הישוב היהודי בחברון ובית המכפלה - כמשל
מאבק הפלסטינים בישוב היהודי בחברון הינו בבואה לשאיפתם הכוללת למחוק מהמפה את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. יישוב מחדש של בית המכפלה ועצירת שחרור האסירים הינם הצעדים הישראליים המתבקשיםהישוב היהודי בחברון ובית המכפלה - כמשל
הגנה לישראל
| 19/05/2011
בית תלת-קומתי שמונף עליו דגל ישראל, הידוע בכינויו "בית המכפלה", ניצב לו בחברון בסמוך למערת המכפלה אך הינו ריק מאדם. הדיסוננס בין הדגל, המסמל את ריבונות ישראל על המקום, לבין היות הבית נטוש ואטום, אפיין במידה רבה את המדיניות ההססנית של ממשלת ישראל ביהודה ושומרון מזה זמן רב.
בית המכפלה זכה בשנים האחרונות ליותר כותרות בתקשורת מכל בתי המגורים בחברון, וכנראה אף ממרבית הבתים בישראל. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, החליט עתה על יישוב הבית מחדש, כפעולת ענישה כלפי הפלסטינים. זאת, בעקבות רצח שני חיילי צה"ל, תומר חזן וגל קובי הי"ד, על ידי מחבלים פלסטינים.
בית המכפלה נרכש על ידי יהודים מהבעלים הערביים, ואוכלס בסוף מרץ 2012 על ידי 15 משפחות יהודיות. אך תוך ימים ספורים, על פי החלטת אהוד ברק, שר הביטחון דאז, הבית פונה מיושביו, נאטם על ידי משטרת ישראל, והוכרז כשטח צבאי סגור. זאת בשל הטענות כי הבית עומד במוקד סכסוך ירושה פלסטיני ונרכש שלא כדין, אי תיאום רכישת הבית ואכלוסו על ידי משפחות יהודיות עם המנהל האזרחי, וחשש לפגיעה בסדר הציבורי.
חרף זאת, ב-1 ליולי 2013 קיבלה ועדת הערר של המנהל האזרחי ביהודה ושומרון את עתירת הרוכשים היהודיים נגד פינויים מהבית, וקבעה כי רכישת הבית נתבצעה כדין. אף על פי כן, אכלוס הבית מחדש על ידי המשפחות היהודיות התעכב עד כה, בשל אי חתימת שר הביטחון על יישום ההחלטה.
סוגיית רכישת הבית ואכלוסו נדושה עד כה עד דק במוסדות השלטון הישראליים, במישור המשפטי והמדיני. אולם בעיני הפלסטינים נושא זה הינו רק מאבק אחד מני רבים. כל ניסיונותיהן של ממשלות ישראל לאורך השנים להגיע לפשרה ומודוס ויונדי (modus vivendi) עם הפלסטינים נדונו עד עתה לכישלון. זאת, בשל התעקשות הרשות הפלסטינית על "אף שעל יהודי" ביהודה ושומרון, בפרט בהר הבית, ועל מימוש "זכות השיבה" לתחומי הקו הירוק.
זאת ועוד, במהלך השיחות עם ישראל לאורך השנים, בראיית הרשות הפלסטינית עומדת במקום מרכזי דרישתה לשחרור "האסירים" - אלה שרכשו את תהילתם בציבוריות הפלסטינית על ידי רציחות אכזריות של יהודים. כפועל יוצא, "האסירים" ששוחררו עד כה על ידי ישראל כמחוות רצון טוב, נתקבלו בתשואות על ידי הציבור הפלסטיני והנהגתו כגיבורים. הם ומשפחותיהם זכו למענקים כספיים נדיבים מטעם הרשות הפלסטינית, כפי שגם זכו לכך משפחות "השאהידים" שביצעו בישראל פיגועי תופת.
בשל הגיבוי למעשי הרצח של יהודים ובשל ההסתה המתמשכת המתנהלת מטעמה נגד מדינת ישראל, הרשות הפלסטינית אחראית באופן ישיר לרציחתם של החיילים תומר חזן וגל קובי הי"ד.
אותו צלף שרצח בחברון את גל קובי, הוסת לכך באמצעות האווירה בציבוריות הפלסטינית. הוא לא ביקש לפגוע בחייל אישית, אלא בביטחון היהודים בחברון. הוא ביקש לעקור את זכות היהודים להתגורר בחברון, לבקר בה ולשמוח בה בחג, תוך אבטחת שלומם וביטחונם. יש לשער כי אותו צלף מחבל לא חשש במיוחד מהאפשרות שייהרג בעקבות הפיגוע, מכיוון שאז יהפוך לשאהיד. אך גם אם לא ייהרג, אלא רק ייתפס ויישפט למאסר ממושך, אזי על פי הערכתו תתבע הרשות הפלסטינית מישראל לשחררו בשלב זה או אחר. בכל אחת משתי האפשרויות הוא ייחשב בקרב עמו כגיבור.
אף אותו מחבל שפל מבית אמין, שהועסק בבת ים על ידי יהודים וחי בחברתם, היה נגוע בנגע השנאה, אם כי הסתיר אותה היטב. הוא רצח את תומר חזן, שראה אותו כחברו, במטרה לסחור בגופתו, וזאת כדי לשחרר את אחיו הכלוא בישראל בשל שילוח מתאבדת. יש לשער כי אף הוא העריך כי אם ייתפס, בבא העת הוא ישוחרר.
ניתן לקבוע, כי במעשיהם ובהצהרותיהם, על כפל הלשון שבהן, הוכיחו עד כה המנהיגים הפלסטיניים על התנגדותם לזכויות האדם הבסיסיות של יהודים בארץ ישראל: חופש הקניין, חופש הפולחן, ומעל הכול – זכות הקיום. בפרט, מאבקי הפלסטינים בישוב היהודי בחברון, כמו גם בירושלים כערש העם היהודי, הינם בבואה לשאיפתם הכוללת למחוק מהמפה את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.
הדרך להתמודד עם הפיגועים, אשר זוכים לרוח גבית מהרשות הפלסטינית, אינה בהצהרות אלא במעשים שיוכיחו לפלסטינים כי הטרור איננו משתלם.
אומנם, ליישובו מחדש של בית המכפלה אין כשלעצמו ערך מוסף רב מבחינת ביטחון היישוב היהודי בחברון. אולם צעד זה עשוי להוכיח לפלסטינים כי הטרור אינו משתלם. זאת, כאנטי-תזה לפינוי הבית במרץ 2012, אשר אותת לפלסטינים כי ממשלת ישראל אינה רואה בעין יפה את ישיבת היהודים בחברון – צעד שערער את ביטחון התושבים היהודיים במקום.
הצעד הבא המתבקש מצד ממשלת ישראל כתוצאה משני אירועי הפיגוע האחרונים, אף שאין קשר ישיר ביניהם, הינו ביטול המשך שחרור הרוצחים הפלסטיניים הכלואים בישראל. אכן צפוי, כי בעקבות זאת תיעצרנה השיחות בין ישראל לבין אנשיו של אבו-מאזן. אולם במקרה זה, הפלסטינים הם שבעיקר יישאו בתוצאות.
בית תלת-קומתי שמונף עליו דגל ישראל, הידוע בכינויו "בית המכפלה", ניצב לו בחברון בסמוך למערת המכפלה אך הינו ריק מאדם. הדיסוננס בין הדגל, המסמל את ריבונות ישראל על המקום, לבין היות הבית נטוש ואטום, אפיין במידה רבה את המדיניות ההססנית של ממשלת ישראל ביהודה ושומרון מזה זמן רב.
בית המכפלה זכה בשנים האחרונות ליותר כותרות בתקשורת מכל בתי המגורים בחברון, וכנראה אף ממרבית הבתים בישראל. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, החליט עתה על יישוב הבית מחדש, כפעולת ענישה כלפי הפלסטינים. זאת, בעקבות רצח שני חיילי צה"ל, תומר חזן וגל קובי הי"ד, על ידי מחבלים פלסטינים.
בית המכפלה נרכש על ידי יהודים מהבעלים הערביים, ואוכלס בסוף מרץ 2012 על ידי 15 משפחות יהודיות. אך תוך ימים ספורים, על פי החלטת אהוד ברק, שר הביטחון דאז, הבית פונה מיושביו, נאטם על ידי משטרת ישראל, והוכרז כשטח צבאי סגור. זאת בשל הטענות כי הבית עומד במוקד סכסוך ירושה פלסטיני ונרכש שלא כדין, אי תיאום רכישת הבית ואכלוסו על ידי משפחות יהודיות עם המנהל האזרחי, וחשש לפגיעה בסדר הציבורי.
חרף זאת, ב-1 ליולי 2013 קיבלה ועדת הערר של המנהל האזרחי ביהודה ושומרון את עתירת הרוכשים היהודיים נגד פינויים מהבית, וקבעה כי רכישת הבית נתבצעה כדין. אף על פי כן, אכלוס הבית מחדש על ידי המשפחות היהודיות התעכב עד כה, בשל אי חתימת שר הביטחון על יישום ההחלטה.
סוגיית רכישת הבית ואכלוסו נדושה עד כה עד דק במוסדות השלטון הישראליים, במישור המשפטי והמדיני. אולם בעיני הפלסטינים נושא זה הינו רק מאבק אחד מני רבים. כל ניסיונותיהן של ממשלות ישראל לאורך השנים להגיע לפשרה ומודוס ויונדי (modus vivendi) עם הפלסטינים נדונו עד עתה לכישלון. זאת, בשל התעקשות הרשות הפלסטינית על "אף שעל יהודי" ביהודה ושומרון, בפרט בהר הבית, ועל מימוש "זכות השיבה" לתחומי הקו הירוק.
זאת ועוד, במהלך השיחות עם ישראל לאורך השנים, בראיית הרשות הפלסטינית עומדת במקום מרכזי דרישתה לשחרור "האסירים" - אלה שרכשו את תהילתם בציבוריות הפלסטינית על ידי רציחות אכזריות של יהודים. כפועל יוצא, "האסירים" ששוחררו עד כה על ידי ישראל כמחוות רצון טוב, נתקבלו בתשואות על ידי הציבור הפלסטיני והנהגתו כגיבורים. הם ומשפחותיהם זכו למענקים כספיים נדיבים מטעם הרשות הפלסטינית, כפי שגם זכו לכך משפחות "השאהידים" שביצעו בישראל פיגועי תופת.
בשל הגיבוי למעשי הרצח של יהודים ובשל ההסתה המתמשכת המתנהלת מטעמה נגד מדינת ישראל, הרשות הפלסטינית אחראית באופן ישיר לרציחתם של החיילים תומר חזן וגל קובי הי"ד.
אותו צלף שרצח בחברון את גל קובי, הוסת לכך באמצעות האווירה בציבוריות הפלסטינית. הוא לא ביקש לפגוע בחייל אישית, אלא בביטחון היהודים בחברון. הוא ביקש לעקור את זכות היהודים להתגורר בחברון, לבקר בה ולשמוח בה בחג, תוך אבטחת שלומם וביטחונם. יש לשער כי אותו צלף מחבל לא חשש במיוחד מהאפשרות שייהרג בעקבות הפיגוע, מכיוון שאז יהפוך לשאהיד. אך גם אם לא ייהרג, אלא רק ייתפס ויישפט למאסר ממושך, אזי על פי הערכתו תתבע הרשות הפלסטינית מישראל לשחררו בשלב זה או אחר. בכל אחת משתי האפשרויות הוא ייחשב בקרב עמו כגיבור.
אף אותו מחבל שפל מבית אמין, שהועסק בבת ים על ידי יהודים וחי בחברתם, היה נגוע בנגע השנאה, אם כי הסתיר אותה היטב. הוא רצח את תומר חזן, שראה אותו כחברו, במטרה לסחור בגופתו, וזאת כדי לשחרר את אחיו הכלוא בישראל בשל שילוח מתאבדת. יש לשער כי אף הוא העריך כי אם ייתפס, בבא העת הוא ישוחרר.
ניתן לקבוע, כי במעשיהם ובהצהרותיהם, על כפל הלשון שבהן, הוכיחו עד כה המנהיגים הפלסטיניים על התנגדותם לזכויות האדם הבסיסיות של יהודים בארץ ישראל: חופש הקניין, חופש הפולחן, ומעל הכול – זכות הקיום. בפרט, מאבקי הפלסטינים בישוב היהודי בחברון, כמו גם בירושלים כערש העם היהודי, הינם בבואה לשאיפתם הכוללת למחוק מהמפה את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.
הדרך להתמודד עם הפיגועים, אשר זוכים לרוח גבית מהרשות הפלסטינית, אינה בהצהרות אלא במעשים שיוכיחו לפלסטינים כי הטרור איננו משתלם.
אומנם, ליישובו מחדש של בית המכפלה אין כשלעצמו ערך מוסף רב מבחינת ביטחון היישוב היהודי בחברון. אולם צעד זה עשוי להוכיח לפלסטינים כי הטרור אינו משתלם. זאת, כאנטי-תזה לפינוי הבית במרץ 2012, אשר אותת לפלסטינים כי ממשלת ישראל אינה רואה בעין יפה את ישיבת היהודים בחברון – צעד שערער את ביטחון התושבים היהודיים במקום.
הצעד הבא המתבקש מצד ממשלת ישראל כתוצאה משני אירועי הפיגוע האחרונים, אף שאין קשר ישיר ביניהם, הינו ביטול המשך שחרור הרוצחים הפלסטיניים הכלואים בישראל. אכן צפוי, כי בעקבות זאת תיעצרנה השיחות בין ישראל לבין אנשיו של אבו-מאזן. אולם במקרה זה, הפלסטינים הם שבעיקר יישאו בתוצאות.
