"יש מקום לחרדה"
ראיון עם אלוף גרשון הכהן- "אין דרך להסביר את השקט אצלנו, אלא בתור סוג של נס", אומר מפקד הגיס הצפוני ערב יום הכיפורים
עמיר רפפורט
| 19/05/2011
האלוף גרשון הכהן
בסצינת הסיום של מלחמת יום הכיפורים היה האלוף גרשון הכהן כמעט נער, שחקן זוטר. הזירה העקובה מדם הייתה העיר סואץ, שצה"ל יצא לכבוש משום מה שעות ספורות לפני שהפסקת האש עם המצרים נכנסה לתוקפה.
"לחמו שם חטיבה 500 והגדוד של יוסי יפה ו'חרוב' ועוד כוחות", משחזר גרשון הכהן. "היו בקרב כ-80 הרוגים ומאות פצועים. בדיעבד נטען שהקרב היה מיותר, אבל אני זוכר בעיקר את הלילה הקשה שבו נגענו בפצועים הרבים. העמסנו את הפצועים מהתאג"ד למסוק, ומהמסוק לבית חולים שדה בפאיד. אני תמיד נזכר איך תוך כדי הפינוי, צנחן ותיק ניגש אלי, שם את ידו עלי, ואמר 'ילד, תפסיקו להתרגש, ראינו את זה, נראה את זה גם בעתיד, ויאללה קדימה – תמשיך'".
זה אירוע שעיצב אותך, השפיע על המשך הדרך שלך?
"בהחלט לא. אנחנו היינו צעירים מכדי להבין מה באמת קורה, ושמחים על ההזדמנות שניתנה לנו להיות שותפים במלחמה שהצילה את המולדת. ככה ראינו את זה. ילד לא יודע להבין, ובגלל זה טוב לגייס לצבא חיילים צעירים".
גרשון הכהן אמר את הדברים השבוע בבסיס פלמחים של חיל האוויר. דקות ספורות קודם לכן הסתיים בבסיס כנס ענק שניהל מפקד המכללות הצבאיות, אלוף יוסי ביידץ, לציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים. היו שם כל מפקדי צה"ל מחזור אוקטובר 2013 וגם הזקנים מהמלחמה ההיא - האלוף (מיל') יעקב (ג'קי) אבן, שהיה סגן מפקד האוגדה של אריק שרון ותא"ל (מיל') דוביק תמרי, שהיה הסגן באוגדה העוינת של אברהם אדן (ברן).
הנשיא פרס, שר הביטחון יעלון, הרמטכ"ל גנץ, כולם אמרו את הדברים הנכונים על לקחי המלחמה, אבל מבין לובשי המדים, היחיד שחווה את התופת מקרוב ועדיין משרת בצה"ל הוא גרשון הכהן. בגיל 59 הוא מייצג קבוצת גיל צה"לית בפני עצמה (הכי קרוב אליו בגיל הוא סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף יאיר נוה, שנמצא בתקופת המתנה לקראת ההתמודדות על תפקיד הרמטכ"ל הבא, לאחר שכבר חזר לשירות מן האזרחות).
כל שאר מפקדי צה"ל, כולל הרמטכ"ל (שכהונתו תוארך בשנה נוספת, עד פברואר 2015, במהלך השבועות הקרובים), מכירים את המלחמה רק מהמור"קים (סיפורי מורשת הקרב). רובם התגייסו אפילו אחרי מלחמת לבנון הראשונה ב-1982. הצעירים שביניהם התגייסו בשנות ה-90 של המאה שעברה.
ימים ספורים לפני הכנס בפלמחים, ושבועיים לפני יום הכיפורים הזה, ישב גרשון הכהן בתוך הבור של פיקוד צפון, וסעד לארוחת ליל שבת ביחד עם אנשי הגיס הצפוני שעליו הוא מפקד, אשר גויסו לנוכח כוננות שהוכרזה בצה"ל בשל האפשרות שארצות הברית תתקוף בסוריה (כוננות שהופחתה בינתיים, לאור העיכוב בתקיפה, שכבר לא ברור אם תתממש).
מבחינת אנשי הגיס, הקריאה הלא מתוכננת למילואים הייתה גם מפגש חברתי מרגש, אבל האלוף הכהן, שאמר להם "חבר'ה, סבבה, נפגשנו לארוחת שבת", אינו מסתיר כי טראומות העבר מתחברות מבחינתו לאתגרי הווה ולחרדות העתיד. "בהחלט יש סיבה לחרדה", אומר אחרון האלופים שלחם ביום הכיפורים, בראיון מיוחד 40 שנה אחרי, בהתייחס למצב המתוח מאוד בצפון ולחוסר היציבות האיזורי. גם השינויים מרחיקי הלכת שנערכים בצה"ל, ששוב מנוון את יכולות התמרון ביבשה ועוצר אימונים, אינם מתקבלים אצלו בשלוות נפש. עוד נגיע לזה.
חזרה ל-1973: ""אני התגייסתי לנח"ל שלושה חודשים לפני המלחמה", מספר גרשון הכהן. "כשפרצו הקרבות לקח אותנו המג"ד לסיני, להיות כוח עזר עורפי. בזכות העובדה שרובנו היינו בוגרי תנועות נוער, הגענו לצבא עם שדאות טובה, ועם כושר שרידות, וכך קרה שאם חסר לנו אוכל אז טיפסנו על התמרים בגדה המערבית של התעלה או קטפנו תירס בשדות. הסתדרנו". אחרי המלחמה עבר גרשון הכהן לחיל השריון, יחד עם נוספים שמילאו את מקום החללים הרבים. עם הטנקים עשה את מרבית הקריירה הצבאית שלו.
גרשון הכהן הגיע לצה"ל כבוגר ישיבת "נתיב מאיר" של האליטא הדתית-לאומית (בני שכבת גיל שלו בישיבה, פחות או יותר, הן דמויות כמו האלוף אלעזר שטרן, אברום בורג, האלוף ישי בר וגם האלוף יאיר נוה). הוא אב לשני ילדים בני 6 ו-8 ולילד בן 30 מנישואים קודמים.
למרות שאינו חושב כיפה כיום, הוא מחשיב את עצמו לדתי. סבו היה מראשוני המחנה הדתי-ציוני, פלאח בן כפר חיטים, שבשנות צה"ל הראשונות שיכנע את דוד בן גוריון להנהיג כללי כשרות בצה"ל (אך נמחק ממרבית ספרי ההיסטוריה הרשמיים של הרבנות הצבאית).
למרות הרקע הדתי האלוף גרשון הכהן מזוהה עד היום עם ההתנתקות מרצועת עזה לפני 8 שנים, שבה פיקד על אחת האוגדות שפינו מתיישבים.
"אני מעדיף לא להיכנס לזה", אומר הכהן. "זה סיפור לא נעים והדבר המעניין הוא שמכל האנשים שהיו שותפים, בסוף העניין רשום על שמי יותר מאשר על אחרים, עד כדי כך שבהוויה של הנוער עוד חושבים שאני המצאתי את ההתנתקות".
ככלל, אלוף גרשון הכהן אינו חלומו של כל מפקד בצה"ל: הוא נחשב טרבל מייקר, אחד שמשמיע אמירות חריגות, פרובוקטיביות, שאינו צעד בתלם, שהצמיח לאורך השנים אינספור קצינים ממורמרים שלא זכו להגיע לקצה הפירידמיה ולהתמנות לרמטכ"לים. מבחינת עמיתיו, הכהן אינו לוחם ללא חת עם סכין בין השיניים, הוא הרבה יותר פילוסוף שכותב מאמרים על אתיקה ועל ערכים ועל שינויים חברתיים. הוא סוס שאינו נשלט תמיד.
אחד הלקחים הידועים ממלחמת יום הכיפורים, שגם עלה בכנס בפלמחים, זה שהקונפורמיזם, ההתקרנפות, חוסר היכולת של קצינים זוטרים של קצינים באמ"ן להביע את דעתם המקצועית, גרמה למחדל המודיעיני הגדול. אתה נחשב אחד שמעודד חשיבה מחוץ לקופסא, אבל התחושה הכללית היא שהצבא לא בהכרח כזה. בצה"ל עדיין שולטת העדריות?
"אני מבין. שר הביטחון דיבר על זה, וסיפר איך כראש אמ"ן עודד בזמנו את המוטיבציה של האנשים להביע מחשבה אחרת, אבל מעבר לזה האתגר שגם אני מתמודד איתו יום יום הוא לא רק להביע מחשבה אחרת כדי שבפרוטוקול יהיה רשום שאתה היית קסנדרה שאמרה לאנשי טרויה כי ייתכן שבתוך הסוס שקיבלו מתנה יש חיילים. בני טרויה לא הקשיבו לקסנדרה, אז מה זה עוזר שכולם זוכרים שהיא ידעה.
"לכן, לא פעם אני מנסה להעביר את המסר - אל תבקש לעצמך את זכות היוצרים על מה שאתה חושב שאתה יודע. אם אתה רוצה להשפיע תשתדל למצוא את הסוכנים שיעבירו את הרעיון או את האינפורמציה באופן שישכנע טוב ממך, כי מבחן התוצאה הוא לא אם קרה מה שידעת שיקרה או איך ידעת את זה מראש, אלא הנאמנות והמחוייבות למטרה ולמה שאתה רוצה לממש.
"ירמיהו כנביא אמר שיהיה חורבן וקרה חורבן", אומא הכהן. "לעומת זאת, יונה הנביא אמר שנינווה תיחרב וזה לא קרה. בתפיסה הכי פרימטיבית של חיזוי, יונה נכשל וירמיהו הצליח. אבל מבחינת המשימה של הנביא זה בדיוק להפך - יונה אמר 'עוד 40 יום נינווה נהפכת' והמסר חילחל וקרה שם משהו משמעותי. ירמיהו דיבר ודיבר, וזה לא עבד, אז הוא נכשל. גם מרדכי היהודי העביר את המסר שלו באמצעות שליחים – במקרה שלו באמצעות אסתר".
אבל אני לא מדבר אתך על מרדכי היהודי אלא על סרן "כהן" או רב סרן שנקרא "לוי" לשם הדוגמא, והם יודעים שאם הוא יעוררו מהומות זה כנראה לא ימצא חן בעיני המפקדים שלהם, ואז הם יקבלו חוות דעת שלילית והקידום שלהם יהיה בסכנה. הבעיה המבנית הזאת שמעודדת בינונניות, עדיין קיימת בצה"ל (ובעוד ארגונים).
"טכנית, צה"ל יצר אופציות מוכרות ומובנות על מנת לאפשר דעות אחרות, כולל דרך ראש מחלקת בקרה שפתוח לקבל כל מסמך, אבל העניין קשור בסוף להתנהלות של האנשים ולענווה של כל אחד ואחד בתוך המערכת, ולא לבירוקרטיה. והענווה היא לא תכונה כמו גובה 1.70 מטר, אלא זה דבר שאתמול היה והיום יכול להיעלם או להפך", מסביר גרשון הכהן.
"לכן, גם לנוכח מה שאנחנו חווים סביבנו במזרח התיכון כיום, מילת המפתח צריכה להיות ענווה גדולה, ובין היתר אנחנו עומדים לקראת יום כיפור ואני אומר את זה גם לאנשים שלי - התפילה ביום כיפור אומרת 'מה אנו מחיינו מה גבורתנו מה ידיעותינו וכן הלאה, מותר האדם מן הבהמה - אין וכן הלאה.
"אפשר להגיע מאמירה כזאת גם לאפתיות אבל מה שזה אומר מבחינתי זה שצריך לפעול כי חובתך לנסות להבין את המצב, ויחד עם זאת לזכור שאין ידך משגת את כל הדברים, פה המסר ליום כיפור. אין יכולת לקיים מערכת ביטחון רק על בסיס הרצון לדעת מה האויב יעשה, צריך לדעת כיצד לפעול נכון גם ברגע שדבר חסר תקדים קורה.
"האתגר הגדול של הצבא הוא לא רק להבטיח ששום דבר לא רצוי לא יקרה, כי יכולים לקרות דברים לא רצויים, השאלה היא מהי המוכנות שלנו לבלתי צפוי. זה סוג של דבר והיפוכו, להיות מוכן לבלתי צפוי, אבל אתה צריך להיות מוכן נפשית לזה שאתה לא שולט בכל, למרות שהאדם המודרני מאמין שיש ביכולתו לשלוט בכל. אחת הבעיות הכי גדולות של מלחמת יום כיפור זה שאנחנו כשלנו לא רק באי מתן ההתרעה אלא גם לאחר מכן, במערכת של פעולות שההיגיון שלהן לא תאם את ההיגיון של המתרחש בחזית".
ואחרי כל כך הרבה שנים, נראה שעדיין ניתן למצוא הרבה הקבלות בין הכשלים של מלחמת יום הכיפורים ובין המלחמה האחרונה שבה היה מעורב צה"ל – "לבנון השנייה". למשל, אפשר להשוות את הקונספציה המודיעינית לב-1973 לקיבעון המחשבתי ב-2006, לפיו להכריע את החיזבאללה על ידי שבירת ה"תודעה" שלו, ויש קווי דמיון אפילו בין הקרב המיותר בסואץ לקרב המיותר בואדי א סלוקי, רגע לפני הפסקת האש עם חיזבאללה.
"מצב היסוד של אדם זה שהוא מקובע מחשבתית, הרי איך אנחנו עושים ניסויים על עברים? אנחנו יוצרים להם קיבעון מחשבתי, וכך, מבוך שהם רצים בו פעם ועוד פעם, בנוי על הרעיון שהאימון והאילוף יוצר דפוס פעולה, שהוא בעצם הקיבעון המחשבתי. זו תכונה שהיא גם אנושית", אומר גרשון הכהן.
"מצד שני, המציאות היא מאוד דינמית. אחת הדרכים לצאת מהקיבעון זה להתנתק מהמציאות לזמן מה, כמו בסדנא שערך בשנת 1947 דוד בן גוריון, שהבין לפני כולם שעומדת לפרוץ מלחמה. לעומת בן גוריון, במשך חודשים המשיכו רבים לחשוב גם בשנת 1948 שהם נמצאים ב'מאורעות', כמו הדפוס שהכירו משנות המרד הערבי בין 1936 ל-1939. כך קרה שמפקד הפלמ"ח 'הזקן' יצחק שדה כתב בפתק מאלף מחודש מרס 48, כאשר כל הארץ כבר מנותקת, קיבוצים בדרום היו מכותרים והשיירות לגוש עציון וליחיעם לא הגיעו ליעדן - 'אולי נודה סוף סוף שהפעם מדובר במלחמה ולא במאורעות'. סוף סוף.
"כמעט באותה מידה, כל ילד יכול להבין שהמציאות שמתרחשת סבביבנו בשנתיים האחרונות מחייבת המשגה חדשה, גם אם לא כל הגורמים בזירה מבינים בעצמם את המצב החדש שהם נמצאים בו".
פורסם שאתה אפשרת לפני כמה חודשים לתא"ל מיל' משה (צ'יקו) תמיר לשאת נאום בפני קורס מפקדי אוגדות שעליו פיקדת, לפיו צה"ל של שנת 2013 הוא כמו צבא הפרשים הפולני ערב מלחמת העולם השנייה, כלומר צבא בלתי רלוונטי בעליל ליעדיו, אבל הדברים של תמירהם יוצאי דופן ככלל, נראה שאין בצה"ל תרבות ויכוח.
אם נבחן, למשל את שמונה השנים האחרונות, אפשר לראות שעברו על צה"ל שלושה שינויים ענקיים. בשנת 2005 חולל הרמטכ"ל בזמנו, רא"ל דן חלוץ, שינוי ענק במבנה צה"ל, וגם עצר אימונים ביבשה ועמד להקטין מאוד את כמות הטנקים. לעומת זאת, אחרי 'לבנון השניה' בא אשכנזי שעשה כל דבר בדיוק הפוך מחלוץ, וכעת הרמטכ"ל גנץ, בגיבוי שר הביטחון יעלון, חוזרים במדיה רבה לעקרונות של 2005, ושוב מצמצמים את יכולות התמרון הקרקעי של צה"ל ועוצרים אימונים (גם בגלל אילוצי תקציב). אתה לא מוטרד מכך שצמרת צה"ל נראית כמתיישרת ללא ויכוח עם כל שינוי שמוחלט עליו? איך אתה מסביר את זה שגם השינוי האחרון עובר בצורה חלקה?
"לגבי צ'יקו, אני כמובן לא משתיק אך אחד. אבל השינוי ככלל לא עובר חלק. אכן, צה"ל נמצא על פרשת דרכים חושבה מאוד, וימים יגידו איך אנחנו מתאימים את עצמנו לנוכח האתגרים. בהחלט יש סיבה לחרדה. זה לא סוד, גם הרמטכ"ל יודע מה אנשים חושבים, במטה הכללי אנשים מדברים, ממש לא שותקים", אומר גרשון הכהן.
"השאלה הגדולה היא הרבה מעבר לשאלות שנמצאות על שולחן המטה הכללי. במידה רבה החברה הישראלית בכללותה נתונה בסוג של סגידה לטכנולוגיה ובמלחמה יש גם לאו טק - לא הכל היי טק.יש אמנם תחומים חדשים שנפתחו ואסור להתעלם מהפוטנציאל שלהם - כמו סייבר וכמו היכולות תקיפה אוויריות מאוד מדויקת - אבל בסוף יש גם לאו טק והצבא צריך למצוא את האיזון המתאים בין הטכנולוגיה ובין רשת הביטחון המבוססת על המאסה. בה יש חיילים פשוטים ורכב קרבי משורין, ואיתה תופסים מרחבים גאוגרפיים.
"מלחמת יום כיפור מלמדת אותנו שתשתית של לוחמים שנמצאים בתוך מסגרות מאומנות ברמת הגדוד והחטיבה, והאוגדה עם מערכת פיקוד שמכירה את השטח, ושיש ביכולתה להוביל אנשים על בסיס אמון הדדי - אין לזה תחליף".
אבל ב-2006 הכשירות של הטנקיסטים הייתה עלובה וגם כיום נראה מהצד שצה"ל שוב מנוון ביודעין יכולות תמרון יבשתי שהן ממילא לא כל כך גבוהות, ושוב הוא מוותר על אימונים..
"אני לא רוצה להפוך את השיחה הזאת לפגישת עבודה שדרכה אני מדבר עם שר הביטחון ועם הרמטכ"ל", אומר הכהן. "אבל בהחלט צריך לוודא שהכוח קיים ושהוא לא חלול ביכולותיו, שהוא מאומן ושהוא נחוש, ושהמפקדים שלו הם אנשים בעלי תושיה ויכולת הנהגה וכושר אלתור.
"הרי בסוף אם אנחנו בוחנים את קרב הצליחה של מלחמת יום כיפור אין עם בעולם שהיה הולך לצליחה בתנאים שהיו אז. הקרב הצליח כי היו אנשים עם תושיה וכושר אלתור, שהבינו מה צריך, ואנחנו צריכים להבטיח שאנחנו מחזיקים צבא שמונהג מהרמה הזוטרה ועד לרמה האופרטיבית, על ידי אנשים שהם יזמים, שלוקחים אחריות ולא מאבדים עשתונות כשהכל משתבש.
אבל בשורה התחתונה, יש מספיק "צ'יקו תמירים" בצה"ל - אנשים שמעיזים להגיד דעות חריגות מאוד?
"את זה צריך לבנות. המח"טים צריכים לבחור כל הזמן מי יהיו מפקדי העתיד, כמו שהמפקד ששלח בזמנו את שאול מופז לקורס קצינים קבע מי יהיה בעתיד רמטכ"ל ושר ביטחון".
לא ענית לי - יש מספיק?
"יש סכנה שבאיזשהי צורה אנשים ייקלעו לפוזיציה של חיים על מי מנוחות וציפיה לפנסיה. אסור שזה יקרה. את המסר הזה צריך להעביר, וחובתם של המפקדים להבהיר את העניין הזה, אנחנו צריכים לגדל אנשים למלחמה".
מאז יום כיפור חווית אינספור ארועים ותחקירים בצה"ל. עכשיו, כמפקד גיס, אתה ככלל רגוע?
"לא, אני לא רגוע אף פעם. היו ימים שהייתי רגוע והייתי אומר לעצמי שבתור בנאדם אני אולי רגוע, אבל זה מתכון לצרות.
"המצב כיום הרבה פחות יציב מאשר לפני עשור או שניים, ותראה, בסוף הפער הגדול בין מה שאנחנו מאמינים שיש בידינו ובין מה שבסוף בפועל יבוא לידי ביטוי, הוא המשמעותי. אני יכול לפרוס יחידה בשטח אבל אז טנק אחד יפרוס זחל, השני ייפול בסיבוב וכן הלאה. לכן, אני תמיד אומר שכמו שאין כיראוגרפיה בלי רקדנים והכירואגרף הענק ביותר תלוי ברקדנים שלו, כך גם מפקד גיס תלוי בפעולות הטכניות והטקטיות של אנשים שעליהם הוא מפקד".
אתה מעריך שבקדנציה שלך, לאור הנסיבות, נחווה עוד מלחמה בזירה הצפונית?
"אי אפשר לשלול את זה".
יכולה להיות שוב פעם מלחמת פתע כמו שאמר לפני כמה חודשים מפקד חיל האוויר?
"אי אפשר לשלול גם את זה. אנחנו מבינים את המציאות שבה הרי געש מתפרצים, ובין היתר אני מניח, גם מבחינת המערכת, זו הסיבה שאני עדיין בצבא".
אתה משווה את המצב האיזורי להרי געש?
"איזה שאלה. בוודאי. זה המצב במרחב שאנחנו נמצאים בו, זה שאצלנו שקט, כמו שאמר ראש הממשלה, זה לא רק לא מובן מאליו, אלא שבכל אמת מידה אין דרך להסביר את זה אלא בתור סוג של נס. אפשר להגיד שאנחנו עושים את המוטל עלינו, ושאנחנו עושים פעולות נכונות, אבל מסביב המצב הוא מעורר חרדה זה לא סוד. ואני לא מדבר רק על סוריה, שבה כמות ההרס היא עצומה"
אתה רואה תרחיש שהמלחמה הנוראה שם זולגת לשטחנו מעבר לתקיפה של ארה"ב בסוריה שתהיה או לא תהיה?
"אני לא מדבר כרגע על ניבוי של תרחישים, אני חושב שמדינת ישראל היא בכל מקרה המקום הכי טוב להיות בו באיזור. ולא רק באיזור".
בסצינת הסיום של מלחמת יום הכיפורים היה האלוף גרשון הכהן כמעט נער, שחקן זוטר. הזירה העקובה מדם הייתה העיר סואץ, שצה"ל יצא לכבוש משום מה שעות ספורות לפני שהפסקת האש עם המצרים נכנסה לתוקפה.
"לחמו שם חטיבה 500 והגדוד של יוסי יפה ו'חרוב' ועוד כוחות", משחזר גרשון הכהן. "היו בקרב כ-80 הרוגים ומאות פצועים. בדיעבד נטען שהקרב היה מיותר, אבל אני זוכר בעיקר את הלילה הקשה שבו נגענו בפצועים הרבים. העמסנו את הפצועים מהתאג"ד למסוק, ומהמסוק לבית חולים שדה בפאיד. אני תמיד נזכר איך תוך כדי הפינוי, צנחן ותיק ניגש אלי, שם את ידו עלי, ואמר 'ילד, תפסיקו להתרגש, ראינו את זה, נראה את זה גם בעתיד, ויאללה קדימה – תמשיך'".
זה אירוע שעיצב אותך, השפיע על המשך הדרך שלך?
"בהחלט לא. אנחנו היינו צעירים מכדי להבין מה באמת קורה, ושמחים על ההזדמנות שניתנה לנו להיות שותפים במלחמה שהצילה את המולדת. ככה ראינו את זה. ילד לא יודע להבין, ובגלל זה טוב לגייס לצבא חיילים צעירים".
גרשון הכהן אמר את הדברים השבוע בבסיס פלמחים של חיל האוויר. דקות ספורות קודם לכן הסתיים בבסיס כנס ענק שניהל מפקד המכללות הצבאיות, אלוף יוסי ביידץ, לציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים. היו שם כל מפקדי צה"ל מחזור אוקטובר 2013 וגם הזקנים מהמלחמה ההיא - האלוף (מיל') יעקב (ג'קי) אבן, שהיה סגן מפקד האוגדה של אריק שרון ותא"ל (מיל') דוביק תמרי, שהיה הסגן באוגדה העוינת של אברהם אדן (ברן).
הנשיא פרס, שר הביטחון יעלון, הרמטכ"ל גנץ, כולם אמרו את הדברים הנכונים על לקחי המלחמה, אבל מבין לובשי המדים, היחיד שחווה את התופת מקרוב ועדיין משרת בצה"ל הוא גרשון הכהן. בגיל 59 הוא מייצג קבוצת גיל צה"לית בפני עצמה (הכי קרוב אליו בגיל הוא סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף יאיר נוה, שנמצא בתקופת המתנה לקראת ההתמודדות על תפקיד הרמטכ"ל הבא, לאחר שכבר חזר לשירות מן האזרחות).
כל שאר מפקדי צה"ל, כולל הרמטכ"ל (שכהונתו תוארך בשנה נוספת, עד פברואר 2015, במהלך השבועות הקרובים), מכירים את המלחמה רק מהמור"קים (סיפורי מורשת הקרב). רובם התגייסו אפילו אחרי מלחמת לבנון הראשונה ב-1982. הצעירים שביניהם התגייסו בשנות ה-90 של המאה שעברה.
ימים ספורים לפני הכנס בפלמחים, ושבועיים לפני יום הכיפורים הזה, ישב גרשון הכהן בתוך הבור של פיקוד צפון, וסעד לארוחת ליל שבת ביחד עם אנשי הגיס הצפוני שעליו הוא מפקד, אשר גויסו לנוכח כוננות שהוכרזה בצה"ל בשל האפשרות שארצות הברית תתקוף בסוריה (כוננות שהופחתה בינתיים, לאור העיכוב בתקיפה, שכבר לא ברור אם תתממש).
מבחינת אנשי הגיס, הקריאה הלא מתוכננת למילואים הייתה גם מפגש חברתי מרגש, אבל האלוף הכהן, שאמר להם "חבר'ה, סבבה, נפגשנו לארוחת שבת", אינו מסתיר כי טראומות העבר מתחברות מבחינתו לאתגרי הווה ולחרדות העתיד. "בהחלט יש סיבה לחרדה", אומר אחרון האלופים שלחם ביום הכיפורים, בראיון מיוחד 40 שנה אחרי, בהתייחס למצב המתוח מאוד בצפון ולחוסר היציבות האיזורי. גם השינויים מרחיקי הלכת שנערכים בצה"ל, ששוב מנוון את יכולות התמרון ביבשה ועוצר אימונים, אינם מתקבלים אצלו בשלוות נפש. עוד נגיע לזה.
חזרה ל-1973: ""אני התגייסתי לנח"ל שלושה חודשים לפני המלחמה", מספר גרשון הכהן. "כשפרצו הקרבות לקח אותנו המג"ד לסיני, להיות כוח עזר עורפי. בזכות העובדה שרובנו היינו בוגרי תנועות נוער, הגענו לצבא עם שדאות טובה, ועם כושר שרידות, וכך קרה שאם חסר לנו אוכל אז טיפסנו על התמרים בגדה המערבית של התעלה או קטפנו תירס בשדות. הסתדרנו". אחרי המלחמה עבר גרשון הכהן לחיל השריון, יחד עם נוספים שמילאו את מקום החללים הרבים. עם הטנקים עשה את מרבית הקריירה הצבאית שלו.
גרשון הכהן הגיע לצה"ל כבוגר ישיבת "נתיב מאיר" של האליטא הדתית-לאומית (בני שכבת גיל שלו בישיבה, פחות או יותר, הן דמויות כמו האלוף אלעזר שטרן, אברום בורג, האלוף ישי בר וגם האלוף יאיר נוה). הוא אב לשני ילדים בני 6 ו-8 ולילד בן 30 מנישואים קודמים.
למרות שאינו חושב כיפה כיום, הוא מחשיב את עצמו לדתי. סבו היה מראשוני המחנה הדתי-ציוני, פלאח בן כפר חיטים, שבשנות צה"ל הראשונות שיכנע את דוד בן גוריון להנהיג כללי כשרות בצה"ל (אך נמחק ממרבית ספרי ההיסטוריה הרשמיים של הרבנות הצבאית).
למרות הרקע הדתי האלוף גרשון הכהן מזוהה עד היום עם ההתנתקות מרצועת עזה לפני 8 שנים, שבה פיקד על אחת האוגדות שפינו מתיישבים.
"אני מעדיף לא להיכנס לזה", אומר הכהן. "זה סיפור לא נעים והדבר המעניין הוא שמכל האנשים שהיו שותפים, בסוף העניין רשום על שמי יותר מאשר על אחרים, עד כדי כך שבהוויה של הנוער עוד חושבים שאני המצאתי את ההתנתקות".
ככלל, אלוף גרשון הכהן אינו חלומו של כל מפקד בצה"ל: הוא נחשב טרבל מייקר, אחד שמשמיע אמירות חריגות, פרובוקטיביות, שאינו צעד בתלם, שהצמיח לאורך השנים אינספור קצינים ממורמרים שלא זכו להגיע לקצה הפירידמיה ולהתמנות לרמטכ"לים. מבחינת עמיתיו, הכהן אינו לוחם ללא חת עם סכין בין השיניים, הוא הרבה יותר פילוסוף שכותב מאמרים על אתיקה ועל ערכים ועל שינויים חברתיים. הוא סוס שאינו נשלט תמיד.
אחד הלקחים הידועים ממלחמת יום הכיפורים, שגם עלה בכנס בפלמחים, זה שהקונפורמיזם, ההתקרנפות, חוסר היכולת של קצינים זוטרים של קצינים באמ"ן להביע את דעתם המקצועית, גרמה למחדל המודיעיני הגדול. אתה נחשב אחד שמעודד חשיבה מחוץ לקופסא, אבל התחושה הכללית היא שהצבא לא בהכרח כזה. בצה"ל עדיין שולטת העדריות?
"אני מבין. שר הביטחון דיבר על זה, וסיפר איך כראש אמ"ן עודד בזמנו את המוטיבציה של האנשים להביע מחשבה אחרת, אבל מעבר לזה האתגר שגם אני מתמודד איתו יום יום הוא לא רק להביע מחשבה אחרת כדי שבפרוטוקול יהיה רשום שאתה היית קסנדרה שאמרה לאנשי טרויה כי ייתכן שבתוך הסוס שקיבלו מתנה יש חיילים. בני טרויה לא הקשיבו לקסנדרה, אז מה זה עוזר שכולם זוכרים שהיא ידעה.
"לכן, לא פעם אני מנסה להעביר את המסר - אל תבקש לעצמך את זכות היוצרים על מה שאתה חושב שאתה יודע. אם אתה רוצה להשפיע תשתדל למצוא את הסוכנים שיעבירו את הרעיון או את האינפורמציה באופן שישכנע טוב ממך, כי מבחן התוצאה הוא לא אם קרה מה שידעת שיקרה או איך ידעת את זה מראש, אלא הנאמנות והמחוייבות למטרה ולמה שאתה רוצה לממש.
"ירמיהו כנביא אמר שיהיה חורבן וקרה חורבן", אומא הכהן. "לעומת זאת, יונה הנביא אמר שנינווה תיחרב וזה לא קרה. בתפיסה הכי פרימטיבית של חיזוי, יונה נכשל וירמיהו הצליח. אבל מבחינת המשימה של הנביא זה בדיוק להפך - יונה אמר 'עוד 40 יום נינווה נהפכת' והמסר חילחל וקרה שם משהו משמעותי. ירמיהו דיבר ודיבר, וזה לא עבד, אז הוא נכשל. גם מרדכי היהודי העביר את המסר שלו באמצעות שליחים – במקרה שלו באמצעות אסתר".
אבל אני לא מדבר אתך על מרדכי היהודי אלא על סרן "כהן" או רב סרן שנקרא "לוי" לשם הדוגמא, והם יודעים שאם הוא יעוררו מהומות זה כנראה לא ימצא חן בעיני המפקדים שלהם, ואז הם יקבלו חוות דעת שלילית והקידום שלהם יהיה בסכנה. הבעיה המבנית הזאת שמעודדת בינונניות, עדיין קיימת בצה"ל (ובעוד ארגונים).
"טכנית, צה"ל יצר אופציות מוכרות ומובנות על מנת לאפשר דעות אחרות, כולל דרך ראש מחלקת בקרה שפתוח לקבל כל מסמך, אבל העניין קשור בסוף להתנהלות של האנשים ולענווה של כל אחד ואחד בתוך המערכת, ולא לבירוקרטיה. והענווה היא לא תכונה כמו גובה 1.70 מטר, אלא זה דבר שאתמול היה והיום יכול להיעלם או להפך", מסביר גרשון הכהן.
"לכן, גם לנוכח מה שאנחנו חווים סביבנו במזרח התיכון כיום, מילת המפתח צריכה להיות ענווה גדולה, ובין היתר אנחנו עומדים לקראת יום כיפור ואני אומר את זה גם לאנשים שלי - התפילה ביום כיפור אומרת 'מה אנו מחיינו מה גבורתנו מה ידיעותינו וכן הלאה, מותר האדם מן הבהמה - אין וכן הלאה.
"אפשר להגיע מאמירה כזאת גם לאפתיות אבל מה שזה אומר מבחינתי זה שצריך לפעול כי חובתך לנסות להבין את המצב, ויחד עם זאת לזכור שאין ידך משגת את כל הדברים, פה המסר ליום כיפור. אין יכולת לקיים מערכת ביטחון רק על בסיס הרצון לדעת מה האויב יעשה, צריך לדעת כיצד לפעול נכון גם ברגע שדבר חסר תקדים קורה.
"האתגר הגדול של הצבא הוא לא רק להבטיח ששום דבר לא רצוי לא יקרה, כי יכולים לקרות דברים לא רצויים, השאלה היא מהי המוכנות שלנו לבלתי צפוי. זה סוג של דבר והיפוכו, להיות מוכן לבלתי צפוי, אבל אתה צריך להיות מוכן נפשית לזה שאתה לא שולט בכל, למרות שהאדם המודרני מאמין שיש ביכולתו לשלוט בכל. אחת הבעיות הכי גדולות של מלחמת יום כיפור זה שאנחנו כשלנו לא רק באי מתן ההתרעה אלא גם לאחר מכן, במערכת של פעולות שההיגיון שלהן לא תאם את ההיגיון של המתרחש בחזית".
ואחרי כל כך הרבה שנים, נראה שעדיין ניתן למצוא הרבה הקבלות בין הכשלים של מלחמת יום הכיפורים ובין המלחמה האחרונה שבה היה מעורב צה"ל – "לבנון השנייה". למשל, אפשר להשוות את הקונספציה המודיעינית לב-1973 לקיבעון המחשבתי ב-2006, לפיו להכריע את החיזבאללה על ידי שבירת ה"תודעה" שלו, ויש קווי דמיון אפילו בין הקרב המיותר בסואץ לקרב המיותר בואדי א סלוקי, רגע לפני הפסקת האש עם חיזבאללה.
"מצב היסוד של אדם זה שהוא מקובע מחשבתית, הרי איך אנחנו עושים ניסויים על עברים? אנחנו יוצרים להם קיבעון מחשבתי, וכך, מבוך שהם רצים בו פעם ועוד פעם, בנוי על הרעיון שהאימון והאילוף יוצר דפוס פעולה, שהוא בעצם הקיבעון המחשבתי. זו תכונה שהיא גם אנושית", אומר גרשון הכהן.
"מצד שני, המציאות היא מאוד דינמית. אחת הדרכים לצאת מהקיבעון זה להתנתק מהמציאות לזמן מה, כמו בסדנא שערך בשנת 1947 דוד בן גוריון, שהבין לפני כולם שעומדת לפרוץ מלחמה. לעומת בן גוריון, במשך חודשים המשיכו רבים לחשוב גם בשנת 1948 שהם נמצאים ב'מאורעות', כמו הדפוס שהכירו משנות המרד הערבי בין 1936 ל-1939. כך קרה שמפקד הפלמ"ח 'הזקן' יצחק שדה כתב בפתק מאלף מחודש מרס 48, כאשר כל הארץ כבר מנותקת, קיבוצים בדרום היו מכותרים והשיירות לגוש עציון וליחיעם לא הגיעו ליעדן - 'אולי נודה סוף סוף שהפעם מדובר במלחמה ולא במאורעות'. סוף סוף.
"כמעט באותה מידה, כל ילד יכול להבין שהמציאות שמתרחשת סבביבנו בשנתיים האחרונות מחייבת המשגה חדשה, גם אם לא כל הגורמים בזירה מבינים בעצמם את המצב החדש שהם נמצאים בו".
פורסם שאתה אפשרת לפני כמה חודשים לתא"ל מיל' משה (צ'יקו) תמיר לשאת נאום בפני קורס מפקדי אוגדות שעליו פיקדת, לפיו צה"ל של שנת 2013 הוא כמו צבא הפרשים הפולני ערב מלחמת העולם השנייה, כלומר צבא בלתי רלוונטי בעליל ליעדיו, אבל הדברים של תמירהם יוצאי דופן ככלל, נראה שאין בצה"ל תרבות ויכוח.
אם נבחן, למשל את שמונה השנים האחרונות, אפשר לראות שעברו על צה"ל שלושה שינויים ענקיים. בשנת 2005 חולל הרמטכ"ל בזמנו, רא"ל דן חלוץ, שינוי ענק במבנה צה"ל, וגם עצר אימונים ביבשה ועמד להקטין מאוד את כמות הטנקים. לעומת זאת, אחרי 'לבנון השניה' בא אשכנזי שעשה כל דבר בדיוק הפוך מחלוץ, וכעת הרמטכ"ל גנץ, בגיבוי שר הביטחון יעלון, חוזרים במדיה רבה לעקרונות של 2005, ושוב מצמצמים את יכולות התמרון הקרקעי של צה"ל ועוצרים אימונים (גם בגלל אילוצי תקציב). אתה לא מוטרד מכך שצמרת צה"ל נראית כמתיישרת ללא ויכוח עם כל שינוי שמוחלט עליו? איך אתה מסביר את זה שגם השינוי האחרון עובר בצורה חלקה?
"לגבי צ'יקו, אני כמובן לא משתיק אך אחד. אבל השינוי ככלל לא עובר חלק. אכן, צה"ל נמצא על פרשת דרכים חושבה מאוד, וימים יגידו איך אנחנו מתאימים את עצמנו לנוכח האתגרים. בהחלט יש סיבה לחרדה. זה לא סוד, גם הרמטכ"ל יודע מה אנשים חושבים, במטה הכללי אנשים מדברים, ממש לא שותקים", אומר גרשון הכהן.
"השאלה הגדולה היא הרבה מעבר לשאלות שנמצאות על שולחן המטה הכללי. במידה רבה החברה הישראלית בכללותה נתונה בסוג של סגידה לטכנולוגיה ובמלחמה יש גם לאו טק - לא הכל היי טק.יש אמנם תחומים חדשים שנפתחו ואסור להתעלם מהפוטנציאל שלהם - כמו סייבר וכמו היכולות תקיפה אוויריות מאוד מדויקת - אבל בסוף יש גם לאו טק והצבא צריך למצוא את האיזון המתאים בין הטכנולוגיה ובין רשת הביטחון המבוססת על המאסה. בה יש חיילים פשוטים ורכב קרבי משורין, ואיתה תופסים מרחבים גאוגרפיים.
"מלחמת יום כיפור מלמדת אותנו שתשתית של לוחמים שנמצאים בתוך מסגרות מאומנות ברמת הגדוד והחטיבה, והאוגדה עם מערכת פיקוד שמכירה את השטח, ושיש ביכולתה להוביל אנשים על בסיס אמון הדדי - אין לזה תחליף".
אבל ב-2006 הכשירות של הטנקיסטים הייתה עלובה וגם כיום נראה מהצד שצה"ל שוב מנוון ביודעין יכולות תמרון יבשתי שהן ממילא לא כל כך גבוהות, ושוב הוא מוותר על אימונים..
"אני לא רוצה להפוך את השיחה הזאת לפגישת עבודה שדרכה אני מדבר עם שר הביטחון ועם הרמטכ"ל", אומר הכהן. "אבל בהחלט צריך לוודא שהכוח קיים ושהוא לא חלול ביכולותיו, שהוא מאומן ושהוא נחוש, ושהמפקדים שלו הם אנשים בעלי תושיה ויכולת הנהגה וכושר אלתור.
"הרי בסוף אם אנחנו בוחנים את קרב הצליחה של מלחמת יום כיפור אין עם בעולם שהיה הולך לצליחה בתנאים שהיו אז. הקרב הצליח כי היו אנשים עם תושיה וכושר אלתור, שהבינו מה צריך, ואנחנו צריכים להבטיח שאנחנו מחזיקים צבא שמונהג מהרמה הזוטרה ועד לרמה האופרטיבית, על ידי אנשים שהם יזמים, שלוקחים אחריות ולא מאבדים עשתונות כשהכל משתבש.
אבל בשורה התחתונה, יש מספיק "צ'יקו תמירים" בצה"ל - אנשים שמעיזים להגיד דעות חריגות מאוד?
"את זה צריך לבנות. המח"טים צריכים לבחור כל הזמן מי יהיו מפקדי העתיד, כמו שהמפקד ששלח בזמנו את שאול מופז לקורס קצינים קבע מי יהיה בעתיד רמטכ"ל ושר ביטחון".
לא ענית לי - יש מספיק?
"יש סכנה שבאיזשהי צורה אנשים ייקלעו לפוזיציה של חיים על מי מנוחות וציפיה לפנסיה. אסור שזה יקרה. את המסר הזה צריך להעביר, וחובתם של המפקדים להבהיר את העניין הזה, אנחנו צריכים לגדל אנשים למלחמה".
מאז יום כיפור חווית אינספור ארועים ותחקירים בצה"ל. עכשיו, כמפקד גיס, אתה ככלל רגוע?
"לא, אני לא רגוע אף פעם. היו ימים שהייתי רגוע והייתי אומר לעצמי שבתור בנאדם אני אולי רגוע, אבל זה מתכון לצרות.
"המצב כיום הרבה פחות יציב מאשר לפני עשור או שניים, ותראה, בסוף הפער הגדול בין מה שאנחנו מאמינים שיש בידינו ובין מה שבסוף בפועל יבוא לידי ביטוי, הוא המשמעותי. אני יכול לפרוס יחידה בשטח אבל אז טנק אחד יפרוס זחל, השני ייפול בסיבוב וכן הלאה. לכן, אני תמיד אומר שכמו שאין כיראוגרפיה בלי רקדנים והכירואגרף הענק ביותר תלוי ברקדנים שלו, כך גם מפקד גיס תלוי בפעולות הטכניות והטקטיות של אנשים שעליהם הוא מפקד".
אתה מעריך שבקדנציה שלך, לאור הנסיבות, נחווה עוד מלחמה בזירה הצפונית?
"אי אפשר לשלול את זה".
יכולה להיות שוב פעם מלחמת פתע כמו שאמר לפני כמה חודשים מפקד חיל האוויר?
"אי אפשר לשלול גם את זה. אנחנו מבינים את המציאות שבה הרי געש מתפרצים, ובין היתר אני מניח, גם מבחינת המערכת, זו הסיבה שאני עדיין בצבא".
אתה משווה את המצב האיזורי להרי געש?
"איזה שאלה. בוודאי. זה המצב במרחב שאנחנו נמצאים בו, זה שאצלנו שקט, כמו שאמר ראש הממשלה, זה לא רק לא מובן מאליו, אלא שבכל אמת מידה אין דרך להסביר את זה אלא בתור סוג של נס. אפשר להגיד שאנחנו עושים את המוטל עלינו, ושאנחנו עושים פעולות נכונות, אבל מסביב המצב הוא מעורר חרדה זה לא סוד. ואני לא מדבר רק על סוריה, שבה כמות ההרס היא עצומה"
אתה רואה תרחיש שהמלחמה הנוראה שם זולגת לשטחנו מעבר לתקיפה של ארה"ב בסוריה שתהיה או לא תהיה?
"אני לא מדבר כרגע על ניבוי של תרחישים, אני חושב שמדינת ישראל היא בכל מקרה המקום הכי טוב להיות בו באיזור. ולא רק באיזור".
