להגן על זעירא
להגן על זעירא
שמואל גורדון
| 19/05/2011
השבוע נערך אחד הכנסים שדן בסוגית המודיעין לקראת מלחמת יום כיפור. הכינוס האקדמי המכובד הפך למתקפה גסה ומרושעת על ראש אמ"ן דאז אלוף אלי זעירא. איש לא קם לומר כי אין הוא אחראי בלעדי למלחמה הארורה ההיא, ואיש לא קם להעריך את אומץ ליבו להופיע בכנסים ולספוג צעקות והטחות וולגריות שמקומן בשוק הכרמל. במקום שאין אנשים היה אתה האיש. ובלית בררה יש לנסות לאזן את התמונה ולהאיר אזורים חשוכים שלא הובלטו באותו כנס.
סוגיה ראשונה היא מאזן האחריות המודיעינית מול האחריות המבצעית. ברור שחוסר ההתרעה היה בעל השפעה מרכזית על הקרבות בימים הראשונים ואלוף זעירא הודה בכך ללא כחל וסרק. אבל מה באשר לאחריות המבצעית? היו כה הרבה שגיאות מבצעיות – אסטרטגיות ואופרטיביות - אמנה רק כמה מהן ובקצרה - שחשיבותן לא נפלה במאומה מכשל ההתרעה, ועליהן זעירא לא היה אחראי.
זמן רב לפני המלחמה קבע צה"ל כי קו העצירה יהיה קו התעלה ולכן בנה מערך מבוצר של מעוזים, סוללה, גדרות, ושדות מוקשים. קו עצירה הוא קו נסיגה אחרון;;מעולם לא הציבו קו כזה ממש על קו הגבול מכיוון שהוא מונע כל אפשרות של תמרון. צה"ל שסוד עוצמתו היבשתית היה בגייסות שריון מתמרנים, הכין לעצמו את הכישלון בפתיחה. לא רק על התעלה אלא גם ברמת הגולן כאשר בנה את קו העצירה על קו התילים סמוך ביותר לגבול.
השגיאה האסטרטגית לא נסתרה מעיני כל. אריק שרון ועוד גנרל ידוע נאבקו בכל כוחם נגד קו המעוזים אך נכשלו והתוצאה ברורה. השגיאה הבאה שגם היא אינה מודיעינית היא הבטחה בכתב של גולדה ודיין לקיסינג'ר (בערך יום וחצי לפני המלחמה) בידיעת דדו, כי ישראל לא תתקוף ראשונה. אחרי התחיבות כזאת לא נותרה בררה בידם אלא למנוע את הפעלת חיל-האוויר בבוקר יום כיפור. לא כאן המקום להסביר את חשיבותה של מתקפה אווירית מסודרת מתחילת ה-6 באוקטובר, ואת משמעותן של אלף גיחות של מטוסי קרב במשימות תקיפת טילים והשמדת כוחות שריון שנערכו סמוך לגבולות.גם על כך אין לזעירא חלק באחריות.
שגיאה מבצעית נוראה היתה כאשר בפרוץ המלחמה נזרקה אוגדת סיני אל קו העצירה כמובן מאליו, ונשחקה כמעט כליל ב-24 השעות הבאות. מדוע? התשובה על כך שמורה למפקדי צה"ל באותם ימים הפתרונים; לאלוף זעירא אין חלק בכשל הזה. ושגיאה שלישית היתה שבמקום להתעשת, יצא צה"ל למתקפות נגד ביומיים הבאים ושחק עוד כוח שווה ערך לאוגדה. גם כאן לזעירא לא היו יד או רגל. רק אחר-כך התיצב הצבא על קו התעוזים ובנה את עצמו מחדש בשבוע של דשדוש.
שר הביטחון דיין למרות דכאונו, הציע הצעה אסטרטגית נבונה ונבונה, לסגת ולהימנע משחיקה מיותרת של צה"ל. נכון, הוא הציע נסיגה גדולה מדי אך הרעיון לסגת היה נכון ונבון. בפועל צה"ל לא החזיק מעמד והתיצב על קו התעוזים.
מה היתה מידת ההפתעה? אלוף פיקוד צפון שראה כיצד מצפון עומדת להיפתח הרעה, התריע כל הזמן על חומרת המצב; הוא דרש להשאיר ברמת הגולן חטיבת מילואים שסיימה את אימוניה וקיבל סירוב מוחלט. מפקד חיל-האוויר התריע כבר לקראת ראש השנה בכנס המפקדים המבצעיים (שנקרא כנס מפקדי טייסות) כי המלחמה קרובה מאוד. השבוע נשלחו אלי תמונות מטייסת הפאנטום הדרומית שחלונותיה מואפלים מיד לאחר ראש השנה כעדות לכך שההתרעה נקלטה.
אם לא די בכך, כינס מפקד חיל-האוויר את מפקדיו הבכירים כ-24 שעות לפני המלחמה והודיע להם כי "מחר מלחמה" וכי תפרוץ בסביבות שעה 15:00. תפקידו של זעירא, לפחות לגבי אלוף פיקוד הצפון ומפקד חיל-האוויר הסתיים. שניהם הבינו את חומרת המצב ואת הצפוי לקרות, מדוע מפקדים אחרים לא קלטו זאת?
צה"ל פעל בימים הראשונים כמו בהלם קרב; אולם אסור לשכוח שבדיונים שונים ואפילו בתרגיל צה"לי מרשים בשם "איל ברזל" נדון ותורגל תרחיש מלחמת יום כיפור. השאיפה המובנת להתכסות תחת הקלון המודיעיני הוא מובן אך אינו מוצדק. לא רק זעירא גרם להתנהלות הכאוטית בימים הראשונים.
עובדה ידועה היא כי אמ"ן מעולם לא חקר באופן יסודי את התקופה שלפני מלחמת יום כיפור, של הגורמים להפתעה והאחראים לה. לכן יש כר נרחב לאנשי מודיעין מאותה תקופה להטיל את האחריות על זעירא ובמידה פחותה על ראש מחלקת מחקר – שלו. נטייה זו מובנת, הטלת אחריות עליהם מסירה את האחריות מיתר גופי המודיעין ומפקדיהם. וכאשר אין תחקור והסקת מסקנות מוסמכים הכל פרוץ והרשות נתונה.
מוזר, אבל השמות הידועים ביותר ששרתו באמ"ן בימים האפלים ההם אלו קצינים שערערו וננזפו, על הערכת המודיעין הרשמית, ראש ענף סוריה אבי יערי, קמ"ן פיקוד צפון חגי מן, וקצין זוטר מפיקוד דרום. ומה עם כל היתר? רובם הסכימו ותמכו בהערכת המודיעין שלא תפרוץ מלחמה. הם לא בלמו פיהם מפחד. אפילו באמ"ן באותם ימים לא הודח קצין עקב הערכותיו.
עוד קורבן נוסף לזעירא מצאו לעצמם: מחלקת מחקר. לפי טענתם האיסוף המודיעיני היה בסדר גמור ורק ההערכה – מחלקת מחקר – שגתה. לא להאמין. אתן שתי דוגמאות: מערך הצילום האווירי נמצא תחת שליטת אמ"ן; הוא שקבע היכן לצלם ומתי לצלם וחיל-האוויר ביצע את המשימה. שערורית האחריות לגיחות הצילום בסמכות ובאחריות מחלקת איסוף באמ"ן טרם נחקרה עד תומה. במשך ימים לא צולמה רמת הגולן הסורית כראוי ועד היום נטוש ויכוח על ההיערכות המדויקת של הצבא הסורי ומערך הטק"א שלו.
רק ב-4 באוקטובר, יומיים לפני המלחמה, צולם המערך המצרי מפורט-סעיד בצפון ועד לעיר סואץ בדרום. כשראה משה דיין במו עינו את תוצאות הצילום אמר "אפשר להתחלחל" מעוצמת הצבא המצרי. העובדות היו ידועות, השאלה אינה רק למה אמ"ן לא התריע אלא מדוע דיין לא התחלחל? ומדוע דדו לא דרש גיוס מילואים בהתאם?
אבל מערך האיסוף לא הסתפק בכשלון האיסוף על מערכי היבשה בשתי החזיתות. יש טענה שזעירא שיקר כאשר אמר שהאמצעים המיוחדים הופעלו. לא הצלחתי לחפור מחילה אל האמצעים הללו אך לפי הממצאים הלא מסווגים, זעירא נתן הוראה לפתוח את האמצעים "לשטיפת קווים". הם היו פתוחים למשך 40 שעות ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה. האם יש לקורא מושג כמה מידע "שטף את הקווים" באותן שעות קריטיות? לפי מיטב הידוע מעולם לא נערכה בדיקה יסודית של סוגיה זו שמשמעותה היא מידת האחריות של מערך איסוף המודיעין לחוסר ההתרעה.
לסיום. קשה במאמר קצר להציג את מלוא השגיאות המבצעיות בימי הלחימה הראשונים וחלקן בדיראון העולם ההוא. קשה להציג את העמימות המודיעינית שנגרמה עקב בריחת אמ"ן מחקירת תפקודו; וקשה למצב את תפקידו המרכזי אך המוגבל של זעירא במגילת איכה המודרנית.. הטלת האחריות על איש אחד והפיחות באחריותם הגדולה של גופי מטה, מנהיגים, ומפקדים אחרים היא אחד מגורמי הסיכון למלחמה הבאה.
למען השקיפות כל הפרטים שצוינו כאן מתבססים על מחקר רב-שנים שהתפרסם בספרי "30 שעות באוקטובר".
·
השבוע נערך אחד הכנסים שדן בסוגית המודיעין לקראת מלחמת יום כיפור. הכינוס האקדמי המכובד הפך למתקפה גסה ומרושעת על ראש אמ"ן דאז אלוף אלי זעירא. איש לא קם לומר כי אין הוא אחראי בלעדי למלחמה הארורה ההיא, ואיש לא קם להעריך את אומץ ליבו להופיע בכנסים ולספוג צעקות והטחות וולגריות שמקומן בשוק הכרמל. במקום שאין אנשים היה אתה האיש. ובלית בררה יש לנסות לאזן את התמונה ולהאיר אזורים חשוכים שלא הובלטו באותו כנס.
סוגיה ראשונה היא מאזן האחריות המודיעינית מול האחריות המבצעית. ברור שחוסר ההתרעה היה בעל השפעה מרכזית על הקרבות בימים הראשונים ואלוף זעירא הודה בכך ללא כחל וסרק. אבל מה באשר לאחריות המבצעית? היו כה הרבה שגיאות מבצעיות – אסטרטגיות ואופרטיביות - אמנה רק כמה מהן ובקצרה - שחשיבותן לא נפלה במאומה מכשל ההתרעה, ועליהן זעירא לא היה אחראי.
זמן רב לפני המלחמה קבע צה"ל כי קו העצירה יהיה קו התעלה ולכן בנה מערך מבוצר של מעוזים, סוללה, גדרות, ושדות מוקשים. קו עצירה הוא קו נסיגה אחרון;;מעולם לא הציבו קו כזה ממש על קו הגבול מכיוון שהוא מונע כל אפשרות של תמרון. צה"ל שסוד עוצמתו היבשתית היה בגייסות שריון מתמרנים, הכין לעצמו את הכישלון בפתיחה. לא רק על התעלה אלא גם ברמת הגולן כאשר בנה את קו העצירה על קו התילים סמוך ביותר לגבול.
השגיאה האסטרטגית לא נסתרה מעיני כל. אריק שרון ועוד גנרל ידוע נאבקו בכל כוחם נגד קו המעוזים אך נכשלו והתוצאה ברורה. השגיאה הבאה שגם היא אינה מודיעינית היא הבטחה בכתב של גולדה ודיין לקיסינג'ר (בערך יום וחצי לפני המלחמה) בידיעת דדו, כי ישראל לא תתקוף ראשונה. אחרי התחיבות כזאת לא נותרה בררה בידם אלא למנוע את הפעלת חיל-האוויר בבוקר יום כיפור. לא כאן המקום להסביר את חשיבותה של מתקפה אווירית מסודרת מתחילת ה-6 באוקטובר, ואת משמעותן של אלף גיחות של מטוסי קרב במשימות תקיפת טילים והשמדת כוחות שריון שנערכו סמוך לגבולות.גם על כך אין לזעירא חלק באחריות.
שגיאה מבצעית נוראה היתה כאשר בפרוץ המלחמה נזרקה אוגדת סיני אל קו העצירה כמובן מאליו, ונשחקה כמעט כליל ב-24 השעות הבאות. מדוע? התשובה על כך שמורה למפקדי צה"ל באותם ימים הפתרונים; לאלוף זעירא אין חלק בכשל הזה. ושגיאה שלישית היתה שבמקום להתעשת, יצא צה"ל למתקפות נגד ביומיים הבאים ושחק עוד כוח שווה ערך לאוגדה. גם כאן לזעירא לא היו יד או רגל. רק אחר-כך התיצב הצבא על קו התעוזים ובנה את עצמו מחדש בשבוע של דשדוש.
שר הביטחון דיין למרות דכאונו, הציע הצעה אסטרטגית נבונה ונבונה, לסגת ולהימנע משחיקה מיותרת של צה"ל. נכון, הוא הציע נסיגה גדולה מדי אך הרעיון לסגת היה נכון ונבון. בפועל צה"ל לא החזיק מעמד והתיצב על קו התעוזים.
מה היתה מידת ההפתעה? אלוף פיקוד צפון שראה כיצד מצפון עומדת להיפתח הרעה, התריע כל הזמן על חומרת המצב; הוא דרש להשאיר ברמת הגולן חטיבת מילואים שסיימה את אימוניה וקיבל סירוב מוחלט. מפקד חיל-האוויר התריע כבר לקראת ראש השנה בכנס המפקדים המבצעיים (שנקרא כנס מפקדי טייסות) כי המלחמה קרובה מאוד. השבוע נשלחו אלי תמונות מטייסת הפאנטום הדרומית שחלונותיה מואפלים מיד לאחר ראש השנה כעדות לכך שההתרעה נקלטה.
אם לא די בכך, כינס מפקד חיל-האוויר את מפקדיו הבכירים כ-24 שעות לפני המלחמה והודיע להם כי "מחר מלחמה" וכי תפרוץ בסביבות שעה 15:00. תפקידו של זעירא, לפחות לגבי אלוף פיקוד הצפון ומפקד חיל-האוויר הסתיים. שניהם הבינו את חומרת המצב ואת הצפוי לקרות, מדוע מפקדים אחרים לא קלטו זאת?
צה"ל פעל בימים הראשונים כמו בהלם קרב; אולם אסור לשכוח שבדיונים שונים ואפילו בתרגיל צה"לי מרשים בשם "איל ברזל" נדון ותורגל תרחיש מלחמת יום כיפור. השאיפה המובנת להתכסות תחת הקלון המודיעיני הוא מובן אך אינו מוצדק. לא רק זעירא גרם להתנהלות הכאוטית בימים הראשונים.
עובדה ידועה היא כי אמ"ן מעולם לא חקר באופן יסודי את התקופה שלפני מלחמת יום כיפור, של הגורמים להפתעה והאחראים לה. לכן יש כר נרחב לאנשי מודיעין מאותה תקופה להטיל את האחריות על זעירא ובמידה פחותה על ראש מחלקת מחקר – שלו. נטייה זו מובנת, הטלת אחריות עליהם מסירה את האחריות מיתר גופי המודיעין ומפקדיהם. וכאשר אין תחקור והסקת מסקנות מוסמכים הכל פרוץ והרשות נתונה.
מוזר, אבל השמות הידועים ביותר ששרתו באמ"ן בימים האפלים ההם אלו קצינים שערערו וננזפו, על הערכת המודיעין הרשמית, ראש ענף סוריה אבי יערי, קמ"ן פיקוד צפון חגי מן, וקצין זוטר מפיקוד דרום. ומה עם כל היתר? רובם הסכימו ותמכו בהערכת המודיעין שלא תפרוץ מלחמה. הם לא בלמו פיהם מפחד. אפילו באמ"ן באותם ימים לא הודח קצין עקב הערכותיו.
עוד קורבן נוסף לזעירא מצאו לעצמם: מחלקת מחקר. לפי טענתם האיסוף המודיעיני היה בסדר גמור ורק ההערכה – מחלקת מחקר – שגתה. לא להאמין. אתן שתי דוגמאות: מערך הצילום האווירי נמצא תחת שליטת אמ"ן; הוא שקבע היכן לצלם ומתי לצלם וחיל-האוויר ביצע את המשימה. שערורית האחריות לגיחות הצילום בסמכות ובאחריות מחלקת איסוף באמ"ן טרם נחקרה עד תומה. במשך ימים לא צולמה רמת הגולן הסורית כראוי ועד היום נטוש ויכוח על ההיערכות המדויקת של הצבא הסורי ומערך הטק"א שלו.
רק ב-4 באוקטובר, יומיים לפני המלחמה, צולם המערך המצרי מפורט-סעיד בצפון ועד לעיר סואץ בדרום. כשראה משה דיין במו עינו את תוצאות הצילום אמר "אפשר להתחלחל" מעוצמת הצבא המצרי. העובדות היו ידועות, השאלה אינה רק למה אמ"ן לא התריע אלא מדוע דיין לא התחלחל? ומדוע דדו לא דרש גיוס מילואים בהתאם?
אבל מערך האיסוף לא הסתפק בכשלון האיסוף על מערכי היבשה בשתי החזיתות. יש טענה שזעירא שיקר כאשר אמר שהאמצעים המיוחדים הופעלו. לא הצלחתי לחפור מחילה אל האמצעים הללו אך לפי הממצאים הלא מסווגים, זעירא נתן הוראה לפתוח את האמצעים "לשטיפת קווים". הם היו פתוחים למשך 40 שעות ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה. האם יש לקורא מושג כמה מידע "שטף את הקווים" באותן שעות קריטיות? לפי מיטב הידוע מעולם לא נערכה בדיקה יסודית של סוגיה זו שמשמעותה היא מידת האחריות של מערך איסוף המודיעין לחוסר ההתרעה.
לסיום. קשה במאמר קצר להציג את מלוא השגיאות המבצעיות בימי הלחימה הראשונים וחלקן בדיראון העולם ההוא. קשה להציג את העמימות המודיעינית שנגרמה עקב בריחת אמ"ן מחקירת תפקודו; וקשה למצב את תפקידו המרכזי אך המוגבל של זעירא במגילת איכה המודרנית.. הטלת האחריות על איש אחד והפיחות באחריותם הגדולה של גופי מטה, מנהיגים, ומפקדים אחרים היא אחד מגורמי הסיכון למלחמה הבאה.
למען השקיפות כל הפרטים שצוינו כאן מתבססים על מחקר רב-שנים שהתפרסם בספרי "30 שעות באוקטובר".
·
