דאגה משותפת: טילים איראניים מדויקים בדרך ללבנון
טור שבועי מיוחד של עמיר רפפורט מוושינגטון על מה שעומד מאחורי ביקור דמפסי בישראל והיחסים האסטרטגיים המיוחדים עם ארה"ב
הגנה לישראל
| 19/05/2011
משמר הכבוד לגנרל דמפסי (צילום: דובר צה"ל)
ישראל וארצות הברית חלקו השבוע דאגה גדולה: החשש שלמרות הפרסומים בעולם על תקיפות בסוריה של מאגרי נשק אסטרטגי, שהיה אמור לעבור לידי חיזבאללה, איראן נחושה עדיין לצייד את הארגון הלבנוני במערך מתקדם של טילי קרקע-קרקע מכווני ג'י.פי.אס - פתח 110 בשמם האיראני.
התמנון האיראני
מדובר באיום גדול פי כמה מארסנל הנשק שהיה בידי חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה: במקום קטיושות "טיפשות" עם ראש קרב במשקל שבעה קילוגרמים, אשר בדרך כלל מפספסות את המטרה, יהיו בלבנון טילים עם ראש קרב של מאות קילוגרמים חומר נפץ, שניתן יהיה לכוון אותם במדויק לעבר מתקני תשתית קריטיים (כמו אתרים של חברת חשמל או שדה התעופה בן גוריון) ואל בסיסי צה"ל מרכזיים (כולל הקריה בתל אביב).
לאיראן יש רשת עולמית ענפה של הברחות נשק המופעלת על ידי כוח אל קודס, ויכול להיות שהיא תנוצל כדי להעביר לידי חסן נסראללה את הנשק שהוא נחוש לקבל. יש להניח כי הנושא הזה היה בין המרכזיים שעלו בפגישות שערך השבוע בישראל ראש המטות המשולבים של צבא ארצות הברית, הגנרל ריצ'ארד דמפסי. ויש גם את הדאגה העצומה של ארצות הברית מההתרחשויות במצרים, ואת האפשרות שאיראן תהפוך באביב הבא את כור הפלוטוניום בא-ראק לפעיל.
יש גם תכנית איראנית לייצר טילים בין יבשתיים לטווח של 10 אלפים קילומטרים, שיגיעו עד לחוף המזרחי של ארצות הברית (זה לא מופרך, הרי האיראנים כבר הגיעו לחלל) את מה שמתרחש בסוריה, והחשש מפיגוע של הג'יהאד העולמי ביעד אמריקאי בעולם (יש להניח כי בתחום הזה המידע והערכות שישראל יכולה לספק לא יהיו טובים מאלה שהמודיעין האמריקאי מחזיק כבר ממילא). דמפסי נחת בישראל ביום שלישי ועזב כבר ביום רביעי. פעם שלישית שלו בארץ. עם רשימת נושאים כל כך כבדה, הוא לא בזבז הפעם זמן יקר על סיורים טקסיים בדרום או בצפון, אלא ערך ישיבות מרתוניות עם הרמטכ"ל רא"ל בני גנץ, ראש אמ"ן - האלוף אביב כוכבי, וראש אג"ת - האלוף נמרוד שפר.
היו לו גם פגישות עם שר הביטחון משה (בוגי) יעלון ועם ראש הממשלה נתניהו, אבל זה לא הדרג שמולו רמטכ"ל אמריקאי מדבר תכל'ס (הדרגים המקבילים לנתניהו וליעלון הם הנשיא ושר ההגנה ולא איש צבא). בצד הכיפי של הביקור הייתה לדמפסי רק ארוחה מפנקת מול העיר העתיקה בירושלים, שהרמטכ"ל ערך לכבודו.
חם ומורכב
העובדה שהרמטכ"ל אמריקאי מבקר בישראל, אינה מובנת מאליה. עד לפני כמה שנים ראשי המטות המשולבים היו מסיימים קדנציה בלי לבקר בישראל בכלל או עם ביקור אחד בלבד, במקרה הטוב. ואולם, ראש המטות המשולבים לשעבר, מייקל מולאן, נפגש עם הרמטכ"ל הקודם, רא"ל גבי אשכנזי, לא פחות מ-13 פעמים, בארץ ובארה"ב. מולן ואשתו נתנו לאשכנזי (ולרעייתו) את ההרגשה שהם האנשים הכי חשובים בעולם.
האמריקאים מצטיינים בחיבוקים: בשנת 2011 היה להם חשש כבד (ובדיעבד התברר מהפרסומים בארץ שמוצדק) שישראל מתכוונת בשיא הרצינות לתקוף את מתקני הגרעין באיראן. העיתוי מאוד לא התאים להם, בעיקר בגלל שהכוחות שלהם היו שקועים עדיין עד הצוואר בעיראק השכנה, ובשל שיקולים אזוריים ועולמיים אחרים. מבחינת ישראל, אם כבר תוקפים, שנת 2011 הייתה הכי מתאימה (לפני שאיראן הספיקה להטמין את מרבית מתקני הגרעין שלה מתחת לאדמה והחלה במאמץ אובססיבי להעביר ללבנון ולסוריה נשק בעל משמעות אסטרטגית, שיופעל כנגד ישראל במקרה של תקיפה).
אבל, ארצות הברית הציבה אז בפני ישראל את ה"כרטיס הצהוב" (אפילו אדום), והשגיחה מקרוב שהמסר נקלט. משיחות עם גורמים אמריקאים וישראליים השבוע בוושינגטון ומביקור דמפסי, נראה שזה כבר לא המצב: האמריקאים אינם מעבירים עוד מסרים אובססיביים נגד תקיפה ישראלית באיראן.
דיקן בית הספר למנהל וראש המכון למדיניות ולאסטרטגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה, פרופ' אלכס מינץ, שנחשב אחד המומחים הגדולים למדיניות האמריקאית במזרח התיכון, טוען כי בנקודת הזמן הנוכחית, אחרי שהם כבר אינם נמצאים בעירק, האמריקאים היו רוצים שישראל תטפל בבעיה האיראנית בכוחות עצמה (בגיבוי שלהם).
יחסים אסטרטגיים
גורמים בוושינגטון אישרו השבוע כי הנשיא ברק אובאמה צדק כאשר אמר במסע הבחירות האחרון שלו, כי היחסים האסטרטגיים בין ישראל ובין ארצות הברית מעולם לא היו הדוקים כפי שהם בתקופתו (ובמיוחד בחודשים האחרונים, לפי העדויות משני הצדדים). ארצות הברית וישראל חולקות שורה של דאגות לגבי ההתפתחויות המדהימות במזרח התיכון (מבחינת ישראל הביטוי לדרמה הגדולה במצרים היה השבוע בירי הרקטות לאילת, שעלול לגרום נזק כבד לתיירות; לעומת זאת הירי מרצועת עזה לנגב, שהוביל לתקיפה של חיל האוויר ברצועה הייתה אפיזודה שולית שאינה מעדיה על שינוי רצונו של החמאס בהפסקת אש מוחלטת).
בעבר, צוותי עבודה ממערכת הביטחון הישראלית ומהפנטגון היו מנהלים שיחות אסטרטגיות פעם בחצי שנה. המתכונת הפורמלית הזאת נשמרת (בכל פעם מדינה אחרת מארחת את השיחות האסטרטגיות), אבל לאור קצב ההתפתחויות, דיונים אסטרטגיים נערכים כיום אפילו בכל כמה שבועות, באמצעות שיחות וידאו טרנס אטלנטיות בין הפנטגון בוושינגטון לקריה בתל אביב. לשר הביטחון יעלון יש קו טלפון פתוח עם שר ההגנה צ'אק הייגל (שגם הספיק לבקר כבר בישראל ולארח ביקור גומלין של יעלון בקדנציה הקצרה שלו.
האמריקאים מעריכים את הדוגריות של יעלון במגעים איתם, ואת העובדה שהוא אינו מנסה למרוח אותם באמירות מפופלות גם כאשר הדברים שהוא אומר אינם נעימים לאוזן). גם גנץ ודמפסי מחזיקים קו פתוח שבו נעשה שימוש בכל כמה ימים. המרכיב האישי ביחסים היבטחוניים בין הארצות ממשיך לשחק תפקיד חשוב, והצדדים משקיעים בו הרבה.
לדוגמא: במהלך ביקור קודם של דמפסי בישראל בדקו בצה"ל ומצאו שהשיר האהוב עליו הוא "ניו-יורק ניו-יורק". גנץ הפתיע את דמפסי במהלך ארוחת ערב בביצוע של השיר בידי הרכב מוסיקלי של חיל החינוך. דמפסי לא נשאר חייב, וכאשר גנץ ערך ביקור בארצות הברית, הוא הפתיע אותו עם תזמורת ענק שניגנה ושרה "ירושלים של זהב". צה"ל נכנע בפני המעצמה הגדולה ובארוחה המשותפת השבוע, הסתפק ברביעיית כלי מיתר שהשמיעה לראש המטות המשולבים ניגונים קלאסיים.
מעבר ליחסים האישיים, הנושאים הביטחוניים שנידונים בין המדינות הם מהותיים באופן חסר תקדים. לקראת סוף השבוע הזה חלה הדרדרות חמורה מאוד במצב במצרים, וזה רק ממחיש את החשש הכבד של ארצות מההתפתחויות. ארה"ב משקיעה בכל שנה מיליארדי דולר במצרים ומחזיקה במידה רבה את הצבא שלה. אך האם הצבא נגרר לתוך מלחמת אזרחים ומעורב בהפיכה, בניגוד לחוק האמריקאי שאוסר לתמוך בצבא המבצע הפיכות?
האמריקאים מתעיינים מאוד בכל בדל של מידע שמגיע במצרים, ובמקביל מתאמים יחד עם ישראל והצבא המצרי (בידיעת ישראל) את המהלכים של הצבא המצרי נגד כוחות הגי'האס העולמי בסיני. בסוף השבוע שעבר נטען בתקשורת הערבית כי מל"ט ישראלי תקף חוליה של הגיהאד העולמי מדרום לרפיח. לפרסום היה פוטנציאל לסבך את צבא מצרים, בטענה כי ישראל פגעה בריבונותה מצרית, אבל צבא מצרים הכחיש בתוקף את הדיווח וישראל מצידה שמרה על שתיקה מוחלטת.
שאלת סיוע החוץ
מעבר לכך, החלו באחרונה דיונים בין משרד הביטחון הישראלי למשרד ההגנה האמריקאי על מזכר הבנות חדש בין ישראל לארצות הברית, על הסכם חדש לסיוע ביטחוני, במקום ההסכם לעשר שנים, שמבטיח סיוע צבאי בסך כ-3 מיליארד דולר בכל שנה, שאמור לפוג בסוף שנת 2017. יעלון מוביל את השיחות האלה מן הצד הישראלי. השגריר מייקל אורן עוסק בכך בוושינגטון.
אורן ואנשי השגרירות גם מנהלים את המגעים מול הממשל ומול הקונגרס והסנאט כדי להשיג לישראל גם סיוע נוסף מעבר להרגיל - האמריקאים העניקו לישראל מענק נוסף בסך 200 מיליון דולר להצטיידות ב"כיפת ברזל" ושותפים בפרויקט ענק לפיתוח מערכת הגנה שתתאים גם ליירוט הטילים הארוכי הטווח המדויקים, שאיראן כל כך מתעקשת להעביר לחיזבאללה.
מדובר במערכת שתכונה "שרביט קסמים" (מפותחת על ידי רפאל הישראלית בשיתוף רייתיאון האמריקאית). ישראל וארצות הברית עושות מאמץ עליון כדי להשלים את המערכת כמה שיותר מהר ולייצר כמות גדולה של טילי יירוט. העלות עצומה - כל טיל מוערך במיליון דולר, אך הנדיבות של ארצות הברית גדולה (באחרונה התעוררה בעיה: יותר ויותר גורמים טוענים כי כי אם ישראל מצאה לנכון לקצץ ב-2 מיליארד דולר את תקציב היבטחון השנתי שלה, לא ייתכן שארה"ב תמשיך לתמוך בה באותו היקף, בזמן שמצבה הפיננסי פחות טוב).
בנוסף תעלה בקרוב דרישה לקצץ עד 600 מיליון דולר מקציב הסיוע לישראל במסגרת "קיצוץ רוחבי" של כל הוצאות הממשל. ישראל תתקשה למצוא נימוק משכנע מדוע להימנע מקיצוץ כזה בזמן שהיא מקצצת יותר. על הפרק בין ישראל לארצות הברית יש גם חבילת סיוע מיוחדת בנשק, שכוללת מכ"מים מתקדמים, שישה מטוסי וי-22 חדישים (מטוס שהוא גם מסוק) ואמצעים נוספים שי"יימכרו" לישראל (בכסף אמריקאי) כפיצוי על עסקת נשק ענקית שעורכים האמריקאים עם ערב הסעודית. עסקה שהיא קריטית להמשך הפעילות בתעשיות הבטחוניות שלהם, וכהגנה למדינות המפרץ מפני האיום האיראני.
הביטוי המוחשי ביותר לעומק היחסים האסטרטגיים בין ישראל לארצות הברית נמצא בשיתוף הפעולה המודיעיני, מבלי שניתן להרחיב עליו יתר על המידה, מסיבות מובנות.
"אמריקה השתנתה"
"מה שישראלים מתקשים להבין זה שאמריקה השתנתה", אומרים גורמים אמריקאיים וישראליים בוושינגטון. "זו כבר לא אותה מעצמה כל יכולה של לפני 10-20 שנה ומעניינים אותה צרות ועניינים אחרים".
במכוני מחקר אמריקאיים פורסמו באחרונה הערכות כי הטילים האיראנים שיאיימו על החוף המזרחי יוכלו להיות מוכנים בעוד שנתיים ולא בעוד כעשור, על פי הערכות קודמות. זה מטריד את ארצות הברית יותר מאשר הטילים המדויקים שעלולים להגיע לידי חיזבאללה.
בראייה לטווח ארוך חשוב להבין גם כי לנוכח המשבר הפיננסי, וכתגובת נגד למלחמות בעיראק ובאפגניסטאן, הולכות וגוברות בארצות הברית עמדות בדלניות, שיש להן מסורת גדולה בתרבות האמריקאית. במילים פשוטות הבדלנים אומרים: עזבו אותנו מהצרות של העולם, יש מספיק עניינם לארצות הברית.
מעבר לכך, הראש של ארצות הברית נמצא במידה רבה גם בזירת אסיה והפסיפיק, בעיקר לנוכח המלחמה הכלכלית מול סין, ובמלחמה הקרה המתחדשת מול רוסיה. אך למרות כל אלו, בעיקר המציאות, היא שגוררת את ארה"ב שוב ושוב לענייני המזרח התיכון.
ישראל וארצות הברית חלקו השבוע דאגה גדולה: החשש שלמרות הפרסומים בעולם על תקיפות בסוריה של מאגרי נשק אסטרטגי, שהיה אמור לעבור לידי חיזבאללה, איראן נחושה עדיין לצייד את הארגון הלבנוני במערך מתקדם של טילי קרקע-קרקע מכווני ג'י.פי.אס - פתח 110 בשמם האיראני.
התמנון האיראני
מדובר באיום גדול פי כמה מארסנל הנשק שהיה בידי חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה: במקום קטיושות "טיפשות" עם ראש קרב במשקל שבעה קילוגרמים, אשר בדרך כלל מפספסות את המטרה, יהיו בלבנון טילים עם ראש קרב של מאות קילוגרמים חומר נפץ, שניתן יהיה לכוון אותם במדויק לעבר מתקני תשתית קריטיים (כמו אתרים של חברת חשמל או שדה התעופה בן גוריון) ואל בסיסי צה"ל מרכזיים (כולל הקריה בתל אביב).
לאיראן יש רשת עולמית ענפה של הברחות נשק המופעלת על ידי כוח אל קודס, ויכול להיות שהיא תנוצל כדי להעביר לידי חסן נסראללה את הנשק שהוא נחוש לקבל. יש להניח כי הנושא הזה היה בין המרכזיים שעלו בפגישות שערך השבוע בישראל ראש המטות המשולבים של צבא ארצות הברית, הגנרל ריצ'ארד דמפסי. ויש גם את הדאגה העצומה של ארצות הברית מההתרחשויות במצרים, ואת האפשרות שאיראן תהפוך באביב הבא את כור הפלוטוניום בא-ראק לפעיל.
יש גם תכנית איראנית לייצר טילים בין יבשתיים לטווח של 10 אלפים קילומטרים, שיגיעו עד לחוף המזרחי של ארצות הברית (זה לא מופרך, הרי האיראנים כבר הגיעו לחלל) את מה שמתרחש בסוריה, והחשש מפיגוע של הג'יהאד העולמי ביעד אמריקאי בעולם (יש להניח כי בתחום הזה המידע והערכות שישראל יכולה לספק לא יהיו טובים מאלה שהמודיעין האמריקאי מחזיק כבר ממילא). דמפסי נחת בישראל ביום שלישי ועזב כבר ביום רביעי. פעם שלישית שלו בארץ. עם רשימת נושאים כל כך כבדה, הוא לא בזבז הפעם זמן יקר על סיורים טקסיים בדרום או בצפון, אלא ערך ישיבות מרתוניות עם הרמטכ"ל רא"ל בני גנץ, ראש אמ"ן - האלוף אביב כוכבי, וראש אג"ת - האלוף נמרוד שפר.
היו לו גם פגישות עם שר הביטחון משה (בוגי) יעלון ועם ראש הממשלה נתניהו, אבל זה לא הדרג שמולו רמטכ"ל אמריקאי מדבר תכל'ס (הדרגים המקבילים לנתניהו וליעלון הם הנשיא ושר ההגנה ולא איש צבא). בצד הכיפי של הביקור הייתה לדמפסי רק ארוחה מפנקת מול העיר העתיקה בירושלים, שהרמטכ"ל ערך לכבודו.
חם ומורכב
העובדה שהרמטכ"ל אמריקאי מבקר בישראל, אינה מובנת מאליה. עד לפני כמה שנים ראשי המטות המשולבים היו מסיימים קדנציה בלי לבקר בישראל בכלל או עם ביקור אחד בלבד, במקרה הטוב. ואולם, ראש המטות המשולבים לשעבר, מייקל מולאן, נפגש עם הרמטכ"ל הקודם, רא"ל גבי אשכנזי, לא פחות מ-13 פעמים, בארץ ובארה"ב. מולן ואשתו נתנו לאשכנזי (ולרעייתו) את ההרגשה שהם האנשים הכי חשובים בעולם.
האמריקאים מצטיינים בחיבוקים: בשנת 2011 היה להם חשש כבד (ובדיעבד התברר מהפרסומים בארץ שמוצדק) שישראל מתכוונת בשיא הרצינות לתקוף את מתקני הגרעין באיראן. העיתוי מאוד לא התאים להם, בעיקר בגלל שהכוחות שלהם היו שקועים עדיין עד הצוואר בעיראק השכנה, ובשל שיקולים אזוריים ועולמיים אחרים. מבחינת ישראל, אם כבר תוקפים, שנת 2011 הייתה הכי מתאימה (לפני שאיראן הספיקה להטמין את מרבית מתקני הגרעין שלה מתחת לאדמה והחלה במאמץ אובססיבי להעביר ללבנון ולסוריה נשק בעל משמעות אסטרטגית, שיופעל כנגד ישראל במקרה של תקיפה).
אבל, ארצות הברית הציבה אז בפני ישראל את ה"כרטיס הצהוב" (אפילו אדום), והשגיחה מקרוב שהמסר נקלט. משיחות עם גורמים אמריקאים וישראליים השבוע בוושינגטון ומביקור דמפסי, נראה שזה כבר לא המצב: האמריקאים אינם מעבירים עוד מסרים אובססיביים נגד תקיפה ישראלית באיראן.
דיקן בית הספר למנהל וראש המכון למדיניות ולאסטרטגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה, פרופ' אלכס מינץ, שנחשב אחד המומחים הגדולים למדיניות האמריקאית במזרח התיכון, טוען כי בנקודת הזמן הנוכחית, אחרי שהם כבר אינם נמצאים בעירק, האמריקאים היו רוצים שישראל תטפל בבעיה האיראנית בכוחות עצמה (בגיבוי שלהם).
יחסים אסטרטגיים
גורמים בוושינגטון אישרו השבוע כי הנשיא ברק אובאמה צדק כאשר אמר במסע הבחירות האחרון שלו, כי היחסים האסטרטגיים בין ישראל ובין ארצות הברית מעולם לא היו הדוקים כפי שהם בתקופתו (ובמיוחד בחודשים האחרונים, לפי העדויות משני הצדדים). ארצות הברית וישראל חולקות שורה של דאגות לגבי ההתפתחויות המדהימות במזרח התיכון (מבחינת ישראל הביטוי לדרמה הגדולה במצרים היה השבוע בירי הרקטות לאילת, שעלול לגרום נזק כבד לתיירות; לעומת זאת הירי מרצועת עזה לנגב, שהוביל לתקיפה של חיל האוויר ברצועה הייתה אפיזודה שולית שאינה מעדיה על שינוי רצונו של החמאס בהפסקת אש מוחלטת).
בעבר, צוותי עבודה ממערכת הביטחון הישראלית ומהפנטגון היו מנהלים שיחות אסטרטגיות פעם בחצי שנה. המתכונת הפורמלית הזאת נשמרת (בכל פעם מדינה אחרת מארחת את השיחות האסטרטגיות), אבל לאור קצב ההתפתחויות, דיונים אסטרטגיים נערכים כיום אפילו בכל כמה שבועות, באמצעות שיחות וידאו טרנס אטלנטיות בין הפנטגון בוושינגטון לקריה בתל אביב. לשר הביטחון יעלון יש קו טלפון פתוח עם שר ההגנה צ'אק הייגל (שגם הספיק לבקר כבר בישראל ולארח ביקור גומלין של יעלון בקדנציה הקצרה שלו.
האמריקאים מעריכים את הדוגריות של יעלון במגעים איתם, ואת העובדה שהוא אינו מנסה למרוח אותם באמירות מפופלות גם כאשר הדברים שהוא אומר אינם נעימים לאוזן). גם גנץ ודמפסי מחזיקים קו פתוח שבו נעשה שימוש בכל כמה ימים. המרכיב האישי ביחסים היבטחוניים בין הארצות ממשיך לשחק תפקיד חשוב, והצדדים משקיעים בו הרבה.
לדוגמא: במהלך ביקור קודם של דמפסי בישראל בדקו בצה"ל ומצאו שהשיר האהוב עליו הוא "ניו-יורק ניו-יורק". גנץ הפתיע את דמפסי במהלך ארוחת ערב בביצוע של השיר בידי הרכב מוסיקלי של חיל החינוך. דמפסי לא נשאר חייב, וכאשר גנץ ערך ביקור בארצות הברית, הוא הפתיע אותו עם תזמורת ענק שניגנה ושרה "ירושלים של זהב". צה"ל נכנע בפני המעצמה הגדולה ובארוחה המשותפת השבוע, הסתפק ברביעיית כלי מיתר שהשמיעה לראש המטות המשולבים ניגונים קלאסיים.
מעבר ליחסים האישיים, הנושאים הביטחוניים שנידונים בין המדינות הם מהותיים באופן חסר תקדים. לקראת סוף השבוע הזה חלה הדרדרות חמורה מאוד במצב במצרים, וזה רק ממחיש את החשש הכבד של ארצות מההתפתחויות. ארה"ב משקיעה בכל שנה מיליארדי דולר במצרים ומחזיקה במידה רבה את הצבא שלה. אך האם הצבא נגרר לתוך מלחמת אזרחים ומעורב בהפיכה, בניגוד לחוק האמריקאי שאוסר לתמוך בצבא המבצע הפיכות?
האמריקאים מתעיינים מאוד בכל בדל של מידע שמגיע במצרים, ובמקביל מתאמים יחד עם ישראל והצבא המצרי (בידיעת ישראל) את המהלכים של הצבא המצרי נגד כוחות הגי'האס העולמי בסיני. בסוף השבוע שעבר נטען בתקשורת הערבית כי מל"ט ישראלי תקף חוליה של הגיהאד העולמי מדרום לרפיח. לפרסום היה פוטנציאל לסבך את צבא מצרים, בטענה כי ישראל פגעה בריבונותה מצרית, אבל צבא מצרים הכחיש בתוקף את הדיווח וישראל מצידה שמרה על שתיקה מוחלטת.
שאלת סיוע החוץ
מעבר לכך, החלו באחרונה דיונים בין משרד הביטחון הישראלי למשרד ההגנה האמריקאי על מזכר הבנות חדש בין ישראל לארצות הברית, על הסכם חדש לסיוע ביטחוני, במקום ההסכם לעשר שנים, שמבטיח סיוע צבאי בסך כ-3 מיליארד דולר בכל שנה, שאמור לפוג בסוף שנת 2017. יעלון מוביל את השיחות האלה מן הצד הישראלי. השגריר מייקל אורן עוסק בכך בוושינגטון.
אורן ואנשי השגרירות גם מנהלים את המגעים מול הממשל ומול הקונגרס והסנאט כדי להשיג לישראל גם סיוע נוסף מעבר להרגיל - האמריקאים העניקו לישראל מענק נוסף בסך 200 מיליון דולר להצטיידות ב"כיפת ברזל" ושותפים בפרויקט ענק לפיתוח מערכת הגנה שתתאים גם ליירוט הטילים הארוכי הטווח המדויקים, שאיראן כל כך מתעקשת להעביר לחיזבאללה.
מדובר במערכת שתכונה "שרביט קסמים" (מפותחת על ידי רפאל הישראלית בשיתוף רייתיאון האמריקאית). ישראל וארצות הברית עושות מאמץ עליון כדי להשלים את המערכת כמה שיותר מהר ולייצר כמות גדולה של טילי יירוט. העלות עצומה - כל טיל מוערך במיליון דולר, אך הנדיבות של ארצות הברית גדולה (באחרונה התעוררה בעיה: יותר ויותר גורמים טוענים כי כי אם ישראל מצאה לנכון לקצץ ב-2 מיליארד דולר את תקציב היבטחון השנתי שלה, לא ייתכן שארה"ב תמשיך לתמוך בה באותו היקף, בזמן שמצבה הפיננסי פחות טוב).
בנוסף תעלה בקרוב דרישה לקצץ עד 600 מיליון דולר מקציב הסיוע לישראל במסגרת "קיצוץ רוחבי" של כל הוצאות הממשל. ישראל תתקשה למצוא נימוק משכנע מדוע להימנע מקיצוץ כזה בזמן שהיא מקצצת יותר. על הפרק בין ישראל לארצות הברית יש גם חבילת סיוע מיוחדת בנשק, שכוללת מכ"מים מתקדמים, שישה מטוסי וי-22 חדישים (מטוס שהוא גם מסוק) ואמצעים נוספים שי"יימכרו" לישראל (בכסף אמריקאי) כפיצוי על עסקת נשק ענקית שעורכים האמריקאים עם ערב הסעודית. עסקה שהיא קריטית להמשך הפעילות בתעשיות הבטחוניות שלהם, וכהגנה למדינות המפרץ מפני האיום האיראני.
הביטוי המוחשי ביותר לעומק היחסים האסטרטגיים בין ישראל לארצות הברית נמצא בשיתוף הפעולה המודיעיני, מבלי שניתן להרחיב עליו יתר על המידה, מסיבות מובנות.
"אמריקה השתנתה"
"מה שישראלים מתקשים להבין זה שאמריקה השתנתה", אומרים גורמים אמריקאיים וישראליים בוושינגטון. "זו כבר לא אותה מעצמה כל יכולה של לפני 10-20 שנה ומעניינים אותה צרות ועניינים אחרים".
במכוני מחקר אמריקאיים פורסמו באחרונה הערכות כי הטילים האיראנים שיאיימו על החוף המזרחי יוכלו להיות מוכנים בעוד שנתיים ולא בעוד כעשור, על פי הערכות קודמות. זה מטריד את ארצות הברית יותר מאשר הטילים המדויקים שעלולים להגיע לידי חיזבאללה.
בראייה לטווח ארוך חשוב להבין גם כי לנוכח המשבר הפיננסי, וכתגובת נגד למלחמות בעיראק ובאפגניסטאן, הולכות וגוברות בארצות הברית עמדות בדלניות, שיש להן מסורת גדולה בתרבות האמריקאית. במילים פשוטות הבדלנים אומרים: עזבו אותנו מהצרות של העולם, יש מספיק עניינם לארצות הברית.
מעבר לכך, הראש של ארצות הברית נמצא במידה רבה גם בזירת אסיה והפסיפיק, בעיקר לנוכח המלחמה הכלכלית מול סין, ובמלחמה הקרה המתחדשת מול רוסיה. אך למרות כל אלו, בעיקר המציאות, היא שגוררת את ארה"ב שוב ושוב לענייני המזרח התיכון.
