"הטכנולוגיה היא אתגר משמעותי לצנזורה"
"להדלפות באתר ויקיליקס פוטנציאל אדיר לפגיעה בביטחון וביחסי החוץ של של מדינות רבות, ולא רק של ארצות-הברית", אומרת אל"מ סימה וואקנין- גיל, הצנזורית הראשית. ומודה שעם התפתחות הטכנולוגיה שמירת הסודות של המדינה תהיה קשה יותר ויותר
עמיר רפפורט
| 19/05/2011
אל"מ סימה וואקנין (צילום: מאיר אזולאי)
"אני מרחמת על מי שצריך להתמודד עם שמירת סודותיה של ארצות הברית", אומרת אל"מ סימה וואקנין-גיל, הצנזורית הראשית בישראל.
הרקע לדבריה הוא, כמובן, שיטפון המסמכים הסודיים, הנחשפים באתר ויקיליקס.
"אני חושבת שנעשתה פעולה שיש לה פוטנציאל אדיר לפגיעה בביטחון וביחסי החוץ של של מדינות רבות, ולא רק ארצות הברית. המסמכים מסכנים גם את ביטחונם של פרטים מסויימים וגם את יכולת המשילות ארצות הברית. אני באמת לא מקנאה במי שצריך להתמודד עם זה".
חשיפת המסמכים הסבה נזק ביטחוני משמעותי גם לישראל?
"לא שאני יודעת. אולי יש כאלה בישראל שחושבים שהנזק הוא משמעותי, אבל אני לא יודעת על כך".
הראיון עם הצנזורית הצבאית הראשית, אל"מ וואקנין-גיל, נערך הרבה לפני שאתר ויקיליקס סיים לחשוף את כל 260 אלף המסמכים שהעניק לו בנדיבות רב"ט בראדלי מאנינג. בלשכת הצנזור הראשי בישראל, בקומה גבוהה של בניין משרדים אזרחי, המשקיף על מחנה המטה הכללי של צה"ל, הקריה, בלב תל אביב, לא ניכרה תכונה מיוחדת. ממילא, גם אם ההדלפות הבלתי פוסקות בויקיליקס מסבות נזק משמעותי לישראל, במקרה הזה קצרה ידה של הצנזורה מלהושיע. אין לה שום סמכות מול אתר כמו ויקיליקס. סמכותה היא רק מול כלי תקשורת או עיתונאים שמרכז פעילותם נמצא בישראל.
מקרה כמו ויקיליקס יכול לקרותב ארץ?
"בעיקרון כן, אבל נחלק את התשובה לשניים. האם ארוע כמו בראד מאניניג יכול לקרות? בהחלט כן. יכול אדם, שדרכו עוברים חומרים רבים, להחליט שהוא לוקח אותם ומוציא החוצה. אפילו היה לנו מקרה דומה, בזעיר אנפין, עם החיילת ענת קם, ששירתה בלשכת אלוף פיקוד המרכז.
"אך האם מקרה כמו ג'וליאן אסאנג', מייסד ויקיליקס, יכול לקרות? אני חושבת שכלי התקשורת הממוסדת בישראל לא יעיזו ערכית ומוסרית לעשות דבר דומה. הארוע של אסאנג' הוא בעיניי אנארכיסטי. אני מנסה לחשוב מה הלוגיקה לפרסם את כל המסמכים שהגיעו אליו בכל נושא, בלי שום מיפוי, בלי שום סינון ובלי העברת מסר עיתונאי מלווה, ואני לא יכולה להבין אלא אם כל המטרה היא לחשוף את ערוותם של מנהיגים בעולם. גם אם נניח שאת זה הוא השיג, אני עדיין לא רואה פה את האלמנט העיתונאי".
הצנזורה הצבאית בישראל - "הסדר יחיד במינו בעולם"
אל"מ סימה וואקנין-גיל מכהנת כצנזורית הראשית בישראל מזה כחמש שנים. היא בת 45, אם לשניים, ילידת ישוב העולים קריית-ים שמצפון לחיפה. שם משפחת נעוריה של אימה הוא פרדו, ואם נוברים מספיק דורות לאחור ליהדות ספרד, כנראה שניתן למצוא קרבת משפחה בינה ובין ראש המוסד החדש של ישראל, תמיר פרדו.
וואקנין-גיל עשתה את מרבית שירותה הצבאי בתפקידי מחקר ומודיעין למבצעים בלהק המודיעין של חיל האוויר. הצנזורה, שבראשה היא עומדת כיום, מונה בסך הכל 35 צנזורים, חלקם אזרחים וחלקם לובשי מדים. תפקידם הוא למנוע פרסום מידע שייפגווע בביטחון המדינה ושמקורו בין השאר בארגוני הביטחון, שבהם פועלות ממילא מחלקות של ביטחון מידע, שאמורות למנוע דליפה של חומר מסווג, שפירסומו עלול לגרום נזק. אחד מהגופים האלה הוא מחלקת ביטחון המידע של צה"ל.
האם חומר כמו זה שהתפרסם בויקיליקס היה נפסל במידה שהיה דולף לתקשורת, ומגיע לאישור הצנזורה בישראל?
"אם הייתי יודעת להוכיח שפרסום כזה יגרום פגיעה בביטחון המדינה או בקשרי חוץ של ישראל או שסוכן מודיעין שלנו עלול להיפגע בגללו במקום כלשהו – הייתי פוסלת", עונה אל"מ ואקנין-גיל. "אבל אם מדובר במסמכים שחושפים כינויים מעליבים שהדביק בכיר אחד לאחר, או כאלה שהיו עלולים לפגוע רק בתדמית - לא הייתי פוסלת. יש סיכוי סביר שחלק מהמסמכים היו מאושרים במלואים או בחלקם אם היו מגיעים לאישור הצנזורה. ייתכן שחלקם היו נפסלים או מעוכבים, אבל לא הייתה מתבצעת פסילה גורפת של כלל המסמכים".
כאן המקום להבין איך באמת פועלת הצנזורה בישראל. מאין היא שואבת את סמכותה ומה בסיס כוחה.
"המנגנון שקיים בישראל מאוד ייחודי, זה ברור לכולם. בשום מקום בעולם המערבי -דמוקרטי אין צנזורה, לא כיישות ציבורית ולא כמנגנון מחייב. הצנזורה בישראל היא תוצר של המנדט הבריטי שהשאיר את המורשת שלו. הצנזורה שואבת את סמכותה מתוקף תקנות ההגנה לשעת חרום משנת 1945. סעיפי התקנות, למעשה, מקנים לצנזורה במדינת ישראל סמכות כמעט דרקונית. הצנזורה יכולה לבצע דברים שכצנזור ראשי אני אומרת שלא נכון ולא יאה שיבוצעו בעידן הנוכחי. למשל, הצנזורה יכולה להביא לחסימה או סגירה מלאה של כלי תקשורת, היא יכולה לחפש בכליו של אדם ולהביא למעצרו, ואפילו לבחון יבוא ספרים למדינה.
"למרות הסמכויות הדרקוניות, כבר מקום המדינה היה ברור שלא ראוי שמדינה שמתהדרת בכינוי 'דמוקרטיה ליברלית' תישאר עם המנגנון המנדטורי, ולכן בפועל אנחנו לא נשענים על תקנות ההגנה. לכאורה, יש לנו פטיש, שאנחנו לא משתמשים בו. ביום-יום אנחנו עובדים עם איזמל מנתחים.
"הבסיס המשפטי שלאורו עובדת הצנזורה הוא הסכם הבנות שנחתם בין שר הביטחון ובין עורכי כלי התקשורת. בסיסו של ההסכם בהנחה שאנחנו פועלים יחד מתוך אינטרס הדדי. תפקיד הצנזורה לשמור על הביטחון ואילו העיתונאים עושים את עבודתם באופן חופשי למדי ולא רוצים לפגוע בביטחון המדינה. בהתאם להסכם ולתקנות, כלי התקשורת מעבירים מראש לבדיקת הצנזורה פרסומים בשורה של נושאים רלוונטיים, והצנזורה פוסלת לפרסום רק פרטים שיש ביכולתה להוכי כי קרוב לוודאי שהם פוגעים בביטחון המדינה. אם כלי תקשורת שחתום על ההסכם עובר על הוראות הצנזורה לא ננקטים נגדו הליכים פליליים אלא מוטלים עליו קנסות ועונשים בהליך של בוררות משותפת. הנוסח האחרון של הסכם ההבנות בין הצנזורה ובין כלי התקשורת בישראל נחתם בשנת 1996, כאשר שר הביטחון היה שמעון פרס".
יש ניגוד עניינים מובנה בין התקשורת בישראל ובין הצנזורה.
"כל נוסח שנחתם מאז קום המדינה גרע מסמכויות הצנזור ומערכת הביטחון, ותרם לחופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת, וכצנזור אני שוב אומרת - טוב שכך. כיום, אנחנו נמצאים במקום שבו היכולת של הצנזור לפגוע בזכות הציבור לדעת מתוחמת למבחן משפטי מאוד נוקשה שקובע, על פי פסיקת בג"צ, כי יש מקום לפסילה רק אם קיימת ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה. אני חשה שגם אם יש פגיעה בחופש הביטוי היא מאוד מידתית וומאוד ממוקדת.
"דבר נוסף שחשוב להבין הוא, שלמרות שאני קצינה בצה"ל ולובשת מדים, הצנזור בישראל ממונה ישירות על- ידי שר הביטחון. ומרגע שהוא ממונה - שיקול הדעת המקצועי שלו אינו כפוף לאף אחד. יש רק גוף אחד שיכול לשנות החלטה של הצנזור, וזה בג"צ, בדרך כלל בהרכב של שלושה שופטים. כאשר יש חילוקי דעות בין הצנזורה ובין כלי תקשורת מסויים, מגדיר הסכם ההבנות כי ניתן להביא את המחלוקת לדיון גם בפני ועדה מיוחדת. מדובר ב'וועדת השלושה' שכיום היא בראשות השופט העליון לשעבר מישאל חשין. חברים בה גם נציג אחד ממערכת הביטחון ונציג אחד של התקשורת הישראלית, לא מכלי התקשורת שעניינו עומד על הפרק. בחמש השנים שאני בתפקיד הגענו לדיונים בפני 'ועדת השלושה' רק חמש פעמים, פעמיים ביוזמתי ושלוש פעמים ביוזמת התקשורת. מתוך חמשת המקרים, פעמיים היו באותו נושא, שלא ניתן לדבר עליו. לדיונים בבג"צ הגענו במשך התקופה הזו רק פעמיים.
"אני לא רוצה לצייר תמונה ורודה, אבל רוב המחלוקות בין הצנזורה לתקשורת נפתרות בהידברות. הצנזורה, לדעתי, יכולה לפעול רק במקומות שבהם יש חוקי משחק ברורים, הסכמות הדדיות וערכים משותפים. אם השלושה האלה נשברים או נחצים, היא לא תוכל לעשות את עבודתה. לראיה, 30 אלף צנזורים שפועלים בסין אינם מצליחים להשתלט על הדברים שהם רוצים, ואילו בישראל 35 צנזורים מספיקים, כי המהות שלנו היא המתקדות בסודות הליבה ואילו העיתונאים הישראליים וכלי התקשורת מאוד מאוד אחראים.
"לשם הדוגמא, כשאני מנהלת דו-שיח עם אלכס פישמן, הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות", או מול רוני דניאל ואילנה דיין מערוץ 2 בטלביזיה, הם מבינים לעומק את הדברים, וזה מקל יחסית את עבודת הצנזור. מצד שני, בגלל שאנחנו מידתיים זה מקל עליהם את העבודה. הם יודעים מראש מה אין טעם להגיש לאישור הצנזורה, כי זה צפוי להיפסל, ואיך לסגנן דברים כך שיעברו צנזורה, כלומר איך לכתוב אותם בצורה מסויימת שהצנזור יוכל לאשר, כמו לייחס פרסומים ל'מקורות זרים'. דרך אגב, אין דבר כזה 'על פי מקורות זרים' בלי שבאמת יהיו מקורות זרים. חייבים להיות מקורות זרים מוכחים כדי שיאושר פרסום כלשהו המתבסס על כך.
"ככלל, הכלי החזק שלנו הם יחסי עבודה תקינים עם כלי התקשורת והעורכים. יש גמישות. אני אשמע הצד של העיתונאי ואנסה להבין את הלוגיקה שלו. היה מקרה של כתב שבא עם מידע מודיעיני רגיש מאוד, אבל היה לו טיעון לשיח ציבורי מאוד כבד. לטובת הפרסום הלכנו עד לראש אגף המודיעין בצה"ל וניסחנו ביחד עמו את הכתבה כך שהמקור לא ייפגע. היו גם מקרים שפניתי לעורכי עיתונים, ואמרתי להם שלפי הכללים איני יכולה לפסול מידע מסוים שהם עמדו לפרסם, אבל יש גורמים במערכת הביטחון שסבורים כי הפרסום יכול להזיק. העורכים הפעילו שיקול דעת נוסף, מעבר לשיקולי הצנזור, והחליטו שלא לפרסם את המידע".
כתבים זרים העובדים בישראל כפופים לצנזורה כמו כל התקשורת הישראלית?
בהחלט. כל כתב חותם על מסמך הסכמה להגיש חומר לצנזורה עם תחילת תפקידו. עם הזמן הם לומדים מה להגיש ומה לא. כתבי רשת 'אלערביה' או 'אלג'זירה' מקבלים אצלנו את אותו יחס כמו כתב רשת'פוקס' האמריקאית. כולם צריכים לשמור על החוק. כתב שעלול לפגוע בביטחון ישראל מטופל בהתאם. כל הכתבים הזרים מחוייבים בהגשת החומר לצנזורה, והם עושים את זה במקרים הרלוונטיים".
הכספת הסודית
מאחורי מכתבתה של אל"מ סימה וואקנין-גיל ניצבת כספת, שבה נשמרות כתבות שהוגשו לאישר הצנזורה, ונפסלו מתחילתן ועד סופן.
כמה סודות גדולים יש בכספת?
"הכספת לא ריקה אבל יש בה רק חמישה סיפורים שנפסלו לגמרי. זה לא מעליב את התקשורת שהמספר נמוך, אלא להפך – דווקא מעיד על חוזקה. הא מעיד על כך התקשורת בישראל היא מבין החופשיות בעולם למרות קיומה של הצנזורה, ויש אף כאלה שאומרים - בזכות קיומה של הצנזורה. אין הרמוניה בין הצנזורה לתקשורת, לא פעם יש ויכוחים וצעקות, ובכל זאת חופש הביטוי נשמר".
ובשורה התחתונה, להבדיל ממה שקורה כיום בארצותה ברית - הסדר הצנזורה בישראל מספק את הסחורה? הסודות הגדולים של ישראל עדיין לא דלפו החוצה?
"אחת לשנה מערכת הביטחון בוחנת את מכלול הנושאים ובוחרת את יעדי ההסתרה שלה. במקומות שהצנזורה עמדה למבחן, למיטב ידיעתי, היא לא נכשלה. סודות הליבה שהוגדרו לנו, מקבלים ברוב המקרים מעטפת צנזוריאלית ראויה. ישנם דברים שאנחנו לא מצליחים לעצור, אבל בדרך כלל הם משולי המעטפת ולא מהליבה, וברוב המקרים מדובר בדברים שפורסמו כבר קודם לכן בחו"ל.
"הסטטיסטיקה של הצנזורה מצביעה על כך שאחוזי ההגשה של חומרים המועברים אלינו לבדיקה הם מאוד גבוהים - בין 80 ל-90 אחוז - ושיעור ההחזרה ללא שום נגיעה צנזוריאלית הוא 85 אחוז, כאשר בכל היתר מדובר בדרך כלל בתיקונים נקודתיים בלבד. מקרים של פסילה גורפת הם נדירים, ובדרך כלל קשורים לסוגיות שלמות שהן מאופלות או לפרסומים שסיבת העיכוב שלהם אינה ביטחונית, אלא נועדה למנוע מצב שבו משפחות של חיילי צה"ל שנפגעים בפעילות מבצעית יקבלו את המידע הראשון על כך דרך התקשורת. הנוהל הוא שפרסום פרטים על נפגעים מעוכב על ידי הצנזורה עד למסירת ההודעות למשפחות".
ובכל זאת, היו גם דליפות משמעותיות בתקשורת הישראלית, כמו למשל הסיפור על כך שבעת אסון צאלים ב' בשנת 1994 סיירת מטכ"ל התאמנה על מבצע שנועד לחסל את נשיא עיראק, סדאם חוסיין. שנים הסוד הזה נשמר ובסוף פורסם תוך כדי עבירת צנזורה.
במקרה הזה הוחלט להתיר את פרסום פרטי הפרשה אחרי שסדאם חוסיין ממילא נלכד. הצנזורה עמדה להתיר את הפרסום ביום שבו הדברים פורסמו ללא אישור, אבל לא נגרם נזק מהותי עקב הפרסומים".
ומה לגבי מכתב שהגיע מן החייל השבוי המוחזק בעזה, גלעד שליט, שלדברי גורמים במערכת הביטחון פירסומו ב"מעריב" גרם לעיכוב של חודשיים במו"מ מול החמאס?
"במקרה הזה 'מעריב' נאלץ לפרסם התנצלות ולשלם קנס. הם אפילו לא ניסו להגן על עצמם".
לא מעט פרטים רגישים על המו"מ לשחרור שליט פורסמו בעיתון "ידיעות אחרונות" דווקא על ידי עופר דקל, שהיה ממונה על המו"מ מול החמאס ועמד להוציא ספר בנושא, בזמן שהמו"מ עדיין בעיצומו.
"את הפרסום בעיתון לא ניתן היה למנוע משום שלא הייתה בו ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה, אבל וועדת שרים האחראית על אישור פרסום ספרים של עובדי מדינה, היא שמנעה בינתיים את פרסום הספר המלא. יש לוועדה זו סמכויות מעבר לסמכויות הצנזורה כאשר מדוטבר בפרסומים של עובדי מדינה או עובדי מדינה לשעבר".
פורסמו בחו"ל לא מעט פרטים על אשרף מרוואן המצרי, שנחשב מגדולי המרגלים של מדינת ישראל, ויש חשש שפרסום סודו הביא לחיסולו בנסיבות מסתוריות בלונדון. זה פרסום שניתן היה למנוע?
"החשיפה שלו נעשתה בחו"ל על ידי גורם שאינו ישראלי, ובמקרה הזה אין סמכות צנזוריאילת. הדבר היחיד שנותר לי לעשות זה לאפשר ציטוט בארץ של פרסומים שמקורם בחו"ל, ומה שעדיין נדרש בהסתרה - להסתיר".
במקרה של מלחמת לבנון השנייה או תקיפת הכור הגרעיני בסוריה בספטמבר 2007, שמיוחסת לישראל, מקורם של לא מעט פרסומים רגישים היה דווקא במקבלי החלטות בישראל. זה לא מתסכל?
"בלי להתייחס לסוגיות ספציפיות, יש לא מעט תסכול בעבודת הצנזור. יש סוגית מסויימות שחשבנו שלא ראוי לחשוף אותן אך הן נחשפו, בין אם ביד מכוונת ובין אם באקראי. אחרי שזה קרה, צריך לבקר את האירוע".
לגבי מלחמת לבנון השנייה ב-2006 פורסם בדיעבד כי 11 מתוך 12 נושאים שהוגדרו "יעדי הסתרה" נשמרו – זה נכון?
"כן, זה נכון, אבל היעד שלא נשמר היה אחד גדול – הפן האופרטיבי של פעילות הכוחות, היכן הם נמצאים בכל שלב ולאן הם מתכוונים להגיע. למרות הפרסומים ובניגוד לטענות שהושמעו אחרי המלחמה, העיתונאים לא פגעו בביטחון המדינה, ומבצעים לא נעצרו בגלל פרסומים. אני לא מכירה אף חייל שנפגע במהלך המלחמה בגלל פרסומים בתקשורת. בדקנו את זה היטב בדיעבד.
"הבעיה העיקרית במלחמת לבנון השנייה הייתה שרוב המידע שהצנזורה חשבה שראוי להסתיר - הצבא החליט לפרסם. הצנזורה אינה יכולה להגן על גוף יותר ממה שהוא רוצה להגן על עצמו. ב"עופרת יצוקה" לפני כשנתיים הצבא כבר התנהל אחרת. התפיסה במבצע זה הייתה של מידע מבוקר, וזה הוכיח את עצמו כי הצד השני הופתע בכל פעם מחדש. הוא הופתע מהתקיפה האווירית בתחילת המבצע, הופתע מהכניסה הקרקעית ומפריסת הכוחות בשטח, ולבסוף גם מהנסיגה".
"פייסבוק" כיעד
הטכנולוגיה היא איום על מי שמופקד על שמירת הסודות? כיום ניתן להעתיק בקלות חומרים מסווגים ולהפיץ אותם בהקלקת עכבר ברחבי הרשת.
"אלה שאלות של ביטחון מידע, אבל הטכנולוגיה החדשה, האינטרנט, היא אתגר משמעותי ואי אפשר להתעלם ממנו. עם זאת, אני תמיד אומרת שהיתרון הגדול של האינטנרט הוא במקרה של הצנזורה במידה רבה גם חסרונו - הצפת המידע. יש דברים שמקילים עלינו - העובדה שבחלק מהמקרים המידע שמגיע חלקי מאוד, או שקרי או פשוט מוטעה. ברוב המקרים אתה תמצא ברשת דבר והיפוכו. חלק מהמדדים לשאלה איך דגים מידע ברשת זה מהימנות האתר והנגישות שלו לחומרים. אנחנו לא צריכים לכסות את הכל אלא להתמקד בישויות אינטרנטיות שבגדול מקבילות לכלי התקשורת הממוסדים, הוותיקים. אין רצון לשלוט בכל בדל מידע שזורם באינטרנט.
"באינטרנט אנחנו עובדים בעיקר מול אתרים של כלי תקשורת מוסדיים או סמי- מוסדיים, מול אתרים של מכוני מחקר מסויימים, מול בלוגים מסויימים של קובעי דעה רלוונטים, ופה ושם אנחנו זולגים לרשתות חברתיות".
אז פייסבוק הוא גם "יעד" של הצנורה?
"לא אמרתי את זה. 'פייסבוק' של אדם ספציפי לא, אבל אם כלי תקשורת ממסדיים יתחילו להכין חדשות לפי דרישה בפייסבוק, אז נצטרך לבדוק גם את הערוץ הזה. ככלל, בעידן הטכנולוגי הנוכחי מנגנונים כמו הצנזורה מאבדים כוח. לא נכון להתעלם מזה. אני חושבת שנגיע למצב בעתיד הרחוק שהעבודה שלנו תהיה קשה עד מאוד. יש כאלה שמאמינים שהעידן של העיתונות הכתובה ומדורת השבט הטלביזיונית הולך ודועך, ואנחנו נעבור להמון ישיויות שיעבירו מידע תקשורתי באמצעים רבים במקביל. באופן אישי אני לא חושבת שעבר זמנה של התקשורת הקלאסית, אבל בכל מקרה, לגוף כמונו, שבנוי למנגנונים סדורים, יהיה קשה הרבה יותר. אין על כך ויכוח".
***
תמונות: ג'וליאן אסאנג', מייסד ויקיליקס (צילום: פליקר, espenmoe)
"אני מרחמת על מי שצריך להתמודד עם שמירת סודותיה של ארצות הברית", אומרת אל"מ סימה וואקנין-גיל, הצנזורית הראשית בישראל.
הרקע לדבריה הוא, כמובן, שיטפון המסמכים הסודיים, הנחשפים באתר ויקיליקס.
"אני חושבת שנעשתה פעולה שיש לה פוטנציאל אדיר לפגיעה בביטחון וביחסי החוץ של של מדינות רבות, ולא רק ארצות הברית. המסמכים מסכנים גם את ביטחונם של פרטים מסויימים וגם את יכולת המשילות ארצות הברית. אני באמת לא מקנאה במי שצריך להתמודד עם זה".
חשיפת המסמכים הסבה נזק ביטחוני משמעותי גם לישראל?
"לא שאני יודעת. אולי יש כאלה בישראל שחושבים שהנזק הוא משמעותי, אבל אני לא יודעת על כך".
הראיון עם הצנזורית הצבאית הראשית, אל"מ וואקנין-גיל, נערך הרבה לפני שאתר ויקיליקס סיים לחשוף את כל 260 אלף המסמכים שהעניק לו בנדיבות רב"ט בראדלי מאנינג. בלשכת הצנזור הראשי בישראל, בקומה גבוהה של בניין משרדים אזרחי, המשקיף על מחנה המטה הכללי של צה"ל, הקריה, בלב תל אביב, לא ניכרה תכונה מיוחדת. ממילא, גם אם ההדלפות הבלתי פוסקות בויקיליקס מסבות נזק משמעותי לישראל, במקרה הזה קצרה ידה של הצנזורה מלהושיע. אין לה שום סמכות מול אתר כמו ויקיליקס. סמכותה היא רק מול כלי תקשורת או עיתונאים שמרכז פעילותם נמצא בישראל.
מקרה כמו ויקיליקס יכול לקרותב ארץ?
"בעיקרון כן, אבל נחלק את התשובה לשניים. האם ארוע כמו בראד מאניניג יכול לקרות? בהחלט כן. יכול אדם, שדרכו עוברים חומרים רבים, להחליט שהוא לוקח אותם ומוציא החוצה. אפילו היה לנו מקרה דומה, בזעיר אנפין, עם החיילת ענת קם, ששירתה בלשכת אלוף פיקוד המרכז.
"אך האם מקרה כמו ג'וליאן אסאנג', מייסד ויקיליקס, יכול לקרות? אני חושבת שכלי התקשורת הממוסדת בישראל לא יעיזו ערכית ומוסרית לעשות דבר דומה. הארוע של אסאנג' הוא בעיניי אנארכיסטי. אני מנסה לחשוב מה הלוגיקה לפרסם את כל המסמכים שהגיעו אליו בכל נושא, בלי שום מיפוי, בלי שום סינון ובלי העברת מסר עיתונאי מלווה, ואני לא יכולה להבין אלא אם כל המטרה היא לחשוף את ערוותם של מנהיגים בעולם. גם אם נניח שאת זה הוא השיג, אני עדיין לא רואה פה את האלמנט העיתונאי".
הצנזורה הצבאית בישראל - "הסדר יחיד במינו בעולם"
אל"מ סימה וואקנין-גיל מכהנת כצנזורית הראשית בישראל מזה כחמש שנים. היא בת 45, אם לשניים, ילידת ישוב העולים קריית-ים שמצפון לחיפה. שם משפחת נעוריה של אימה הוא פרדו, ואם נוברים מספיק דורות לאחור ליהדות ספרד, כנראה שניתן למצוא קרבת משפחה בינה ובין ראש המוסד החדש של ישראל, תמיר פרדו.
וואקנין-גיל עשתה את מרבית שירותה הצבאי בתפקידי מחקר ומודיעין למבצעים בלהק המודיעין של חיל האוויר. הצנזורה, שבראשה היא עומדת כיום, מונה בסך הכל 35 צנזורים, חלקם אזרחים וחלקם לובשי מדים. תפקידם הוא למנוע פרסום מידע שייפגווע בביטחון המדינה ושמקורו בין השאר בארגוני הביטחון, שבהם פועלות ממילא מחלקות של ביטחון מידע, שאמורות למנוע דליפה של חומר מסווג, שפירסומו עלול לגרום נזק. אחד מהגופים האלה הוא מחלקת ביטחון המידע של צה"ל.
האם חומר כמו זה שהתפרסם בויקיליקס היה נפסל במידה שהיה דולף לתקשורת, ומגיע לאישור הצנזורה בישראל?
"אם הייתי יודעת להוכיח שפרסום כזה יגרום פגיעה בביטחון המדינה או בקשרי חוץ של ישראל או שסוכן מודיעין שלנו עלול להיפגע בגללו במקום כלשהו – הייתי פוסלת", עונה אל"מ ואקנין-גיל. "אבל אם מדובר במסמכים שחושפים כינויים מעליבים שהדביק בכיר אחד לאחר, או כאלה שהיו עלולים לפגוע רק בתדמית - לא הייתי פוסלת. יש סיכוי סביר שחלק מהמסמכים היו מאושרים במלואים או בחלקם אם היו מגיעים לאישור הצנזורה. ייתכן שחלקם היו נפסלים או מעוכבים, אבל לא הייתה מתבצעת פסילה גורפת של כלל המסמכים".
כאן המקום להבין איך באמת פועלת הצנזורה בישראל. מאין היא שואבת את סמכותה ומה בסיס כוחה.
"המנגנון שקיים בישראל מאוד ייחודי, זה ברור לכולם. בשום מקום בעולם המערבי -דמוקרטי אין צנזורה, לא כיישות ציבורית ולא כמנגנון מחייב. הצנזורה בישראל היא תוצר של המנדט הבריטי שהשאיר את המורשת שלו. הצנזורה שואבת את סמכותה מתוקף תקנות ההגנה לשעת חרום משנת 1945. סעיפי התקנות, למעשה, מקנים לצנזורה במדינת ישראל סמכות כמעט דרקונית. הצנזורה יכולה לבצע דברים שכצנזור ראשי אני אומרת שלא נכון ולא יאה שיבוצעו בעידן הנוכחי. למשל, הצנזורה יכולה להביא לחסימה או סגירה מלאה של כלי תקשורת, היא יכולה לחפש בכליו של אדם ולהביא למעצרו, ואפילו לבחון יבוא ספרים למדינה.
"למרות הסמכויות הדרקוניות, כבר מקום המדינה היה ברור שלא ראוי שמדינה שמתהדרת בכינוי 'דמוקרטיה ליברלית' תישאר עם המנגנון המנדטורי, ולכן בפועל אנחנו לא נשענים על תקנות ההגנה. לכאורה, יש לנו פטיש, שאנחנו לא משתמשים בו. ביום-יום אנחנו עובדים עם איזמל מנתחים.
"הבסיס המשפטי שלאורו עובדת הצנזורה הוא הסכם הבנות שנחתם בין שר הביטחון ובין עורכי כלי התקשורת. בסיסו של ההסכם בהנחה שאנחנו פועלים יחד מתוך אינטרס הדדי. תפקיד הצנזורה לשמור על הביטחון ואילו העיתונאים עושים את עבודתם באופן חופשי למדי ולא רוצים לפגוע בביטחון המדינה. בהתאם להסכם ולתקנות, כלי התקשורת מעבירים מראש לבדיקת הצנזורה פרסומים בשורה של נושאים רלוונטיים, והצנזורה פוסלת לפרסום רק פרטים שיש ביכולתה להוכי כי קרוב לוודאי שהם פוגעים בביטחון המדינה. אם כלי תקשורת שחתום על ההסכם עובר על הוראות הצנזורה לא ננקטים נגדו הליכים פליליים אלא מוטלים עליו קנסות ועונשים בהליך של בוררות משותפת. הנוסח האחרון של הסכם ההבנות בין הצנזורה ובין כלי התקשורת בישראל נחתם בשנת 1996, כאשר שר הביטחון היה שמעון פרס".
יש ניגוד עניינים מובנה בין התקשורת בישראל ובין הצנזורה.
"כל נוסח שנחתם מאז קום המדינה גרע מסמכויות הצנזור ומערכת הביטחון, ותרם לחופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת, וכצנזור אני שוב אומרת - טוב שכך. כיום, אנחנו נמצאים במקום שבו היכולת של הצנזור לפגוע בזכות הציבור לדעת מתוחמת למבחן משפטי מאוד נוקשה שקובע, על פי פסיקת בג"צ, כי יש מקום לפסילה רק אם קיימת ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה. אני חשה שגם אם יש פגיעה בחופש הביטוי היא מאוד מידתית וומאוד ממוקדת.
"דבר נוסף שחשוב להבין הוא, שלמרות שאני קצינה בצה"ל ולובשת מדים, הצנזור בישראל ממונה ישירות על- ידי שר הביטחון. ומרגע שהוא ממונה - שיקול הדעת המקצועי שלו אינו כפוף לאף אחד. יש רק גוף אחד שיכול לשנות החלטה של הצנזור, וזה בג"צ, בדרך כלל בהרכב של שלושה שופטים. כאשר יש חילוקי דעות בין הצנזורה ובין כלי תקשורת מסויים, מגדיר הסכם ההבנות כי ניתן להביא את המחלוקת לדיון גם בפני ועדה מיוחדת. מדובר ב'וועדת השלושה' שכיום היא בראשות השופט העליון לשעבר מישאל חשין. חברים בה גם נציג אחד ממערכת הביטחון ונציג אחד של התקשורת הישראלית, לא מכלי התקשורת שעניינו עומד על הפרק. בחמש השנים שאני בתפקיד הגענו לדיונים בפני 'ועדת השלושה' רק חמש פעמים, פעמיים ביוזמתי ושלוש פעמים ביוזמת התקשורת. מתוך חמשת המקרים, פעמיים היו באותו נושא, שלא ניתן לדבר עליו. לדיונים בבג"צ הגענו במשך התקופה הזו רק פעמיים.
"אני לא רוצה לצייר תמונה ורודה, אבל רוב המחלוקות בין הצנזורה לתקשורת נפתרות בהידברות. הצנזורה, לדעתי, יכולה לפעול רק במקומות שבהם יש חוקי משחק ברורים, הסכמות הדדיות וערכים משותפים. אם השלושה האלה נשברים או נחצים, היא לא תוכל לעשות את עבודתה. לראיה, 30 אלף צנזורים שפועלים בסין אינם מצליחים להשתלט על הדברים שהם רוצים, ואילו בישראל 35 צנזורים מספיקים, כי המהות שלנו היא המתקדות בסודות הליבה ואילו העיתונאים הישראליים וכלי התקשורת מאוד מאוד אחראים.
"לשם הדוגמא, כשאני מנהלת דו-שיח עם אלכס פישמן, הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות", או מול רוני דניאל ואילנה דיין מערוץ 2 בטלביזיה, הם מבינים לעומק את הדברים, וזה מקל יחסית את עבודת הצנזור. מצד שני, בגלל שאנחנו מידתיים זה מקל עליהם את העבודה. הם יודעים מראש מה אין טעם להגיש לאישור הצנזורה, כי זה צפוי להיפסל, ואיך לסגנן דברים כך שיעברו צנזורה, כלומר איך לכתוב אותם בצורה מסויימת שהצנזור יוכל לאשר, כמו לייחס פרסומים ל'מקורות זרים'. דרך אגב, אין דבר כזה 'על פי מקורות זרים' בלי שבאמת יהיו מקורות זרים. חייבים להיות מקורות זרים מוכחים כדי שיאושר פרסום כלשהו המתבסס על כך.
"ככלל, הכלי החזק שלנו הם יחסי עבודה תקינים עם כלי התקשורת והעורכים. יש גמישות. אני אשמע הצד של העיתונאי ואנסה להבין את הלוגיקה שלו. היה מקרה של כתב שבא עם מידע מודיעיני רגיש מאוד, אבל היה לו טיעון לשיח ציבורי מאוד כבד. לטובת הפרסום הלכנו עד לראש אגף המודיעין בצה"ל וניסחנו ביחד עמו את הכתבה כך שהמקור לא ייפגע. היו גם מקרים שפניתי לעורכי עיתונים, ואמרתי להם שלפי הכללים איני יכולה לפסול מידע מסוים שהם עמדו לפרסם, אבל יש גורמים במערכת הביטחון שסבורים כי הפרסום יכול להזיק. העורכים הפעילו שיקול דעת נוסף, מעבר לשיקולי הצנזור, והחליטו שלא לפרסם את המידע".
כתבים זרים העובדים בישראל כפופים לצנזורה כמו כל התקשורת הישראלית?
בהחלט. כל כתב חותם על מסמך הסכמה להגיש חומר לצנזורה עם תחילת תפקידו. עם הזמן הם לומדים מה להגיש ומה לא. כתבי רשת 'אלערביה' או 'אלג'זירה' מקבלים אצלנו את אותו יחס כמו כתב רשת'פוקס' האמריקאית. כולם צריכים לשמור על החוק. כתב שעלול לפגוע בביטחון ישראל מטופל בהתאם. כל הכתבים הזרים מחוייבים בהגשת החומר לצנזורה, והם עושים את זה במקרים הרלוונטיים".
הכספת הסודית
מאחורי מכתבתה של אל"מ סימה וואקנין-גיל ניצבת כספת, שבה נשמרות כתבות שהוגשו לאישר הצנזורה, ונפסלו מתחילתן ועד סופן.
כמה סודות גדולים יש בכספת?
"הכספת לא ריקה אבל יש בה רק חמישה סיפורים שנפסלו לגמרי. זה לא מעליב את התקשורת שהמספר נמוך, אלא להפך – דווקא מעיד על חוזקה. הא מעיד על כך התקשורת בישראל היא מבין החופשיות בעולם למרות קיומה של הצנזורה, ויש אף כאלה שאומרים - בזכות קיומה של הצנזורה. אין הרמוניה בין הצנזורה לתקשורת, לא פעם יש ויכוחים וצעקות, ובכל זאת חופש הביטוי נשמר".
ובשורה התחתונה, להבדיל ממה שקורה כיום בארצותה ברית - הסדר הצנזורה בישראל מספק את הסחורה? הסודות הגדולים של ישראל עדיין לא דלפו החוצה?
"אחת לשנה מערכת הביטחון בוחנת את מכלול הנושאים ובוחרת את יעדי ההסתרה שלה. במקומות שהצנזורה עמדה למבחן, למיטב ידיעתי, היא לא נכשלה. סודות הליבה שהוגדרו לנו, מקבלים ברוב המקרים מעטפת צנזוריאלית ראויה. ישנם דברים שאנחנו לא מצליחים לעצור, אבל בדרך כלל הם משולי המעטפת ולא מהליבה, וברוב המקרים מדובר בדברים שפורסמו כבר קודם לכן בחו"ל.
"הסטטיסטיקה של הצנזורה מצביעה על כך שאחוזי ההגשה של חומרים המועברים אלינו לבדיקה הם מאוד גבוהים - בין 80 ל-90 אחוז - ושיעור ההחזרה ללא שום נגיעה צנזוריאלית הוא 85 אחוז, כאשר בכל היתר מדובר בדרך כלל בתיקונים נקודתיים בלבד. מקרים של פסילה גורפת הם נדירים, ובדרך כלל קשורים לסוגיות שלמות שהן מאופלות או לפרסומים שסיבת העיכוב שלהם אינה ביטחונית, אלא נועדה למנוע מצב שבו משפחות של חיילי צה"ל שנפגעים בפעילות מבצעית יקבלו את המידע הראשון על כך דרך התקשורת. הנוהל הוא שפרסום פרטים על נפגעים מעוכב על ידי הצנזורה עד למסירת ההודעות למשפחות".
ובכל זאת, היו גם דליפות משמעותיות בתקשורת הישראלית, כמו למשל הסיפור על כך שבעת אסון צאלים ב' בשנת 1994 סיירת מטכ"ל התאמנה על מבצע שנועד לחסל את נשיא עיראק, סדאם חוסיין. שנים הסוד הזה נשמר ובסוף פורסם תוך כדי עבירת צנזורה.
במקרה הזה הוחלט להתיר את פרסום פרטי הפרשה אחרי שסדאם חוסיין ממילא נלכד. הצנזורה עמדה להתיר את הפרסום ביום שבו הדברים פורסמו ללא אישור, אבל לא נגרם נזק מהותי עקב הפרסומים".
ומה לגבי מכתב שהגיע מן החייל השבוי המוחזק בעזה, גלעד שליט, שלדברי גורמים במערכת הביטחון פירסומו ב"מעריב" גרם לעיכוב של חודשיים במו"מ מול החמאס?
"במקרה הזה 'מעריב' נאלץ לפרסם התנצלות ולשלם קנס. הם אפילו לא ניסו להגן על עצמם".
לא מעט פרטים רגישים על המו"מ לשחרור שליט פורסמו בעיתון "ידיעות אחרונות" דווקא על ידי עופר דקל, שהיה ממונה על המו"מ מול החמאס ועמד להוציא ספר בנושא, בזמן שהמו"מ עדיין בעיצומו.
"את הפרסום בעיתון לא ניתן היה למנוע משום שלא הייתה בו ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה, אבל וועדת שרים האחראית על אישור פרסום ספרים של עובדי מדינה, היא שמנעה בינתיים את פרסום הספר המלא. יש לוועדה זו סמכויות מעבר לסמכויות הצנזורה כאשר מדוטבר בפרסומים של עובדי מדינה או עובדי מדינה לשעבר".
פורסמו בחו"ל לא מעט פרטים על אשרף מרוואן המצרי, שנחשב מגדולי המרגלים של מדינת ישראל, ויש חשש שפרסום סודו הביא לחיסולו בנסיבות מסתוריות בלונדון. זה פרסום שניתן היה למנוע?
"החשיפה שלו נעשתה בחו"ל על ידי גורם שאינו ישראלי, ובמקרה הזה אין סמכות צנזוריאילת. הדבר היחיד שנותר לי לעשות זה לאפשר ציטוט בארץ של פרסומים שמקורם בחו"ל, ומה שעדיין נדרש בהסתרה - להסתיר".
במקרה של מלחמת לבנון השנייה או תקיפת הכור הגרעיני בסוריה בספטמבר 2007, שמיוחסת לישראל, מקורם של לא מעט פרסומים רגישים היה דווקא במקבלי החלטות בישראל. זה לא מתסכל?
"בלי להתייחס לסוגיות ספציפיות, יש לא מעט תסכול בעבודת הצנזור. יש סוגית מסויימות שחשבנו שלא ראוי לחשוף אותן אך הן נחשפו, בין אם ביד מכוונת ובין אם באקראי. אחרי שזה קרה, צריך לבקר את האירוע".
לגבי מלחמת לבנון השנייה ב-2006 פורסם בדיעבד כי 11 מתוך 12 נושאים שהוגדרו "יעדי הסתרה" נשמרו – זה נכון?
"כן, זה נכון, אבל היעד שלא נשמר היה אחד גדול – הפן האופרטיבי של פעילות הכוחות, היכן הם נמצאים בכל שלב ולאן הם מתכוונים להגיע. למרות הפרסומים ובניגוד לטענות שהושמעו אחרי המלחמה, העיתונאים לא פגעו בביטחון המדינה, ומבצעים לא נעצרו בגלל פרסומים. אני לא מכירה אף חייל שנפגע במהלך המלחמה בגלל פרסומים בתקשורת. בדקנו את זה היטב בדיעבד.
"הבעיה העיקרית במלחמת לבנון השנייה הייתה שרוב המידע שהצנזורה חשבה שראוי להסתיר - הצבא החליט לפרסם. הצנזורה אינה יכולה להגן על גוף יותר ממה שהוא רוצה להגן על עצמו. ב"עופרת יצוקה" לפני כשנתיים הצבא כבר התנהל אחרת. התפיסה במבצע זה הייתה של מידע מבוקר, וזה הוכיח את עצמו כי הצד השני הופתע בכל פעם מחדש. הוא הופתע מהתקיפה האווירית בתחילת המבצע, הופתע מהכניסה הקרקעית ומפריסת הכוחות בשטח, ולבסוף גם מהנסיגה".
"פייסבוק" כיעד
הטכנולוגיה היא איום על מי שמופקד על שמירת הסודות? כיום ניתן להעתיק בקלות חומרים מסווגים ולהפיץ אותם בהקלקת עכבר ברחבי הרשת.
"אלה שאלות של ביטחון מידע, אבל הטכנולוגיה החדשה, האינטרנט, היא אתגר משמעותי ואי אפשר להתעלם ממנו. עם זאת, אני תמיד אומרת שהיתרון הגדול של האינטנרט הוא במקרה של הצנזורה במידה רבה גם חסרונו - הצפת המידע. יש דברים שמקילים עלינו - העובדה שבחלק מהמקרים המידע שמגיע חלקי מאוד, או שקרי או פשוט מוטעה. ברוב המקרים אתה תמצא ברשת דבר והיפוכו. חלק מהמדדים לשאלה איך דגים מידע ברשת זה מהימנות האתר והנגישות שלו לחומרים. אנחנו לא צריכים לכסות את הכל אלא להתמקד בישויות אינטרנטיות שבגדול מקבילות לכלי התקשורת הממוסדים, הוותיקים. אין רצון לשלוט בכל בדל מידע שזורם באינטרנט.
"באינטרנט אנחנו עובדים בעיקר מול אתרים של כלי תקשורת מוסדיים או סמי- מוסדיים, מול אתרים של מכוני מחקר מסויימים, מול בלוגים מסויימים של קובעי דעה רלוונטים, ופה ושם אנחנו זולגים לרשתות חברתיות".
אז פייסבוק הוא גם "יעד" של הצנורה?
"לא אמרתי את זה. 'פייסבוק' של אדם ספציפי לא, אבל אם כלי תקשורת ממסדיים יתחילו להכין חדשות לפי דרישה בפייסבוק, אז נצטרך לבדוק גם את הערוץ הזה. ככלל, בעידן הטכנולוגי הנוכחי מנגנונים כמו הצנזורה מאבדים כוח. לא נכון להתעלם מזה. אני חושבת שנגיע למצב בעתיד הרחוק שהעבודה שלנו תהיה קשה עד מאוד. יש כאלה שמאמינים שהעידן של העיתונות הכתובה ומדורת השבט הטלביזיונית הולך ודועך, ואנחנו נעבור להמון ישיויות שיעבירו מידע תקשורתי באמצעים רבים במקביל. באופן אישי אני לא חושבת שעבר זמנה של התקשורת הקלאסית, אבל בכל מקרה, לגוף כמונו, שבנוי למנגנונים סדורים, יהיה קשה הרבה יותר. אין על כך ויכוח".
***
תמונות: ג'וליאן אסאנג', מייסד ויקיליקס (צילום: פליקר, espenmoe)
