מדינה קטנה מוקפת גדרות
צה"ל מוצא את עצמו פועל יותר ויותר לאורך הגדרות. המחיר עלול להיות חוסר מוכנות ללחימה בעומק במקרה של מלחמה נרחבת. איך מונעים זאת? ניתוח מיוחד של אל"מ (מיל') עתי שלח
הגנה לישראל
| 19/05/2011
בעשר השנים האחרונות, וליתר דיוק - מאז יציאת צה"ל מדרום לבנון בשנת 2000, ישראל איבדה את מושג ה"עומק" הצבאי-אסטרטגי על כלל המשמעויות שעולות ממנו.
ישראל הקיפה עצמה בגדרות, קווי תפרי ומכשולים, ותוך כעשור צה"ל הפך מצבא שמכין את עצמו דרך קבע למלחמה ושמשימות ביטחון שוטף (הבט"ש) משמשות עבורו מגרש משחקים מרכזי לטובת אותן הכנות - לצבא שבו כמעט אין קשר (מבחינת כשירות בסיסית ומבצעית) בין הבט"ש לבין המוכנות למלחמה.
בשנתיים האחרונות המצב רק הלך והחמיר; ככל שהתדרדר המצב הפנימי במצרים ובסוריה, ישראל נאלצה להזרים עוד ועוד כוחות לגבולות עמן ולשכלל את גדרותיה. גם לאורך הגבול הארוך עם ירדן שוכללו מאוד הסנסורים, שאמורים לספק התראה על כל חדירה.
בט"ש, בט"ש, בט"ש
למעשה, המלחמה מתקיימת היום על הגדרות ומסביב לקווי התפר, כמעט ללא זיקה לפעילות מבצעית בעומק. לנוכח העובדה שכיום מושם דגש רב יותר ויותר על כוח האש ארוך הטווח ועל יכולות האיסוף (על חשבון חיכוך ותמרון בעומק), לא ירחק היום שבו הצבא יהפוך לסטטי יותר ויותר.
ככל שיעבור הזמן ולא יפותחו מנגנוני שימור משמעותיים, צה"ל עלול למצוא את עצמו מופתע לרעה מביצועיו, בין אם יידרש לתמרן בסוריה או כנגד החיזבאללה בדרום לבנון, ובין אם יילחם במצרים בתרחיש קיצון.
מה המשמעות של הבט"ש החדש והעובדה, שנכון להיום מתקיימת פעילות על הגבולות ולא בעומק? אם לוקחים את צה"ל לפני ואחרי היציאה מרצועת הביטחון בדרום לבנון במאי 2000 ,ניתן להצביע על שני מצבי יסוד: פעילות בכל הממדים, לרבות העומק, שהייתה מקובלת עד אז, ומציאות שונה בתכלית לאחר מכן.
הפעילות מאז קיץ 2000 הייתה ועודנה ללא עומק טקטי, וניתן למצוא הקבלות רבות בין לבנון לרצועת עזה לפני ההתנתקות ואחריה. ביהודה ושומרון התהליך קצת שונה אבל גם שם - ככל שהלכה ונבנתה גדר ההפרדה, כך צומצם מרחב העומק וכך הפעילות הלכה והתמקדה במרחב התפר ,סמוך לגדר ההפרדה.
בסיני, על גבול מצרים, הייתה עד לפני כמה שנים גדר "דלילה" ללא מרחב איומים ברור. במהלך העשור האחרון, ובעיקר לאחר נסיגת צה"ל מרצועת עז בשנת 2005, התרבו חדירות מהרצועה לישראל דרך סיני (בנתיב המכונה "ציר ה- ח" , לפי צורת האות העברית). ההברחות מהצד המצרי והחדירה של מסתננים חייבו הקמתה של גדר או מכשול משמעותי, במיוחד לאחר נפילת משטר מובראק במצרים והאנרכיה שנוצרה בסיני בעקבות כך.
כך נוצר מצב שבו ישראל מקיפה את עצמה בעוד ועוד גדרות. כיצד זה משפיע על הצורך להמשיך להתכונן למצבי הסלמה עד כדי מלחמה כוללת?
לעמוד הפייסבוק של ישראל דיפנס - לחצו כאן
https://www.facebook.com/israeldefense
אפשר לדבר גם על מצבי חירום. במבצע "עופרת יצוקה", נובמבר 2012, הפעיל צה"ל אש מאסיבית מכל המערכות הקיימות ואף ביצע פעילות אינטנסיבית של חיל האוויר ופעילות איסוף מודיעינית - אך לא תמרון קרקעי.
האם מציאות זו בבט"ש של "מלחמה על הגדרות" כופה עלינו "נכות" הולכת וגוברת במוכנות לחירום?
במציאות הקיימת, צה"ל פועל במרחב הגדר בעזרת כוחות קרקעיים, אמצעי איסוף מתקדמים ומערכות שו"ב והיתוך מידע מן המתקדמות בעולם. העליונות האווירית של ישראל מוחלטת וכשמגיעים למצב שבו נדרשים לבצע יירוט או חיסול, אין צורך בחיכוך רב או בפעולה קרקעית. אמנם הדבר בהחלט מצביע על אפקטיביות מבצעית ומאפשר את ביטחון ובטיחות כוחותינו, אולם במצב זה נוצרת אט-אט נכות מבצעית - פועל יוצא מכך שהפעילות המבצעית העכשווית של מרבית הכוחות נעדרת חיכוך משמעותי עם יריב מוחשי.
האתגר המרכזי הוא "לצאת מהגדר", תרתי משמע.
על בסיס המצב כיום ולאור המציאות המתפתחת, צה"ל צריך לפעול במספר מישורים וכיוונים אופרטיביים, בין היתר בניין כוח, בניית "חבילת כשירות" תומכת בט"ש ועבודה מנטאלית שתשים דגש על המודעות ל"חולשות" אלו. ברור מהן נקודות התורפה המבצעיות וצריך להתייחס אליהן ולהציג את הפתרונות ואת הפיצוי המבצעי הנדרש.
ראשית, מבחינה אופרטיבית, צה"ל נדרש לפתח יכולות משמעותיות יותר של תמרון חזק מהיר ואפקטיבי, שמבוסס על חטיבות ייעודיות שיודעות לתמרן בכל רגע נתון – זאת במקביל להפעלת אש או מיד לאחר מאמץ האש המרכזי. כיום ישנו פרדוקס; יכולות אש טובות מאוד עם תוצאות טובות ביותר לצד יכולות תמרון סבירות שדורשות זמני הערכות ממושכים ולעיתים לא ריאליים, זאת לנוכח העובדה שמקבלי החלטות שואפים (בצדק) לקצר את זמני המערכות ככל הניתן.
עומק, עומק, עומק
צה"ל חייב להמשיך ולפתח את יכולות התמרון בעומק, על מנת לשבור את פרדיגמת היריב שמצפה לתמרון "איטי" בקווים ישרים. היכולת להגיע ולתמרן בעומק, באופן מפתיע ועם חיכוך מופחת בתחילה, ייצור מצב שבו היריב שממתין לתמרון כבד בקווים קצרים יפגוש בחזית חטיבות "קלות" שיתמרנו מהר, ובמקביל - כוחות המתמרנים בעומק.
מעבר לכך, צה"ל צריך להעמיק את השימוש בכוחות מיוחדים. לאורך כלל היסטוריית המלחמות לא בוצע שימוש מושכל ביחידות המיוחדות והן מצאו עצמן ב"בטלה" לאורך רוב המלחמה או מכתתות רגליהן אחר משימות ללא גוף שמרכז את הפעילות בבניין הכוח ובהפעלתו לפי רעיון מבצעי מסודר בזמן מלחמה. היתרון של הכוחות המיוחדים נמצא בעובדה שהם שומרים על כשירות מבצעית גבוהה חרף פעילות הבט"ש. במציאות הקיימת של בט"ש כמעט סטטי, חשיבותן לחירום עולה לאין שיעור.
עניין נוסף: צה"ל נדרש לבנות "מגרש משחקים" תומך בט"ש על מנת להכין את הכוחות לחירום גם בזמן בט"ש שוחק על הגדרות. המציאות הבט"שית השוחקת "על הגדרות" היא עובדה - הנחת עבודה קבועה. על מנת לגשר על הפער שנוצר יש לאפשר לכוחות השונים לבצע פעילות (בנוסף, לתוכנית האימונים של כוחות המילואים) במתווים שונים, כגון: ביצוע סיורים חודרים, הטמנת מארבים, פתיחת צירים במאפיינים שונים לרבות מכשולים, מטענים ואויב נראה לעין.
לנוכח חוסר היציבות במזרח התיכון, צה"ל עשוי לפעול עוד שנים רבות רק על הגדרות וכמעט שלא מעבר אליהן. ככל שיארך הזמן, כך ישוכללו הגדרות, התפרים והמכשולים. מנגד, יכולות האש והתצפית ימשיכו לספק את ה"סחורה" ויהיו עמוד תווך רציני עוד יותר בכוחו של צה"ל. גם בתחום החמל"ים, יכולות השו"ב ויכולות הפיקוד והשליטה ייקבעו בשנים הבאות שיאים מבצעיים חדשים.
אם נשפוט את צה"ל אל מול האפקטיביות המבצעית שלו בבט"ש, נוכל לסמן ככל הנראה "V" גדול, אבל קיים חשש שלא כך יהיו פני הדברים במוכנות צה"ל למלחמה כוללת. ברור שאנו לא רוצים לקיים את המלחמה הבאה על הגדר אלא הרחק במגרשו של היריב ועם פעילות קרקעית משמעותית.
המציאות העכשווית בביטחון השוטף כופה על צה"ל לייצר סט מחודש של תובנות ופעילויות, הן באימונים והן בבט"ש, וזאת על מנת שלא לקפוא על השמרים ולגלות זאת פתאום רק ביום פקודה, כאשר כבר יהיה מאוחר מידי.
בעשר השנים האחרונות, וליתר דיוק - מאז יציאת צה"ל מדרום לבנון בשנת 2000, ישראל איבדה את מושג ה"עומק" הצבאי-אסטרטגי על כלל המשמעויות שעולות ממנו.
ישראל הקיפה עצמה בגדרות, קווי תפרי ומכשולים, ותוך כעשור צה"ל הפך מצבא שמכין את עצמו דרך קבע למלחמה ושמשימות ביטחון שוטף (הבט"ש) משמשות עבורו מגרש משחקים מרכזי לטובת אותן הכנות - לצבא שבו כמעט אין קשר (מבחינת כשירות בסיסית ומבצעית) בין הבט"ש לבין המוכנות למלחמה.
בשנתיים האחרונות המצב רק הלך והחמיר; ככל שהתדרדר המצב הפנימי במצרים ובסוריה, ישראל נאלצה להזרים עוד ועוד כוחות לגבולות עמן ולשכלל את גדרותיה. גם לאורך הגבול הארוך עם ירדן שוכללו מאוד הסנסורים, שאמורים לספק התראה על כל חדירה.
בט"ש, בט"ש, בט"ש
למעשה, המלחמה מתקיימת היום על הגדרות ומסביב לקווי התפר, כמעט ללא זיקה לפעילות מבצעית בעומק. לנוכח העובדה שכיום מושם דגש רב יותר ויותר על כוח האש ארוך הטווח ועל יכולות האיסוף (על חשבון חיכוך ותמרון בעומק), לא ירחק היום שבו הצבא יהפוך לסטטי יותר ויותר.
ככל שיעבור הזמן ולא יפותחו מנגנוני שימור משמעותיים, צה"ל עלול למצוא את עצמו מופתע לרעה מביצועיו, בין אם יידרש לתמרן בסוריה או כנגד החיזבאללה בדרום לבנון, ובין אם יילחם במצרים בתרחיש קיצון.
מה המשמעות של הבט"ש החדש והעובדה, שנכון להיום מתקיימת פעילות על הגבולות ולא בעומק? אם לוקחים את צה"ל לפני ואחרי היציאה מרצועת הביטחון בדרום לבנון במאי 2000 ,ניתן להצביע על שני מצבי יסוד: פעילות בכל הממדים, לרבות העומק, שהייתה מקובלת עד אז, ומציאות שונה בתכלית לאחר מכן.
הפעילות מאז קיץ 2000 הייתה ועודנה ללא עומק טקטי, וניתן למצוא הקבלות רבות בין לבנון לרצועת עזה לפני ההתנתקות ואחריה. ביהודה ושומרון התהליך קצת שונה אבל גם שם - ככל שהלכה ונבנתה גדר ההפרדה, כך צומצם מרחב העומק וכך הפעילות הלכה והתמקדה במרחב התפר ,סמוך לגדר ההפרדה.
בסיני, על גבול מצרים, הייתה עד לפני כמה שנים גדר "דלילה" ללא מרחב איומים ברור. במהלך העשור האחרון, ובעיקר לאחר נסיגת צה"ל מרצועת עז בשנת 2005, התרבו חדירות מהרצועה לישראל דרך סיני (בנתיב המכונה "ציר ה- ח" , לפי צורת האות העברית). ההברחות מהצד המצרי והחדירה של מסתננים חייבו הקמתה של גדר או מכשול משמעותי, במיוחד לאחר נפילת משטר מובראק במצרים והאנרכיה שנוצרה בסיני בעקבות כך.
כך נוצר מצב שבו ישראל מקיפה את עצמה בעוד ועוד גדרות. כיצד זה משפיע על הצורך להמשיך להתכונן למצבי הסלמה עד כדי מלחמה כוללת?
לעמוד הפייסבוק של ישראל דיפנס - לחצו כאן
https://www.facebook.com/israeldefense
אפשר לדבר גם על מצבי חירום. במבצע "עופרת יצוקה", נובמבר 2012, הפעיל צה"ל אש מאסיבית מכל המערכות הקיימות ואף ביצע פעילות אינטנסיבית של חיל האוויר ופעילות איסוף מודיעינית - אך לא תמרון קרקעי.
האם מציאות זו בבט"ש של "מלחמה על הגדרות" כופה עלינו "נכות" הולכת וגוברת במוכנות לחירום?
במציאות הקיימת, צה"ל פועל במרחב הגדר בעזרת כוחות קרקעיים, אמצעי איסוף מתקדמים ומערכות שו"ב והיתוך מידע מן המתקדמות בעולם. העליונות האווירית של ישראל מוחלטת וכשמגיעים למצב שבו נדרשים לבצע יירוט או חיסול, אין צורך בחיכוך רב או בפעולה קרקעית. אמנם הדבר בהחלט מצביע על אפקטיביות מבצעית ומאפשר את ביטחון ובטיחות כוחותינו, אולם במצב זה נוצרת אט-אט נכות מבצעית - פועל יוצא מכך שהפעילות המבצעית העכשווית של מרבית הכוחות נעדרת חיכוך משמעותי עם יריב מוחשי.
האתגר המרכזי הוא "לצאת מהגדר", תרתי משמע.
על בסיס המצב כיום ולאור המציאות המתפתחת, צה"ל צריך לפעול במספר מישורים וכיוונים אופרטיביים, בין היתר בניין כוח, בניית "חבילת כשירות" תומכת בט"ש ועבודה מנטאלית שתשים דגש על המודעות ל"חולשות" אלו. ברור מהן נקודות התורפה המבצעיות וצריך להתייחס אליהן ולהציג את הפתרונות ואת הפיצוי המבצעי הנדרש.
ראשית, מבחינה אופרטיבית, צה"ל נדרש לפתח יכולות משמעותיות יותר של תמרון חזק מהיר ואפקטיבי, שמבוסס על חטיבות ייעודיות שיודעות לתמרן בכל רגע נתון – זאת במקביל להפעלת אש או מיד לאחר מאמץ האש המרכזי. כיום ישנו פרדוקס; יכולות אש טובות מאוד עם תוצאות טובות ביותר לצד יכולות תמרון סבירות שדורשות זמני הערכות ממושכים ולעיתים לא ריאליים, זאת לנוכח העובדה שמקבלי החלטות שואפים (בצדק) לקצר את זמני המערכות ככל הניתן.
עומק, עומק, עומק
צה"ל חייב להמשיך ולפתח את יכולות התמרון בעומק, על מנת לשבור את פרדיגמת היריב שמצפה לתמרון "איטי" בקווים ישרים. היכולת להגיע ולתמרן בעומק, באופן מפתיע ועם חיכוך מופחת בתחילה, ייצור מצב שבו היריב שממתין לתמרון כבד בקווים קצרים יפגוש בחזית חטיבות "קלות" שיתמרנו מהר, ובמקביל - כוחות המתמרנים בעומק.
מעבר לכך, צה"ל צריך להעמיק את השימוש בכוחות מיוחדים. לאורך כלל היסטוריית המלחמות לא בוצע שימוש מושכל ביחידות המיוחדות והן מצאו עצמן ב"בטלה" לאורך רוב המלחמה או מכתתות רגליהן אחר משימות ללא גוף שמרכז את הפעילות בבניין הכוח ובהפעלתו לפי רעיון מבצעי מסודר בזמן מלחמה. היתרון של הכוחות המיוחדים נמצא בעובדה שהם שומרים על כשירות מבצעית גבוהה חרף פעילות הבט"ש. במציאות הקיימת של בט"ש כמעט סטטי, חשיבותן לחירום עולה לאין שיעור.
עניין נוסף: צה"ל נדרש לבנות "מגרש משחקים" תומך בט"ש על מנת להכין את הכוחות לחירום גם בזמן בט"ש שוחק על הגדרות. המציאות הבט"שית השוחקת "על הגדרות" היא עובדה - הנחת עבודה קבועה. על מנת לגשר על הפער שנוצר יש לאפשר לכוחות השונים לבצע פעילות (בנוסף, לתוכנית האימונים של כוחות המילואים) במתווים שונים, כגון: ביצוע סיורים חודרים, הטמנת מארבים, פתיחת צירים במאפיינים שונים לרבות מכשולים, מטענים ואויב נראה לעין.
לנוכח חוסר היציבות במזרח התיכון, צה"ל עשוי לפעול עוד שנים רבות רק על הגדרות וכמעט שלא מעבר אליהן. ככל שיארך הזמן, כך ישוכללו הגדרות, התפרים והמכשולים. מנגד, יכולות האש והתצפית ימשיכו לספק את ה"סחורה" ויהיו עמוד תווך רציני עוד יותר בכוחו של צה"ל. גם בתחום החמל"ים, יכולות השו"ב ויכולות הפיקוד והשליטה ייקבעו בשנים הבאות שיאים מבצעיים חדשים.
אם נשפוט את צה"ל אל מול האפקטיביות המבצעית שלו בבט"ש, נוכל לסמן ככל הנראה "V" גדול, אבל קיים חשש שלא כך יהיו פני הדברים במוכנות צה"ל למלחמה כוללת. ברור שאנו לא רוצים לקיים את המלחמה הבאה על הגדר אלא הרחק במגרשו של היריב ועם פעילות קרקעית משמעותית.
המציאות העכשווית בביטחון השוטף כופה על צה"ל לייצר סט מחודש של תובנות ופעילויות, הן באימונים והן בבט"ש, וזאת על מנת שלא לקפוא על השמרים ולגלות זאת פתאום רק ביום פקודה, כאשר כבר יהיה מאוחר מידי.
