סבירות גבוהה שאיראן תגיע לפצצה
על רקע השיחות בין איראן וארה"ב ניתן להעלות על הדעת מספר תרחישים שעומדים כעת על הפרק. הסביר ביותר: הצדדים יגיעו להסכם אך זה לא ינטרל את תכנית הגרעין. הטור השבועי של עמיר רפפורט
עמיר רפפורט
| 06/12/2014
מפגש בין שר החוץ האיראני לעמיתו האמריקני (צילום: AP)
ישראל ניסתה לעשות הכל כדי להשפיע על השיחות שניהלו השבוע נציגי "שש המעצמות" עם איראן בז'נבה. ראש הממשלה שיגר הצהרות, יועצי תקשורת תדרכו מאחורי הקלעים עיתונאים על כך שאופציית התקיפה הישראלית באיראן עדיין רלוונטית (כדי להפעיל לחץ על משתתפי השיחות ובעיקר על איראן), השר לעניינים אסטרטגיים תידרך את התקשורת הזרה והשווה הסכם אפשרי עם איראן להסכמים הכושלים עם קוריאה הצפונית, אנשי המוסד ואגף המודיעין העבירו לשירותי מודיעין זרים מידע עדכני (ומסונן) על פרויקט הגרעין האיראני (ליתר דיוק, על תכנית ההונאה האיראנית, כפי שהדברים נתפסים בעיניים ישראליות), ואפילו צה"ל שיחרר סרטי וידאו של אימונים ארוכי טווח של מטוסים (כדי לאותת על הכנות לתקיפה). אבל, כל זה לא עזר: בשורה התחתונה, כפי שהדברים נראים לקראת סוף השבוע הזה, ארצות הברית ואיראן נעות לקראת הסכם. הסיכוי שאיראן תגיע בסופו של דבר לפצצת גרעין גדול, ובהתאם גדל הסיכוי שישראל תיאלץ לתקוף באיראן.
כדי להבין את התרחישים השונים שעומדים על הפרק - האם השיחות שהחלו השבוע יובילו להסכם ארוך טווח עם איראן או דווקא למלחמה (עוד נגיע לתרחישים) - צריך להבין כי השיחות צפויות להימשך עוד כמה חודשים.
בצד הפורמאלי, הצדדים פירסמו ביום רביעי הודעה משותפת והגדירו את המו"מ כ"מהותי וצופה אל-העתיד" ואת ההצעה האיראנית כ"תרומה חשובה". סבב הדיונים הבא ייתחדש ב-8-7 בנובמבר בז'נבה. לפני הדיונים ייפגשו צוותי מומחים מטעם שש המעצמות ואיראן לדון בנושאים מדעיים, גרעיניים ובסוגית הסנקציות.
מאחורי הקלעים, המשחק הוא דרמטי ומתוחכם, אבל התפקיד שישראל ממלאת בו הוא שולי. גם חמש המעצמות הנוספות, מלבד ארצות הברית, הן שחקניות משנה. מבין הממשתתפות בשיחות, נתפסת צרפת כמליטנטנית ביותר בגישתה כלפי איראן. בריטניה מגששת עם איראן את הדרך לקראת חידוש יחסים דיפלומטיים במתכונת כזו או אחרת, אבל הקרב האמיתי הוא בין הנשיא האמריקאי ברק אובאמה, ובין האייתולות באיראן.
לפי התפיסה הרווחת במודיעין הישראלי, האייתולות מינו את חסן רוחאני כנשיא כדי להביא להקלת הסנקציות שמכבידות מאוד על הכלכלה האיראנית, מבלי לוותר באמת על תכנית הגרעין. תוצאות הבחירות באיראן ממילא מפוברקות.
בישראל בטוחים כי הגורמים בארה"ב, שמכינים לנשיא את החומר הקשור לשיחות עם איראן, אינם תמימים. על הנשיא מופעל לחץ מצד הרפובליקנים, לא למוטט את ההרתעה האמריקאית ולהפוך את אמריקה הגדולה לנמושה, אבל האג'נדה היא בראש ובראשונה פנימית - משבר התקציב לפני הכל. אחרי עיראק ואפגניסטאן, אמריקה תעשה הכל בשביל להימנע בשנים הקרובות מעוד זירת עימות רחוקה. במקביל, גם על הנשיא האיראני, חסן רוחאני, מופעל לחץ מצד האגף הקיצוני שלו, שלא להפגין סימני חולשה מול המערב, אבל המשבר הכלכלי שנגרם בשל הסנקציות הוא כבד מאוד.
בכל מקרה, במערכת הביטחון ובדרג המדיני בישראל לא באמת מבינים עד היום מה גרם לאובאמה לתת לרוחאני במתנה שיחת טלפון ביניהם, מבלי שהאיראנים עשו קודם לכן צעד מהותי לעצירת תכנית הגרעין.
לפי הגישה הישראלית, האמריקאים עושים טעויות סדרתיות בגלל חוסר הבנה אמיתית של העמים באיזור, בהמשך להימורים הכושלים שלהם על החמאס בעזה ועל האחים המוסלמים במצרים וגם ליחס המנוכר למשטר הצבאי הנוכחי בקהיר, שנתפס בישראל כעוד טעות חמורה. אם המדיניות האמריקאית תימשך, מעריכים בישראל, איראן תגשים את האסטרטגיה שלה - להפוך ל"מדינת סף גרעינית". האם זה אומר שישראל תיאלץ לתקוף כדי לדחות את הקץ?
אין מחלוקת בין שירותי מדיעין בישראל ובמערב על כך שאיראן השלימה בשנתיים האחרונות את כל התשתיות הדרושות לה לייצור פצצות אטום וגם טילים כדי לשגר אותן. בין היתר, יש לה כיום אלפי צינטרפוגות מסתובבות בנאתנז, ומתקן העשרה חדיש מתחת לאדמה בפורדו. במקביל, היא יכולה להפעיל כמעט בכל חודש כור גרעיני חדש בא-ראק, המיועד לייצור פלוטוניום. כעת, המטרה הראשית שלה היא להשיג סיבוב פרסה במגמה: במקום המשך הכבדה הדרגתית של הסנקציות, כפי שהיה בשנים האחרונות - הקלה ראשונה, ואפילו סמלית, בלחץ הכלכלי, וזאת מבלי לוותר באמת על התשתית שנבנתה לאורך שני עשורים.
פרטי הדיונים המלאים בז'נבה חסויים, אבל לפי ההערכות, האיראנים מציעים להגביל את כמות העשרת האורניום ברמה של 20 אחוזים, תמורת הקלה ראשונית של הסנקציות ועשויים להסכים בהמשך על פירוק חלק ממתקני הגרעין שלהם ולפיקוח יותר הדוק של האו"ם, תמורת הקלות משמעותיות. האמריקאים מצידם כבר משדרים שהם יהיו מוכנים להכיר בזכות של איראן ל"אנרגיה אזרחית" או במלים אחרות לאפשר לאיראן להמשיך לנהל תכנית גרעינית "לצורכי שלום". זה יכול להיות הישג גדול אסטרטגיה האיראנית כבר בתחילת המו"מ.
הטעות של ביבי
ב"מיין סטרים" של מערכת הביטחון הישראלית סבורים כי למרות הדיבורים על האפשרות שאיראן כבר השיגה ממילא פצצת גרעין ראשונה או שתיים (היא יכולה לקבל פצצה מן המוכן מצפון קוריאה, ולא רק לפתח בעצמה), הרי שרוב הסיכויים הם שזה עדיין לא קרה.
יתירה מכך, איראן נזהרת לאורך כל החודשים האחרונים שלא לחצות את הקו האדום שהציב ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאום באו"ם לפני כשנה – שלא להגיע להעשרה של 250 ק"ג אוראניום ברמה של מעל 20 אחוזים. זו כמות החומר שנחשבת דרושה כדי לייצר פצצה אחת.
חשוב להבין, כי האיראנים מתקדמים לעבר פצצה הן על ידי העשרת אוראניום והן על ידי ייצור פלוטוניום. לגבי מסלול האוראניום, הם ממירים את החומר המועשר למוטות דלק שלא ניתן לעשות בהם שימוש לפצצה, בכל פעם שהם מתקרבים לסף של 200 ק"ג חומר מועשר, (לפי הדוח האחרון של האו"ם יש להם כיום 190 ק"ג. בישראל מציעים לדרוש מהאיראנים הסברים מדוע בכלל הם מייצרים מוטות דלק, בזמן שאין להם עדיין כורים גרעיניים לייצור חשמל, והמוטות אינם באמת נחוצים). במסלול הפלוטוניום, האיראנים אמורים להתחיל להפעיל את הכור החדש בא-ראק באביב הבא. במסגרת הדיאלוג עם המערב, הם יהיו מוכנים שלא להפעיל את הכור.
בדיעבד נראה כי נאום נתניהו באו"ם ב-2012 היה שגוי: הקו האדום שהציב שם עשוי לשמש כעת כסולם שיאפשר הסכם בין איראן ובין ארצות הברית, מבלי להגביל את העשרת אוראניום לרמה של עד 20 אחוזים. הבעיה היא שהמספר הזה הוא רק סמלי (מדובר בשיעור העשרה שכל אחוז נוסף מעבר אליו מוכיח, לכאורה, כוונות צבאיות בייצור הגרעין). הסיוט הישראלי הוא שהאיראנים יחזיקו בעתיד כמויות בלתי מוגבלות של אוראניום מועשר ברמה של 3 אחוזים בלבד, ויעשירו אותו לרמה של 90 אחוזים ומעלה בתוך שבועות ספורים בלבד, בכל עיתוי עתידי שבו יחליטו לגרש את פקחי האו"ם (או שיעשו זאת לאט ובהסתר). באמצעים העומדים כבר לרשותם, הם יכולים לחצות את ה"רף הצבאי" של ההעשרה בקלות רבה. אין מחסום טכנולוגי, הכל רק עניין של החלטה מבחינתם.
במקרה יצא כך, שבשבוע הבא ייערכו בוושינגטון השיחות האסטרטגיות בין ישראל לארה"ב, שנערכות אחת לחצי שנה (בכל פעם במדינה אחרת). ייתכן שהשיחות ישפכו אור חדש מבחינת ישראל על האסטרטגיה האמריקאית.
בינתיים, על סמך ניתוח של ההתרחשויות האחרונות מאז שיחת הטלפון של אובאמה ורוחאני ועד לשיחות בז'נבה, ניתן לתת לתת הערכה מעודכנת להתממשות התרחשים השונים שעומדים כעת על הפרק.
1) הסכם איראני שיאפשר לאיראן להגיע לפצצה בטווח הארוך.
בנקודת הזמן הזאת לא ברור מי להוט יותר להגיע להסכם - איראן או ארצות הברית. מה שבטוח זה שההסכם דרוש מאוד לשני הצדדים משיקולים כלכליים ופנימיים. השאלה הגדולה היא האם תנאי ההסכם יאפשרו לאיראן הקלה בסנקציות מבלי להסיג את תכנית הגרעין שלה לאחור, תוך שמירה על המצב הקיים (מרחק נגיעה מפצצה) או אפילו המשך חתירה אל הפצצה בשנים הבאות, גם אם בקצב מופחת. במקרה כזה, האיראנים יגיעו אל הפצצה הראשונה שלהם במוקדם או מאוחר, כמו קוריאה הצפונית, שחתמה לפניהם על הסכמי סרק עם ארה"ב. יש סיכוי תיאורטי שההסכמים יצליחו לנטרל את תכנית הגרעין האיראנית באמת, ואולם:
הסיכוי להסכם: גבוה.
הסיכוי להסכם שיביא לנטרול תכנית הגרעין: נמוך.
2) ארה"ב תתקוף.
אמריקה עייפה. בשנה שעברה נראה היה כי אובמה מתכוון ברצינות לאיום הצבאי שהציב מול איראן אם תמשיך לחתור אל הפצצה, אבל מומחים שניתחו את המסרים מוושינגטון בשנה האחרונה סבורים כעת כי גם אם האמריקאים יגיעו למסקנה שאין ברירה אלא לתקוף - הם יעדיפו שישראל היא זו שתתקוף. ההימנעות של ארה"ב מתקיפה בסוריה אחרי השימוש שעשה בשאר אסד בנשק הכימי, רק ממחישה עד כמה אובאמה ימשיך לעשות הכל כדי להימנע מהרפתקאה צבאית חדשה.
לכן, סיכוי לתקיפה אמריקאית באיראן: נמוך.
3) ישראל תתקוף
לפי הפרסומים, ישראל ממשיכה לבנות יכולת צבאית שאמורה לאפשר לה לפגוע ביעדים מרכזיים באיראן (כולל חימוש אווירי וקרקעי, כוח אווירי, יכולות תדלוק אווירי, אמצעי קשר ארוכי טווח ואמצעי איסוף מודיעין בזמן אמת). צה"ל גם מתאמן על תקיפה (לאימונים האוויריים המוגברים שהיו השבוע דווקא אין קשר ישיר לכך). העובדה כי הסיכוי שארה"ב תתקוף הוא נמוך מאוד מגדילה את הסיכוי שישראל תצטרך לבצע את התקיפה (היעילות של תקיפה תהיה מוגבלת, משום שהעיתוי האידאלי לעשות זאת, בניתוח לאחור, היה כבר מזמן - בשנת 2010). תקיפה באיראן תסב רק נזק מוגבל ביותר לתכנית הגרעין האיראנית ותעלה במחיר כבד של התקפות על ישראל מצד איראן ובנות בריתה, כדוגמת החיזבאללה בלבנון. בנוסף, אם התקיפה תתבצע בניגוד לדעת ארצות הברית, שכוחותיה במפרץ הפרסי עלולים להיות מותקפים אף הם בעקבות זאת. כל עוד עוד מתנהל מו"מ עם איראן, לישראל אין אופציה מדינית אמיתית לתקוף.
סבירות לתקיפה ישראלית בהמשך: בינונית.
4) ישראל לא תתקוף ותשלים בלית ברירה עם פצצה איראנית
ארצות הברית ורוסיה ניהלו מלחמה קרה במשך עשרות שנים. ישראל מודעת למגבלות כוחה הצבאי וחוששת מפגיעה אסטרטגית ביחסים עם ארצות הברית ולכן יכולה להחליט בסופו של דבר להשלים עם פצצה גרעינית איראנית ולא לתקוף, גם כאשר היא יודעת שארצות הברית לא עושה את ה"עבודה" במקומה. במקרה כזה, ישראל תעבור מאסטרטגיה של מניעת פצצה איראנית לאסטרטגיה של הרתעה, שספק אם יכולה להיות יעילה במקרה של משטר דתי שנחשב "בלתי ראציונאלי". ההשלכוות האיזוריות של פצצה איראנית יהיו מרחיקות לכת.
סבירות לתרחיש זה: בינונית.
5) פירוז גרעיני מוחלט במזרח התיכון, כולל ישראל. גם זה תרחיש שמדברים עליו בישראל במסגרת משחקי חשיבה "מחוץ לקופסא". יהיו לא מעט גורמים בעולם שיהיו מוכנים לקדם רעיון כזה, אם ישראל רק תמצמץ ותשדר שהיא מוכנה לשקול אותו, בניגוד למדיניות העמימות הגרעינית הנוכחית שלה.
סבירות לתרחיש כזה : אפסית
ישראל ניסתה לעשות הכל כדי להשפיע על השיחות שניהלו השבוע נציגי "שש המעצמות" עם איראן בז'נבה. ראש הממשלה שיגר הצהרות, יועצי תקשורת תדרכו מאחורי הקלעים עיתונאים על כך שאופציית התקיפה הישראלית באיראן עדיין רלוונטית (כדי להפעיל לחץ על משתתפי השיחות ובעיקר על איראן), השר לעניינים אסטרטגיים תידרך את התקשורת הזרה והשווה הסכם אפשרי עם איראן להסכמים הכושלים עם קוריאה הצפונית, אנשי המוסד ואגף המודיעין העבירו לשירותי מודיעין זרים מידע עדכני (ומסונן) על פרויקט הגרעין האיראני (ליתר דיוק, על תכנית ההונאה האיראנית, כפי שהדברים נתפסים בעיניים ישראליות), ואפילו צה"ל שיחרר סרטי וידאו של אימונים ארוכי טווח של מטוסים (כדי לאותת על הכנות לתקיפה). אבל, כל זה לא עזר: בשורה התחתונה, כפי שהדברים נראים לקראת סוף השבוע הזה, ארצות הברית ואיראן נעות לקראת הסכם. הסיכוי שאיראן תגיע בסופו של דבר לפצצת גרעין גדול, ובהתאם גדל הסיכוי שישראל תיאלץ לתקוף באיראן.
כדי להבין את התרחישים השונים שעומדים על הפרק - האם השיחות שהחלו השבוע יובילו להסכם ארוך טווח עם איראן או דווקא למלחמה (עוד נגיע לתרחישים) - צריך להבין כי השיחות צפויות להימשך עוד כמה חודשים.
בצד הפורמאלי, הצדדים פירסמו ביום רביעי הודעה משותפת והגדירו את המו"מ כ"מהותי וצופה אל-העתיד" ואת ההצעה האיראנית כ"תרומה חשובה". סבב הדיונים הבא ייתחדש ב-8-7 בנובמבר בז'נבה. לפני הדיונים ייפגשו צוותי מומחים מטעם שש המעצמות ואיראן לדון בנושאים מדעיים, גרעיניים ובסוגית הסנקציות.
מאחורי הקלעים, המשחק הוא דרמטי ומתוחכם, אבל התפקיד שישראל ממלאת בו הוא שולי. גם חמש המעצמות הנוספות, מלבד ארצות הברית, הן שחקניות משנה. מבין הממשתתפות בשיחות, נתפסת צרפת כמליטנטנית ביותר בגישתה כלפי איראן. בריטניה מגששת עם איראן את הדרך לקראת חידוש יחסים דיפלומטיים במתכונת כזו או אחרת, אבל הקרב האמיתי הוא בין הנשיא האמריקאי ברק אובאמה, ובין האייתולות באיראן.
לפי התפיסה הרווחת במודיעין הישראלי, האייתולות מינו את חסן רוחאני כנשיא כדי להביא להקלת הסנקציות שמכבידות מאוד על הכלכלה האיראנית, מבלי לוותר באמת על תכנית הגרעין. תוצאות הבחירות באיראן ממילא מפוברקות.
בישראל בטוחים כי הגורמים בארה"ב, שמכינים לנשיא את החומר הקשור לשיחות עם איראן, אינם תמימים. על הנשיא מופעל לחץ מצד הרפובליקנים, לא למוטט את ההרתעה האמריקאית ולהפוך את אמריקה הגדולה לנמושה, אבל האג'נדה היא בראש ובראשונה פנימית - משבר התקציב לפני הכל. אחרי עיראק ואפגניסטאן, אמריקה תעשה הכל בשביל להימנע בשנים הקרובות מעוד זירת עימות רחוקה. במקביל, גם על הנשיא האיראני, חסן רוחאני, מופעל לחץ מצד האגף הקיצוני שלו, שלא להפגין סימני חולשה מול המערב, אבל המשבר הכלכלי שנגרם בשל הסנקציות הוא כבד מאוד.
בכל מקרה, במערכת הביטחון ובדרג המדיני בישראל לא באמת מבינים עד היום מה גרם לאובאמה לתת לרוחאני במתנה שיחת טלפון ביניהם, מבלי שהאיראנים עשו קודם לכן צעד מהותי לעצירת תכנית הגרעין.
לפי הגישה הישראלית, האמריקאים עושים טעויות סדרתיות בגלל חוסר הבנה אמיתית של העמים באיזור, בהמשך להימורים הכושלים שלהם על החמאס בעזה ועל האחים המוסלמים במצרים וגם ליחס המנוכר למשטר הצבאי הנוכחי בקהיר, שנתפס בישראל כעוד טעות חמורה. אם המדיניות האמריקאית תימשך, מעריכים בישראל, איראן תגשים את האסטרטגיה שלה - להפוך ל"מדינת סף גרעינית". האם זה אומר שישראל תיאלץ לתקוף כדי לדחות את הקץ?
אין מחלוקת בין שירותי מדיעין בישראל ובמערב על כך שאיראן השלימה בשנתיים האחרונות את כל התשתיות הדרושות לה לייצור פצצות אטום וגם טילים כדי לשגר אותן. בין היתר, יש לה כיום אלפי צינטרפוגות מסתובבות בנאתנז, ומתקן העשרה חדיש מתחת לאדמה בפורדו. במקביל, היא יכולה להפעיל כמעט בכל חודש כור גרעיני חדש בא-ראק, המיועד לייצור פלוטוניום. כעת, המטרה הראשית שלה היא להשיג סיבוב פרסה במגמה: במקום המשך הכבדה הדרגתית של הסנקציות, כפי שהיה בשנים האחרונות - הקלה ראשונה, ואפילו סמלית, בלחץ הכלכלי, וזאת מבלי לוותר באמת על התשתית שנבנתה לאורך שני עשורים.
פרטי הדיונים המלאים בז'נבה חסויים, אבל לפי ההערכות, האיראנים מציעים להגביל את כמות העשרת האורניום ברמה של 20 אחוזים, תמורת הקלה ראשונית של הסנקציות ועשויים להסכים בהמשך על פירוק חלק ממתקני הגרעין שלהם ולפיקוח יותר הדוק של האו"ם, תמורת הקלות משמעותיות. האמריקאים מצידם כבר משדרים שהם יהיו מוכנים להכיר בזכות של איראן ל"אנרגיה אזרחית" או במלים אחרות לאפשר לאיראן להמשיך לנהל תכנית גרעינית "לצורכי שלום". זה יכול להיות הישג גדול אסטרטגיה האיראנית כבר בתחילת המו"מ.
הטעות של ביבי
ב"מיין סטרים" של מערכת הביטחון הישראלית סבורים כי למרות הדיבורים על האפשרות שאיראן כבר השיגה ממילא פצצת גרעין ראשונה או שתיים (היא יכולה לקבל פצצה מן המוכן מצפון קוריאה, ולא רק לפתח בעצמה), הרי שרוב הסיכויים הם שזה עדיין לא קרה.
יתירה מכך, איראן נזהרת לאורך כל החודשים האחרונים שלא לחצות את הקו האדום שהציב ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאום באו"ם לפני כשנה – שלא להגיע להעשרה של 250 ק"ג אוראניום ברמה של מעל 20 אחוזים. זו כמות החומר שנחשבת דרושה כדי לייצר פצצה אחת.
חשוב להבין, כי האיראנים מתקדמים לעבר פצצה הן על ידי העשרת אוראניום והן על ידי ייצור פלוטוניום. לגבי מסלול האוראניום, הם ממירים את החומר המועשר למוטות דלק שלא ניתן לעשות בהם שימוש לפצצה, בכל פעם שהם מתקרבים לסף של 200 ק"ג חומר מועשר, (לפי הדוח האחרון של האו"ם יש להם כיום 190 ק"ג. בישראל מציעים לדרוש מהאיראנים הסברים מדוע בכלל הם מייצרים מוטות דלק, בזמן שאין להם עדיין כורים גרעיניים לייצור חשמל, והמוטות אינם באמת נחוצים). במסלול הפלוטוניום, האיראנים אמורים להתחיל להפעיל את הכור החדש בא-ראק באביב הבא. במסגרת הדיאלוג עם המערב, הם יהיו מוכנים שלא להפעיל את הכור.
בדיעבד נראה כי נאום נתניהו באו"ם ב-2012 היה שגוי: הקו האדום שהציב שם עשוי לשמש כעת כסולם שיאפשר הסכם בין איראן ובין ארצות הברית, מבלי להגביל את העשרת אוראניום לרמה של עד 20 אחוזים. הבעיה היא שהמספר הזה הוא רק סמלי (מדובר בשיעור העשרה שכל אחוז נוסף מעבר אליו מוכיח, לכאורה, כוונות צבאיות בייצור הגרעין). הסיוט הישראלי הוא שהאיראנים יחזיקו בעתיד כמויות בלתי מוגבלות של אוראניום מועשר ברמה של 3 אחוזים בלבד, ויעשירו אותו לרמה של 90 אחוזים ומעלה בתוך שבועות ספורים בלבד, בכל עיתוי עתידי שבו יחליטו לגרש את פקחי האו"ם (או שיעשו זאת לאט ובהסתר). באמצעים העומדים כבר לרשותם, הם יכולים לחצות את ה"רף הצבאי" של ההעשרה בקלות רבה. אין מחסום טכנולוגי, הכל רק עניין של החלטה מבחינתם.
במקרה יצא כך, שבשבוע הבא ייערכו בוושינגטון השיחות האסטרטגיות בין ישראל לארה"ב, שנערכות אחת לחצי שנה (בכל פעם במדינה אחרת). ייתכן שהשיחות ישפכו אור חדש מבחינת ישראל על האסטרטגיה האמריקאית.
בינתיים, על סמך ניתוח של ההתרחשויות האחרונות מאז שיחת הטלפון של אובאמה ורוחאני ועד לשיחות בז'נבה, ניתן לתת לתת הערכה מעודכנת להתממשות התרחשים השונים שעומדים כעת על הפרק.
1) הסכם איראני שיאפשר לאיראן להגיע לפצצה בטווח הארוך.
בנקודת הזמן הזאת לא ברור מי להוט יותר להגיע להסכם - איראן או ארצות הברית. מה שבטוח זה שההסכם דרוש מאוד לשני הצדדים משיקולים כלכליים ופנימיים. השאלה הגדולה היא האם תנאי ההסכם יאפשרו לאיראן הקלה בסנקציות מבלי להסיג את תכנית הגרעין שלה לאחור, תוך שמירה על המצב הקיים (מרחק נגיעה מפצצה) או אפילו המשך חתירה אל הפצצה בשנים הבאות, גם אם בקצב מופחת. במקרה כזה, האיראנים יגיעו אל הפצצה הראשונה שלהם במוקדם או מאוחר, כמו קוריאה הצפונית, שחתמה לפניהם על הסכמי סרק עם ארה"ב. יש סיכוי תיאורטי שההסכמים יצליחו לנטרל את תכנית הגרעין האיראנית באמת, ואולם:
הסיכוי להסכם: גבוה.
הסיכוי להסכם שיביא לנטרול תכנית הגרעין: נמוך.
2) ארה"ב תתקוף.
אמריקה עייפה. בשנה שעברה נראה היה כי אובמה מתכוון ברצינות לאיום הצבאי שהציב מול איראן אם תמשיך לחתור אל הפצצה, אבל מומחים שניתחו את המסרים מוושינגטון בשנה האחרונה סבורים כעת כי גם אם האמריקאים יגיעו למסקנה שאין ברירה אלא לתקוף - הם יעדיפו שישראל היא זו שתתקוף. ההימנעות של ארה"ב מתקיפה בסוריה אחרי השימוש שעשה בשאר אסד בנשק הכימי, רק ממחישה עד כמה אובאמה ימשיך לעשות הכל כדי להימנע מהרפתקאה צבאית חדשה.
לכן, סיכוי לתקיפה אמריקאית באיראן: נמוך.
3) ישראל תתקוף
לפי הפרסומים, ישראל ממשיכה לבנות יכולת צבאית שאמורה לאפשר לה לפגוע ביעדים מרכזיים באיראן (כולל חימוש אווירי וקרקעי, כוח אווירי, יכולות תדלוק אווירי, אמצעי קשר ארוכי טווח ואמצעי איסוף מודיעין בזמן אמת). צה"ל גם מתאמן על תקיפה (לאימונים האוויריים המוגברים שהיו השבוע דווקא אין קשר ישיר לכך). העובדה כי הסיכוי שארה"ב תתקוף הוא נמוך מאוד מגדילה את הסיכוי שישראל תצטרך לבצע את התקיפה (היעילות של תקיפה תהיה מוגבלת, משום שהעיתוי האידאלי לעשות זאת, בניתוח לאחור, היה כבר מזמן - בשנת 2010). תקיפה באיראן תסב רק נזק מוגבל ביותר לתכנית הגרעין האיראנית ותעלה במחיר כבד של התקפות על ישראל מצד איראן ובנות בריתה, כדוגמת החיזבאללה בלבנון. בנוסף, אם התקיפה תתבצע בניגוד לדעת ארצות הברית, שכוחותיה במפרץ הפרסי עלולים להיות מותקפים אף הם בעקבות זאת. כל עוד עוד מתנהל מו"מ עם איראן, לישראל אין אופציה מדינית אמיתית לתקוף.
סבירות לתקיפה ישראלית בהמשך: בינונית.
4) ישראל לא תתקוף ותשלים בלית ברירה עם פצצה איראנית
ארצות הברית ורוסיה ניהלו מלחמה קרה במשך עשרות שנים. ישראל מודעת למגבלות כוחה הצבאי וחוששת מפגיעה אסטרטגית ביחסים עם ארצות הברית ולכן יכולה להחליט בסופו של דבר להשלים עם פצצה גרעינית איראנית ולא לתקוף, גם כאשר היא יודעת שארצות הברית לא עושה את ה"עבודה" במקומה. במקרה כזה, ישראל תעבור מאסטרטגיה של מניעת פצצה איראנית לאסטרטגיה של הרתעה, שספק אם יכולה להיות יעילה במקרה של משטר דתי שנחשב "בלתי ראציונאלי". ההשלכוות האיזוריות של פצצה איראנית יהיו מרחיקות לכת.
סבירות לתרחיש זה: בינונית.
5) פירוז גרעיני מוחלט במזרח התיכון, כולל ישראל. גם זה תרחיש שמדברים עליו בישראל במסגרת משחקי חשיבה "מחוץ לקופסא". יהיו לא מעט גורמים בעולם שיהיו מוכנים לקדם רעיון כזה, אם ישראל רק תמצמץ ותשדר שהיא מוכנה לשקול אותו, בניגוד למדיניות העמימות הגרעינית הנוכחית שלה.
סבירות לתרחיש כזה : אפסית
