"האויב הכי גדול הוא הבדידות והשקיעה בשכול"
בראיון ליום הזיכרון מדבר יושב ראש "יד לבנים", אלי בן שם, על השינויים שחלו בארגון בשנים האחרונות, ועל הרצון להנחיל לנוער של היום את מורשת הבנים שנפלו
Moriya Ben-Yosef
| 19/05/2011
![](/sites/default/files/styles/slideshow_large/public/benshem_site_0.jpg.webp?itok=X14K8CUr "יושב ראש "יד לבנים", אלי בן שם")
יושב ראש "יד לבנים", אלי בן שם
בכל ימות השנה עסוק אלי בן שם בקשר יומיומי עם אלפים מבני המשפחות השכולות בישראל. הטלפון שלו אינו מפסיק לצלצל. על הקו, תמיד, בכל שעות היממה, בני משפחות שכולות שנזקקים לסיוע, או פעילים בארגון שעסוקים בעשייה יומיומית.
לקראת יום הזיכרון השנתי לחללי מערכות ישראל ניכרת המועקה גם על פניו של יו"ר ארגון יד לבנים. האסון הפרטי של בן שם, נפילתו של הבן קובי ז"ל באסון המסוקים בפברואר 1997, נותן את אותותיו אפילו על האיש הנמרץ. אפשר להבין מדוע. בן שם צריך למצוא מספיק אנרגיה גם כדי להחזיק את עצמו, וגם כדי לשמור על הקשר עם בני המשפחות השכולות, שנזקקים למילה תומכת ממנו ביום זה יותר מאשר בשאר ימות השנה.
"האויב הכי גדול שלנו הוא הבדידות והשקיעה בשכול ובאבל", אומר בן שם. "לכן רבים מאיתנו מעדיפים למצוא לעצמם עיסוקים מסביב לשעון במשך מרבית ימות השנה, אבל לקראת יום הזיכרון המשימה הופכת קשה פי כמה. הזכרונות מילדינו המתים מציפים אותנו שוב ושוב. לפעמים אני רוצה לצבוט את עצמי, לקוות שאתעורר מתוך סיוט חסר כל קשר למציאות, אבל מהר מאוד אני מבין שהסיוט הוא אמיתי, ושאין סיכוי שבני יחזור אליי.
"דור האחים ממלחמת ששת הימים ויום כיפור מדברים על כך שבאיזשהו מקום שכחו אותם", ממשיך בן שם. "המסר שאני מנסה להעביר להורים הוא שעם כל הכאב, אנחנו חייבים להמשיך הלאה ולחיות. כארגון אנחנו דואגים להוציא בני משפחות שכולות לנופשונים, לבילויים ולהצגות תיאטרון, ואפילו למופעי סטנד-אפ. אנחנו מקיימים פעילויות פנאי וחוגים, חשוב לנו שתהיה פעילות ענפה ושבתי 'יד לבנים' לא היו 'פילים לבנים' אלא מועדונים פעילים.
"במשך חמש השנים האחרונות מתחוללת מהפכה גדולה בטיפול במשפחות השכולות", ממשיך יושב ראש ארגון 'יד לבנים' את דבריו בראיון המיוחד לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
"בעבר היו בירוקרטיה מאוד מסורבלת וטיפול כושל, ובנוסף לכך, המשפחות נאלצו להתמודד עם 'מבחן הכנסה', שבמסגרתו היה עליהם לעבור חקירות כלכליות כתנאי לקבלת סיוע. כיום, ההורים מקבלים תגמול שניתן לחיות איתו בכבוד, ללא מבחן. אגף השיקום במשרד הביטחון פוצל ביוזמה משותפת של ארגון 'יד לבנים' ושל מנכ"ל משרד הביטחון לשעבר, עמוס ירון. במסגרת השינוי, הוקם אגף שמתמקצע בטיפול במשפחות שכולות, במקום 'אגף השיקום' שטיפל בעבר גם במשפחות השכולות וגם בנכי צה"ל. כיום, לטובת הטיפול בנכי צה"ל יש אגף נפרד.
"בעבר ארגון 'יד לבנים' התעסק בעיקר בצד של ההנצחה ופחות בצד המעשי והטיפולי. כשהגעתי לארגון, כשנתיים לאחר אסון המסוקים, האמנתי שצריך לשנות את זה. קבוצה של הורים מאסון המסוקים, החליטה להרים את הכפפה, והרבה הורים החלו להיות פעילים ואף מונו לראשי סניפים, זו הייתה נקודת מפנה בארגון".
מהם הקשיים המרכזיים בהם אתם נתקלים?
"היום אנחנו רואים שיש קבוצה גדולה של הורים מדור מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור, שהולכים ומזדקנים. 70 אחוז מחברי הארגון הם בשנות ה-80 ושנות ה-70 המאוחרות לחייהם. רבים מהם נזקקים לטיפול מיוחד, אנחנו בודקים כל העת דרכים להתמודד עם המצב, מהו הטיפול הנכון והמתאים ביותר וכיצד ניתן להקל עליהם, בסיוע משרד הביטחון ומתנדבים מקרבנו".
איזה יעדים אתם מציבים לעתיד?
"מאוד בוער בעצמותינו הצורך לשמר את מורשת הבנים שנפלו, לדאוג לכך שלא יימשך המצב שקיים כיום, שבמסגרתו מרבית הנוער אינו יודע כמעט מאומה על מערכות ישראל. שינינו את הקונספט, ומבתי אזכרה לנופלים הפכנו את בתי 'יד לבנים' למרכזים תוססים, שכוללים ספריות, חוגי מוזיקה, מחול ועוד. בכך אנו מנסים לפנות לצעירים ולנוער. אנחנו רוצים שהילדים האלה יהיו כמו הילדים שלנו 'יפי הבלורית והתואר' ויתחנכו על ערכים של שירות ותרומה.
"אני מאמין שיש קשר ישיר בין התרופפות הערכים ובין השתמטות מצה"ל, שהפכה ממש למכת מדינה. השאיפה הגדולה של חלק גדול מבני הנוער כיום היא להיות כוכבים בתוכניות ריאליטי בטלביזיה ולא לוחמים ביחידות מובחרות. אנחנו נאבקים בכך, ובונים ביחד עם משרד החינוך, משרד הביטחון וצה"ל תוכניות חינוכיות, חלקן כבר פועלות כפיילוט בארבעה מחוזות של משרד החינוך".
אתם מרגישים שישנה היענות מצד הציבור?
"ישנה המון אמפטיה למשפחת השכול, זו פרה קדושה, ואני מאמין כי התפקיד שלנו במסגרת הקונצנזוס שממנו אנחנו נהנים, הוא לאחד את כל חלקי העם. כל אירוע וכל חייל שנהרג מחזיר אותנו למקרה הפרטי שלנו, לכן מאוד חשוב לנו שיהיו כיוון וערכים, ושהמדינה תתקדם לעתיד טוב יותר. כך יובטח שמותם של ילדינו לא היה לשווא".
בכל ימות השנה עסוק אלי בן שם בקשר יומיומי עם אלפים מבני המשפחות השכולות בישראל. הטלפון שלו אינו מפסיק לצלצל. על הקו, תמיד, בכל שעות היממה, בני משפחות שכולות שנזקקים לסיוע, או פעילים בארגון שעסוקים בעשייה יומיומית.
לקראת יום הזיכרון השנתי לחללי מערכות ישראל ניכרת המועקה גם על פניו של יו"ר ארגון יד לבנים. האסון הפרטי של בן שם, נפילתו של הבן קובי ז"ל באסון המסוקים בפברואר 1997, נותן את אותותיו אפילו על האיש הנמרץ. אפשר להבין מדוע. בן שם צריך למצוא מספיק אנרגיה גם כדי להחזיק את עצמו, וגם כדי לשמור על הקשר עם בני המשפחות השכולות, שנזקקים למילה תומכת ממנו ביום זה יותר מאשר בשאר ימות השנה.
"האויב הכי גדול שלנו הוא הבדידות והשקיעה בשכול ובאבל", אומר בן שם. "לכן רבים מאיתנו מעדיפים למצוא לעצמם עיסוקים מסביב לשעון במשך מרבית ימות השנה, אבל לקראת יום הזיכרון המשימה הופכת קשה פי כמה. הזכרונות מילדינו המתים מציפים אותנו שוב ושוב. לפעמים אני רוצה לצבוט את עצמי, לקוות שאתעורר מתוך סיוט חסר כל קשר למציאות, אבל מהר מאוד אני מבין שהסיוט הוא אמיתי, ושאין סיכוי שבני יחזור אליי.
"דור האחים ממלחמת ששת הימים ויום כיפור מדברים על כך שבאיזשהו מקום שכחו אותם", ממשיך בן שם. "המסר שאני מנסה להעביר להורים הוא שעם כל הכאב, אנחנו חייבים להמשיך הלאה ולחיות. כארגון אנחנו דואגים להוציא בני משפחות שכולות לנופשונים, לבילויים ולהצגות תיאטרון, ואפילו למופעי סטנד-אפ. אנחנו מקיימים פעילויות פנאי וחוגים, חשוב לנו שתהיה פעילות ענפה ושבתי 'יד לבנים' לא היו 'פילים לבנים' אלא מועדונים פעילים.
"במשך חמש השנים האחרונות מתחוללת מהפכה גדולה בטיפול במשפחות השכולות", ממשיך יושב ראש ארגון 'יד לבנים' את דבריו בראיון המיוחד לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
"בעבר היו בירוקרטיה מאוד מסורבלת וטיפול כושל, ובנוסף לכך, המשפחות נאלצו להתמודד עם 'מבחן הכנסה', שבמסגרתו היה עליהם לעבור חקירות כלכליות כתנאי לקבלת סיוע. כיום, ההורים מקבלים תגמול שניתן לחיות איתו בכבוד, ללא מבחן. אגף השיקום במשרד הביטחון פוצל ביוזמה משותפת של ארגון 'יד לבנים' ושל מנכ"ל משרד הביטחון לשעבר, עמוס ירון. במסגרת השינוי, הוקם אגף שמתמקצע בטיפול במשפחות שכולות, במקום 'אגף השיקום' שטיפל בעבר גם במשפחות השכולות וגם בנכי צה"ל. כיום, לטובת הטיפול בנכי צה"ל יש אגף נפרד.
"בעבר ארגון 'יד לבנים' התעסק בעיקר בצד של ההנצחה ופחות בצד המעשי והטיפולי. כשהגעתי לארגון, כשנתיים לאחר אסון המסוקים, האמנתי שצריך לשנות את זה. קבוצה של הורים מאסון המסוקים, החליטה להרים את הכפפה, והרבה הורים החלו להיות פעילים ואף מונו לראשי סניפים, זו הייתה נקודת מפנה בארגון".
מהם הקשיים המרכזיים בהם אתם נתקלים?
"היום אנחנו רואים שיש קבוצה גדולה של הורים מדור מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור, שהולכים ומזדקנים. 70 אחוז מחברי הארגון הם בשנות ה-80 ושנות ה-70 המאוחרות לחייהם. רבים מהם נזקקים לטיפול מיוחד, אנחנו בודקים כל העת דרכים להתמודד עם המצב, מהו הטיפול הנכון והמתאים ביותר וכיצד ניתן להקל עליהם, בסיוע משרד הביטחון ומתנדבים מקרבנו".
איזה יעדים אתם מציבים לעתיד?
"מאוד בוער בעצמותינו הצורך לשמר את מורשת הבנים שנפלו, לדאוג לכך שלא יימשך המצב שקיים כיום, שבמסגרתו מרבית הנוער אינו יודע כמעט מאומה על מערכות ישראל. שינינו את הקונספט, ומבתי אזכרה לנופלים הפכנו את בתי 'יד לבנים' למרכזים תוססים, שכוללים ספריות, חוגי מוזיקה, מחול ועוד. בכך אנו מנסים לפנות לצעירים ולנוער. אנחנו רוצים שהילדים האלה יהיו כמו הילדים שלנו 'יפי הבלורית והתואר' ויתחנכו על ערכים של שירות ותרומה.
"אני מאמין שיש קשר ישיר בין התרופפות הערכים ובין השתמטות מצה"ל, שהפכה ממש למכת מדינה. השאיפה הגדולה של חלק גדול מבני הנוער כיום היא להיות כוכבים בתוכניות ריאליטי בטלביזיה ולא לוחמים ביחידות מובחרות. אנחנו נאבקים בכך, ובונים ביחד עם משרד החינוך, משרד הביטחון וצה"ל תוכניות חינוכיות, חלקן כבר פועלות כפיילוט בארבעה מחוזות של משרד החינוך".
אתם מרגישים שישנה היענות מצד הציבור?
"ישנה המון אמפטיה למשפחת השכול, זו פרה קדושה, ואני מאמין כי התפקיד שלנו במסגרת הקונצנזוס שממנו אנחנו נהנים, הוא לאחד את כל חלקי העם. כל אירוע וכל חייל שנהרג מחזיר אותנו למקרה הפרטי שלנו, לכן מאוד חשוב לנו שיהיו כיוון וערכים, ושהמדינה תתקדם לעתיד טוב יותר. כך יובטח שמותם של ילדינו לא היה לשווא".
