✗על המחבלים המחוסלים
מבחן נשק יוצא דופן: יוני שנפלד, עורך עיתון "במחנה", לשעבר מ"פ בצנחנים ואיש "מגלן", יצא לבחון את כוונות ההשלכה AQC שפיתח ראש תחום הקליעה המיתולוגי בצה"ל, סא"ל (מיל') מייקי הרטמן. להלן התוצאות (עם קצת נוסטלגיה)
הגנה לישראל
| 06/12/2014
(צילום: בן אברהם)
לפני כמעט עשור נפרדתי מההצמדה הקבועה לרובה ה-M-16 הקצר (עם קנה מעובה לוואסח), שליווה אותי במשך שנים ארוכות של שירות בצנחנים, והפכתי את העט והמקלדת לנשק הצמוד. עם זאת, כשהגיעה אלי השמועה כי סא"ל (מיל') מייקי הרטמן - האיש שלימד אותי לירות, אפיין, פיתח וכעת מייצר כוונת חדשה, החלטתי ששווה להתאמץ ולצאת מהמשרד ישירות אל המטווח בבא"ח הצנחנים הלוהט. נסיעה של שעה וקצת מת"א, זה מה שלקח לי כדי לראות ובעיקר לירות מקרוב בדור הכוונות הבא, זה שגם בעידן של חמ"מ וסייבר, ייצטרך להכריע לבסוף את המלחמה הבאה.
ועכשיו קצת נוסטלגיה, שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 לא היו שנות הזוהר של הקליעה הצה"לית. למעשה, לאורך כל שנותיו, צה"ל לא ממש הצטיין בפגיעות מדויקות של לוחמי החי"ר שלו, שירו הרבה יותר משפגעו. היו לכך הרבה אשמים - מהעוזי קצר הטווח, דרך הגליל המגושם ועד לM-16 האמריקאי הארוך, שהפך ליורשו. אבל יותר מכל הייתה כאן בעיה של תרבות אימון לקויה שעברה מדור לדור, ומורשת של מפקדים שמקצועיותם לקתה בחסר, והעדיפו לנצל את זמן המטווחים לתיזוזים ולא לשם מטרת האימון האמיתית והיא התמקצעות בירי של חיילים. האחראי למהפכת הקליעה שהתרחשה בצבא הוא ראש תחום הקליעה בצה"ל, אותו איש שכיהן בתפקיד זה מדרגת סגן ועד סא"ל, במשך 17 שנה, סא"ל (מיל') מייקי הרטמן. בזכותו השתנתה נקודת המוצא: כל חייל יכול לפגוע אם מלמדים אותו נכון. מייקי הבין כי חייבים להביא את השטח למטווח והכניס מקצים המדמים מציאות מבצעית, דוגמת: מצבים לא נוחים, ירי בתנועה, ירי מאחורי מחסום, ירי בישיבה, אימון יבש ועוד.
בהדרכתו הצמודה, עברה האחריות למפקדים. "אין עוד ירי בלי בדיקת התוצאות ותיחקורן", "המטווח מיועד לאימון ולא לתירגול נוסף","התוצאות נמדדות ונרשמות בפנקס ירי אישי והמצטיין השבועי מקבל פרס", הם רק חלק מהמשפטים שהוא הנחיל בצה"ל. מייקי היה עבור המ"פים והמג"דים של שנות ה-90 גורו לכל דבר, כזה שאין אימון מפקדים או הכנה לתע"מ בלי "אח שלי" במבטא האמריקאי שלו (הוא עלה לישראל לבדו כדי לשרת בצה"ל), שמעלה חיוך גם אחרי 20 שנה.
בהמשך, מייקי היה האיש שליווה את קליטת האמצעים ששינו את מחלקת החי"ר: האם 16A3, ה"נגב", האקילה, הליאור והטריג'יקון. הוא הכניס מטרות איפוס חדשות, תוכניות הכשרה לקלעים ול"נגביסטים", ודאג שאחרי כל תרגיל בילינו עוד זמן ארוך בשטח, סופרים חורים במטרות הקרטון ומחשבים את אחוזי הפגיעה.
הקליעה היא מתנת האלוהים
שלוש שנים אחרי שפשט מדים, מייקי הרטמן, הוא עדיין אורח מבוקש בגדודי חי"ר, בגדס"רים וביחידות מיוחדות, ומקור לעלייה לרגל למפקדי בא"חים שרוצים להתייעץ על תוכנית הקליעה, לשפר הישגים בבוחן התחצ"ן, ולבחון אמל"ח חדש. הקליעה, הוא אומר, היא מתנת האלוהים היחידה שניתנה לו וממנה לא משתחררים גם כשהמדים כבר בבוידעם. "כשהשתחררתי היה לי חלום לעשות בעולם את מה שעשיתי בצה"ל - ללמד את החי"רניקים בצבאות אחרים איך לירות", מספר מייקי הרטמן.
שוטטות ארוכה בין צבאות ומדינות גילתה לו כי דבר בשורת המהפכה הצה"לית לא הגיע לשם: "מצאתי רמת ירי ירודה מאוד. אין תוכניות קליעה, אין מתודות לימוד והתוצאות בהתאם". אבל המפנה האמיתי מעמדת המדריך הראשי לעמדת יצרן הכוונות לא באה בערבות אפריקה ואמריקה הלטינית, אלא די במפתיע לפני שנתיים בפנייה של ענקית הנשק האיטלקית "ברטה", שנדרשה אז לאפיין רובה סער מתקדם למכרז ענק של הצבא ההודי. מייקי קיבל את ההצעה לאפיין את הכוונת לרובה זה. "הסתגרתי 10 שעות בחדר עם כל הלקחים שהיו לי בראש, כל הדברים שהפריעו לי בדגמים של הכוונות שבהן יריתי בעבר, ואין הרבה כוונות בעולם שאני לא מכיר. הייתה חשובה לי חוויית הלוחם, להכניס את התיקונים על בסיס התלונות הקטנות והקיטורים ששמעתי מהלוחמים ומהמפקדים בשטח, אלה שעלולים לעלות בחיי אדם ברגע האמת, ולהציג לבסוף את הכוונת האידיאלית" הוא אומר היום.
ארבעה חודשים לאחר מכן, כשמייקי כבר היה מנכ"ל ושותף בכיר בחברת MSE הישראלית ואחרי שהצליח לגייס אליו מומחים בתחום האופטיקה, האלקטרוניקה והמכאניקה, כבר היה לו ביד אב טיפוס ראשון. כך נולד לו דור חדש של כוונות ה- AQC ובהגייתו האמריקאית של מייקי - Aque'see. מדובר בכוונת שלדבריו "מאפשרת ללוחמים להתמודד טוב יותר עם מגוון האיומים בשטח ומציגה רמה אחרת של דיוק ונוחות של משתמש". הרקע למפגש המחודש שלי עם מייקי הוא ניסוי אמל"ח שמתבצע בחודשים האחרונים בזרוע היבשה, שמטרתו לאתר כוונת חדשה ללוחמי החי"ר והיחידות המיוחדות.
מדוע צריך כוונת חדשה? כי עם כל השינויים באמל"ח החי"ר והשקעת המיליונים בכוונות וברוס"רים החדישים, ה"תבור" וה-M4, רמת הדיוק של צה"ל פשוט לא עלתה. בסקר אקראי שערכתי בקרב לוחמים ומפקדים, זוכות הכוונות הקיימות לביקורת קטלנית ולמור"קים מפוקפקים. מהלוחם שטפס איתי טרמפ, דרך המג"ד ועד לדרג המח"ט, כולם יודעים לספר על נקודת מכוון שלא ניתן לזהות בגלל שחיקת הסיבים האופטיים, על אובדן הנקודה בין אור לחושך, על שטח עדשה בעייתי שיוצר שדה ראייה קטן, על כוונת גבוהה שלא ניתן לירות דרכה בכוונות ה"ברזל" ותקלות נוספות. גם במדור הקליעה בלוט"ר מודים כי "הכוונות הקיימות גמרו את הקריירה".
החלפת כוונת בצה"ל היא עניין רציני לכל תעשיה אופטית שמכבדת את עצמה ברחבי הגלובוס. צבא שנמצא לעיתים קרובות בלחימה אמיתית הוא כלי מסחרי שיכול לפתוח שווקים חדשים. לומר "הצבא הישראלי משתמש בכוונת שלי" זו תעודת יושר מדופלמת לכל יצרן ולכן התחרות היא קשה. כל היצרניות הגדולות היו שם והציגו בין כוונת אחת לשלוש כוונות, שענו על תנאי הסף הנוקשים. Aimpoint השוודית האיכותית, טריגיקון האמריקאית, Eotech ,Leupold, מפרולייט הישראלית ו-MSE שהציגה שלושה דגמים של כוונת ה-AQC, ששלח מייקי הרטמן לניסוי. לאחר שצלחו את שלב בדיקות הבטיחות ביחידת הניסויים של זרוע היבשה נס"א ואושרו להשתתף בניסוי, יצאו כולן למבחן האש במתקן אדם. המבחן התבצע במקביל במדור קליעה ובמדור לוט"ר על רובה ה"מיקרו-תבור".
במדור קליעה השתתפו בניסוי לוחמים מכל חטיבות החי"ר, מהגדודים ומהגדס"רים, ובלוט"ר בחנו את הכוונת מדריכי המדור המיומנים, בשלל מתארים ייחודיים שמדמים היתקלויות בטווחים קצרים ובשטח בנוי, ובמזג האוויר משתנה ביום ובלילה. הציונים שוכללו בהתאם לתוצאות הירי, תוך מתן דגש מיוחד לחוויית המשתמש של הלוחמים. משתנים כמו זמן רכישת המטרה, יעילות אנרגטית, שדה הראייה, תפעול תקלות ובעיקר פשטות ונוחות השימוש, היו שחקן מרכזי במגרש. את החלק המשמעותי לא פחות של בחינת העלויות הצפויות של כל כוונת והתאמת הבחירה לסל התקציבי הקיים, משאירים בלוט"ר לרמות הממונות של מחלקת האמל"ח, התקציבים וכמובן קחצ"ר שמנצח על הניסוי כולו.
מטווח כמו בימים הטובים
חזרה לשטח. שבע בבוקר, בא"ח 35, החום עדיין נסבל ואני מתייצב למטווח כמו בימים הטובים של הפיקוד, רק עם הרבה פחות שיער. הפעם לא צריך את כוח החלוץ של הסמל למקם מטרות במטווח, אנשיו של מייקי כבר עשו זאת בכישרון רב ואני מרגיש מינימום גנרל. שיעור קצר על הכוונת מלמד אותי שעברו כמה וכמה דורות מאז ימי הלהב במרכז החרירית, וכוונת האלביט המיתולוגית (מישהו זוכר את ה- varo?). אני שמנסה לשחק את ה"צנף" המורעל, דופק פזצט"א מרושלת ונכנס למצב. מנסה להיזכר בעקרונות הטובים שלמדנו אז – חמש נקודות אחיזה, מצב גוף רובה, סחיטה איטית ובעיקר נשימה. אני מוודא שהרגליים פסוקות, הכת בשקע כתף והיד אוחזת נכון את המתפס. מביט בעדשה ומקבל הוראות לבדוק את הלו"ש המשתנה.
בכוונות MSE קיימים שלושה תווי מכוון שנותנים מענה לירי לטווחים קרובים וטווחים ארוכים. הלו"ש משתנה על ידי לחיצה על ה-PTT, אז אני מגלה שאני לא צריך לעזוב את היד מהמתפסים בכדי לתפעל את הכוונת. לחיצה על ה-PTT והלו"ש משתנה מנקודה אדומה לכזו עם מאזנות, למטרה. חשבתי לתומי שנתחיל באיפוס ל-25 מטר, אך למייקי מסתבר יש כוונות אחרות. המשימה: "איפוס קרבי" למטרת חצי דמות ב-300 מטר. אני מכוון את הלו"ש למצב מדויק, נקודה אדומה ומאוזנת, המאפשרות שמירה על כוונות זקופות ועקב כך משפרות את יכולת דיוק היורה, ובוחר מצב בהירות שייאפשר לי לראות את המטרה הרחוקה ולא להסתירה. אני נזכר בפקודות שקיבלתי לפני 19 שנה, מקפיד להוציא את כל האוויר מהריאות, סחיטה איטית של ההדק והכדור בחוץ.
מייקי צופה בירי בטלסקופ קטן ומיד מתקן "קצת למעלה וקצת שמאלה" – לפחות הפעם, אני אומר בליבי, לא רצים למטרות. האיפוס מתגלה כמשימה פשוטה והזזת הקליקים מתבצעת ידנית ללא צורך בשימוש בכלים. לחץ הדם עולה ואני חושב "רק לא לעשות פדיחות, בכל זאת הביאו פה אנשים בשש בבוקר". אני משחרר עוד כדור וצליל ה"פאנג" המתכתי מעיד שפגעתי בפלאח. "טוווב מאד", אומר מייקי במבטא שלו. ואני מרגיש גאה כמו טירון שקיבל מילה טובה מהמ"מ. עכשיו עוברים ל-25 מטר. כאן כבר מחכים לי חמישה בלונים הפרוסים על מטרת דמות ואני מכוון ובכדור ראשון מוריד בלון, ובארבעה הבאים גם את שאר המטרות. עכשיו נותר רק לבצע מקבץ ולוודא איפוס סופי. שלושה כדורים ראשונים במקבץ של שני סנטימטרים, השניים הנותרים קצת בורחים, אבל אני מאופס.
עכשיו עוברים למטרות ב-100, 150 וב-200 מטר. מטווח של מטרות קופצות הנשלטות בשלט רחוק מקו היורים, משהו שהיה בגדר חלום לפני שני עשורים. המחבלים המדומים מופיעים לחמש שניות ונעלמים. התרגיל הזה כבר מדמה מציאות של מארב בשטח אויב ואורך החיים של המטרות קצר מאוד. מייקי מסביר שבעצם כל המטרה של כוונות ההשלכה היא לצמצם את משך הרכישה של היעד. כשאתה "על" אתה פוגע ולא צריך לחשוש מ"יציאה ממצב" או מיקום הלהבית. אנחנו מתחילים סיבוב ראשון של חימום, ואני פוגע 2 מ-3. ממשיכים - המחבל מופיע כמטרת חצי דמות בקו ה-200 מטר, אני משחרר כדור והוא נופל. אחריו המחבלים האחרים מציצים שוב ב-100 ושוב ב-200, כל פעם בסדר אחר ואני שואל את עצמי אם יהיה מקום לחרוט על הרובה את כל האיקסים על המחבלים המחוסלים.
אחרי שגמרנו את האימון הסטרילי במטווח, אפשר לעבור לבחון את הכוונת בשטח בנוי. בלש"ביה החדשה האימון מתבצע ביבש ולכן עיקרו מופנה לזמן רכישת המטרה מול ביום אויב, ולבחינת הדגמים של כוונת ה-2AQC, שמאפשרות ירי עם סמן לייזר גלוי, סמוי או דואלי ומותאמים בעיקר למתארים של לחימה אורבאנית ולוט"ר, כולל התאמות ייחודיות שיש לכוונת, לשילוב עם שח"ע ("שפנפן" חד עיני), המאפשרות ארבעה מצבי בהירות נמוכים במיוחד לעבודה עם ראיית לילה. על הדרך אנחנו מנסים להכריע בסוגיה המיתולוגית, אם יש כבר הכרעה צה"לית ברורה ואחידה לטכניקת זריקת הרימון בכניסה לחדר, לפי תו"ל גולני או הצנחנים. רגע לפני שנפרדים, מייקי שואל טירון ביציאה מהבסיס איך קוראים להתקן הבטיחות הכתום בבית הבליעה, המאפשר ללכת עם מחסנית בהכנס ולדעת שאין כדור בבית הבליעה. עוד המצאה שלו רגע לפני שעזב את צה"ל.
הטירון עונה בגאווה "מק-פורק" ומייקי אומר לו "אני זה ה-מק". כבוד.
**יוני שנפלד, המפקד והעורך הראשי של "במחנה" ובעבר הכתב הצבאי של גלי צה"ל שירת כמ"פ בצנחנים וב"מגלן" והיום מכהן גם כסגן מפקד גדוד מילואים
מבחן נשק יוצא דופן: יוני שנפלד, עורך עיתון "במחנה", לשעבר מ"פ בצנחנים ואיש "מגלן", יצא לבחון את כוונות ההשלכה AQC שפיתח ראש תחום הקליעה המיתולוגי בצה"ל, סא"ל (מיל') מייקי הרטמן. להלן התוצאות (עם קצת נוסטלגיה)
הגנה לישראל
| 06/12/2014
(צילום: בן אברהם)
לפני כמעט עשור נפרדתי מההצמדה הקבועה לרובה ה-M-16 הקצר (עם קנה מעובה לוואסח), שליווה אותי במשך שנים ארוכות של שירות בצנחנים, והפכתי את העט והמקלדת לנשק הצמוד. עם זאת, כשהגיעה אלי השמועה כי סא"ל (מיל') מייקי הרטמן - האיש שלימד אותי לירות, אפיין, פיתח וכעת מייצר כוונת חדשה, החלטתי ששווה להתאמץ ולצאת מהמשרד ישירות אל המטווח בבא"ח הצנחנים הלוהט. נסיעה של שעה וקצת מת"א, זה מה שלקח לי כדי לראות ובעיקר לירות מקרוב בדור הכוונות הבא, זה שגם בעידן של חמ"מ וסייבר, ייצטרך להכריע לבסוף את המלחמה הבאה.
ועכשיו קצת נוסטלגיה, שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 לא היו שנות הזוהר של הקליעה הצה"לית. למעשה, לאורך כל שנותיו, צה"ל לא ממש הצטיין בפגיעות מדויקות של לוחמי החי"ר שלו, שירו הרבה יותר משפגעו. היו לכך הרבה אשמים - מהעוזי קצר הטווח, דרך הגליל המגושם ועד לM-16 האמריקאי הארוך, שהפך ליורשו. אבל יותר מכל הייתה כאן בעיה של תרבות אימון לקויה שעברה מדור לדור, ומורשת של מפקדים שמקצועיותם לקתה בחסר, והעדיפו לנצל את זמן המטווחים לתיזוזים ולא לשם מטרת האימון האמיתית והיא התמקצעות בירי של חיילים. האחראי למהפכת הקליעה שהתרחשה בצבא הוא ראש תחום הקליעה בצה"ל, אותו איש שכיהן בתפקיד זה מדרגת סגן ועד סא"ל, במשך 17 שנה, סא"ל (מיל') מייקי הרטמן. בזכותו השתנתה נקודת המוצא: כל חייל יכול לפגוע אם מלמדים אותו נכון. מייקי הבין כי חייבים להביא את השטח למטווח והכניס מקצים המדמים מציאות מבצעית, דוגמת: מצבים לא נוחים, ירי בתנועה, ירי מאחורי מחסום, ירי בישיבה, אימון יבש ועוד.
בהדרכתו הצמודה, עברה האחריות למפקדים. "אין עוד ירי בלי בדיקת התוצאות ותיחקורן", "המטווח מיועד לאימון ולא לתירגול נוסף","התוצאות נמדדות ונרשמות בפנקס ירי אישי והמצטיין השבועי מקבל פרס", הם רק חלק מהמשפטים שהוא הנחיל בצה"ל. מייקי היה עבור המ"פים והמג"דים של שנות ה-90 גורו לכל דבר, כזה שאין אימון מפקדים או הכנה לתע"מ בלי "אח שלי" במבטא האמריקאי שלו (הוא עלה לישראל לבדו כדי לשרת בצה"ל), שמעלה חיוך גם אחרי 20 שנה.
בהמשך, מייקי היה האיש שליווה את קליטת האמצעים ששינו את מחלקת החי"ר: האם 16A3, ה"נגב", האקילה, הליאור והטריג'יקון. הוא הכניס מטרות איפוס חדשות, תוכניות הכשרה לקלעים ול"נגביסטים", ודאג שאחרי כל תרגיל בילינו עוד זמן ארוך בשטח, סופרים חורים במטרות הקרטון ומחשבים את אחוזי הפגיעה.
הקליעה היא מתנת האלוהים
שלוש שנים אחרי שפשט מדים, מייקי הרטמן, הוא עדיין אורח מבוקש בגדודי חי"ר, בגדס"רים וביחידות מיוחדות, ומקור לעלייה לרגל למפקדי בא"חים שרוצים להתייעץ על תוכנית הקליעה, לשפר הישגים בבוחן התחצ"ן, ולבחון אמל"ח חדש. הקליעה, הוא אומר, היא מתנת האלוהים היחידה שניתנה לו וממנה לא משתחררים גם כשהמדים כבר בבוידעם. "כשהשתחררתי היה לי חלום לעשות בעולם את מה שעשיתי בצה"ל - ללמד את החי"רניקים בצבאות אחרים איך לירות", מספר מייקי הרטמן.
שוטטות ארוכה בין צבאות ומדינות גילתה לו כי דבר בשורת המהפכה הצה"לית לא הגיע לשם: "מצאתי רמת ירי ירודה מאוד. אין תוכניות קליעה, אין מתודות לימוד והתוצאות בהתאם". אבל המפנה האמיתי מעמדת המדריך הראשי לעמדת יצרן הכוונות לא באה בערבות אפריקה ואמריקה הלטינית, אלא די במפתיע לפני שנתיים בפנייה של ענקית הנשק האיטלקית "ברטה", שנדרשה אז לאפיין רובה סער מתקדם למכרז ענק של הצבא ההודי. מייקי קיבל את ההצעה לאפיין את הכוונת לרובה זה. "הסתגרתי 10 שעות בחדר עם כל הלקחים שהיו לי בראש, כל הדברים שהפריעו לי בדגמים של הכוונות שבהן יריתי בעבר, ואין הרבה כוונות בעולם שאני לא מכיר. הייתה חשובה לי חוויית הלוחם, להכניס את התיקונים על בסיס התלונות הקטנות והקיטורים ששמעתי מהלוחמים ומהמפקדים בשטח, אלה שעלולים לעלות בחיי אדם ברגע האמת, ולהציג לבסוף את הכוונת האידיאלית" הוא אומר היום.
ארבעה חודשים לאחר מכן, כשמייקי כבר היה מנכ"ל ושותף בכיר בחברת MSE הישראלית ואחרי שהצליח לגייס אליו מומחים בתחום האופטיקה, האלקטרוניקה והמכאניקה, כבר היה לו ביד אב טיפוס ראשון. כך נולד לו דור חדש של כוונות ה- AQC ובהגייתו האמריקאית של מייקי - Aque'see. מדובר בכוונת שלדבריו "מאפשרת ללוחמים להתמודד טוב יותר עם מגוון האיומים בשטח ומציגה רמה אחרת של דיוק ונוחות של משתמש". הרקע למפגש המחודש שלי עם מייקי הוא ניסוי אמל"ח שמתבצע בחודשים האחרונים בזרוע היבשה, שמטרתו לאתר כוונת חדשה ללוחמי החי"ר והיחידות המיוחדות.
מדוע צריך כוונת חדשה? כי עם כל השינויים באמל"ח החי"ר והשקעת המיליונים בכוונות וברוס"רים החדישים, ה"תבור" וה-M4, רמת הדיוק של צה"ל פשוט לא עלתה. בסקר אקראי שערכתי בקרב לוחמים ומפקדים, זוכות הכוונות הקיימות לביקורת קטלנית ולמור"קים מפוקפקים. מהלוחם שטפס איתי טרמפ, דרך המג"ד ועד לדרג המח"ט, כולם יודעים לספר על נקודת מכוון שלא ניתן לזהות בגלל שחיקת הסיבים האופטיים, על אובדן הנקודה בין אור לחושך, על שטח עדשה בעייתי שיוצר שדה ראייה קטן, על כוונת גבוהה שלא ניתן לירות דרכה בכוונות ה"ברזל" ותקלות נוספות. גם במדור הקליעה בלוט"ר מודים כי "הכוונות הקיימות גמרו את הקריירה".
החלפת כוונת בצה"ל היא עניין רציני לכל תעשיה אופטית שמכבדת את עצמה ברחבי הגלובוס. צבא שנמצא לעיתים קרובות בלחימה אמיתית הוא כלי מסחרי שיכול לפתוח שווקים חדשים. לומר "הצבא הישראלי משתמש בכוונת שלי" זו תעודת יושר מדופלמת לכל יצרן ולכן התחרות היא קשה. כל היצרניות הגדולות היו שם והציגו בין כוונת אחת לשלוש כוונות, שענו על תנאי הסף הנוקשים. Aimpoint השוודית האיכותית, טריגיקון האמריקאית, Eotech ,Leupold, מפרולייט הישראלית ו-MSE שהציגה שלושה דגמים של כוונת ה-AQC, ששלח מייקי הרטמן לניסוי. לאחר שצלחו את שלב בדיקות הבטיחות ביחידת הניסויים של זרוע היבשה נס"א ואושרו להשתתף בניסוי, יצאו כולן למבחן האש במתקן אדם. המבחן התבצע במקביל במדור קליעה ובמדור לוט"ר על רובה ה"מיקרו-תבור".
במדור קליעה השתתפו בניסוי לוחמים מכל חטיבות החי"ר, מהגדודים ומהגדס"רים, ובלוט"ר בחנו את הכוונת מדריכי המדור המיומנים, בשלל מתארים ייחודיים שמדמים היתקלויות בטווחים קצרים ובשטח בנוי, ובמזג האוויר משתנה ביום ובלילה. הציונים שוכללו בהתאם לתוצאות הירי, תוך מתן דגש מיוחד לחוויית המשתמש של הלוחמים. משתנים כמו זמן רכישת המטרה, יעילות אנרגטית, שדה הראייה, תפעול תקלות ובעיקר פשטות ונוחות השימוש, היו שחקן מרכזי במגרש. את החלק המשמעותי לא פחות של בחינת העלויות הצפויות של כל כוונת והתאמת הבחירה לסל התקציבי הקיים, משאירים בלוט"ר לרמות הממונות של מחלקת האמל"ח, התקציבים וכמובן קחצ"ר שמנצח על הניסוי כולו.
מטווח כמו בימים הטובים
חזרה לשטח. שבע בבוקר, בא"ח 35, החום עדיין נסבל ואני מתייצב למטווח כמו בימים הטובים של הפיקוד, רק עם הרבה פחות שיער. הפעם לא צריך את כוח החלוץ של הסמל למקם מטרות במטווח, אנשיו של מייקי כבר עשו זאת בכישרון רב ואני מרגיש מינימום גנרל. שיעור קצר על הכוונת מלמד אותי שעברו כמה וכמה דורות מאז ימי הלהב במרכז החרירית, וכוונת האלביט המיתולוגית (מישהו זוכר את ה- varo?). אני שמנסה לשחק את ה"צנף" המורעל, דופק פזצט"א מרושלת ונכנס למצב. מנסה להיזכר בעקרונות הטובים שלמדנו אז – חמש נקודות אחיזה, מצב גוף רובה, סחיטה איטית ובעיקר נשימה. אני מוודא שהרגליים פסוקות, הכת בשקע כתף והיד אוחזת נכון את המתפס. מביט בעדשה ומקבל הוראות לבדוק את הלו"ש המשתנה.
בכוונות MSE קיימים שלושה תווי מכוון שנותנים מענה לירי לטווחים קרובים וטווחים ארוכים. הלו"ש משתנה על ידי לחיצה על ה-PTT, אז אני מגלה שאני לא צריך לעזוב את היד מהמתפסים בכדי לתפעל את הכוונת. לחיצה על ה-PTT והלו"ש משתנה מנקודה אדומה לכזו עם מאזנות, למטרה. חשבתי לתומי שנתחיל באיפוס ל-25 מטר, אך למייקי מסתבר יש כוונות אחרות. המשימה: "איפוס קרבי" למטרת חצי דמות ב-300 מטר. אני מכוון את הלו"ש למצב מדויק, נקודה אדומה ומאוזנת, המאפשרות שמירה על כוונות זקופות ועקב כך משפרות את יכולת דיוק היורה, ובוחר מצב בהירות שייאפשר לי לראות את המטרה הרחוקה ולא להסתירה. אני נזכר בפקודות שקיבלתי לפני 19 שנה, מקפיד להוציא את כל האוויר מהריאות, סחיטה איטית של ההדק והכדור בחוץ.
מייקי צופה בירי בטלסקופ קטן ומיד מתקן "קצת למעלה וקצת שמאלה" – לפחות הפעם, אני אומר בליבי, לא רצים למטרות. האיפוס מתגלה כמשימה פשוטה והזזת הקליקים מתבצעת ידנית ללא צורך בשימוש בכלים. לחץ הדם עולה ואני חושב "רק לא לעשות פדיחות, בכל זאת הביאו פה אנשים בשש בבוקר". אני משחרר עוד כדור וצליל ה"פאנג" המתכתי מעיד שפגעתי בפלאח. "טוווב מאד", אומר מייקי במבטא שלו. ואני מרגיש גאה כמו טירון שקיבל מילה טובה מהמ"מ. עכשיו עוברים ל-25 מטר. כאן כבר מחכים לי חמישה בלונים הפרוסים על מטרת דמות ואני מכוון ובכדור ראשון מוריד בלון, ובארבעה הבאים גם את שאר המטרות. עכשיו נותר רק לבצע מקבץ ולוודא איפוס סופי. שלושה כדורים ראשונים במקבץ של שני סנטימטרים, השניים הנותרים קצת בורחים, אבל אני מאופס.
עכשיו עוברים למטרות ב-100, 150 וב-200 מטר. מטווח של מטרות קופצות הנשלטות בשלט רחוק מקו היורים, משהו שהיה בגדר חלום לפני שני עשורים. המחבלים המדומים מופיעים לחמש שניות ונעלמים. התרגיל הזה כבר מדמה מציאות של מארב בשטח אויב ואורך החיים של המטרות קצר מאוד. מייקי מסביר שבעצם כל המטרה של כוונות ההשלכה היא לצמצם את משך הרכישה של היעד. כשאתה "על" אתה פוגע ולא צריך לחשוש מ"יציאה ממצב" או מיקום הלהבית. אנחנו מתחילים סיבוב ראשון של חימום, ואני פוגע 2 מ-3. ממשיכים - המחבל מופיע כמטרת חצי דמות בקו ה-200 מטר, אני משחרר כדור והוא נופל. אחריו המחבלים האחרים מציצים שוב ב-100 ושוב ב-200, כל פעם בסדר אחר ואני שואל את עצמי אם יהיה מקום לחרוט על הרובה את כל האיקסים על המחבלים המחוסלים.
אחרי שגמרנו את האימון הסטרילי במטווח, אפשר לעבור לבחון את הכוונת בשטח בנוי. בלש"ביה החדשה האימון מתבצע ביבש ולכן עיקרו מופנה לזמן רכישת המטרה מול ביום אויב, ולבחינת הדגמים של כוונת ה-2AQC, שמאפשרות ירי עם סמן לייזר גלוי, סמוי או דואלי ומותאמים בעיקר למתארים של לחימה אורבאנית ולוט"ר, כולל התאמות ייחודיות שיש לכוונת, לשילוב עם שח"ע ("שפנפן" חד עיני), המאפשרות ארבעה מצבי בהירות נמוכים במיוחד לעבודה עם ראיית לילה. על הדרך אנחנו מנסים להכריע בסוגיה המיתולוגית, אם יש כבר הכרעה צה"לית ברורה ואחידה לטכניקת זריקת הרימון בכניסה לחדר, לפי תו"ל גולני או הצנחנים. רגע לפני שנפרדים, מייקי שואל טירון ביציאה מהבסיס איך קוראים להתקן הבטיחות הכתום בבית הבליעה, המאפשר ללכת עם מחסנית בהכנס ולדעת שאין כדור בבית הבליעה. עוד המצאה שלו רגע לפני שעזב את צה"ל.
הטירון עונה בגאווה "מק-פורק" ומייקי אומר לו "אני זה ה-מק". כבוד.
**יוני שנפלד, המפקד והעורך הראשי של "במחנה" ובעבר הכתב הצבאי של גלי צה"ל שירת כמ"פ בצנחנים וב"מגלן" והיום מכהן גם כסגן מפקד גדוד מילואים
ועכשיו קצת נוסטלגיה, שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 לא היו שנות הזוהר של הקליעה הצה"לית. למעשה, לאורך כל שנותיו, צה"ל לא ממש הצטיין בפגיעות מדויקות של לוחמי החי"ר שלו, שירו הרבה יותר משפגעו. היו לכך הרבה אשמים - מהעוזי קצר הטווח, דרך הגליל המגושם ועד לM-16 האמריקאי הארוך, שהפך ליורשו. אבל יותר מכל הייתה כאן בעיה של תרבות אימון לקויה שעברה מדור לדור, ומורשת של מפקדים שמקצועיותם לקתה בחסר, והעדיפו לנצל את זמן המטווחים לתיזוזים ולא לשם מטרת האימון האמיתית והיא התמקצעות בירי של חיילים. האחראי למהפכת הקליעה שהתרחשה בצבא הוא ראש תחום הקליעה בצה"ל, אותו איש שכיהן בתפקיד זה מדרגת סגן ועד סא"ל, במשך 17 שנה, סא"ל (מיל') מייקי הרטמן. בזכותו השתנתה נקודת המוצא: כל חייל יכול לפגוע אם מלמדים אותו נכון. מייקי הבין כי חייבים להביא את השטח למטווח והכניס מקצים המדמים מציאות מבצעית, דוגמת: מצבים לא נוחים, ירי בתנועה, ירי מאחורי מחסום, ירי בישיבה, אימון יבש ועוד.
בהדרכתו הצמודה, עברה האחריות למפקדים. "אין עוד ירי בלי בדיקת התוצאות ותיחקורן", "המטווח מיועד לאימון ולא לתירגול נוסף","התוצאות נמדדות ונרשמות בפנקס ירי אישי והמצטיין השבועי מקבל פרס", הם רק חלק מהמשפטים שהוא הנחיל בצה"ל. מייקי היה עבור המ"פים והמג"דים של שנות ה-90 גורו לכל דבר, כזה שאין אימון מפקדים או הכנה לתע"מ בלי "אח שלי" במבטא האמריקאי שלו (הוא עלה לישראל לבדו כדי לשרת בצה"ל), שמעלה חיוך גם אחרי 20 שנה.
בהמשך, מייקי היה האיש שליווה את קליטת האמצעים ששינו את מחלקת החי"ר: האם 16A3, ה"נגב", האקילה, הליאור והטריג'יקון. הוא הכניס מטרות איפוס חדשות, תוכניות הכשרה לקלעים ול"נגביסטים", ודאג שאחרי כל תרגיל בילינו עוד זמן ארוך בשטח, סופרים חורים במטרות הקרטון ומחשבים את אחוזי הפגיעה.
הקליעה היא מתנת האלוהים
שלוש שנים אחרי שפשט מדים, מייקי הרטמן, הוא עדיין אורח מבוקש בגדודי חי"ר, בגדס"רים וביחידות מיוחדות, ומקור לעלייה לרגל למפקדי בא"חים שרוצים להתייעץ על תוכנית הקליעה, לשפר הישגים בבוחן התחצ"ן, ולבחון אמל"ח חדש. הקליעה, הוא אומר, היא מתנת האלוהים היחידה שניתנה לו וממנה לא משתחררים גם כשהמדים כבר בבוידעם. "כשהשתחררתי היה לי חלום לעשות בעולם את מה שעשיתי בצה"ל - ללמד את החי"רניקים בצבאות אחרים איך לירות", מספר מייקי הרטמן.
שוטטות ארוכה בין צבאות ומדינות גילתה לו כי דבר בשורת המהפכה הצה"לית לא הגיע לשם: "מצאתי רמת ירי ירודה מאוד. אין תוכניות קליעה, אין מתודות לימוד והתוצאות בהתאם". אבל המפנה האמיתי מעמדת המדריך הראשי לעמדת יצרן הכוונות לא באה בערבות אפריקה ואמריקה הלטינית, אלא די במפתיע לפני שנתיים בפנייה של ענקית הנשק האיטלקית "ברטה", שנדרשה אז לאפיין רובה סער מתקדם למכרז ענק של הצבא ההודי. מייקי קיבל את ההצעה לאפיין את הכוונת לרובה זה. "הסתגרתי 10 שעות בחדר עם כל הלקחים שהיו לי בראש, כל הדברים שהפריעו לי בדגמים של הכוונות שבהן יריתי בעבר, ואין הרבה כוונות בעולם שאני לא מכיר. הייתה חשובה לי חוויית הלוחם, להכניס את התיקונים על בסיס התלונות הקטנות והקיטורים ששמעתי מהלוחמים ומהמפקדים בשטח, אלה שעלולים לעלות בחיי אדם ברגע האמת, ולהציג לבסוף את הכוונת האידיאלית" הוא אומר היום.
ארבעה חודשים לאחר מכן, כשמייקי כבר היה מנכ"ל ושותף בכיר בחברת MSE הישראלית ואחרי שהצליח לגייס אליו מומחים בתחום האופטיקה, האלקטרוניקה והמכאניקה, כבר היה לו ביד אב טיפוס ראשון. כך נולד לו דור חדש של כוונות ה- AQC ובהגייתו האמריקאית של מייקי - Aque'see. מדובר בכוונת שלדבריו "מאפשרת ללוחמים להתמודד טוב יותר עם מגוון האיומים בשטח ומציגה רמה אחרת של דיוק ונוחות של משתמש". הרקע למפגש המחודש שלי עם מייקי הוא ניסוי אמל"ח שמתבצע בחודשים האחרונים בזרוע היבשה, שמטרתו לאתר כוונת חדשה ללוחמי החי"ר והיחידות המיוחדות.
מדוע צריך כוונת חדשה? כי עם כל השינויים באמל"ח החי"ר והשקעת המיליונים בכוונות וברוס"רים החדישים, ה"תבור" וה-M4, רמת הדיוק של צה"ל פשוט לא עלתה. בסקר אקראי שערכתי בקרב לוחמים ומפקדים, זוכות הכוונות הקיימות לביקורת קטלנית ולמור"קים מפוקפקים. מהלוחם שטפס איתי טרמפ, דרך המג"ד ועד לדרג המח"ט, כולם יודעים לספר על נקודת מכוון שלא ניתן לזהות בגלל שחיקת הסיבים האופטיים, על אובדן הנקודה בין אור לחושך, על שטח עדשה בעייתי שיוצר שדה ראייה קטן, על כוונת גבוהה שלא ניתן לירות דרכה בכוונות ה"ברזל" ותקלות נוספות. גם במדור הקליעה בלוט"ר מודים כי "הכוונות הקיימות גמרו את הקריירה".
החלפת כוונת בצה"ל היא עניין רציני לכל תעשיה אופטית שמכבדת את עצמה ברחבי הגלובוס. צבא שנמצא לעיתים קרובות בלחימה אמיתית הוא כלי מסחרי שיכול לפתוח שווקים חדשים. לומר "הצבא הישראלי משתמש בכוונת שלי" זו תעודת יושר מדופלמת לכל יצרן ולכן התחרות היא קשה. כל היצרניות הגדולות היו שם והציגו בין כוונת אחת לשלוש כוונות, שענו על תנאי הסף הנוקשים. Aimpoint השוודית האיכותית, טריגיקון האמריקאית, Eotech ,Leupold, מפרולייט הישראלית ו-MSE שהציגה שלושה דגמים של כוונת ה-AQC, ששלח מייקי הרטמן לניסוי. לאחר שצלחו את שלב בדיקות הבטיחות ביחידת הניסויים של זרוע היבשה נס"א ואושרו להשתתף בניסוי, יצאו כולן למבחן האש במתקן אדם. המבחן התבצע במקביל במדור קליעה ובמדור לוט"ר על רובה ה"מיקרו-תבור".
במדור קליעה השתתפו בניסוי לוחמים מכל חטיבות החי"ר, מהגדודים ומהגדס"רים, ובלוט"ר בחנו את הכוונת מדריכי המדור המיומנים, בשלל מתארים ייחודיים שמדמים היתקלויות בטווחים קצרים ובשטח בנוי, ובמזג האוויר משתנה ביום ובלילה. הציונים שוכללו בהתאם לתוצאות הירי, תוך מתן דגש מיוחד לחוויית המשתמש של הלוחמים. משתנים כמו זמן רכישת המטרה, יעילות אנרגטית, שדה הראייה, תפעול תקלות ובעיקר פשטות ונוחות השימוש, היו שחקן מרכזי במגרש. את החלק המשמעותי לא פחות של בחינת העלויות הצפויות של כל כוונת והתאמת הבחירה לסל התקציבי הקיים, משאירים בלוט"ר לרמות הממונות של מחלקת האמל"ח, התקציבים וכמובן קחצ"ר שמנצח על הניסוי כולו.
מטווח כמו בימים הטובים
חזרה לשטח. שבע בבוקר, בא"ח 35, החום עדיין נסבל ואני מתייצב למטווח כמו בימים הטובים של הפיקוד, רק עם הרבה פחות שיער. הפעם לא צריך את כוח החלוץ של הסמל למקם מטרות במטווח, אנשיו של מייקי כבר עשו זאת בכישרון רב ואני מרגיש מינימום גנרל. שיעור קצר על הכוונת מלמד אותי שעברו כמה וכמה דורות מאז ימי הלהב במרכז החרירית, וכוונת האלביט המיתולוגית (מישהו זוכר את ה- varo?). אני שמנסה לשחק את ה"צנף" המורעל, דופק פזצט"א מרושלת ונכנס למצב. מנסה להיזכר בעקרונות הטובים שלמדנו אז – חמש נקודות אחיזה, מצב גוף רובה, סחיטה איטית ובעיקר נשימה. אני מוודא שהרגליים פסוקות, הכת בשקע כתף והיד אוחזת נכון את המתפס. מביט בעדשה ומקבל הוראות לבדוק את הלו"ש המשתנה.
בכוונות MSE קיימים שלושה תווי מכוון שנותנים מענה לירי לטווחים קרובים וטווחים ארוכים. הלו"ש משתנה על ידי לחיצה על ה-PTT, אז אני מגלה שאני לא צריך לעזוב את היד מהמתפסים בכדי לתפעל את הכוונת. לחיצה על ה-PTT והלו"ש משתנה מנקודה אדומה לכזו עם מאזנות, למטרה. חשבתי לתומי שנתחיל באיפוס ל-25 מטר, אך למייקי מסתבר יש כוונות אחרות. המשימה: "איפוס קרבי" למטרת חצי דמות ב-300 מטר. אני מכוון את הלו"ש למצב מדויק, נקודה אדומה ומאוזנת, המאפשרות שמירה על כוונות זקופות ועקב כך משפרות את יכולת דיוק היורה, ובוחר מצב בהירות שייאפשר לי לראות את המטרה הרחוקה ולא להסתירה. אני נזכר בפקודות שקיבלתי לפני 19 שנה, מקפיד להוציא את כל האוויר מהריאות, סחיטה איטית של ההדק והכדור בחוץ.
מייקי צופה בירי בטלסקופ קטן ומיד מתקן "קצת למעלה וקצת שמאלה" – לפחות הפעם, אני אומר בליבי, לא רצים למטרות. האיפוס מתגלה כמשימה פשוטה והזזת הקליקים מתבצעת ידנית ללא צורך בשימוש בכלים. לחץ הדם עולה ואני חושב "רק לא לעשות פדיחות, בכל זאת הביאו פה אנשים בשש בבוקר". אני משחרר עוד כדור וצליל ה"פאנג" המתכתי מעיד שפגעתי בפלאח. "טוווב מאד", אומר מייקי במבטא שלו. ואני מרגיש גאה כמו טירון שקיבל מילה טובה מהמ"מ. עכשיו עוברים ל-25 מטר. כאן כבר מחכים לי חמישה בלונים הפרוסים על מטרת דמות ואני מכוון ובכדור ראשון מוריד בלון, ובארבעה הבאים גם את שאר המטרות. עכשיו נותר רק לבצע מקבץ ולוודא איפוס סופי. שלושה כדורים ראשונים במקבץ של שני סנטימטרים, השניים הנותרים קצת בורחים, אבל אני מאופס.
עכשיו עוברים למטרות ב-100, 150 וב-200 מטר. מטווח של מטרות קופצות הנשלטות בשלט רחוק מקו היורים, משהו שהיה בגדר חלום לפני שני עשורים. המחבלים המדומים מופיעים לחמש שניות ונעלמים. התרגיל הזה כבר מדמה מציאות של מארב בשטח אויב ואורך החיים של המטרות קצר מאוד. מייקי מסביר שבעצם כל המטרה של כוונות ההשלכה היא לצמצם את משך הרכישה של היעד. כשאתה "על" אתה פוגע ולא צריך לחשוש מ"יציאה ממצב" או מיקום הלהבית. אנחנו מתחילים סיבוב ראשון של חימום, ואני פוגע 2 מ-3. ממשיכים - המחבל מופיע כמטרת חצי דמות בקו ה-200 מטר, אני משחרר כדור והוא נופל. אחריו המחבלים האחרים מציצים שוב ב-100 ושוב ב-200, כל פעם בסדר אחר ואני שואל את עצמי אם יהיה מקום לחרוט על הרובה את כל האיקסים על המחבלים המחוסלים.
אחרי שגמרנו את האימון הסטרילי במטווח, אפשר לעבור לבחון את הכוונת בשטח בנוי. בלש"ביה החדשה האימון מתבצע ביבש ולכן עיקרו מופנה לזמן רכישת המטרה מול ביום אויב, ולבחינת הדגמים של כוונת ה-2AQC, שמאפשרות ירי עם סמן לייזר גלוי, סמוי או דואלי ומותאמים בעיקר למתארים של לחימה אורבאנית ולוט"ר, כולל התאמות ייחודיות שיש לכוונת, לשילוב עם שח"ע ("שפנפן" חד עיני), המאפשרות ארבעה מצבי בהירות נמוכים במיוחד לעבודה עם ראיית לילה. על הדרך אנחנו מנסים להכריע בסוגיה המיתולוגית, אם יש כבר הכרעה צה"לית ברורה ואחידה לטכניקת זריקת הרימון בכניסה לחדר, לפי תו"ל גולני או הצנחנים. רגע לפני שנפרדים, מייקי שואל טירון ביציאה מהבסיס איך קוראים להתקן הבטיחות הכתום בבית הבליעה, המאפשר ללכת עם מחסנית בהכנס ולדעת שאין כדור בבית הבליעה. עוד המצאה שלו רגע לפני שעזב את צה"ל.
הטירון עונה בגאווה "מק-פורק" ומייקי אומר לו "אני זה ה-מק". כבוד.
**יוני שנפלד, המפקד והעורך הראשי של "במחנה" ובעבר הכתב הצבאי של גלי צה"ל שירת כמ"פ בצנחנים וב"מגלן" והיום מכהן גם כסגן מפקד גדוד מילואים
