הדילמה המצרית: הגיע הזמן לאפשר כוחות משמעותיים בסיני
ניצן נוריאל במאמר מיוחד בעקבות ההתפתחויות הדרמטיות בסיני: ישראל צריכה לצאת מהקיבעון ולחשוב בצורה שונה על המצב בסיני
ניצן נוריאל
| 19/05/2011
המהפיכה המצרית השנייה. צילום: איי.פי
בזמן שנחתם הסכם השלום עם מצרים, נרקם במלאכת מחשבת הנספח הצבאי להסכם, שקבע בין השאר את פירוזו של חצי האי מכוחות צבא בהיקף משמעותי.
אין בכוונתי לטעון שמשום היקפם המצומצם יחסית של גורמי צבא, לצד פריסת כוחות משטרה (נחותים באיכותם) לאורך הגבול –נוצרה בסיני מציאות טרוריסטית שהפכה את המקום היפה והמיוחד הזה למקום הדומה ל"מזרח הפרוע", אולם נכון אם נבחן לרגע את הדילמה שמלווה אותנו מזה שנים שמידת הרלוונטיות שלה עולה בימים אלה בו השלטון המרכזי המצרי עובר טלטלה: דילמת "חיזוק היכולות הצבאיות המצריות בסיני אל מול הסיכון הטמון בכך".
כאמור, נושא זה מלווה אותנו זמן רב ובמהלך 2005 ,טרום ההתנתקות, השתתפתי בצוות הבכיר שניהל מול המצרים את המו"מ על פריסת כוחות משמר הגבול (כוח באיכות טובה שמצויד היטב) לאורך ציר "פילדלפי" במרחב שבין הים לכרם שלום (14.7 ק"מ). המצרים רצו לפרוס כוח גדול ואף שאפו לממש מודל זה לאורך כול קו הגבול איתנו, ואילו בצד הישראלי עסקנו בהצבת "מה שצריך ונכון" - קרי היקף כוח אדם וציוד שמתאים למשימת אבטחת גבול ומניעת הברחות.
בצד הישראלי היו שטענו כי "למצרים בסיני אין בעיית יכולת אלא יש בעיית מוטיבציה", ובמבחן הזמן הסתבר שלאורך גזרת "פילדלפי", למרות שנפרס גדוד מוגבר של כוחות משמר הגבול –היקף הברחות האמל"ח לא הצטמצם. יתרה מכך, רמת שיתוף הפעולה שנצפתה משטחנו בין המבריחים לחיילים המצריים לא הייתה מביישת מערכת משומנת היטב.
ו
בחזרה לדילמה: אם במבחן הזמן פריסת סד"כ מצרי איכותי לא פתר את הבעיה,מדוע בימים אלו של התקוממות איסלאמיסטית חמושה כנגד כוחות הביטחון המצריים במרחב סיני, עלינו לשקול תגבור כוחות מצריים במרחב סיני?
לפני שאענה, אצייין שתי הערות:
האחת- הגורמים האיסלמיסטיים במרחב מצוידים היטב באמצעי לחימה (כולל בסיוע החמא"ס וגורמי גי'האד) ויש להם מוטיבציות מיוחדות להילחם עד טיפת דמם האחרונה, ומכאן המסוכנות הרבה שלהם .
השנייה- למדינת ישראל אינטרס עליון שגבול סיני לא יהיה גבול פעיל של טרור נגדנו, בזמן שכוחות שמירת שלום (ה-MFO ) אינם בנויים ללחימה בגורמי טרור והם רוב הזמן עסוקים בהסתגרות ושמירה על עצמם(ייחדתי לכך טור נפרד העוסק בצורך לבחון מודל אחר של כוחות שמירת שלום).
לכן, אני סבור ,חרף ניסיון העבר (יש לי הסבר משלי מדוע כוחות משמר ה גבול המצריים לא ממש התאמצו אל מול ההברחות בגזרת רפיח), שבעת הזו אנו נדרשים לבחון את המדיניות הישראלית.
אפרט בקצרה את הסיכונים והסיכויים -
הסיכון שבמתן הרשאה לכוחות צבא מצרים להתפרס באופן נרחב בחצי האי סיני כדי להילחם בטרור הגיהא'דיסטי הוא בכך שנאבד לעתיד לבוא את מרחב ההתרעה שנוצר כתוצאה מהפרדת הכוחות, ובעצם תיוצר תשתית מצרית לתקוף אותנו ביום מן הימים.
סיכון נוסף הוא שמתן הרשאה למצרים להיכנס בכוח משמעותי יהיה בגדר הכרזה גלויה שאנו לצד הכוחות הפראגמטיים במצריים ונגד האחים המוסלמים, שהם מקור הגי'האדיסיוטיות בעולם (אבל האם כיום לא ברור ממילא נגד מי אנחנו..?)
הסיכוי, לעומת זאת, הוא שהמצרף של לחימה מצרית בגורמי הג'יהאד בסיני,, צד מאבק בחמא"ס (מבית מדרשם של האחים המוסלמים), ייצר מציאות חדשה, שבה לא רק שנקבל גבול שקט יחסי. אלא גם חמאס מוחלש מאוד (לאחר שאיבד את המשענת המצרית ,הסורית והאיראנית) – ואולי שינויי כללי המשחק באופן דרמטי, כך שחמאס לא יהיה עוד שחקן דומיננטי בזירה הפלשתינית.
לאור כל זאת אני סבור (כמו בעוד תחומים), שאנחנו חזקים מספיק כדי ליטול את הסיכון הכרוך במתן היתר למצרים לפעול בכוח צבאי יעיל במרחב סיני (ואינני פוסל אף שיתוף פעולה בתחומים שונים), כך שנוכל לקבל את הדבר הקרוב ביותר להכרעת החמאס והאחים המוסלמים.
כמובן, שפעילות שכזאת נכון שתעוגן בהסכם מיוחד בערבות בינלאומית לצד הערכת מצב מתמשכת, שתאפשר להגיב ולפעול בהתאם להתפתחויות.
בזמן שנחתם הסכם השלום עם מצרים, נרקם במלאכת מחשבת הנספח הצבאי להסכם, שקבע בין השאר את פירוזו של חצי האי מכוחות צבא בהיקף משמעותי.
אין בכוונתי לטעון שמשום היקפם המצומצם יחסית של גורמי צבא, לצד פריסת כוחות משטרה (נחותים באיכותם) לאורך הגבול –נוצרה בסיני מציאות טרוריסטית שהפכה את המקום היפה והמיוחד הזה למקום הדומה ל"מזרח הפרוע", אולם נכון אם נבחן לרגע את הדילמה שמלווה אותנו מזה שנים שמידת הרלוונטיות שלה עולה בימים אלה בו השלטון המרכזי המצרי עובר טלטלה: דילמת "חיזוק היכולות הצבאיות המצריות בסיני אל מול הסיכון הטמון בכך".
כאמור, נושא זה מלווה אותנו זמן רב ובמהלך 2005 ,טרום ההתנתקות, השתתפתי בצוות הבכיר שניהל מול המצרים את המו"מ על פריסת כוחות משמר הגבול (כוח באיכות טובה שמצויד היטב) לאורך ציר "פילדלפי" במרחב שבין הים לכרם שלום (14.7 ק"מ). המצרים רצו לפרוס כוח גדול ואף שאפו לממש מודל זה לאורך כול קו הגבול איתנו, ואילו בצד הישראלי עסקנו בהצבת "מה שצריך ונכון" - קרי היקף כוח אדם וציוד שמתאים למשימת אבטחת גבול ומניעת הברחות.
בצד הישראלי היו שטענו כי "למצרים בסיני אין בעיית יכולת אלא יש בעיית מוטיבציה", ובמבחן הזמן הסתבר שלאורך גזרת "פילדלפי", למרות שנפרס גדוד מוגבר של כוחות משמר הגבול –היקף הברחות האמל"ח לא הצטמצם. יתרה מכך, רמת שיתוף הפעולה שנצפתה משטחנו בין המבריחים לחיילים המצריים לא הייתה מביישת מערכת משומנת היטב.
ו
בחזרה לדילמה: אם במבחן הזמן פריסת סד"כ מצרי איכותי לא פתר את הבעיה,מדוע בימים אלו של התקוממות איסלאמיסטית חמושה כנגד כוחות הביטחון המצריים במרחב סיני, עלינו לשקול תגבור כוחות מצריים במרחב סיני?
לפני שאענה, אצייין שתי הערות:
האחת- הגורמים האיסלמיסטיים במרחב מצוידים היטב באמצעי לחימה (כולל בסיוע החמא"ס וגורמי גי'האד) ויש להם מוטיבציות מיוחדות להילחם עד טיפת דמם האחרונה, ומכאן המסוכנות הרבה שלהם .
השנייה- למדינת ישראל אינטרס עליון שגבול סיני לא יהיה גבול פעיל של טרור נגדנו, בזמן שכוחות שמירת שלום (ה-MFO ) אינם בנויים ללחימה בגורמי טרור והם רוב הזמן עסוקים בהסתגרות ושמירה על עצמם(ייחדתי לכך טור נפרד העוסק בצורך לבחון מודל אחר של כוחות שמירת שלום).
לכן, אני סבור ,חרף ניסיון העבר (יש לי הסבר משלי מדוע כוחות משמר ה גבול המצריים לא ממש התאמצו אל מול ההברחות בגזרת רפיח), שבעת הזו אנו נדרשים לבחון את המדיניות הישראלית.
אפרט בקצרה את הסיכונים והסיכויים -
הסיכון שבמתן הרשאה לכוחות צבא מצרים להתפרס באופן נרחב בחצי האי סיני כדי להילחם בטרור הגיהא'דיסטי הוא בכך שנאבד לעתיד לבוא את מרחב ההתרעה שנוצר כתוצאה מהפרדת הכוחות, ובעצם תיוצר תשתית מצרית לתקוף אותנו ביום מן הימים.
סיכון נוסף הוא שמתן הרשאה למצרים להיכנס בכוח משמעותי יהיה בגדר הכרזה גלויה שאנו לצד הכוחות הפראגמטיים במצריים ונגד האחים המוסלמים, שהם מקור הגי'האדיסיוטיות בעולם (אבל האם כיום לא ברור ממילא נגד מי אנחנו..?)
הסיכוי, לעומת זאת, הוא שהמצרף של לחימה מצרית בגורמי הג'יהאד בסיני,, צד מאבק בחמא"ס (מבית מדרשם של האחים המוסלמים), ייצר מציאות חדשה, שבה לא רק שנקבל גבול שקט יחסי. אלא גם חמאס מוחלש מאוד (לאחר שאיבד את המשענת המצרית ,הסורית והאיראנית) – ואולי שינויי כללי המשחק באופן דרמטי, כך שחמאס לא יהיה עוד שחקן דומיננטי בזירה הפלשתינית.
לאור כל זאת אני סבור (כמו בעוד תחומים), שאנחנו חזקים מספיק כדי ליטול את הסיכון הכרוך במתן היתר למצרים לפעול בכוח צבאי יעיל במרחב סיני (ואינני פוסל אף שיתוף פעולה בתחומים שונים), כך שנוכל לקבל את הדבר הקרוב ביותר להכרעת החמאס והאחים המוסלמים.
כמובן, שפעילות שכזאת נכון שתעוגן בהסכם מיוחד בערבות בינלאומית לצד הערכת מצב מתמשכת, שתאפשר להגיב ולפעול בהתאם להתפתחויות.
