הפעלת האש בלוחמה בשטח בנוי

בעידן של מידע חשוף ומהיר, עם מודעות גבוהה להומאניות וקיומם של מוסדות בינלאומיים אפקטיביים יחסית, קשה לבסס על ה"אש מנגד" הכרעה בלוחמת שטח בנוי. ובכל זאת, לאש יש תפקידים משמעותיים בלחימה מעין זו

הפעלת האש בלוחמה בשטח בנוי

צילום: מאיר אזולאי

לוחמה בשטח בנוי היא גלגולה המודרני של לוחמת המצור בעת העתיקה, שהתפתחה בד בבד עם המהפכה החקלאית ותחילת תקופת העיור. תפקידן הבסיסי של הערים הראשונות היה לספק ביטחון לַסְפָר החקלאי ולאגור את המזון שנוצר שם. לוחמת המצור נולדה מתוך רעיון, שיש להכניע את היישוב העירוני על מנת להגיע להכרעה. זאת, כאשר אי אפשר לכבוש את העיר המבוצרת בהתקפה ישירה ומהירה.

המצור של בני אנדלוס על סביליה בשנת 1248 בישר את תחילת הסוף של עידן לוחמת המצור, עקב השימוש הראשון שנעשה אז בתותח, כדי להכניע את העיר. המצאת התותח, שמוטט בנקל ביצורים, או עקף אותם, חייבה פיתוח שיטות ביצור ולחימה אחרות. כך, עם התפתחות העיור והגידול המשמעותי באוכלוסייה העירונית, הפכה לוחמת המצור לבלתי רלוונטית. במקביל, פיתוח אמצעי השמדה והגידול המשמעותי ביכולת האש מהיבשה ומהאוויר, אפשרו לשמר רעיונות דומים, אם כי בטכניקות ובסדרי גודל אחרים. נעשה ברור כי על מנת להכריע יש לפגוע באופן ישיר באוכלוסיה האזרחית של האויב, המרוכזת ברובה בערים. היכולות המתפתחות של האש מנגד, אי היכולת לכבוש ערים במהירות, והרצון להימנע מנפגעים, הפכו את לוחמת המצור הקלאסית ללוחמה בשטח בנוי, תוך דגש על אש מנגד.

הלוחמה בשטח בנוי באמצעות אש מנגד הגיעה לשיא התפתחותה במלחמת העולם השנייה. השמדת ערים באמצעות אש, היוותה במהלכה את הבסיס לתפיסת הכרעת האויב. המדרון החלקלק, שהתחיל בהפצצות לגיטימיות על כוחות צבא ומתקניו, המשיך בהשמדת גורמי ייצור אזרחיים, ששימשו את תעשיית אמצעי הלחימה, והגיע עד לזוועות של דרזדן, הירושימה ונגסאקי. כל הצדדים, שנטלו חלק בלחימה, לא בחלו בתפיסת ההכרעה של אזרחים. בין אם מדובר היה בתגובת נגד ובין אם מחוסר ברירה, נעלמו כל העכבות והבלמים לגבי תקיפת אוכלוסייה אזרחית על ידי כוחות צבאיים סדירים, ללא אבחנה.

 אך האם עדיין רלוונטית תפיסת ההכרעה של מדינת אויב, בהתבסס על פגיעה ישירה ומשמעותית בעורף האזרחי שלה באמצעות אש מנגד? האם בעידן של מידע חשוף ומהיר, עם מודעות גבוהה להומאניות (גם אם היא חד צדדית), וקיומם של מוסדות בינלאומיים אפקטיביים יחסית, אפשר לבסס על תפיסה כזאת את ההכרעה? התשובה על שאלה זו ניתנה ב-18 באפריל 2010, בדיווח של הטיימס הלונדוני, שטען כי שר החוץ הישראלי איים ש"נחזיר את סוריה לתקופת האבן... זאת אם החיזבאללה יעז לירות טילים בליסטיים לעבר ישראל". עולה מהציטוט כי הדילמה הונחה לפתחו של המפקד הצבאי.

ואולם, בניגוד ללחימה בשטח פתוח כנגד צבאות סדירים, מסבכת הנוכחות האזרחית, בשטח בנוי, את הלחימה עבור הצבא התוקף. הנוכחות האזרחית כוללת את תושבי העיר עצמה, בין אם הם מעורבים בלחימה או לא, את המיליציות החמושות, את ארגוני הטרור ואת משתפי הפעולה הסמויים והגלויים. בנוסף לכך, בשטח הבנוי יכול להימצא גם צבא על מתקניו השונים. ארגונים לא מדינתיים מנצלים עד תום ובאופן ציני את הנוכחות האזרחית לטובתם, בין אם מדובר בשימוש באוכלוסייה האזרחית, כמגן אנושי, ובין אם בהעצמת תמונות המראות פגיעה בלתי נמנעת באזרחים - לצרכי תעמולה.

ברמה הטקטית, מציב השטח הבנוי לא מעט דילמות משמעותיות בפני המפקד הצבאי. קיים יתרון משמעותי לכוח המגן, ובנוסף לכך המגן יכול לנצל ביתר קלות גם את התווך התת-קרקעי. השטח העירוני, על רחובותיו, רבעיו המבנים והבניינים שבו, מגביל את שדה הראיה של התוקף. השטח הבנוי מאפשר לכוח המגן להסתתר ולמצוא מחסות בכל פינה אפשרית, למקם צלפים בלתי נראים, ולהטמין מטענים ומכשולים, כמעט בכל מקום שהוא מוצא לנכון. מתוך התווך התת-קרקעי, המגן יכול להגיח במקומות ובזמן מפתיעים, עד כדי הפיכת התקדמות התוקף לכמעט בלתי רלוונטית.

האתגר בהפעלת אש בשטח בנוי מתעצם על רקע אמנת ג'נבה הדורשת להגביל, ובצדק, את הפגיעה ב"חפים מפשע", שמוגדרים כאזרחים הנמצאים באזור הלחימה, ואינם מעורבים בו. בעיית הזיהוי והאבחנה בין מעורבים לבלתי מעורבים היא נושא מורכב, במיוחד לגורמים המפעילים אמצעי אש מנגד. עיקרון המידתיות בהפעלת האש מסבך את העניין עוד יותר. עיקרון זה קובע שעוצמת האש צריכה להיות יחסית לעוצמת האיום, ולא יותר מהנדרש על מנת לנטרלו, מבלי לגרום לנזק אזרחי סביבתי. כל מי שעסק אי פעם בהפעלת אש, מבין היטב את הקושי שביישום עיקרון זה.

למרות מורכבות העניין, עדיין יש לאש תפקיד משמעותי בלחימה בשטח בנוי, תוך הבנה ותיאום ציפיות לגבי המוגבלות שלה. האש, ובעיקר האש המדויקת, יכולה להשמיד מטרות איכותיות בשטח הבנוי לפני התקפה. בחירת המטרות צריכה להישען על מודיעין ברמה גבוהה ובזמן אמת, תוך דגש על השאלה, האם היעד תפוס ומאויש. השמדה סלקטיבית של מטרות איכות משרתת היטב את הראייה הכללית של השגת מרב הנזק במינימום פגיעה סביבתית. לפני הסתערות של כוחות מתמרנים יש להפעיל את האש כנגד נקודות ידועות ונקודות חשודות, שעלולות לסכן ולסכל את המאמץ המתמרן. אש זאת תהיה בעיקרה סטטיסטית, והיא תופעל בתזמון בין צרכי התמרון ליכולות האש.

בנוסף, בזמן התנועה בשטח בנוי, האש יכולה לבודד את הכוח המתמרן על-ידי יצירת מסדרון שיצמצמם את הפגיעה בכוח התוקף. ברור שהפעלה טומנת בחובה פוטנציאל לנזק סביבתי גדול יחסית. האש יכולה לפצות על מחסור כרוני בסדר הכוחות בלחימה בשטח בנוי. אופי הלחימה הוא כזה שהוא "בולע" כוחות מתמרנים רבים. במקומות שאין כוח מתמרן אפשר להפעיל את האש, לצורך אבטחת אגף או בידוד אזור הלחימה עצמו. האש יכולה לשמש כאמצעי איתות לאוכלוסייה המתגוררת באזורים מיושבים, לעזוב את המקום. זאת, כגיבוי ובנוסף לאמצעים אחרים, הדורשים זאת מהם. כמוצא אחרון, יכולה האש להשמיד חלק מסוים מעיר, אם יש הצדקה מבצעית לכך ונלקחו בחשבון גם הנזקים התודעתיים למעשה זה. במקרה כזה, יש לצמצם את האש לאזור מוגדר, תוך דרישה מאוכלוסיה בלתי מעורבת לעזוב את המקום.

בסיכומו של דבר, הלחימה בשטח בנוי פיתחה ושכללה את הפעלת האש עד למצב שבו אפשר, למעשה, לקיים מצור בשטח בנוי בסיוע משמעותי של האש. והרי, מרעיון המצור, בעצם, הכול התחיל.

 


מאת: תא"ל (מיל') יעקב זיגדון. פורסם לראשונה בכתב העת "תמיד תותחן", גליון מספר 47.

You might be interested also