חשיפה: חלומות הגרעין של מצרים
רחוק מהכותרות, מצרים תמיד חלמה על פרויקט גרעין משלה, ופעלה כדי לממש את החלום. כך נכשל פרויקט הגרעין המצרי
הגנה לישראל
| 06/12/2014
(צילום:AP)
40 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים עולה מדי פעם המחשבה: כיצד נראים היו פני מלחמת יום כיפור אילו ברשות מצרים היה נשק גרעיני? השאלה הזאת מתחדדת לאור העובדה שגורמים במצרים שאפו להשיג נשק גרעיני מאז ומתמיד, כפי שייחשף כאן בסקירה ראשונה מסוגה.
קהיליית המודיעין הישראלית חשדה במצרים, לאורך שנים רבות, כי היא זוממת לבנות בחשאי פוטנציאל גרעיני צבאי, ולא לחינם. החל במשבר המדענים הגרמניים שסייעו ב-1962 למצרים לפתח טילים בליסטיים, ועד לאחרונה, במהלך תקופות נשיאותם של חוסני מובארק ומוחמד מורסי – היה לכך ביסוס.
תחילת החלום
השאיפות הגרעיניות נולדו במצרים כבר בשנות החמישים של המאה שעברה, ואולם הכיוון הצבאי של הגרעין החל להסתמן בשנות השישים, תחת שלטון גמאל עבד-אל נאצר. מטבע הדברים, סוגיית הגרעין הישראלי הטביעה את חותמה על מאמצי הפיתוח הגרעיני של מצרים. המרכז הגרעין הראשון בישראל, "מרכז מחקר גרעיני שורק", הוקם ב-1958 מערבית לעיר יבנה. הוא נבנה סביב כור מחקר בהספק 5 מגה-וואט, שסופק על ידי ארה"ב במסגרת תכנית "אטום למען שלום", והופעל לראשונה ביוני 1960.
אולם בסוף 1960, נחשפה לראשונה בעיתונות העולמית הקמת כור גרעיני נוסף ליד דימונה, בסיוע צרפתי, אשר הוערך כי הוא עשוי לשמש בעתיד להפקת פלוטוניום. הכור בדימונה היה לצנינים בעיני מצרים מאז שהוקם, והם אף שאפו לתקוף אותו. עם זאת, כניסתה של מצרים לעידן הגרעין לא הייתה רק כתגובה לגרעין הישראלי אלא גם כתוצאה ממדיניותו הפאן-ערבית של נאצר, שראה את מצרים כמדינה מובילה בעולם הערבי. בעקבות ייסוד "המוסד לאנרגיה אטומית" (AEE - Atomic Energy Establishment) ב-1956, נרשמה במצרים התקדמות מרשימה בהקמת תשתית גרעינית ובפיתוח המחקר בתחום זה.
בין היתר, מצרים הצמיחה כבר בשנות החמישים מדעני גרעין בעלי שם עולמי, אשר בחרו בהמשך במוסדות המחקר האמריקניים כמקום בו יוכלו לממש את שאיפותיהם המדעיות. בפרט ראוי לציון פרופ' מוחמד אל וואקיל (El-Wakil), אשר ספריו בתחום ההנדסה הגרעינית, כולל ספרי לימוד, תופסים מקום כבוד בספריות האוניברסיטאות. כמו כן, בהמשך תצוין מעורבותה של מדענית הגרעין פרופ' זינאב צאברי (Zeinab Sabri) בתכנית הגרעין המצרית. המאמץ הגרעיני על פי חזונו של נאצר, לא נועד ל"מטרות שלום" בלבד, אלא תוכנן לשרת במקביל גם תכנית לפתח נשק גרעיני.
הפעילות הגרעינית, שראשיתה הייתה מחקרית גרידא, התרכזה במרכז למחקר גרעיני אינשאץ (Inchas), שהוקם כ-40 ק"מ צפונית-מערבית לקהיר. כמו כן היא התנהלה במספר אוניברסיטאות, בדגש על אלו של קהיר ואלכסנדריה. ליבו של מרכז אינשאץ היה כור מחקר קטן בהספק 2 מגה-וואט, שסופק על ידי ברה"מ. בניית הכור החלה ב-1958 והוא הוכנס לפעולה ב-1961. הנתון המרמז על כך שנאצר חתר מלכתחילה לקראת השגת נשק גרעיני, מתייחס לתכנית הטילים הבליסטיים שהתנהלה במצרים באותה עת. ביולי 1962 התפרסמה ידיעה על ניסוי בטילים בליסטיים שנערך במצרים, אשר אף הוצגו במצעד יום המהפכה שהתקיים בקהיר באותו חודש. הטילים, שכינוייהם היו זאפער (Zafir), אל-קאהר (Al-Kaher) וראעד (Ra'id), נועדו לטענת המתרים להגיע לטווחים של 370 ק"מ, 600 ק"מ, ו-1,500 ק"מ בהתאמה – עד "דרומית לביירות".
זמן קצר אחרי כן פורסם, כי הטילים פותחו בעזרת מומחים גרמניים. במבט לאחור, קיים ספק לגבי מידת האפקטיביות של הטילים הללו, אך מערכת הביטחון הישראלית נחרדה נוכח התפתחות זו. התגובה הישראלית הראשונית לפעילות המדענים הגרמניים הייתה במישור הסיכול בערוץ החשאי של "המוסד", באמצעות פגיעה במדענים – מבצע שכינויו היה "דמוקלס". אך מעצר שני שליחי "המוסד" בשווייץ במרץ 1963 הביא את ממשלת ישראל לפרסם את הפרשה, ובעקבות זאת החליטה אף ממשלת מערב גרמניה בפרשיה זו, והביאה לסיום התכנית המצרית.
על פי ידיעות שונות שהתפרסמו בתקשורת,בתקופה שבין 1960 ל-1967, מצרים ניהלה מאמצים אינטנסיביים להשגת נשק גרעיני "על המדף", או אמצעים לייצורו. היא פנתה לשם כך למספר מדינות: ברה"מ, סין והודו. גם דבריו של נאצר עצמו בנאום שנשא ב-1961 הצביעו על כוונתו. הוא הזהיר, כי אם תשיג ישראל נשק גרעיני, "אנו נבטיח לעצמנו פצצות אטומיות בכל מחיר".
אישיות בולטת בממסד הגרעיני המצרי בתקופה זו היה צלאח הדאית (Salah Hedayat), קצין לשעבר בצבא המצרי בדרגת קולונל, שהיה מקורב לתנועת "הקצינים החופשיים", שנאצר היה חבר בולט בה, אשר הדיחה ב-1952 את המלך פארוק מהשלטון. אף כי השכלתו האקדמית של הדאית הסתכמה בתואר ראשון בכימיה, הוא התמנה ב-1958 כמנכ"ל AEE, ומו כן עד 1970 שימש בתפקידים של השר למחקר מדעי והיועץ המדעי של נאצר. מינויו לתפקידיו השונים היה כנראה על רקע פוליטי. אך יש הטוענים, כי מינויו כמנכ"ל AEE היה פועל יוצא של תמיכתו המובהקת בכיוון הצבאי המואץ של תכנית הגרעין המצרית, וקשריו הטובים בצבא המצרי.
ככל הידוע, הדאית שאף לפתח מעגל דלק גרעיני עצמאי המבוסס על כור להפקת פלוטוניום ומתקן למחזור הפלוטוניום מתוך הדלק המוקרן בכור. זאת, כמענה ליכולתה הגרעינית של ישראל. בהקשר לכך, מצרים קיבלה ב-1964 סיוע מברה"מ בהקמת אגף רדיוכימיה במרכז אינשאץ, הכולל "מעבדות חמות" לטיפול בדלק מוקרן בקנה מידה מעבדתי. זאת ועוד - בסוף 1965 יצאה ממשלת מצרים במכרז להקמת כור גרעיני לייצור חשמל בהספק 150 מגה-וואט, המיועד גם להתפלת מי ים. האתר שנבחר להקמת הכור היה בורג' אל ערב (Borg Al-Arab), על חוף הים התיכון, כ-45 ק"מ דרומית-מערבית לאלכסנדריה. אכן, הדאית אישר ב-1995 בראיון עיתונאי, כי מצרים החלה בראשית שנות השישים בתכנית גרעינית צבאית, אשר נמשכה עד פטירתו של נאצר ב-1970.
ב-1967, פרצה מלחמת ששת הימים, אשר ייתכן ואחד מיעדיה בתכניות הצבא המצרי היה השמדת הכור בדימונה. אולם תבוסת הצבא המצרי ואובדן חצי האי סיני טרפה למצרים את הקלפים. הנתונים הכלכליים הקשים לאחר "מלחמת ששת הימים" לא אפשרו למצרים להמשיך בשלב זה בתנופת פיתוח הגרעין. בנוסף לאובדן תמלוגי מעבר כלי השיט בתעלת סואץ וההכנסות מבארות הנפט של אבו רודס וראס סודר, מצרים נדרשה להקצות תקציבי עתק לשיקום הצבא המובס. לפיכך, מצרים החליטה להסיט את ההתמודדות עם העליונות הגרעינית של ישראל לפסים מדיניים.
אחד הצעדים שהיא נקטה היה הצטרפותה ב-1968 לאמנה לאי הפצת נשק גרעיני (NPT), אף שלא אשררה אותה. מבחינתה היה זה צעד בעל אופי טקסי, כי ממילא תכניתה הגרעינית קפאה באותה עת על שמריה, בשל היעדר משאבים כספיים. בעקבות זאת, החלה הדיפלומטיה המצרית לפעול בערוצים שונים כדי לחייב אף את ישראל לחתום על האמנה, אם כי ללא הצלחה. מכל מקום, צלאח הדאית המשיך בתכניותיו הגרעיניות, מתוך שאיפה לפתח תשתית להפקת חומרים בקיעים עבור נשק גרעיני.
לשם לכך, ללא כל תלות במגזר הגרעיני הממוסד של מצרים שפעל במסגרת AEE, הוא הקים ב-1965 את חברת DCA (Design Consultant Association), שמומנה על ידי הממשלה המצרית והעסיקה קבוצת מומחים בתחום ההנדסה הגרעינית. מטרת החברה הייתה לסייע למצרים לפתח מעגל דלק גרעיני עצמאי. ב-1970 הציגה החברה את תכניתה להקמת "כור גרעיני דו-שימושי (dual use) להתפלה" בהספק 40 מגה-וואט, ליד אלכסנדריה. מנהיג לוב, מועמר קדאפי, הבטיח תמיכה כספית עבור מימוש הפרויקט. תכנית DCA זכתה לגיבויו של נאצר, שהפגין עניין רב לשתף בה את לוב. בשל כך, כאשר ב-1970 הגיע נאצר להסכם עם קדאפי על הקמת פדרציה משותפת מצרית-לובית, הוא מינה את הדאית כשר לשיתוף פעולה מדעי של הפדרציה. אולם, המאמץ המשותף של שתי המדינות לא הצליח להתרומם, בשל העובדה שקדאפי ביקש להשיג תוצאות מהירות יותר ממה שהדאית היה יכול לספק. על כן, התמיכה הכספית שהבטיח קדאפי התנדפה.
***הכתבה המלאה מתפרסמת בגילון מספר 16 של ישראל דיפנס, בחנויות עכשיו
רחוק מהכותרות, מצרים תמיד חלמה על פרויקט גרעין משלה, ופעלה כדי לממש את החלום. כך נכשל פרויקט הגרעין המצרי
הגנה לישראל
| 06/12/2014
(צילום:AP)
40 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים עולה מדי פעם המחשבה: כיצד נראים היו פני מלחמת יום כיפור אילו ברשות מצרים היה נשק גרעיני? השאלה הזאת מתחדדת לאור העובדה שגורמים במצרים שאפו להשיג נשק גרעיני מאז ומתמיד, כפי שייחשף כאן בסקירה ראשונה מסוגה.
קהיליית המודיעין הישראלית חשדה במצרים, לאורך שנים רבות, כי היא זוממת לבנות בחשאי פוטנציאל גרעיני צבאי, ולא לחינם. החל במשבר המדענים הגרמניים שסייעו ב-1962 למצרים לפתח טילים בליסטיים, ועד לאחרונה, במהלך תקופות נשיאותם של חוסני מובארק ומוחמד מורסי – היה לכך ביסוס.
תחילת החלום
השאיפות הגרעיניות נולדו במצרים כבר בשנות החמישים של המאה שעברה, ואולם הכיוון הצבאי של הגרעין החל להסתמן בשנות השישים, תחת שלטון גמאל עבד-אל נאצר. מטבע הדברים, סוגיית הגרעין הישראלי הטביעה את חותמה על מאמצי הפיתוח הגרעיני של מצרים. המרכז הגרעין הראשון בישראל, "מרכז מחקר גרעיני שורק", הוקם ב-1958 מערבית לעיר יבנה. הוא נבנה סביב כור מחקר בהספק 5 מגה-וואט, שסופק על ידי ארה"ב במסגרת תכנית "אטום למען שלום", והופעל לראשונה ביוני 1960.
אולם בסוף 1960, נחשפה לראשונה בעיתונות העולמית הקמת כור גרעיני נוסף ליד דימונה, בסיוע צרפתי, אשר הוערך כי הוא עשוי לשמש בעתיד להפקת פלוטוניום. הכור בדימונה היה לצנינים בעיני מצרים מאז שהוקם, והם אף שאפו לתקוף אותו. עם זאת, כניסתה של מצרים לעידן הגרעין לא הייתה רק כתגובה לגרעין הישראלי אלא גם כתוצאה ממדיניותו הפאן-ערבית של נאצר, שראה את מצרים כמדינה מובילה בעולם הערבי. בעקבות ייסוד "המוסד לאנרגיה אטומית" (AEE - Atomic Energy Establishment) ב-1956, נרשמה במצרים התקדמות מרשימה בהקמת תשתית גרעינית ובפיתוח המחקר בתחום זה.
בין היתר, מצרים הצמיחה כבר בשנות החמישים מדעני גרעין בעלי שם עולמי, אשר בחרו בהמשך במוסדות המחקר האמריקניים כמקום בו יוכלו לממש את שאיפותיהם המדעיות. בפרט ראוי לציון פרופ' מוחמד אל וואקיל (El-Wakil), אשר ספריו בתחום ההנדסה הגרעינית, כולל ספרי לימוד, תופסים מקום כבוד בספריות האוניברסיטאות. כמו כן, בהמשך תצוין מעורבותה של מדענית הגרעין פרופ' זינאב צאברי (Zeinab Sabri) בתכנית הגרעין המצרית. המאמץ הגרעיני על פי חזונו של נאצר, לא נועד ל"מטרות שלום" בלבד, אלא תוכנן לשרת במקביל גם תכנית לפתח נשק גרעיני.
הפעילות הגרעינית, שראשיתה הייתה מחקרית גרידא, התרכזה במרכז למחקר גרעיני אינשאץ (Inchas), שהוקם כ-40 ק"מ צפונית-מערבית לקהיר. כמו כן היא התנהלה במספר אוניברסיטאות, בדגש על אלו של קהיר ואלכסנדריה. ליבו של מרכז אינשאץ היה כור מחקר קטן בהספק 2 מגה-וואט, שסופק על ידי ברה"מ. בניית הכור החלה ב-1958 והוא הוכנס לפעולה ב-1961. הנתון המרמז על כך שנאצר חתר מלכתחילה לקראת השגת נשק גרעיני, מתייחס לתכנית הטילים הבליסטיים שהתנהלה במצרים באותה עת. ביולי 1962 התפרסמה ידיעה על ניסוי בטילים בליסטיים שנערך במצרים, אשר אף הוצגו במצעד יום המהפכה שהתקיים בקהיר באותו חודש. הטילים, שכינוייהם היו זאפער (Zafir), אל-קאהר (Al-Kaher) וראעד (Ra'id), נועדו לטענת המתרים להגיע לטווחים של 370 ק"מ, 600 ק"מ, ו-1,500 ק"מ בהתאמה – עד "דרומית לביירות".
זמן קצר אחרי כן פורסם, כי הטילים פותחו בעזרת מומחים גרמניים. במבט לאחור, קיים ספק לגבי מידת האפקטיביות של הטילים הללו, אך מערכת הביטחון הישראלית נחרדה נוכח התפתחות זו. התגובה הישראלית הראשונית לפעילות המדענים הגרמניים הייתה במישור הסיכול בערוץ החשאי של "המוסד", באמצעות פגיעה במדענים – מבצע שכינויו היה "דמוקלס". אך מעצר שני שליחי "המוסד" בשווייץ במרץ 1963 הביא את ממשלת ישראל לפרסם את הפרשה, ובעקבות זאת החליטה אף ממשלת מערב גרמניה בפרשיה זו, והביאה לסיום התכנית המצרית.
על פי ידיעות שונות שהתפרסמו בתקשורת,בתקופה שבין 1960 ל-1967, מצרים ניהלה מאמצים אינטנסיביים להשגת נשק גרעיני "על המדף", או אמצעים לייצורו. היא פנתה לשם כך למספר מדינות: ברה"מ, סין והודו. גם דבריו של נאצר עצמו בנאום שנשא ב-1961 הצביעו על כוונתו. הוא הזהיר, כי אם תשיג ישראל נשק גרעיני, "אנו נבטיח לעצמנו פצצות אטומיות בכל מחיר".
אישיות בולטת בממסד הגרעיני המצרי בתקופה זו היה צלאח הדאית (Salah Hedayat), קצין לשעבר בצבא המצרי בדרגת קולונל, שהיה מקורב לתנועת "הקצינים החופשיים", שנאצר היה חבר בולט בה, אשר הדיחה ב-1952 את המלך פארוק מהשלטון. אף כי השכלתו האקדמית של הדאית הסתכמה בתואר ראשון בכימיה, הוא התמנה ב-1958 כמנכ"ל AEE, ומו כן עד 1970 שימש בתפקידים של השר למחקר מדעי והיועץ המדעי של נאצר. מינויו לתפקידיו השונים היה כנראה על רקע פוליטי. אך יש הטוענים, כי מינויו כמנכ"ל AEE היה פועל יוצא של תמיכתו המובהקת בכיוון הצבאי המואץ של תכנית הגרעין המצרית, וקשריו הטובים בצבא המצרי.
ככל הידוע, הדאית שאף לפתח מעגל דלק גרעיני עצמאי המבוסס על כור להפקת פלוטוניום ומתקן למחזור הפלוטוניום מתוך הדלק המוקרן בכור. זאת, כמענה ליכולתה הגרעינית של ישראל. בהקשר לכך, מצרים קיבלה ב-1964 סיוע מברה"מ בהקמת אגף רדיוכימיה במרכז אינשאץ, הכולל "מעבדות חמות" לטיפול בדלק מוקרן בקנה מידה מעבדתי. זאת ועוד - בסוף 1965 יצאה ממשלת מצרים במכרז להקמת כור גרעיני לייצור חשמל בהספק 150 מגה-וואט, המיועד גם להתפלת מי ים. האתר שנבחר להקמת הכור היה בורג' אל ערב (Borg Al-Arab), על חוף הים התיכון, כ-45 ק"מ דרומית-מערבית לאלכסנדריה. אכן, הדאית אישר ב-1995 בראיון עיתונאי, כי מצרים החלה בראשית שנות השישים בתכנית גרעינית צבאית, אשר נמשכה עד פטירתו של נאצר ב-1970.
ב-1967, פרצה מלחמת ששת הימים, אשר ייתכן ואחד מיעדיה בתכניות הצבא המצרי היה השמדת הכור בדימונה. אולם תבוסת הצבא המצרי ואובדן חצי האי סיני טרפה למצרים את הקלפים. הנתונים הכלכליים הקשים לאחר "מלחמת ששת הימים" לא אפשרו למצרים להמשיך בשלב זה בתנופת פיתוח הגרעין. בנוסף לאובדן תמלוגי מעבר כלי השיט בתעלת סואץ וההכנסות מבארות הנפט של אבו רודס וראס סודר, מצרים נדרשה להקצות תקציבי עתק לשיקום הצבא המובס. לפיכך, מצרים החליטה להסיט את ההתמודדות עם העליונות הגרעינית של ישראל לפסים מדיניים.
אחד הצעדים שהיא נקטה היה הצטרפותה ב-1968 לאמנה לאי הפצת נשק גרעיני (NPT), אף שלא אשררה אותה. מבחינתה היה זה צעד בעל אופי טקסי, כי ממילא תכניתה הגרעינית קפאה באותה עת על שמריה, בשל היעדר משאבים כספיים. בעקבות זאת, החלה הדיפלומטיה המצרית לפעול בערוצים שונים כדי לחייב אף את ישראל לחתום על האמנה, אם כי ללא הצלחה. מכל מקום, צלאח הדאית המשיך בתכניותיו הגרעיניות, מתוך שאיפה לפתח תשתית להפקת חומרים בקיעים עבור נשק גרעיני.
לשם לכך, ללא כל תלות במגזר הגרעיני הממוסד של מצרים שפעל במסגרת AEE, הוא הקים ב-1965 את חברת DCA (Design Consultant Association), שמומנה על ידי הממשלה המצרית והעסיקה קבוצת מומחים בתחום ההנדסה הגרעינית. מטרת החברה הייתה לסייע למצרים לפתח מעגל דלק גרעיני עצמאי. ב-1970 הציגה החברה את תכניתה להקמת "כור גרעיני דו-שימושי (dual use) להתפלה" בהספק 40 מגה-וואט, ליד אלכסנדריה. מנהיג לוב, מועמר קדאפי, הבטיח תמיכה כספית עבור מימוש הפרויקט. תכנית DCA זכתה לגיבויו של נאצר, שהפגין עניין רב לשתף בה את לוב. בשל כך, כאשר ב-1970 הגיע נאצר להסכם עם קדאפי על הקמת פדרציה משותפת מצרית-לובית, הוא מינה את הדאית כשר לשיתוף פעולה מדעי של הפדרציה. אולם, המאמץ המשותף של שתי המדינות לא הצליח להתרומם, בשל העובדה שקדאפי ביקש להשיג תוצאות מהירות יותר ממה שהדאית היה יכול לספק. על כן, התמיכה הכספית שהבטיח קדאפי התנדפה.
***הכתבה המלאה מתפרסמת בגילון מספר 16 של ישראל דיפנס, בחנויות עכשיו
קהיליית המודיעין הישראלית חשדה במצרים, לאורך שנים רבות, כי היא זוממת לבנות בחשאי פוטנציאל גרעיני צבאי, ולא לחינם. החל במשבר המדענים הגרמניים שסייעו ב-1962 למצרים לפתח טילים בליסטיים, ועד לאחרונה, במהלך תקופות נשיאותם של חוסני מובארק ומוחמד מורסי – היה לכך ביסוס.
תחילת החלום
השאיפות הגרעיניות נולדו במצרים כבר בשנות החמישים של המאה שעברה, ואולם הכיוון הצבאי של הגרעין החל להסתמן בשנות השישים, תחת שלטון גמאל עבד-אל נאצר. מטבע הדברים, סוגיית הגרעין הישראלי הטביעה את חותמה על מאמצי הפיתוח הגרעיני של מצרים. המרכז הגרעין הראשון בישראל, "מרכז מחקר גרעיני שורק", הוקם ב-1958 מערבית לעיר יבנה. הוא נבנה סביב כור מחקר בהספק 5 מגה-וואט, שסופק על ידי ארה"ב במסגרת תכנית "אטום למען שלום", והופעל לראשונה ביוני 1960.
אולם בסוף 1960, נחשפה לראשונה בעיתונות העולמית הקמת כור גרעיני נוסף ליד דימונה, בסיוע צרפתי, אשר הוערך כי הוא עשוי לשמש בעתיד להפקת פלוטוניום. הכור בדימונה היה לצנינים בעיני מצרים מאז שהוקם, והם אף שאפו לתקוף אותו. עם זאת, כניסתה של מצרים לעידן הגרעין לא הייתה רק כתגובה לגרעין הישראלי אלא גם כתוצאה ממדיניותו הפאן-ערבית של נאצר, שראה את מצרים כמדינה מובילה בעולם הערבי. בעקבות ייסוד "המוסד לאנרגיה אטומית" (AEE - Atomic Energy Establishment) ב-1956, נרשמה במצרים התקדמות מרשימה בהקמת תשתית גרעינית ובפיתוח המחקר בתחום זה.
בין היתר, מצרים הצמיחה כבר בשנות החמישים מדעני גרעין בעלי שם עולמי, אשר בחרו בהמשך במוסדות המחקר האמריקניים כמקום בו יוכלו לממש את שאיפותיהם המדעיות. בפרט ראוי לציון פרופ' מוחמד אל וואקיל (El-Wakil), אשר ספריו בתחום ההנדסה הגרעינית, כולל ספרי לימוד, תופסים מקום כבוד בספריות האוניברסיטאות. כמו כן, בהמשך תצוין מעורבותה של מדענית הגרעין פרופ' זינאב צאברי (Zeinab Sabri) בתכנית הגרעין המצרית. המאמץ הגרעיני על פי חזונו של נאצר, לא נועד ל"מטרות שלום" בלבד, אלא תוכנן לשרת במקביל גם תכנית לפתח נשק גרעיני.
הפעילות הגרעינית, שראשיתה הייתה מחקרית גרידא, התרכזה במרכז למחקר גרעיני אינשאץ (Inchas), שהוקם כ-40 ק"מ צפונית-מערבית לקהיר. כמו כן היא התנהלה במספר אוניברסיטאות, בדגש על אלו של קהיר ואלכסנדריה. ליבו של מרכז אינשאץ היה כור מחקר קטן בהספק 2 מגה-וואט, שסופק על ידי ברה"מ. בניית הכור החלה ב-1958 והוא הוכנס לפעולה ב-1961. הנתון המרמז על כך שנאצר חתר מלכתחילה לקראת השגת נשק גרעיני, מתייחס לתכנית הטילים הבליסטיים שהתנהלה במצרים באותה עת. ביולי 1962 התפרסמה ידיעה על ניסוי בטילים בליסטיים שנערך במצרים, אשר אף הוצגו במצעד יום המהפכה שהתקיים בקהיר באותו חודש. הטילים, שכינוייהם היו זאפער (Zafir), אל-קאהר (Al-Kaher) וראעד (Ra'id), נועדו לטענת המתרים להגיע לטווחים של 370 ק"מ, 600 ק"מ, ו-1,500 ק"מ בהתאמה – עד "דרומית לביירות".
זמן קצר אחרי כן פורסם, כי הטילים פותחו בעזרת מומחים גרמניים. במבט לאחור, קיים ספק לגבי מידת האפקטיביות של הטילים הללו, אך מערכת הביטחון הישראלית נחרדה נוכח התפתחות זו. התגובה הישראלית הראשונית לפעילות המדענים הגרמניים הייתה במישור הסיכול בערוץ החשאי של "המוסד", באמצעות פגיעה במדענים – מבצע שכינויו היה "דמוקלס". אך מעצר שני שליחי "המוסד" בשווייץ במרץ 1963 הביא את ממשלת ישראל לפרסם את הפרשה, ובעקבות זאת החליטה אף ממשלת מערב גרמניה בפרשיה זו, והביאה לסיום התכנית המצרית.
על פי ידיעות שונות שהתפרסמו בתקשורת,בתקופה שבין 1960 ל-1967, מצרים ניהלה מאמצים אינטנסיביים להשגת נשק גרעיני "על המדף", או אמצעים לייצורו. היא פנתה לשם כך למספר מדינות: ברה"מ, סין והודו. גם דבריו של נאצר עצמו בנאום שנשא ב-1961 הצביעו על כוונתו. הוא הזהיר, כי אם תשיג ישראל נשק גרעיני, "אנו נבטיח לעצמנו פצצות אטומיות בכל מחיר".
אישיות בולטת בממסד הגרעיני המצרי בתקופה זו היה צלאח הדאית (Salah Hedayat), קצין לשעבר בצבא המצרי בדרגת קולונל, שהיה מקורב לתנועת "הקצינים החופשיים", שנאצר היה חבר בולט בה, אשר הדיחה ב-1952 את המלך פארוק מהשלטון. אף כי השכלתו האקדמית של הדאית הסתכמה בתואר ראשון בכימיה, הוא התמנה ב-1958 כמנכ"ל AEE, ומו כן עד 1970 שימש בתפקידים של השר למחקר מדעי והיועץ המדעי של נאצר. מינויו לתפקידיו השונים היה כנראה על רקע פוליטי. אך יש הטוענים, כי מינויו כמנכ"ל AEE היה פועל יוצא של תמיכתו המובהקת בכיוון הצבאי המואץ של תכנית הגרעין המצרית, וקשריו הטובים בצבא המצרי.
ככל הידוע, הדאית שאף לפתח מעגל דלק גרעיני עצמאי המבוסס על כור להפקת פלוטוניום ומתקן למחזור הפלוטוניום מתוך הדלק המוקרן בכור. זאת, כמענה ליכולתה הגרעינית של ישראל. בהקשר לכך, מצרים קיבלה ב-1964 סיוע מברה"מ בהקמת אגף רדיוכימיה במרכז אינשאץ, הכולל "מעבדות חמות" לטיפול בדלק מוקרן בקנה מידה מעבדתי. זאת ועוד - בסוף 1965 יצאה ממשלת מצרים במכרז להקמת כור גרעיני לייצור חשמל בהספק 150 מגה-וואט, המיועד גם להתפלת מי ים. האתר שנבחר להקמת הכור היה בורג' אל ערב (Borg Al-Arab), על חוף הים התיכון, כ-45 ק"מ דרומית-מערבית לאלכסנדריה. אכן, הדאית אישר ב-1995 בראיון עיתונאי, כי מצרים החלה בראשית שנות השישים בתכנית גרעינית צבאית, אשר נמשכה עד פטירתו של נאצר ב-1970.
ב-1967, פרצה מלחמת ששת הימים, אשר ייתכן ואחד מיעדיה בתכניות הצבא המצרי היה השמדת הכור בדימונה. אולם תבוסת הצבא המצרי ואובדן חצי האי סיני טרפה למצרים את הקלפים. הנתונים הכלכליים הקשים לאחר "מלחמת ששת הימים" לא אפשרו למצרים להמשיך בשלב זה בתנופת פיתוח הגרעין. בנוסף לאובדן תמלוגי מעבר כלי השיט בתעלת סואץ וההכנסות מבארות הנפט של אבו רודס וראס סודר, מצרים נדרשה להקצות תקציבי עתק לשיקום הצבא המובס. לפיכך, מצרים החליטה להסיט את ההתמודדות עם העליונות הגרעינית של ישראל לפסים מדיניים.
אחד הצעדים שהיא נקטה היה הצטרפותה ב-1968 לאמנה לאי הפצת נשק גרעיני (NPT), אף שלא אשררה אותה. מבחינתה היה זה צעד בעל אופי טקסי, כי ממילא תכניתה הגרעינית קפאה באותה עת על שמריה, בשל היעדר משאבים כספיים. בעקבות זאת, החלה הדיפלומטיה המצרית לפעול בערוצים שונים כדי לחייב אף את ישראל לחתום על האמנה, אם כי ללא הצלחה. מכל מקום, צלאח הדאית המשיך בתכניותיו הגרעיניות, מתוך שאיפה לפתח תשתית להפקת חומרים בקיעים עבור נשק גרעיני.
לשם לכך, ללא כל תלות במגזר הגרעיני הממוסד של מצרים שפעל במסגרת AEE, הוא הקים ב-1965 את חברת DCA (Design Consultant Association), שמומנה על ידי הממשלה המצרית והעסיקה קבוצת מומחים בתחום ההנדסה הגרעינית. מטרת החברה הייתה לסייע למצרים לפתח מעגל דלק גרעיני עצמאי. ב-1970 הציגה החברה את תכניתה להקמת "כור גרעיני דו-שימושי (dual use) להתפלה" בהספק 40 מגה-וואט, ליד אלכסנדריה. מנהיג לוב, מועמר קדאפי, הבטיח תמיכה כספית עבור מימוש הפרויקט. תכנית DCA זכתה לגיבויו של נאצר, שהפגין עניין רב לשתף בה את לוב. בשל כך, כאשר ב-1970 הגיע נאצר להסכם עם קדאפי על הקמת פדרציה משותפת מצרית-לובית, הוא מינה את הדאית כשר לשיתוף פעולה מדעי של הפדרציה. אולם, המאמץ המשותף של שתי המדינות לא הצליח להתרומם, בשל העובדה שקדאפי ביקש להשיג תוצאות מהירות יותר ממה שהדאית היה יכול לספק. על כן, התמיכה הכספית שהבטיח קדאפי התנדפה.
***הכתבה המלאה מתפרסמת בגילון מספר 16 של ישראל דיפנס, בחנויות עכשיו
