חוזרים לגדוד
מרס 2011, ארבעה קצינים במילואים, אל"מ שרי שאנן, אל"מ אהרון אמויאל, אל"מ שולי לוי ותא"ל יעקב זיגדון, מתייצבים בהתרגשות בגדוד נעוריהם. הם חיפשו את יומן הגדוד, ומצאו ש"חוק שימור הריח" במפי"ק עובד גם אחרי יותר מ-30 שנה
יעקב זיגדון
| 19/05/2011
מימין לשמאל: שולי לוי, רס"ב אסי קצירו, הסמג"ד רועי, בן-לולו, אהרון אמויאל, יעקב זיגדון ושרי שאנן
1975, ארבעה קצינים צעירים שסיימו את קורס הקצינים, פוסעים בצעדים מהוססים ללשכת המג"ד, רב סרן אורי מאור. הארבעה הם גדי כהן, עמית שלג, ישראל הדר ועבדכם הנאמן. ממתינים לראיון, הלבבות פועמים בחוזקה, ואנחנו דרוכים ומתוחים. רצינו, ביקשנו, וקיבלנו את גדוד 411. השאלה הגדולה, ממרום גילו של סג"מ בן 20, הייתה לאיזה סוללה נשובץ?
מרס 2011, ארבע קציני מילואים "מקשישים", מעט מכריסים, מלבינים קמעא, פוסעים מעדנות ללשכת המג"ד. הארבעה הם אל"מ (מיל') שרי שאנן, אל"מ (מיל') אהרון אמויאל, אל"מ (מיל') שולי לוי ושוב, אנוכי – תא"ל (מיל') יעקב זיגדון. הסמג"ד רועי ממתין לנו. אני במתח מסוים. לאחר שיחת חולין קצרה אני מגיע לשאלה שבגינה מאיץ הלב את פעימותיו - האם יומן הגדוד עדיין קיים?
כאן נדרש הסבר קצר: אי אז, בשלהי שנות השבעים של המאה הקודמת, הקמנו ויזמנו את יומן הגדוד. מקום מנוחתו של היומן היה במגורי הקצינים, והוא נועד לתעד את עלילות הגדוד למען הדורות הבאים. אל -חמה, שהפכה לימים לאתר חמת גדר התיירותי, הייתה אז שטח צבאי סגור. באחת השבתות, במסגרת "סיור קו" (ככה נרשם בכרטיס העבודה...), פרצנו אל מתחם המרחצאות הסורי לשעבר, על מנת להשתכשך במימיו החמים. בגדי ים לא היו בנמצא, ולכן עטינו את לבוש אדם לפני נגיסת התפוח. כאשר רק נשקינו על גופינו, תועדנו, חמישה קצינים צעירים, במצלמתו של מסו"ל א', אדם מוסקוביץ'.
מקץ ימים ואולי שבועות (תזכרו, זה היה בעידן הפרה-דיגיטלי), הודבקה ביומן הגדוד תמונה שתיעדה את האירוע. מאן דהוא, כיסה בנייר את פלגי גופינו העליונים ואת פנינו, והשאיר את החלק התחתון חשוף לציבור הרחב. הכיתוב בתחתית התמונה היה: "האם סמלת א' (השם המלא שמור אצל עדי שומן, מ"פ המפקדה) תצליח לזהות מה שייך למי?". למצוא את התמונה 35 שנה אחרי, זה משהו בין לא נעים למביך. לא ברור על מה בדיוק: תוצאות ההשוואה? מה יגידו הצעירים? והנה, אנחנו מגיעים למגורי הקצינים... אנחת רווחה והקלה. הדורות הבאים, שלמענם תיעדנו, לא יודעים ולא מכירים את היומן המדובר. מזל.
בן לולו גם
עכשיו אנחנו כבר במשטח התומ"תים. המראה אותו מראה, והבוץ אותו בוץ. לא הרבה השתנה בעשרות השנים האחרונות. הגדוד חזר מאימון, בדרכו לתעסוקה מבצעית באיזור יהודה ושומרון. אנשי החימוש עסוקים בתיקונים, ואנשי הצוותים בטיפולים.
התומ"ת כמעט ולא השתנה. שכלול פה, חידוש שם, אבל הסך הכול כמעט אותו דבר. הרבה מתיחות פנים עבר הכלי. הרבה גלגולים - בעיקר בשם: 'רוכב', 'דוהר', 'דורס' ועוד היד נטויה. בסופו של יום זוהי כמעט אותה גברת ואפילו בלי שינוי משמעותי של האדרת. בן לולו, הרס"ר המיתולוגי של הגדוד, שהצטרף אלינו, צבעוני יותר בשפתו, כשהוא מגדיר את הגברת כ"זקנה עם חוטיני".
הייתי סקרן לראות את ה"חוטיני" של התומ"ת. שאלתי את עצמי האם בעידן מערכת השליטה והבקרה "שדר חם" וכל שכלולי התקשורת למיניהם, הסתיימה דרכו של ה-"ח-10", החוט המיושן והמסורבל, שקישר בין התומ"תים למפי"ק? הלכתי לחלק האחורי של אחד התומ"תים, ושם עדיין מוצבת בשיא תפארתה הגלגלת שעליה מלופף ה-"ח-10", שבעיניי הוא מיתולוגי לא פחות מבן לולו. אכן, הזקנה נשארה עם החוטיני.
העיקר, גם הריח לא השתנה. נכנסנו למפי"ק הסוללתי, חיפשנו את לוח הארטילריה, ולא מצאנו. מפת המצב קיימת והוראות הקתמ"ר נשארו בקלסר, שהחליף צבעו מאדום לצבעוני. מכשירי הקשר דומים, וכיום יש גם מחשבים, אבל הדבר הקבוע שלא נס ליחו - הוא ריחו של המפי"ק. מאות שעות האזנה ותנומות בזוויות משתנות, צרבו בתודעה של כל אחד מאתנו את מכת הריח שחוטף כל מי שמכניס את ראשו פנימה: ריח שהוא תערובת של חומרים מלאכותיים וטבעיים, מורכב מנוסחה שלא נכתבה מעולם, אבל התוצאה היא זהה גם אחרי עשרות שנים. חוק שימור הריח עובד.
1975, ארבעה קצינים צעירים שסיימו את קורס הקצינים, פוסעים בצעדים מהוססים ללשכת המג"ד, רב סרן אורי מאור. הארבעה הם גדי כהן, עמית שלג, ישראל הדר ועבדכם הנאמן. ממתינים לראיון, הלבבות פועמים בחוזקה, ואנחנו דרוכים ומתוחים. רצינו, ביקשנו, וקיבלנו את גדוד 411. השאלה הגדולה, ממרום גילו של סג"מ בן 20, הייתה לאיזה סוללה נשובץ?
מרס 2011, ארבע קציני מילואים "מקשישים", מעט מכריסים, מלבינים קמעא, פוסעים מעדנות ללשכת המג"ד. הארבעה הם אל"מ (מיל') שרי שאנן, אל"מ (מיל') אהרון אמויאל, אל"מ (מיל') שולי לוי ושוב, אנוכי – תא"ל (מיל') יעקב זיגדון. הסמג"ד רועי ממתין לנו. אני במתח מסוים. לאחר שיחת חולין קצרה אני מגיע לשאלה שבגינה מאיץ הלב את פעימותיו - האם יומן הגדוד עדיין קיים?
כאן נדרש הסבר קצר: אי אז, בשלהי שנות השבעים של המאה הקודמת, הקמנו ויזמנו את יומן הגדוד. מקום מנוחתו של היומן היה במגורי הקצינים, והוא נועד לתעד את עלילות הגדוד למען הדורות הבאים. אל -חמה, שהפכה לימים לאתר חמת גדר התיירותי, הייתה אז שטח צבאי סגור. באחת השבתות, במסגרת "סיור קו" (ככה נרשם בכרטיס העבודה...), פרצנו אל מתחם המרחצאות הסורי לשעבר, על מנת להשתכשך במימיו החמים. בגדי ים לא היו בנמצא, ולכן עטינו את לבוש אדם לפני נגיסת התפוח. כאשר רק נשקינו על גופינו, תועדנו, חמישה קצינים צעירים, במצלמתו של מסו"ל א', אדם מוסקוביץ'.
מקץ ימים ואולי שבועות (תזכרו, זה היה בעידן הפרה-דיגיטלי), הודבקה ביומן הגדוד תמונה שתיעדה את האירוע. מאן דהוא, כיסה בנייר את פלגי גופינו העליונים ואת פנינו, והשאיר את החלק התחתון חשוף לציבור הרחב. הכיתוב בתחתית התמונה היה: "האם סמלת א' (השם המלא שמור אצל עדי שומן, מ"פ המפקדה) תצליח לזהות מה שייך למי?". למצוא את התמונה 35 שנה אחרי, זה משהו בין לא נעים למביך. לא ברור על מה בדיוק: תוצאות ההשוואה? מה יגידו הצעירים? והנה, אנחנו מגיעים למגורי הקצינים... אנחת רווחה והקלה. הדורות הבאים, שלמענם תיעדנו, לא יודעים ולא מכירים את היומן המדובר. מזל.
בן לולו גם
עכשיו אנחנו כבר במשטח התומ"תים. המראה אותו מראה, והבוץ אותו בוץ. לא הרבה השתנה בעשרות השנים האחרונות. הגדוד חזר מאימון, בדרכו לתעסוקה מבצעית באיזור יהודה ושומרון. אנשי החימוש עסוקים בתיקונים, ואנשי הצוותים בטיפולים.
התומ"ת כמעט ולא השתנה. שכלול פה, חידוש שם, אבל הסך הכול כמעט אותו דבר. הרבה מתיחות פנים עבר הכלי. הרבה גלגולים - בעיקר בשם: 'רוכב', 'דוהר', 'דורס' ועוד היד נטויה. בסופו של יום זוהי כמעט אותה גברת ואפילו בלי שינוי משמעותי של האדרת. בן לולו, הרס"ר המיתולוגי של הגדוד, שהצטרף אלינו, צבעוני יותר בשפתו, כשהוא מגדיר את הגברת כ"זקנה עם חוטיני".
הייתי סקרן לראות את ה"חוטיני" של התומ"ת. שאלתי את עצמי האם בעידן מערכת השליטה והבקרה "שדר חם" וכל שכלולי התקשורת למיניהם, הסתיימה דרכו של ה-"ח-10", החוט המיושן והמסורבל, שקישר בין התומ"תים למפי"ק? הלכתי לחלק האחורי של אחד התומ"תים, ושם עדיין מוצבת בשיא תפארתה הגלגלת שעליה מלופף ה-"ח-10", שבעיניי הוא מיתולוגי לא פחות מבן לולו. אכן, הזקנה נשארה עם החוטיני.
העיקר, גם הריח לא השתנה. נכנסנו למפי"ק הסוללתי, חיפשנו את לוח הארטילריה, ולא מצאנו. מפת המצב קיימת והוראות הקתמ"ר נשארו בקלסר, שהחליף צבעו מאדום לצבעוני. מכשירי הקשר דומים, וכיום יש גם מחשבים, אבל הדבר הקבוע שלא נס ליחו - הוא ריחו של המפי"ק. מאות שעות האזנה ותנומות בזוויות משתנות, צרבו בתודעה של כל אחד מאתנו את מכת הריח שחוטף כל מי שמכניס את ראשו פנימה: ריח שהוא תערובת של חומרים מלאכותיים וטבעיים, מורכב מנוסחה שלא נכתבה מעולם, אבל התוצאה היא זהה גם אחרי עשרות שנים. חוק שימור הריח עובד.
