דברים שרואים משם
הערכות האופטימיים בישראל ערב יום הכיפורים היו כי פירוק סוריה מן הנשק הבלתי קונבציונאלי הוא הישג גדול, אם אכן יתרחש. האופטימיים פחות מעריכים כי ההתנהלות האמריקאית כולה משדרת חולשה, שרק תעודד את איראן להמשיך בתכנית הגרעין
עמיר רפפורט
| 19/05/2011
Secretary Kerry and Foreign Minister Lavrov Hold a News Conference (State Department photo)
את התהליך שבמסגרתו הפכה כוונה אמריקאית לתקוף בסוריה, למו"מ על הסדר שיבטיח כפי הנראה את המשך שלטונו של בשאר אסד, קשה מאוד להבין מהארץ. שיחות עם מקבלי החלטות וגורמים ישראליים, שנערכו בשבועיים ההאחרונים בוושינגטון ובלונדון, מאירות בצורה ברורה יותר את התמונה.
בשורה תחתונה, זה נראה כך: ברק אובאמה באמת התכוון לתקוף בסוריה (כל ההכנות והתיאומים עם גורמים בישראל ובבריטניה כבר נעשו לקראת התקיפה). זה נראה היה כמו מהלך צבאי קל אפילו יותר מאשר המתקפה האווירית של ברית נאט"ו, שחיסלה את שליט לוב, מועמר קדאפי, רק לפני כשנתיים. אלא שבדרך מהדיבורים בבית הלבן אל הביצוע של נושאות המטוסים, התגלה כי משהו השתנה.
הדבר הראשון שהשנתה זו העמדה הרוסית. רוסיה חשה מרומה מהמהלך של ברית נאט"ו כנגד קדאפי, והחליטה כבר מזמן: לא עוד מהלכים חד צדדיים של העולם המערבי, שישנו סדרי שלטון. יתירה מכך, לנשיא הרוסי ולדימיר פוטין יש עניין עצום להפגין כי הוא עומד לצד בני חסות, כמו בשאר אסד, להבדיל מברק אובאמה שזרק את הנשיא המצרי חוסני מובראק בזמנו לכלבים, וגם כיום אינו ניצב במאה אחוזים מאחורי המשטר הצבאי המצרי, שמנסה להסתמך עליו.
בשנתיים שחלפו מאז חיסול קדאפי נמצאת רוסיה בתהליך של עלייה כלכלית ועליית ההשפעה הפוליטית שלה בעולם. ארה"ב, וגם בריטניה, לעומתה, בירידה. גורמים אמריקאיים אינם מתביישים להודות כי גוברת מאוד הנטיה האמריקאית הבדלנית המסורתית, לפיה יש לראות בהתרחשויות שמעבר לאוקיאנוס, עניינים "לא שלנו".
הטראומה של עיראק ואפגניסטאן צרובה. הויכוח הפוליטי משתק. גם בבריטניה, עסקו הכותרות אפילו בשבוע שעבר בתחקירים על הכשל שגרר את הצבא הבריטי לעיראק ולאפגניסטאן, יותר מאשר בלהט לחימה כלשהו מול משטר אסד. הטיעונים בעד פעולה בסוריה מתקבלים באי אמון.
היחסים בין גורמים מערכת הביטחון היישראלית עם העמיתים בבריטניה ובארה"ב הם מעולים כיום יותר מתמיד, ובשיחות שלא לייחוס, ניכרת מידה של קנאה בישראל שיודעת, לכאורה, לעמוד מאחורי הקווים האדומים שלה (בארה"ב ובבריטניה מתייחסים כאל עובדה גמורה לדיווחים בתקשורת העולמית, שלפיהם ישראל תקפה מאז תחילת שנת 2013 בסוריה לפחות ארבע פעמים, כדי לחסל משלוחים של העברת נשק בעל משמעות אסטרטגית).
במציאות הזאת, המלחמה סביב התקיפה בסוריה נערכה עד כה בדעת הקהל, בעיקר בארה"ב. הנשיא אובאמה תקף שם שוב ושוב, אך כך גם ולדימיר פוטין שכתב אפילו מאמר מיוחד לניו יורק טיימס בסוף שהבוע האחרון, ובשאר אסד, שנתן הופעה טלביזיונית נדירה.
הסדר כפתרון
לאור כל זאת, ההסדר שעליו מדברים בשיא הרצינות בימים האחרונים, הוא המוצא הטוב ביותר לכל הצדדים.
ההסדר טוב, בגדול, לרוסים: הוא מקבע את מעמדם כמעצמה כמעט שוות משקל לארה"ב. מעתה והלאה מובטח כי שום מהלך עולמי בסוריה לא יתבצע ללא אישור שלהם. ההסדר גם מונע אפשרות שארה"ב תתקוף בסוריה בכל זאת, ובכך תעשה צחוק ממערכות ההגנה שרוסיה כבר סיפקה לסוריה, מערכות שאותן כבר עקפה ישראל ללא שום קושי, לפי הפרסומים.
גם ברק אובאמה יכול להסתפק בהסדר: מצד אחד הוא נמנע מהסתבכות ומפעולה כנגד דעת הקהל שלו. מצד שני, הוא כבר טוען כי האיום המוחשי בתקיפה יביא לפרוק רוסיה מן הנשק כימי שלה, בהסדר.
ומה בישראל?
הערכות בישראל ערב יום הכיפורים היו כי פירוק סוריה מן הנשק הבלתי קונבציונאלי הוא הישג גדול, אם אכן יתרחש. מהצד האופטימי אפשר לראות כי איום ממשי בתקיפה יכול להביא תוצאות, ואולי הדבר יביא תוצאות בעתיד גם באיראן.
האופטימיים פחות מעריכים כי ההתנהלות האמריקאית כולה משדרת חולשה, שרק תעודד את איראן להמשיך בתכנית הגרעין שלה מתוך הנחה שארה"ב תמיד תמצא את הסיבה מדוע לא לתקוף. גם לגבי עתיד סוריה ההערכות הן פסימיות למדי: עם כל הכבוד לבשאר אסד, הוא מחזיק כיום רק ב-40 אחוז משטח סוריה. ההערכות הן כי חשבונות הדמים בין גורמים שונים בסוריה הם עצומים, ולכן מלחמת האזרחים שם תימשך בצורה זו או אחרת, גם אם ההסדר לפירוק הנשק הכימי ייכנס לתוקפו.
את התהליך שבמסגרתו הפכה כוונה אמריקאית לתקוף בסוריה, למו"מ על הסדר שיבטיח כפי הנראה את המשך שלטונו של בשאר אסד, קשה מאוד להבין מהארץ. שיחות עם מקבלי החלטות וגורמים ישראליים, שנערכו בשבועיים ההאחרונים בוושינגטון ובלונדון, מאירות בצורה ברורה יותר את התמונה.
בשורה תחתונה, זה נראה כך: ברק אובאמה באמת התכוון לתקוף בסוריה (כל ההכנות והתיאומים עם גורמים בישראל ובבריטניה כבר נעשו לקראת התקיפה). זה נראה היה כמו מהלך צבאי קל אפילו יותר מאשר המתקפה האווירית של ברית נאט"ו, שחיסלה את שליט לוב, מועמר קדאפי, רק לפני כשנתיים. אלא שבדרך מהדיבורים בבית הלבן אל הביצוע של נושאות המטוסים, התגלה כי משהו השתנה.
הדבר הראשון שהשנתה זו העמדה הרוסית. רוסיה חשה מרומה מהמהלך של ברית נאט"ו כנגד קדאפי, והחליטה כבר מזמן: לא עוד מהלכים חד צדדיים של העולם המערבי, שישנו סדרי שלטון. יתירה מכך, לנשיא הרוסי ולדימיר פוטין יש עניין עצום להפגין כי הוא עומד לצד בני חסות, כמו בשאר אסד, להבדיל מברק אובאמה שזרק את הנשיא המצרי חוסני מובראק בזמנו לכלבים, וגם כיום אינו ניצב במאה אחוזים מאחורי המשטר הצבאי המצרי, שמנסה להסתמך עליו.
בשנתיים שחלפו מאז חיסול קדאפי נמצאת רוסיה בתהליך של עלייה כלכלית ועליית ההשפעה הפוליטית שלה בעולם. ארה"ב, וגם בריטניה, לעומתה, בירידה. גורמים אמריקאיים אינם מתביישים להודות כי גוברת מאוד הנטיה האמריקאית הבדלנית המסורתית, לפיה יש לראות בהתרחשויות שמעבר לאוקיאנוס, עניינים "לא שלנו".
הטראומה של עיראק ואפגניסטאן צרובה. הויכוח הפוליטי משתק. גם בבריטניה, עסקו הכותרות אפילו בשבוע שעבר בתחקירים על הכשל שגרר את הצבא הבריטי לעיראק ולאפגניסטאן, יותר מאשר בלהט לחימה כלשהו מול משטר אסד. הטיעונים בעד פעולה בסוריה מתקבלים באי אמון.
היחסים בין גורמים מערכת הביטחון היישראלית עם העמיתים בבריטניה ובארה"ב הם מעולים כיום יותר מתמיד, ובשיחות שלא לייחוס, ניכרת מידה של קנאה בישראל שיודעת, לכאורה, לעמוד מאחורי הקווים האדומים שלה (בארה"ב ובבריטניה מתייחסים כאל עובדה גמורה לדיווחים בתקשורת העולמית, שלפיהם ישראל תקפה מאז תחילת שנת 2013 בסוריה לפחות ארבע פעמים, כדי לחסל משלוחים של העברת נשק בעל משמעות אסטרטגית).
במציאות הזאת, המלחמה סביב התקיפה בסוריה נערכה עד כה בדעת הקהל, בעיקר בארה"ב. הנשיא אובאמה תקף שם שוב ושוב, אך כך גם ולדימיר פוטין שכתב אפילו מאמר מיוחד לניו יורק טיימס בסוף שהבוע האחרון, ובשאר אסד, שנתן הופעה טלביזיונית נדירה.
הסדר כפתרון
לאור כל זאת, ההסדר שעליו מדברים בשיא הרצינות בימים האחרונים, הוא המוצא הטוב ביותר לכל הצדדים.
ההסדר טוב, בגדול, לרוסים: הוא מקבע את מעמדם כמעצמה כמעט שוות משקל לארה"ב. מעתה והלאה מובטח כי שום מהלך עולמי בסוריה לא יתבצע ללא אישור שלהם. ההסדר גם מונע אפשרות שארה"ב תתקוף בסוריה בכל זאת, ובכך תעשה צחוק ממערכות ההגנה שרוסיה כבר סיפקה לסוריה, מערכות שאותן כבר עקפה ישראל ללא שום קושי, לפי הפרסומים.
גם ברק אובאמה יכול להסתפק בהסדר: מצד אחד הוא נמנע מהסתבכות ומפעולה כנגד דעת הקהל שלו. מצד שני, הוא כבר טוען כי האיום המוחשי בתקיפה יביא לפרוק רוסיה מן הנשק כימי שלה, בהסדר.
ומה בישראל?
הערכות בישראל ערב יום הכיפורים היו כי פירוק סוריה מן הנשק הבלתי קונבציונאלי הוא הישג גדול, אם אכן יתרחש. מהצד האופטימי אפשר לראות כי איום ממשי בתקיפה יכול להביא תוצאות, ואולי הדבר יביא תוצאות בעתיד גם באיראן.
האופטימיים פחות מעריכים כי ההתנהלות האמריקאית כולה משדרת חולשה, שרק תעודד את איראן להמשיך בתכנית הגרעין שלה מתוך הנחה שארה"ב תמיד תמצא את הסיבה מדוע לא לתקוף. גם לגבי עתיד סוריה ההערכות הן פסימיות למדי: עם כל הכבוד לבשאר אסד, הוא מחזיק כיום רק ב-40 אחוז משטח סוריה. ההערכות הן כי חשבונות הדמים בין גורמים שונים בסוריה הם עצומים, ולכן מלחמת האזרחים שם תימשך בצורה זו או אחרת, גם אם ההסדר לפירוק הנשק הכימי ייכנס לתוקפו.
