שנה רביעית לגנץ
פרשנות של עמיר רפפורט: הארכת כהונת הרמטכ"ל לא הפתיעה איש. יחד עם זאת, הוא יבחן בתפקידו, כמו קודמיו, רק אם וכאשר תפרוץ מלחמה
עמיר רפפורט
| 19/05/2011
ביקר הרמטכ"ל, רב-אלוף בנימין (בני) גנץ בבסיס חיל הים בחיפה (דו"צ)
בקשר שבין שר הביטחון לרמטכ"ל יש עוד דמות מרכזית: ראש הממשלה, בנימין נתניהו. למעשה, נתניהו-יעלון-גנץ הם הטרויקה שמנהלת את העניינים הביטחוניים הרגישים של המדינה. הם נפגשים לדיונים ארוכים בבית של נתיהו בקיסריה או בקריה בתל אביב. הם אינם מדליפים ואינם מספרים על הישיבות האלה, יש ביניהם אמון בסיסי. (דמויות כמו השר לעניינים אסטרגיים או השר להגנת העורף, וכן ראשי המוסד והשב"כ, נמצאים בדיונים חשובים בקבינט, אבל הם לא באמת שייכים למטבחון הביטחוני שהתגבש בחצי השנה האחרונה).
על רקע האמון הזה אין פלא שיעלון האריך אתמול לגנץ את הכהונה בשנה רביעית, אבל האמת היא שכל הטקס מיותר מלכתחילה: כהונה של כל רמטכ"ל חייבית להיות ארבע שנים לפחות. כל פרק זמן מתחת לזה אינו רציני. במשך שנה-שנה וחצי כל רמטכ"ל חדש רק מבסס את מעמדו ומגבש תכנית על פי תפיסתו. בחצי השנה האחרונה הוא ברווז צולע, כאשר כל הצמרת הצבאית כבר מתחנפת למחליפו. לכן, אם רוצים שרמטכ"ל יוכל להשפיע באמת על צה"ל חייבים לתת לו לכהן בתפקיד לא פחות מפרק הזמן הזה.
הסיבה שכהונת רמטכ"ל אינה קצובה מראש לארבע שנים היא תקלה. הרמטכ"ל הוא בעל התפקיד היחיד בצמרת הביטחונית שאינו יודע מראש כמה זמן ישרת. כהונות ראש השב"כ וראש המוסד, למשל, קצובות על פי חוק. שרי ביטחון לאורך הדורות העדיפו לשמור את השנה הרביעית בתפקיד כגזר שייתנו לכל רמטכ"ל שתחתיהם, אולי כדי להבטיח שלא יעשה להם יותר מידי צרות.
כך קרה ששר הביטחון בזמנו בנימין בן אליעזר הוציא את המיץ לרמטכ"ל שאול מופז עד שנתן לו את השנה הרביעית. מופז עצמו לא נתן ליעלון אתה שנה הרביעית והדיח אותו בפועל מהתפקיד בשל חילוקי דעות בינהם על רקע תכנית ההתנתקות. הרמטכ"ל שהחליף את יעלון, דן חלוץ, לא זכה לכהן בתפקידו אפילו שנתיים, שכן נאלץ להתפטר אחרי מלחמת לבנון השנייה. מחליפו הרמטכ"ל רא"ל גבי אשכנזי היה הראשון שכהונתו נקצבה מראש לארבע. מבחינת שר הביטחון ברוב תקופת כהונתו, אהוד ברק, השנה הרביעית של אשכנזי הייתה סיוט. הוא לא חזר על הטעות הזאת מבחינתו גם עם גנץ, ומינה אותו מראש לשלוש שנים בלבד.
האמת היא שמשה יעלון לא באמת השתמש בשנה הרביעית כשוט מול גנץ מאז שמונה לשר ביטחון. הוא הודיע למי ששאל אותו שגנץ יכהן ארבע שנים, אפילו עוד לפני שנכנס לתפקידו בפועל. יעלון אמר שגנץ הוא רמטכ"ל בסדר ואין סיבה שלא ימלא בתפקידו את כל התקופה. לפיכך, ההודעה על המינוי אתמול הייתה פחות או יותר פורמאלית.
יעלון וגנץ השתתפו השבוע ביחד באינספור טקסים ובישיבות עבודה, אבל ההודעה על השנה הרביעית נמסרה לגנץ על ידי יעלון אתמול בבוקר בטלפון. יעלון הפתיע כשצירף להודעה סופרלטיבים רבים על תפקודו של גנץ, שואתם ניסח בעצמו. זה לא היה מובן מאליו.
גם בצה"ל הארכת כהונתו של גנץ נתפסת באופן טבעי, אבל זה לא שמנהיגותו של הרמטכ"ל היא בלתי מעורערת. גנץ ויעלון נחשבים בעיני רבים מהקצינים כשתי דמויות ב"אותו ראש". בתוך שורות הצבא יש לא מעט תסיסה וביקורת על החלטות מרחיקות לכת שקיבלו, כמו צמצום השריון וניוון יכולות בצבא היבשה.
ככלל, מנהיגות של גנץ היא שקטה: הוא לא מהמפקדים הכאריזמטיים בתולדות צה"ל. כמו רבים מקודמיו, ניתן יהיה להעריך את הישגיו ואת איכות החלטותיו רק אם כאשר תתרחש, חלילה, מלחמה.
בקשר שבין שר הביטחון לרמטכ"ל יש עוד דמות מרכזית: ראש הממשלה, בנימין נתניהו. למעשה, נתניהו-יעלון-גנץ הם הטרויקה שמנהלת את העניינים הביטחוניים הרגישים של המדינה. הם נפגשים לדיונים ארוכים בבית של נתיהו בקיסריה או בקריה בתל אביב. הם אינם מדליפים ואינם מספרים על הישיבות האלה, יש ביניהם אמון בסיסי. (דמויות כמו השר לעניינים אסטרגיים או השר להגנת העורף, וכן ראשי המוסד והשב"כ, נמצאים בדיונים חשובים בקבינט, אבל הם לא באמת שייכים למטבחון הביטחוני שהתגבש בחצי השנה האחרונה).
על רקע האמון הזה אין פלא שיעלון האריך אתמול לגנץ את הכהונה בשנה רביעית, אבל האמת היא שכל הטקס מיותר מלכתחילה: כהונה של כל רמטכ"ל חייבית להיות ארבע שנים לפחות. כל פרק זמן מתחת לזה אינו רציני. במשך שנה-שנה וחצי כל רמטכ"ל חדש רק מבסס את מעמדו ומגבש תכנית על פי תפיסתו. בחצי השנה האחרונה הוא ברווז צולע, כאשר כל הצמרת הצבאית כבר מתחנפת למחליפו. לכן, אם רוצים שרמטכ"ל יוכל להשפיע באמת על צה"ל חייבים לתת לו לכהן בתפקיד לא פחות מפרק הזמן הזה.
הסיבה שכהונת רמטכ"ל אינה קצובה מראש לארבע שנים היא תקלה. הרמטכ"ל הוא בעל התפקיד היחיד בצמרת הביטחונית שאינו יודע מראש כמה זמן ישרת. כהונות ראש השב"כ וראש המוסד, למשל, קצובות על פי חוק. שרי ביטחון לאורך הדורות העדיפו לשמור את השנה הרביעית בתפקיד כגזר שייתנו לכל רמטכ"ל שתחתיהם, אולי כדי להבטיח שלא יעשה להם יותר מידי צרות.
כך קרה ששר הביטחון בזמנו בנימין בן אליעזר הוציא את המיץ לרמטכ"ל שאול מופז עד שנתן לו את השנה הרביעית. מופז עצמו לא נתן ליעלון אתה שנה הרביעית והדיח אותו בפועל מהתפקיד בשל חילוקי דעות בינהם על רקע תכנית ההתנתקות. הרמטכ"ל שהחליף את יעלון, דן חלוץ, לא זכה לכהן בתפקידו אפילו שנתיים, שכן נאלץ להתפטר אחרי מלחמת לבנון השנייה. מחליפו הרמטכ"ל רא"ל גבי אשכנזי היה הראשון שכהונתו נקצבה מראש לארבע. מבחינת שר הביטחון ברוב תקופת כהונתו, אהוד ברק, השנה הרביעית של אשכנזי הייתה סיוט. הוא לא חזר על הטעות הזאת מבחינתו גם עם גנץ, ומינה אותו מראש לשלוש שנים בלבד.
האמת היא שמשה יעלון לא באמת השתמש בשנה הרביעית כשוט מול גנץ מאז שמונה לשר ביטחון. הוא הודיע למי ששאל אותו שגנץ יכהן ארבע שנים, אפילו עוד לפני שנכנס לתפקידו בפועל. יעלון אמר שגנץ הוא רמטכ"ל בסדר ואין סיבה שלא ימלא בתפקידו את כל התקופה. לפיכך, ההודעה על המינוי אתמול הייתה פחות או יותר פורמאלית.
יעלון וגנץ השתתפו השבוע ביחד באינספור טקסים ובישיבות עבודה, אבל ההודעה על השנה הרביעית נמסרה לגנץ על ידי יעלון אתמול בבוקר בטלפון. יעלון הפתיע כשצירף להודעה סופרלטיבים רבים על תפקודו של גנץ, שואתם ניסח בעצמו. זה לא היה מובן מאליו.
גם בצה"ל הארכת כהונתו של גנץ נתפסת באופן טבעי, אבל זה לא שמנהיגותו של הרמטכ"ל היא בלתי מעורערת. גנץ ויעלון נחשבים בעיני רבים מהקצינים כשתי דמויות ב"אותו ראש". בתוך שורות הצבא יש לא מעט תסיסה וביקורת על החלטות מרחיקות לכת שקיבלו, כמו צמצום השריון וניוון יכולות בצבא היבשה.
ככלל, מנהיגות של גנץ היא שקטה: הוא לא מהמפקדים הכאריזמטיים בתולדות צה"ל. כמו רבים מקודמיו, ניתן יהיה להעריך את הישגיו ואת איכות החלטותיו רק אם כאשר תתרחש, חלילה, מלחמה.
