חליל של קנים

לקראת יום הכיפורים: צוות זחל"ם 1 של גדוד מילואים 352 נשלח לחזית הגולן, ואיבד חבר יקר, שמואל בן עמי ז"ל, החברמן שתמיד דאג לאווירה טובה, ידע להשיג זחל"ם חלופי כשצריך ולהכין שקשוקה מאולתרת בתוך דקה

חליל של קנים

זחל"ם 1 של גדוד מילואים 352 שנשלח לחזית הגולן

זה היה ערב שקט ואביבי, כשלפתע פרצו כל הסירנות בשאגה מקפיאת דם - יום הזיכרון החל. התנערתי באחת ממעשיי וניצבתי דומם עם כל בית ישראל. עצמתי עיניים וחשבתי על מכריי שנפלו ובמיוחד על שמואל בן עמי ז"ל, חברי לצוות המרגמה, שנהרג במלחמת יום כיפורים בעמדו לידי.

ניגשתי לארון הזכוכית, הוצאתי את החליל, איבקתי אותו והתבוננתי. חליל קנים פשוט, עשוי מקנה נחלים שגולף באולר בידיו הזריזות של שמואל, ושכבר יבש ונסדק. הכנסתיו לפי, נשפתי בעדינות - וגעייה צרודה פרצה כמעין יבבה.

עצמתי עיניים ונזכרתי כיצד ישבנו יחד בזחל"ם 1 של גדוד מילואים 352 בערב קיץ חם שלאחר יום אימונים ארוך, אי שם בשטח אימונים נגבי מאובק. היה זה בשבוע האחרון של חודש האימונים ולפני התרגיל המסכם, שאחריו היינו אמורים להשתחרר מהמילואים. 

היינו חמישה בצוות: שמואל, כוון וסגן מפקד הצוות, אבי לביא הנהג, נתן עמר ואמנון לוי התותחנים-גיזרים, ואני- המפקד. הימים הרבים שעשינו יחד הפכו אותנו לחבורה מלוכדת והבית נותר כזיכרון מרוחק. אותו ערב הוציא מישהו מימייה חמה והציע לכולם. לאחר ששתינו, שמואל לקח את המימייה שלו, שפך מעט על ראשו, שטף את פניו, הוציא מסרק קטן וסירק את שערו השחור כפחם. "אח, חבר'ה, כמה שזה מרענן!", קרא, "צריך לשמור על הופעה גם במדבר. גם לכם כדאי". הוא היה המבוגר שבינינו, כבן ארבעים, גבוה וחסון, ולמרות שהחיים לא פינקו אותו, שמר תמיד על חיוך. כבן 15 הגיע לבדו מאיזמיר ב"עליית הנוער" ומאוחר יותר התגייס, אך שוחרר במהירה כדי לעזור בפרנסת המשפחה שהגיעה לארץ. היו לו ידיים טובות והוא התפרנס כפחח מטוסים בתעשייה האווירית. 

שבוע לפני יום האימונים ההוא, היינו אמורים לצאת לחופשת שבת. לרוע המזל, גדודנו נדרש להיות בכוננות וכשכבר היינו בדרך לשער המחנה, הגיעה פקודה לחזור לאוהלים. המח"ט הגיע והסביר שישנה כוננות מבצעית עקב התרעות בצפון ושהחופשות בוטלו. שמואל התרגז ואמר לו: "אתה, המפקד, כל החיים שלך זה צבא אבל אנחנו אזרחים וכבר שבועיים שלא ראינו את המשפחות". הרס"ר התעצבן ואמר ששמואל חצוף, אבל המח"ט ריכך אותו וביקש לקבל את הדברים ברוח טובה. אותה שבת עברה במנוחה ובאגירת כוחות לשבוע האחרון, כשמיד אחר כך חזרנו לשגרת האימונים. 

במהלך שיחה באותו סוף שבוע שלף שמואל לפתע מפוחית קטנה והחל מנגן. לאחר זמן קצר הסתובב פתאום, קפץ מעבר לדופן הזחל"ם ורץ לעבר השיחים. לא עבר זמן רב והוא חזר עם צרור קנים יבשים. תמהנו כיצד מצא אותם בשממה ומה יעשה בהם, והוא אמר "חכו ותראו". מיד הוא בחר קנה אחד והתחיל מגלף בו חורים מדויקים באמצעות אולר. אחר כך נטל קנה אחר, דק יותר, חתך בו שסע, תקע בקנה הראשון וכשסיים, הכניס את הקנים לפיו והחל משמיע צלילים עציים יפהפיים - זרים לחלוטין לאבק ולזבובים סביב. 

החליל הקטן עבר בין כולנו כשכל אחד מאיתנו מנסה את כוחו בנגינה. מאוחר יותר, שמואל נתן לי אותו וביקש שאביא לבתי הקטנה - "מתנה ממני, שתזכור אותי". "ומה אם הבת שלך?" שאלתי, הוא השיב "אל תדאג" ואמר שמיד יכין אחד נוסף. אותו רגע הגיעה בקשר פקודת "רכב עלה" ועד שהספקתי להטמין את החליל בתרמילי, כבר שמענו "נוע נוע סוף". יצאנו לתרגיל המסכם. 

"זה מה שאתם עושים במילואים?"

היו אלה יומיים עמוסי נסיעות ארוכות, פריסות מהירות וירי למטרות מרוחקות, ושמואל התגלה במלוא יכולתו - זריז, דייקן ומיומן. בתום התרגיל חזרנו לבסיס, נפרדנו זה מזה, וקיווינו שלא יקראו לנו בזמן הקרוב. כששבתי הביתה הוצאתי את החליל והראיתיו לאשתי. היא שאלה בחיוך "זה מה שאתם עושים במילואים?" היא תהתה מה אעשה בו, והשבתי כי אניח את המתנה בארון הזכוכית וכך אמנם עשיתי. במהרה שכחתי ממנה ומהמילואים.

לאחר כחודשיים שלווים הגיע הסתיו ובערב כיפור נפוצו שמועות על גיוס. שמענו שחופשות הסדירים בוטלו ואנשים החלו לצאת אחד אחד מבתי הכנסת בדרכם אל הלא נודע. כשהגענו לתפילת "ונתנה תוקף" שררו באולם דממה דקה ותחושת פחד, וכשהגענו ל"מי יחיה ומי ימות", הרהרתי בגורלות שנחתכים ביום הדין הזה.

בשתיים חזרנו הביתה ושאגת מטוסים פתאומית החרידה את השלווה. בזה אחר זה חלפו מעלינו מטוסי קרב שהמריאו משדה התעופה הסמוך, רועמים בזעם נחוש ונחפזים לכיוון הים, ומשם למרחבי סיני. עוד באותו ערב התגייסתי ליחידת המילואים שלי ובשעה מאוחרת הגעתי למחנה נווה יעקב, שזה מקרוב הוסב לימ"ח החטיבה.

ההתארגנות נמשכה כל הלילה. כל צוות קיבל יותר אנשים מהדרוש, כולם בקושי נדחקו בזחל"ם והנשק המיושן בקושי הספיק. במהלך היום, כשקיבלנו זחל"ם משלנו, התברר שבמיכל השמאלי חסר מכסה דלק ושנוכל לתדלק רק חצי מהכמות. "אני כבר אשיג לנו עוד אחד", אמר לי שמואל בחיוך, ואכן, לא עבר זמן רב והוא עשה זאת. "זה לא משלנו", הרגיע, "מצאתי זחל"ם עומד ריק בצד ולקחתי ממנו". 

בערב יום ראשון תדלקנו "בטן מלאה" ויצאנו לדרך. כל הלילה נסענו צפונה לאט-לאט על השרשראות, מתפללים שלא נפרוס זחל בדרך ושנחזור הביתה בשלום, כשלבסוף הגענו לכינרת והמתנו לפקודות. מרחוק נשמעו הדי יריות תותחים. עוד חשבנו שהכול יסתדר אבל אז הגיע הרס"ל הסוללתי, אהוד ספקטור, והודיע שעלינו לעלות לפורייה להגן על טבריה ושאפשר שהגולן כבר לא בידינו. אחר הצהריים הגיעו פקודות חדשות ומעודדות: "עולים לרמה" וכל החטיבה התחילה לנוע מזרחה ומשם צפונה לאורך חוף עין-גב, שעתה היה שומם ממתרחצים. סמוך לשקיעה חלפנו על צומת כורסי והתחלנו לעלות מזרחה כשהכינרת בגבנו, תהינו אם נחזור לרחוץ בה בקרוב. 

המשכנו לנוע לאורך כבישי הרמה והתחלנו להבחין, לתדהמתנו, בשרידי שריפות קוצים, במשאיות שרופות ובטנקים בוערים. בלילה חנינו ליד מושב בני יהודה ולמחרת המשכנו לעלות צפונה, פה ושם יורים למטרות שמעבר לרכסים כסיוע לכוחות השריון. שמענו שהשריון נפגע בקרבות אך לא היה זמן לפחדים, נדרשנו להמשיך לעבר העמדות ולפקוח עיניים. לקראת ערב התפרסנו מדרום לרמת-מגשימים שהסורים הפגיזו, ושם המשכנו בירי וגם ספגנו אש נ"ס. את הלילה העברנו באותה עמדה בסיוע אש לכוחות השריון, שנלחמו להשתלט מחדש על הרמה. כשהשמש עלתה ובגזרה השתרר שקט, ניתנה הוראה לרדת מהכלים. 

ירדנו והתאוששנו מקור הלילה. עודי מתעטף בטליתי ומניח תפילין לתפילת בוקר חפוזה, החבר'ה כבר הוציאו לחם וביצים, עגבניות וערכת קפה. "חבר'ה, בואו נעשה שקשוקה!", אמר שמואל בטון נמרץ ואז נטל פחית שימורים ריקה, חתך עגבניות, טרף ביצים והכין מדורה קטנה מענפים שאסף. עד מהרה בעבעה השקשוקה בפחית וחולקה לצוות כולו. בזמן שאכלנו בנחת וחשבנו שעד כה הכל נראה בסדר ושאולי נחזור הביתה בקרוב, הגיע קצין העמדה יענקלה וזעק: "מה אתם יושבים פה בנחת?! אנחנו במלחמה!". לפתע חלפה בשמים רביעיית מטוסים לא מוכרת שנעה ממזרח למערב, "שלנו או שלהם?", שאלו כולם.

המטוסים נעלמו באופק ונשמנו לרווחה, אבל כעבור דקה הם הופיעו בשנית, כשהפעם שניים טסים מכיוון השמש וצוללים הישר לעברנו והאחרים שועטים ויורדים בניצב."מטוסי אויב!", צעק יענקל'ה ופקד לירות למעלה, גורם לכולם לפרוץ בריצה מהירה אל הזחל"מים ולתפוס עמדות. אני נצמדתי למקלע, מכוון למטוס המתקרב בניסיון לירות מעט לפני המטרה, וכמוני גם שמואל וכל האחרים. 

לפתע הזדעזע כל הזחל"ם

מנגנון הדריכה האוטומטית של המקלע לא פעל. דרכתי ויריתי פעם אחר פעם, מקלל בכעס את המקלע שהכזיב. שמואל שלצידי והאחרים המשיכו לירות לעבר המטוסים שצללו לעברנו בזעם וברעש מנועים אדיר. בעת הירייה השלישית או הרביעית, כשהמטוס שמולנו כבר היה קרוב מאוד, נדמה היה לי שראיתי הבזק קל בדופנו וחשבתי שאולי פגעתי בו. לפתע הזדעזע כל הזחל"ם וענן שחור ורועם התערבל והציף הכל. משהו טלטל אותי בכוח, נפלתי ולא יכולתי לראות דבר. זה הסוף, חשבתי, וצנחתי באובדן הכרה. 

כשחזרתי לחושי, הייתי על רצפת הזחל"ם והעשן המחניק התפזר מעט. פתחתי בכוח את דלת הברזל החמה שלידי, נפלתי החוצה אל בור באדמה החרוכה וניסיתי לקום וללכת, אך כאב עמום פשט בירכי ומנע זאת. מאי שם הופיעו שמחה גביש, מפקד הצוות הסמוך, ופרץ החובש, תפסו אותי והובילו אל זחל"ם המפי"ק, שם התחילה להתארגן נקודת טיפול בפצועים. שכבנו על הארץ, ממתינים לטיפול ולחבישה. 

שמואל, ששכב לידי וגנח מכאבים, היה הפצוע הקשה שבינינו: חזהו ספג רסיסים, בטנו הייתה פתוחה והוא איבד דם רב. שמחה קרע בקדחתנות פיסות פלנלית וניסה לסתום את החורים שבחזה ואילו שמואל, שהיה בהכרה מלאה, התחיל לזעוק בכל כוחותיו "אני לא רוצה למות! אני לא רוצה למות! א מ א ! ! ! למה אני?". הזעקות השתיקו את כולם ואני עצמי חשתי כיצד אימת המוות משתלטת - כה חדה וברורה מול רצון החיים של גבר במלוא אונו, שמבין כי דינו נגזר. 

"אתה בסדר, אל תדאג", ניסו החובשים להרגיעו והמשיכו בעבודתם, אבל הוא רק התחנן למעט מים וגעה בבכי נואש, "אני לא רוצה למות, אני לא רוצה למות!". שכבתי לידו דומם. חשתי כאבים בשיפולי הבטן ובירך והיו לי כוויות בפנים ובידיים, שטרם התחילו לבעור. שתקתי, כי ידעתי שאצא מזה, אבל מה אתו? לא יכולתי להרים ראש ולהסתכל בו. רק התפללתי שלא ימות. 

קומנדקר שהגיע פינה אותנו לתאג"ד. כשהמתנו שם לפינוי, שמענו שבסוללה השנייה ספג הצוות של אלברט אנטר פגיעה ישירה ושכולם נהרגו במקום. הוכנסנו לרכב הפינוי, מעין אוטובוס ישן, שצויד לאורך דפנותיו באלונקות והושכבנו. בעודנו ממתינים נפתחה פתאום הדלת והרס"ר ויניק שאל, בצעקה, אם נשאר מקום. "תפסנו את הטייס הסורי והוא פצוע!" קרא. אחד החיילים שבמקום ביקש להכניס לסורי מכות ולהרגו, אבל ויניק תפס אותו והזהיר כי מדובר בשבוי פצוע, ועל פי אמנת ז'נבה עלינו לטפל בו. הדלתות נסגרו והאמבולנס יצא לדרך.

שכבנו בדממה על האלונקות באוטובוס הדחוס והחשוך, שהיטלטל מצד לצד, ונראה היה כי הנסיעה לא תסתיים לעולם.  כולם היו שקועים בעצמם ומכאוביהם, ואני, שחששתי מהלא נודע, תהיתי כיצד אצא מהפציעה ומתי. מצד שני, שמחתי שאני בדרך לטיפול ושאולי גם אפגוש את משפחתי בקרוב. גורלו של שמואל היה לוט בערפל והתפללתי, שיחזיק מעמד. לבסוף הגענו לבית חולים "העמק" שבעפולה וזכינו לטיפול ראשוני מהיר ואוהב. אותי הכניסו לחדר לידה שהוסב לחדר טיפולים, השכיבו על מיטה בעלת שתי כנות צד לרגליים, שלפו ממני רסיסים, חיטאו ומרחו במשחה, שבערה על פני ועל ידי כמו אש. "אין דבר. זו משחה אמריקאית מצוינת. השתמשו בה בוייטנאם", ניחמו אותי.

טרם צאתי הוכנס כבר הפצוע הבא, מלווה בשני חיילים חמושים. אחד הרופאים צעק על החיילים כי החדר סטרילי וכי עליהם לצאת ממנו ואילו אלה השיבו בהתנצלות כי מדובר בטייס הסורי וכי הם שומריו. "אל תדאגו, מכאן הוא לא יברח", ענה הרופא בחיוך.  

לילה לאחר מכן התקשיתי להירדם. הרהרתי בחברים הנלחמים ונזכרתי בתפילת יום כיפור, שנאמרה רק ימים אחדים לפני כן: "מי יחיה ומי ימות... מי בחרב ומי בחיה". כל אותו זמן הדהדה בראשי זעקתו של שמואל - "אני לא רוצה למות!", זעקה שאינה מרפה ואינה מוותרת לגזר הדין הפתאומי, זעקת אדם באמצע חייו שמנסה להיאחז בהם בציפורניו. 

לאחר מספר ימים עודכנו כי הגדוד ספג שמונה הרוגים וכשלושים פצועים, אך התארגן מחדש והמשיך ברמה שחזרה לידינו. בהרוגים היה עידו מוסנזון ז"ל, בנו של הסופר יגאל מוסנזון, אותו הכרתי לראשונה בקורס מש"קי מרגמות. כולנו חיבבנו אותו. שמואל פונה במסוק לבית החולים "זיו" בצפת, כשהוא במצב אנוש ובדרך לשם השיב את נשמתו לבורא.

ושוב אני חוזר לאותו יום זיכרון: תם הטקס בהר הרצל ועל מסך הטלוויזיה הופיעה השקופית של "דם המכבים". ברקע התנגן חרישית "שיר הרעות", ותמונות חיילים צעירים וחייכניים, שנפלו בקרב, הוקרנו על המסך. ואני, יותר מכולם, זכרתי את שמואל, שהשאיר אחריו אישה ושני ילדים. חבר שזוכר ותמיד יזכור, וחליל של קנים. יהי זכרו ברוך.

You might be interested also