מבט אחר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני
מבט אחר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני
חנן גפן
| 19/05/2011
השאלה הראשונה שמטרידה את רוב הישראלים היא איך משיגים שלום, או בגירסאת רחוב "מה יהיה?", כמו אותו שיר ילדותי משהו "הבטחתם יונה עם עלה של זית".
הסכסוך שהתחיל כמלחמה ישראלית - ערבית ב-1947 עם ההכרה באו"ם של המדינה היהודית, הפך מספר שנים לאחר מלחמת ששת הימים לסכסוך ישראלי - פלסטיני.
ההתפתחות המענינת לאורך כל התקופה היא ההכרה של מדינות ערב ומדינות מוסלמיות אחרות בקיומה של מדינת ישראל. ההכרה הזו נובעת מההבנה של מנהיגי ערב שישראל היא עובדה קיימת, הם הרי בדקו זאת בשדות הקרב. ההכרה הזו קיבלה משנה תוקף עם סיום המלחמה הקרה בין המעצמות שבמשך השנים ראו בסכסוך הערבי ישראלי עוד חזית מעניינת למאבק כוחות ורצונות.
זהו הישג חשוב מעין כמוהו, אנחנו ממעטים להתיחס אליו ולשקללו כיוון שמשוואות היחסים בינינו לעולם המוסלמי והערבי הן מאד מורכבות.
בדיונים על הסכסוך הישראלי – פלסטיני אנחנו מעדיפים להצמד לטיעונים פשוטים ושטוחים, שחור ולבן, בלי להסתכל אחורה, להסטוריה, וקדימה להתרחשויות הטקטוניות שעוברות על אזורנו.
אצל הפלסטינים, כחברה, ההכרה בקיומה של מדינת ישראל לא חדרה, מי שטוען להיפך חייב להוכיח דבריו, השאיפה הפלסטינית היא לחזור למצב של טרום החלטת האו"ם. תקשיבו לחמאס בעזה. אי אפשר להתעלם מהאמירות של החמאס, כמו גם לא נבון להקשיב לאמירות של אינטלקטואל כזה או אחר שמדבר על הצורך בשתי מדינות זו לצד זו.
כי אם נקשיב טוב לניסוחים של הפלסטינים, גם המתונים שבהם, הם למדו לאמר כמה ממילות המפתח הנעימות לאוזניים ישראליות, "גבולות 67" "שתי מדינות" "חלוקת ירושלים", אם תקשו ותשאלו על הסכם קבע אז יוסיפו גם את "זכות השיבה" שלגירסתם מעוגנת בהחלטת או"ם, אם תקשו יותר ותשאלו על הכרה במדינה יהודית התשובות יהיו מענינות, כמו, "ממה אתם מוטרדים, הרי אתם חזקים". בכל מקרה התשובות תהיינה לא לפרסום, לא לציטוט ולא לייחוס, ובעצם לא להתייחסות.
בראיה הפלסטינית, על כן, ההבדל בין עמדות הליכוד לעמדות מרץ – זניח לחלוטין, שתי המפלגות הרי עומדות על הכרה במדינה יהודית וקביעת גבולות קבע. שני תנאים בלתי קבילים על הפלסתינים.
לכאורה מצב של אין מוצא. שהביא את הצדדים לחפש פתרונות ייאוש, חלקם לא רציונליים, שכל אחד טומן בתוכו פוטנציאל הרס:
הפלסטינים – המתונים, אלה שלא מצהירים על השמדת ישראל, אמרו שיפנו לאו"ם, מקור החטא הקדמון, או יעדיפו מדינה דו לאומית ואז תחת קריאות "גזענות", "פשיזם", " אפרטהייד" יבקשו מהאו"ם, לאלץ את ישראל לחזור לגבולות קודמים (איזה מהם?), אחרים איימו באנתפאדה לא אלימה שגם בה התמונות הקשות של ילדים מול חיילים יגרמו לאפקט דומה. כלומר הם רוצים להכריח את ישראל לקבל הכרה חלקית ומותנית, בלי הסכם קבע או הכרה במדינה יהודית, בניגוד לשכל הישר ולאינסטינקטים הקיומיים שלנו.
העמדות הפלסטיניות האלה, שלכאורה אינן אלימות, נולדו אחרי שמספר דורות של צעירים פלסטינים ניסו, כשלו והבינו שמאורעות דמים או אינתיפאדה, בגירסה המודרנית, הנשנים כל עשר שנים יחזירו אותם לתקופת האבן.
אצלנו, הישראלים – חלק אחד קורא, בתמונת ראי לעמדה הפלסטינית, לחזור לגבולות 67, בתקווה שאח"כ הדברים "יסתדרו", מזרח תיכון חדש.
חלק מרחיק לכת וטוען באסרטיביות ובדעתנות כי הכיבוש משחית. זוהי טענה מוזרה קצת ואפילו יפת נפש. עד 1966 היה ממשל צבאי בכל הכפרים הערביים שבתוך גבולות הקו הירוק, האם זאת היתה ועדה קרואה? מה זה אם לא כיבוש?. ונניח שהכיבוש משחית, מה הם מציעים לעשות? לחזור לגבולות 67? 47? ומה עם הפליטים האומללים במחנות שהוזנחו?
חלק, ובהם כמה מראשי השב"כ, "נרעשו" מהאיום הפלסטיני באנתפאדה, או מתיאורית הרחם הפלסטינית של ערפאת, הבעיה הדמוגרפית, ותובעים להכנס למשא ומתן. כמה מהם, כמו באובדן עשתונות, טוענים שהחמצנו את נקודת האל-חזור.
חלק טוען שאין להתחשב בפלסטינים ולקבוע את גבולות המדינה בכל שטחי ארץ ישראל, נשענים על כתבי קודש ועל כרונולוגיה של כמה שנים לאורך ההסטוריה שבהן התקיימה ממלכה יהודית בארץ ישראל.
אחרי ששמנו את מצרכי היסוד, איזה תבשיל אפשר לבשל מהם?
בואו נחזור למעגלים העוטפים אותנו ולאירועים הטקטוניים המתרחשים שם. אנחנו, והעולם כולו, עומדים מול גל אירועים שלא היה כמותו בהסטוריה המודרנית. גל הקיצוניות המוסלמית פתח חזיתות כמעט בכל מדינה בעולם. טאליבאן, אלקאעידה, אחים מוסלמים ועוד שמות וכינויים. שורשיה של ההתעוררות מפרנסים כבר הרבה דורות של מזרחנים ואנשי מודיעין. יש בהתעוררות חלקים ממוסדים, חלק ממנגנון שלטוני, כמו באיראן, החמאס ויש הרבה חלקים הנתמכים על ידי אילי הון עשירים רובם באיזור המפרץ או תרומות של תומכים מסורים.
ההתעוררות הזו שכוונה גם נגד מדינות המערב, וגם נגד המשטרים החילוניים במדינות האסלאם וערב, קיבלה לאחרונה תפנית דרמטית של עימות סוני – שיעי שחוצה את כל ארצות המזרח התיכון כמעט. מתנדבים מכל ארצות ערב והאסלאם נוהרים לסוריה, לבנון ועראק, כופים את ההלכה המוסלמית במקומות שבשליטתם וחוזרים לתרבות לחימה ונקם מתקופות קדומות.
במעגל הקרוב אלינו, התובנה המיידית העולה מהמראות הנוראיים בסוריה, המצוקה הקשה במצריים, הלחץ העדתי בלבנון, השיתוק הירדני, ההתפוררות הלובית ואי היציבות במדינות המפרץ - היא השוועה ליציבות, לבטחון אישי ולבטחון כלכלי.
האם אנחנו יכולים, לעזור וקדם את התנאים האלה (יציבות, בטחון אישי, פרנסה) לפלסטינים?.
הפחד הנורא של המנהיגות הפלסטינית מ"השלום הכלכלי" ומכל נסיון להקפיץ את הכלכלה קדימה מראה שזהו הכיוון בו אנחנו צריכים ללכת, לנסות לפחות. אז אולי הפלסטינים יפנימו שהם צריכים לחיות לצד ישראל ולהכיר בה, הסיוט של ההנהגה המדינית שלהם.
בתוך כך נעקוב ונראה איך המזרח התיכון החדש מתפתח.
השאלה הראשונה שמטרידה את רוב הישראלים היא איך משיגים שלום, או בגירסאת רחוב "מה יהיה?", כמו אותו שיר ילדותי משהו "הבטחתם יונה עם עלה של זית".
הסכסוך שהתחיל כמלחמה ישראלית - ערבית ב-1947 עם ההכרה באו"ם של המדינה היהודית, הפך מספר שנים לאחר מלחמת ששת הימים לסכסוך ישראלי - פלסטיני.
ההתפתחות המענינת לאורך כל התקופה היא ההכרה של מדינות ערב ומדינות מוסלמיות אחרות בקיומה של מדינת ישראל. ההכרה הזו נובעת מההבנה של מנהיגי ערב שישראל היא עובדה קיימת, הם הרי בדקו זאת בשדות הקרב. ההכרה הזו קיבלה משנה תוקף עם סיום המלחמה הקרה בין המעצמות שבמשך השנים ראו בסכסוך הערבי ישראלי עוד חזית מעניינת למאבק כוחות ורצונות.
זהו הישג חשוב מעין כמוהו, אנחנו ממעטים להתיחס אליו ולשקללו כיוון שמשוואות היחסים בינינו לעולם המוסלמי והערבי הן מאד מורכבות.
בדיונים על הסכסוך הישראלי – פלסטיני אנחנו מעדיפים להצמד לטיעונים פשוטים ושטוחים, שחור ולבן, בלי להסתכל אחורה, להסטוריה, וקדימה להתרחשויות הטקטוניות שעוברות על אזורנו.
אצל הפלסטינים, כחברה, ההכרה בקיומה של מדינת ישראל לא חדרה, מי שטוען להיפך חייב להוכיח דבריו, השאיפה הפלסטינית היא לחזור למצב של טרום החלטת האו"ם. תקשיבו לחמאס בעזה. אי אפשר להתעלם מהאמירות של החמאס, כמו גם לא נבון להקשיב לאמירות של אינטלקטואל כזה או אחר שמדבר על הצורך בשתי מדינות זו לצד זו.
כי אם נקשיב טוב לניסוחים של הפלסטינים, גם המתונים שבהם, הם למדו לאמר כמה ממילות המפתח הנעימות לאוזניים ישראליות, "גבולות 67" "שתי מדינות" "חלוקת ירושלים", אם תקשו ותשאלו על הסכם קבע אז יוסיפו גם את "זכות השיבה" שלגירסתם מעוגנת בהחלטת או"ם, אם תקשו יותר ותשאלו על הכרה במדינה יהודית התשובות יהיו מענינות, כמו, "ממה אתם מוטרדים, הרי אתם חזקים". בכל מקרה התשובות תהיינה לא לפרסום, לא לציטוט ולא לייחוס, ובעצם לא להתייחסות.
בראיה הפלסטינית, על כן, ההבדל בין עמדות הליכוד לעמדות מרץ – זניח לחלוטין, שתי המפלגות הרי עומדות על הכרה במדינה יהודית וקביעת גבולות קבע. שני תנאים בלתי קבילים על הפלסתינים.
לכאורה מצב של אין מוצא. שהביא את הצדדים לחפש פתרונות ייאוש, חלקם לא רציונליים, שכל אחד טומן בתוכו פוטנציאל הרס:
הפלסטינים – המתונים, אלה שלא מצהירים על השמדת ישראל, אמרו שיפנו לאו"ם, מקור החטא הקדמון, או יעדיפו מדינה דו לאומית ואז תחת קריאות "גזענות", "פשיזם", " אפרטהייד" יבקשו מהאו"ם, לאלץ את ישראל לחזור לגבולות קודמים (איזה מהם?), אחרים איימו באנתפאדה לא אלימה שגם בה התמונות הקשות של ילדים מול חיילים יגרמו לאפקט דומה. כלומר הם רוצים להכריח את ישראל לקבל הכרה חלקית ומותנית, בלי הסכם קבע או הכרה במדינה יהודית, בניגוד לשכל הישר ולאינסטינקטים הקיומיים שלנו.
העמדות הפלסטיניות האלה, שלכאורה אינן אלימות, נולדו אחרי שמספר דורות של צעירים פלסטינים ניסו, כשלו והבינו שמאורעות דמים או אינתיפאדה, בגירסה המודרנית, הנשנים כל עשר שנים יחזירו אותם לתקופת האבן.
אצלנו, הישראלים – חלק אחד קורא, בתמונת ראי לעמדה הפלסטינית, לחזור לגבולות 67, בתקווה שאח"כ הדברים "יסתדרו", מזרח תיכון חדש.
חלק מרחיק לכת וטוען באסרטיביות ובדעתנות כי הכיבוש משחית. זוהי טענה מוזרה קצת ואפילו יפת נפש. עד 1966 היה ממשל צבאי בכל הכפרים הערביים שבתוך גבולות הקו הירוק, האם זאת היתה ועדה קרואה? מה זה אם לא כיבוש?. ונניח שהכיבוש משחית, מה הם מציעים לעשות? לחזור לגבולות 67? 47? ומה עם הפליטים האומללים במחנות שהוזנחו?
חלק, ובהם כמה מראשי השב"כ, "נרעשו" מהאיום הפלסטיני באנתפאדה, או מתיאורית הרחם הפלסטינית של ערפאת, הבעיה הדמוגרפית, ותובעים להכנס למשא ומתן. כמה מהם, כמו באובדן עשתונות, טוענים שהחמצנו את נקודת האל-חזור.
חלק טוען שאין להתחשב בפלסטינים ולקבוע את גבולות המדינה בכל שטחי ארץ ישראל, נשענים על כתבי קודש ועל כרונולוגיה של כמה שנים לאורך ההסטוריה שבהן התקיימה ממלכה יהודית בארץ ישראל.
אחרי ששמנו את מצרכי היסוד, איזה תבשיל אפשר לבשל מהם?
בואו נחזור למעגלים העוטפים אותנו ולאירועים הטקטוניים המתרחשים שם. אנחנו, והעולם כולו, עומדים מול גל אירועים שלא היה כמותו בהסטוריה המודרנית. גל הקיצוניות המוסלמית פתח חזיתות כמעט בכל מדינה בעולם. טאליבאן, אלקאעידה, אחים מוסלמים ועוד שמות וכינויים. שורשיה של ההתעוררות מפרנסים כבר הרבה דורות של מזרחנים ואנשי מודיעין. יש בהתעוררות חלקים ממוסדים, חלק ממנגנון שלטוני, כמו באיראן, החמאס ויש הרבה חלקים הנתמכים על ידי אילי הון עשירים רובם באיזור המפרץ או תרומות של תומכים מסורים.
ההתעוררות הזו שכוונה גם נגד מדינות המערב, וגם נגד המשטרים החילוניים במדינות האסלאם וערב, קיבלה לאחרונה תפנית דרמטית של עימות סוני – שיעי שחוצה את כל ארצות המזרח התיכון כמעט. מתנדבים מכל ארצות ערב והאסלאם נוהרים לסוריה, לבנון ועראק, כופים את ההלכה המוסלמית במקומות שבשליטתם וחוזרים לתרבות לחימה ונקם מתקופות קדומות.
במעגל הקרוב אלינו, התובנה המיידית העולה מהמראות הנוראיים בסוריה, המצוקה הקשה במצריים, הלחץ העדתי בלבנון, השיתוק הירדני, ההתפוררות הלובית ואי היציבות במדינות המפרץ - היא השוועה ליציבות, לבטחון אישי ולבטחון כלכלי.
האם אנחנו יכולים, לעזור וקדם את התנאים האלה (יציבות, בטחון אישי, פרנסה) לפלסטינים?.
הפחד הנורא של המנהיגות הפלסטינית מ"השלום הכלכלי" ומכל נסיון להקפיץ את הכלכלה קדימה מראה שזהו הכיוון בו אנחנו צריכים ללכת, לנסות לפחות. אז אולי הפלסטינים יפנימו שהם צריכים לחיות לצד ישראל ולהכיר בה, הסיוט של ההנהגה המדינית שלהם.
בתוך כך נעקוב ונראה איך המזרח התיכון החדש מתפתח.
