמה שבועות לפני יום העצמאות שלנו", אומר עבד אל קאדר אל חוסייני ללא פקפוק. "ניסינו הכל כדי לזכות במדינה. נלחמנו בכם, ניהלנו מאמצים דיפלומטיים בכל העולם וגם משאים ומתנים איתכם, ועכשיו זאת ההזדמנות האחרונה שלנו לממש את זכותנו. לפני שנתיים הראיס שלנו מחמוד עבאס (אבו מאזן) אמר שתוך שנתיים תהיה מדינה פלשתינית, בין אם זה יהיה בהסכם עם ישראל ובין אם באופן חד צדדי. אנשים לא לקחו אותו ברצינות, אבל אני אומר לך ממידע ממקור ראשון שהוא היה רציני לגמרי.
"בשנתיים שעברו, עבאס, ביחד עם ראש הממשלה סלאם פיאד, הצליחו לקדם את הרעיון של מדינה פלשתינית, ולהכין את כל המוסדות הדרושים לה – המשטרה, בתי המשפט, מערכת הבריאות ומוסדות נוספים. נכון, יש לנו עוד הרבה מה לשפר, למשל במערכת החינוך, אבל אין לי ספק שבסך הכל אנחנו בשלים למדינה, וגם האווירה מתאימה".
והציבור הפלשתיני יסתפק במדינה בלי לחזור לערים שבהן גרו רבים לפני ה"נכבה" - כלומר, מדינה בלי חיפה, יפו ועכו? האמירות של אביך לתקשורת הישראלית בעד פשרה טריטוריאלית כבר לפני שנים היו כנות?
"לפי דעתי, יש פה הזדמנות לציבור הפלשתיני להחליט האם לחזור מהתפוצות לאדמות הישנות או לבית הלאומי, שהוא המדינה הפלשתינית.
"עשינו פשרה גדולה, שגם אבי האמין בה, הרבה לפני שהיא הייתה מקובלת בדעת הקהל של שני הצדדים. אני זוכר שדיברתי אתו על הנושא הזה אחרי שהוא השתחרר מחצי שנה של מעצר מנהלי בכלא הישראלי, בשנת 1989. אמרתי לו שהציבור שלנו יתקשה לקבל מדינה בלי יפו וחיפה, והוא ענה לי שמנהיג אמיתי צריך להגיד לעם שלו את מה שנכון עבורו, ולא את מה שהוא רוצה לשמוע. תראה, גבולות 1967 הן לא החלום של שלנו וגם לא החלום שלכם, אבל זו הקו שמקובל על כל העולם, ואי אפשר להתעלם ממנו".
ומה לגבי הר הבית? אחרי ההכרזה תהיה מדינה פלשתינית בלי ריבונות עליו.
"אני מאמין שגם אחרי ההכרזה, הווקף ימשיך לנהל את המקום לדורי דורות על פי נוהלים שמקובלים על כל הצדדים".
אבל אני שאלתי על ריבונות.
"ואני מדבר על סידורים. אני מאמין שהפתרון תלוי בדרך לפיה הר הבית ינוהל ולא בדיבורים על מושגים כמו 'ריבונות'".
בראייתך, המדינה הפלשתינית תצטרך להחזיק צבא?
"לא צריך צבא בשביל להיות מדינה חזקה. אבי הבין כבר אחרי מלחמת סיני בשנת 1956, שהערבים יכולים להפסיד במערכה אבל לנצח במגרש המדיני, ואפילו מלחמת 1967 שהייתה כישלון גדול מבחינה צבאית, הייתה מבחינתנו ניצחון, שפתח לנו לראשונה את הגבולות (אחרי מלחמת ששת הימים פייסל אל חוסייני, שהיה עד אז בלבנון, הסתנן דרך ירדן חזרה לרמאללה, שם הכיר את נדיג'את, אימו של עבד אל קאדר – ע.ר).
"אני מעדיף שיהיו לנו חברות היי טק וכלכלה חזקה, שיהיו חינוך מתקדם ושוויון לנשים – זה חשוב יותר מאשר שנחזיק טנקים ומטוסים".
מה אביך חשב על החמאס ועל הג'יהאד האיסלאמי?
"אבי היה חלק מן ההנהגה הפלשתינית האזרחית. הוא חשב שאסור שהדגל ייפול מידי ההנהגה החילונית, כי אם הדתיים יתפסו אותו, הם יתחזקו, ואז נפסיד כולנו".
לקראת ההכרזה על מדינה פלשתינית, הפתח והחמאס התפייסו וסיכמו על בחירות שייערכו בעוד כשנה. מה יהיו תוצאות הבחירות, במידה שייערכו? האם יש סיכוי שהחמאס ישתלט על יהודה ושומרון כמו שכבר השתלט על רצועת עזה?
"אני לא יכול לחזות תוצאות של בחירות אבל מאמין שתנועת הפתח תנצח", אומר אל חוסייני. "חשוב לזכור שגם בבחירות שנערכו לפני הפיצול בין עזה ליהודה ושומרון, מספר המצביעים עבור הפתח, אם סופרים את פתקי ההצבעה ולא את הנציגים שנבחרו למחוזות השונים, היה הרבה יותר גבוה. אני חושב שההנהגה הפלשתינית בראשות סלאם פיאד עשתה המון בשנים האחרונות כדי לזכות באמון הציבור, וזה יתבטא בתוצאות הבחירות.
איך אתה רואה בעיני רוחך את היחסים בין המדינה הפלשתינית שהולכת ומתקרבת ובין ישראל?
"הרבה תלוי בישראל. היא העלתה את האפשרות למדינה פלשתינית, והיא יכולה לעשות עבודה טובה יותר כדי לעזור לה להצליח. אם אני הייתי יכול להחליט – הייתי רוצה שהיחסים בין ישראל למדינה הפלשתינית יהיו טובים, ויכללו שיתופי פעולה, למשל בתחומי התיירות וההיי טק. ברמאללה מתגוררים הרבה אנשי תוכנה, והם יכולים להועיל מאוד לחברות הטכנולוגיה הישראליות, וזו רק דוגמא אחת איך שיתוף פעולה יכול לעזור לכולנו. יהיה מה שיהיה, אני כבר לא יכול לחכות יותר למדינה שלנו".
***
תחנה שנייה: כוחות הביטחון הפלשתיניים
לא צריך להתבלבל, למרות היותו יורש לאצולת המאבק הפלשתיני, השקפותיו של עבד אל קאדר אל חוסייני מודל 2011 רחוקות מלשקף קונסנזוס פלשתיני.
בחזרה מהחלום למציאות. התחנה השנייה שלנו נמצאת בשכונה יוקרתית של רמאללה, שם השיחה קולחת עם אחד מבכירי מנגנוני הביטחון הפלשתיניים. האיש כן, אינטילגנט, מצוי בפרטים, ויודע לספק הערכות מפוכחות על עתיד הפיוס בין החמאס לפתח, ועל המהלכים של ישראל והרשות הפלשתינית- עד לחודש ספטמבר.
עובדה אחת מתבררת מיד: גם אחרי טקס החתימה על הסכם הפיוס בין הפתח לחמאס בקהיר, האויב הגדול של כוחות הביטחון ברשות הפלשתינית הם אנשי החמאס. זיכרון מעשי האכזריות של אנשי החמאס כלפי אנשי הפתח בעת כיבוש הרצועה במאי 2007, עדיין צרוב בראשם, וכואב. חמאס הוא האויב הבלתי מעורער, ואויבו של האויב - כלומר ישראל – הוא על תקן של ידיד. לא פלא, אם כן, שצה"ל והשב"כ משתפים פעולה עם כוחות הרשות הפלשתינית, מאז שנת 2007 במאבק בחמאס. שיתוף הפעולה הזה נמשך גם אחרי הפיוס, בלעדיו אין לאנשי הפתח סיכוי לשלוט.
ממה נובע הפיוס?
משילוב אינטרסים של החמאס ושל הפתח, שיהיה בתוקף עד חודש ספטמבר, מסבירים לנו. האינטרס של אבו מאזן הוא להגיע לאו"ם כמי שמייצג את כל העם הפלשתיני, בעת ההכרזה על מדינה. האינטרס של החמאס - לא להישאר מאחור כאשר כל העולם עומד להכיר במדינה הפלשתינית.
אבל האם יש סיכוי לפיוס אמיתי בין החמאס לפתח, והאם באמת ייערכו בחירות כלליות ברצועת עזה וביהודה ושומרון בתוך כשנה?
לא. אין סיכוי. הפערים והאיבה בין הצדדים תהומיים, ואין דרך לגשר עליהם. הבעיות הן כבר בטווח הקצר: מה לעשות עם 300 אנשי כוחות הביטחון של הפתח שגרים ברצועת עזה ומקבלים משכורת גם בלי לעבוד? האם הם יגוייסו למשטרת החמאס? ומה על 1200 אנשי חמאס ששייכים באופן פורמאלי לכוחות הביטחון ביהודה ושומרון? האם יתאפשר להם לעלות על מדים? בספק, ואלה רק סוגיות מהפשוטות שעומדות על הפרק.
בשורה התחתונה, אם מתעמקים בהערכות הפלשתיניות (שתואמות בצורה מופלאה להערכה שהשמיע לפני סיום תפקידו גם ראש השב"כ הישראלי היוצא, יובל דיסקין), אזי נראה כי הפיוס הפלשתיני יתמסמס כבר אחרי חודש ספטמבר, הרבה לפני בחירות פלשתיניות, אך אחרי שהרשות הפלשתינית תזכה להכרה במדינה, שתהיה בשליטתה בגדה המערבית בלבד.
והאם יש סכנה שההכרזה על על מדינה פלשתינית תהיה מלווה, בחודשים הבאים, בגל מתגבר של מעשי טרור ואולי אפילו באינתיפאדה שלישית?
כן, סיכוי לא גבוה, שכן ההנהגות של החמאס ושל הפתח אינן מעוניינות בסיבוב אלים מול ישראל בימים אלה, אבל יש לא מעט גורמים בחברה הפלשתינית, אפילו בשולי התנועות המובילות, שינסו להבעיר את השטח.
האם אבו מאזן נחוש להכריז על מדינה פלשתינית בחודש ספטמבר הקרוב?
קבלו הערכת פנים פלשתינית: הוא נחוש, בהחלט, כי אין לו ברירה. לא מתנהל מו"מ מול ישראל, והוא חייב להכריז על מדינה, אחרת הציבור יידאג לשלוח אותו לפנסיה. ואולם, הכרזה חד צדדית על מדינה אינה משאת נפשו של אבו מאזן. אם ישראל תיזום בחודשים שנותרו עד ספטמבר, מהלך כלשהו, למשל ועידה בינלאומית חדשה לשלום, הוא עשוי לקפוץ על המציאה כדי לרדת מן העץ. ועידה צפויה לדחות את ההכרזה, לפחות עד שימוצו המהלכים בה.
***
תחנה שלישית: כיכר מנרה
עשינו את דרכנו לתחנה השלישית - כיכר מנרה, הסמל הבלתי מעורער של רמאללה. הרחובות הרחבים של העיר, מלאים רכבים של כוחות הביטחון הפלשתיניים השונים. ארצות הברית, שאימנה את הכוחות על אדמת ירדן, ציידה אותם באמצעים מודרניים, ומדינות האיחוד האירופי, שפכו עליהם, ללא ספק, הרבה כסף. הג'יפים של כוחות הביטחון יוקרתיים ובולטים. גם הרכבים של אנשי המוחבראת, המודיעין המסכל, שהיו אמורים להיות מוסווים בשטח. כולם יודעים שאנשי המודיעין נוסעים ברכבי הפאסט הלבנים הרבים, שהתקבלו כתרומה ממשלת גרמניה.
200 מטר לפני כיכר מנרה - החומה החדשה שנבנתה מסביב לבניין המוקטעה שבאחד מאגפיו ההרוסים התמוטט באופן פתאומי המנהיג הפלשתיני יאסר ערפאת, בינואר 2004. הפלשתיני הממוצע ברחוב בטוח עד היום שערפאת הורעל, אבל לא יודע האם להאשים בכך את ישראל או גורם אחר שחפץ בהסתלקותו (עד היום נמצאים גורמים רבים ברשימת המרעילים הפוטנציאלית).
ממש בין המוקטעה לכיכר ממוקמת תחנת המשטרה, שמחלונותיה נזרקו שני חיילי מילואים הישראלים, בארוע הלינץ', שהיה אחד מן הסמלים המצמררים של האינתיפאדה השנייה. עכשיו מוקפת המשטרה בשלטי ענק שבהם מרוחים תצלומי שוטרים מאירי פנים, שמסייעים לבני עמם. ניכר שגם הקמפיין לחיזוק התדמית של המשטרה הפלשתינית הוא בסטייל (ובמימון) אירופאי.
הכיכר עצמה מהממת ביופיה, כמו תמיד. במרכזה פסלי האריות המפורסמים. רוב הישראלים מכירים את כיכר מנרה, עשר דקות מירושלים, רק מן הצילומים בחדשות או כאשר הציצו מתוך רכב צה"לי ממוגן, בימים שבהם העיר הייתה נתונה באחד מהעוצרים הרבים שחוותה, באינתיפאדה הראשונה או השנייה.
עכשיו, אין לשנות העימות כל זכר. העיר תוססת, צעירים חוצים את הכיכר עם אייפון דבוק לאוזן, בזמן שהחלפנים עושים עסקים לצידי הכספומטים. אמהות עם עגלות מטיילות בנחת (בלבוש מערבי לגמרי). לישראלים אסור על-פי צו אלוף פיקוד המרכז, להסתובב במקום הזה, אבל הצלם גלעד קוולרצ'יק ואני מרגישים בטוחים לגמרי בתוך ההמון הפלשתיני.
רק מוחמד נג'יב, העיתונאי הפלשתיני החרוץ שפוגש אותנו (איש המגזין הביטחוני הבינלאומי "ג'יינס") נראה לפתע לחוץ, כמעט היסטרי. מה שמטריד אותו זה שהשארנו את הרכב עומד לצד מדרכה ששפתה צבועה באדום ובלבן. הכיכר שורצת שוטרים במדים כחולים, שמדביקים דו"חות בהתלהבות – הוא מראה לנו. לפתע קלטנו: לפחות מבחינת החניה, החוק והסדר ברחובות, פלשתין נראתה לנו כבר מדינה מתוקנת.
***
מג'דל שאמס - חזרה גנרלית
ואז הגיע יום ראשון, ואיתו ארועי "יום הנכבה", שהוכיחו כי הזרמים בחברה הפלשתינית, שמעוניינים להבעיר את השטח הם חזקים, סוחפים. קלאנדיה השקטה הפכה לשדה קרב. הפוקוס התקשורתי היה כמובן במוקד הפאשלה של צה"ל: מג'דל שאמס.
כאן, דווקא אין מה לחפש אחר תובנות נסתרות. מה שראיתם בטלויזיה- זה מה שהיה בפועל: תקלה חמורה, מקומית, בהיערכות צה"ל. ככלל, צה"ל נערך לא רע לארועי "יום הנכבה", ובעקבות השוק של השבוע האחרון הוא ייערך הרב היותר טוב למהומות (ותהלוכות) שעלולות לפרוץ סביב הכרזת המדינה הפלשתינית בספטמבר. יש סיבה אמיתית לדאגה: כמו ארועי הנכבה החמורים במאי שנת אלפיים, שקדמו בארבעה חודשים לפרוץ האינתיפאדה השנייה, כך ארועי הנכבה השבוע עלולים להיות החזרה הגנרלית לקראת מה שעוד מצפה לנו.
צריפין - החלטות גורליות
בינתיים, בצריפין, הדאגה ניכרת בקרב אלופי המטה הכללי של צה"ל. האלופים התכנסו שם ביום שלישי (באיחור של יום לעומת המתוכנן, עקב ארועי "יום הנכבה") כדי לדון בתכנית הרב שנתית החדשה של צה"ל לחומש שבין 2012 ל-2016. היומיים הראשונים של הסדנא הוקדשו לדיון על ההכרעה הנדרשת בזירות המלחמה השונות. מתחת לפני השטח כבר ממשמשת ובאה מלחמת עולמות בין זרועות האוויר, היבשה והים על חלוקת המשאבים של צה"ל. עוד נשמע על ריקושטים ממנה.
***
צילומים ברמאללה: גלעד קוולרצ'יק
צילום חיילים ליד הגבול עם סוריה: AP
