איך נאסף המודיעין למבצע יהונתן?
קמ"ן המבצע אל"מ (מיל') אמנון בירן, כותב כיצד נאספו הנתונים והמידע על החטופים ועל מתחם שדה התעופה, וכיצד נערכו בישראל למבצע. מיוחד
הגנה לישראל
| 19/05/2011
כוח החילוץ ומכונית המרצדס השחורה יורדים ממטוס ההרקולס. (צילום ארכיון: דובר צה''ל)
מבצע "כדור-הרעם" היה ציון דרך משמעותי בדרכה של מדינת ישראל ובהגנה על אזרחיה בפרט ועל יהודים בעולם בכלל. המבצע בוצע בלחץ זמנים ניכר ובעצם התגבש בתוך 40 שעות. למרות התנאים הכמעט בלתי אפשריים והתבצרותם של החוטפים במדינה עוינת, הצליחו כוחות הצבא הישראלי לחלץ בשלום כמעט את כל בני הערובה והמבצע הוכתר בהצלחה. שלושה חטופים נהרגו במהלך המבצע וכן מפקד סיירת מטכ"ל יוני נתניהו ז"ל, שלאחר מכן נקרא המבצע על שמו – "מבצע יהונתן".
37 שנים בדיוק לאחר המבצע מתאר מי שהופקד על המודיעין במבצע כקצין המודיעין של קצין חי"ר וצנחנים ראשי, אל"מ (מיל') אמנון בירן, את השתלשלות האירועים ודרך איסוף המידע והנתונים מרגע היוודע דבר החטיפה ועד היציאה למבצע הנועז בו שיחררו כוחות מסיירת מטכ"ל, חטיבת הצנחנים וחטיבת גולני את החטופים.
רקע
בבוקר יום ראשון ה- 76. 27.6, ממריא מנמל התעופה בן-גוריון מטוס "אייר-פראנס", בטיסה 139 לפריס, עם נחיתת-ביניים באתונה.על המטוס כ- 240 נוסעים, מתוכם כ-90 ישראלים. באתונה יורדים כ-40 נוסעים, ועולים כ-50 נוסעים. בין העולים לטיסה באתונה זוג מגרמניה ושני גברים, ממוצא פלשתיני, שמיד לאחר ההמראה משתלטים על המטוס, משנים את נתיבו ומנחיתים אותו בבנגזי בלוב.לאחר שהייה של שש שעות על הקרקע ותדלוק המטוס, הוא ממריא שוב, וטס כל הלילה עד שנוחת עם בוקר בעיר אנטבה באוגנדה.
ביום שלישי ה- 29.6.76 מפרסמים החוטפים את דרישותיהם: שחרור אסירים הקשורים לעניינם (מרביתם עצורים בישראל, אך גם כאלו הקשורים בכנופיית "באדר מיינהוף" הגרמנית אשר אסורים במדינות אירופה), וכן כופר של כסף, בצד איום שאם תביעתם זו לא תענה – הם יוציאו להורג אנשים מקרב החטופים.
בעקבות זאת, נערך בפריס כינוס של נציגי כל המדינות שאזרחיהן נמנים עם הנוסעים החטופים ואלה מנהלים משא ומתן עם החוטפים על תנאי שחרור החטופים.
במהלך אותו יום שלישי מופרדים הנוסעים היהודים והישראלים משאר הנוסעים (כשאת הנוסעים הישראליים מעבירים ל"אולם קטן" הסמוך לאולם המרכזי בו הוחזקו שאר הנוסעים), וביומיים שלאחר מכן משוחררים הנוסעים ה"זרים". באנטבה נותרו רק הנוסעים היהודים וצוות המטוס, בהנהגת הקברניט מישל בקוס, שסירבו להתפנות, סך הכל 106 בני ערובה.
בחמישי אחר הצהריים מתחילה בישראל פעילות קדחתנית שמובילה לבסוף למבצע חילוץ החטופים באנטבה והשבתם לארץ. מבצע "כדור-הרעם" שהחל בשבת בצהרים (עם המראת המטוסים משדה התעופה בן-גוריון) הסתיים עם שובם של המחלצים והמחולצים לארץ ביום ראשון ה- 4.7.76 - שבוע ימים לאחר החטיפה.
הידיעות על ארוע החטיפה
מטוס ה"אייר-פראנס" המריא מאתונה בשעה 12:20 בצהריים מיד לאחר ההמראה משתלטת חולית החוטפים על המטוס. מפקד החוליה, הגרמני וילפריד בז'ה פורץ לתא הטייס ומשתלט עליו הוא יוצר קשר עם מגדל הפיקוח של אתונה ומדווח על החטיפה. הודעת הגרמני על החטיפה, ועל שינוי נתיב הטיסה מועברת במהירות לכל כלי התקשורת העולמיים וכבר ב-13:00 מודיע קריין "קול ישראל"במהדורת החדשות על חטיפת המטוס והטסתו אל יעד לא ידוע. עם בקשת המטוס החטוף אישור לנחיתה בשדה התעופה של בנגזי לוב הובהר בשלב זה יעדו של המטוס.
פטרישה היימן, אזרחית ישראלית, תושבת פתח תקווה שבבעלותה גם דרכון בריטי וטסה על מנת לשבת "שבעה" על אמה שנפטרה באנגליה, פוצעת את עצמה במפשעה ומדמה עצמה לאשה בהריון שהחלה לדמם. רופא שהיה בין הנוסעים ומשתף איתה פעולה מאשר באוזני החוטפים שמצבה רגיש ואם לא תפונה באופן מיידי לבית חולים מצבה אלול להחמיר עד לסכנת מוות.
פטרישה מורדת מהמטוס רק לאחר שהמחבלת בודקת במו עייניה את הדימום. למחרת היום היא ממשיכה בדרכה לאנגליה ועם הגעתה לבריטניה מתארת את הפרטים הראשונים על מהלכי החוטפים בעת החטיפה: נודע כי פלג ודיע חדד של "החזית העממית לשחרור פלסטין" עומד מאחורי החטיפה וכי ארבעת החוטפים - גבר ואישה ממוצא גרמני ושני גברים ממוצא פלשתיני עלו לטיסה באתונה. עוד נודע גם פרוט הנשק שנושאים החוטפים וההשתלטות שלהם על הנוסעים, הבדיקות הגופניות והפרדת המשפחות והילדים.
עם התקרבות המטוס לחופי לוב, שלא היתה שותפה בדבר החטיפה, יוצר הגרמני קשר עם מגדל הפיקוח של בנגזי ומבקש אישור נחיתה. האישור מתקבל אחרי זמן רב ומאלץ את הטייס לבצע כ-10 הקפות לפני הנחיתה.
מיד לאחר הנחיתה בשדה התעופה בבנגאזי מגיע למקום שגריר צרפת בלוב, מלווה בפקידים לוביים, ואלה דורשים מהחוטפים לשחרר לאלתר את המטוס ונוסעיו. החוטפים לא נענים לבקשה ודורשים לתדלק את המטוס, מה שקורה רק לאחר חמש שעות, השהייה בבנגזי נמשכה בסך הכל כשש שעות.
היעד – אנטבה
בשעה 22:30 בערב לאחר תדלוק ממריא המטוס מלוב לכיוון ויעד לא ידוע. רק בסביבות 04:30 לפנות בוקר נודע (דרך האזנות לרשתות בקרה אוויריות) על תקשורת בין המטוס לבין מגדל הפיקוח של אנטבה אוגנדה.
רק בשעות אחר-הצהרים הופיע ברדיו הבריטי הודעה קצרה בדבר העברת הנוסעים החטופים לטרמינל "הישן" של שדה התעופה במדינה האפריקאית וכי חיילים אוגנדיים שומרים על המטוס החטוף.
שדה התעופה של אנטבה הוא שדה התעופה הבינלאומי היחיד באוגנדה והושם בשנות ה-20 המאוחרות של המאה הקודמת על ידי הבריטים (שקיבלו "מנדט" על אוגנדה, בדומה ל"מנדט" בארץ-ישראל). מתאר השדה דומה מאוד לשדות התעופה שהקימו הבריטים בארץ וכולל שני מסלולים מצטלבים, אחד קצת ארוך יותר ממשנהו ובמרכזו מגדל פקוח וטרמינל.
בשדה זה שרתו בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 גם אנשי חיל האוויר הישראלי אשר הדריכו את צבא אוגנדה בעת שפעלה שם משלחת צבאית ישראלית שעסקה גם בהדרכת הצבא (בין המדריכים שפעלו אז באוגנדה שירת גם מוקי בצר שהדריך את ה"כוחות המיוחדים"האוגנדיים). שיתופי הפעולה בין ישראל ואוגנדה ניקטעו באחת במרץ 1972 כששליט אוגנדה אידי אמין החליט לגרש את כל הישראלים מארצו (בהשראת מועמר קדאפי נדרשו כל הישראלים לעזוב את המדינה תוך יומיים), וכך במשך ארבע שנים תמימות לא דרכה רגל ישראלית באוגנדה.
מרגע שנודע בארץ דבר החזקת החטופים באנטבה הוחלט בארץ על ריכוז "חומר מודיעיני" על המקום ובדגש על שדה התעופה והטרמינל: נמצאו ורוכזו מפות של אפריקה, אוגנדה ואנטבה, נמצא תצלום אוויר אלכסוני מתוך אטלס גיאוגרפי של שדה התעופה והעיירה, רוכזו תמונות וצילומי קרקע (שצולמו על ידי חיילי צה"ל ששרתו באנטבה בשנים 70'-72' וסרטי צילום (
במהלך אותן ארבע שנים, בהם לא דרכה רגל ישראלית באנטבה, הוקם במקום שדה תעופה בינלאומי חדיש שכלל מסלול נחיתה ארוך במיוחד (מעל 3.5 ק"מ אורכו), רחבת חניה למטוסים מודרנית וגדולה, טרמינל נוסעים חדש וגדול ומגדל פיקוח חדש. המידע היחידי שנמצא ואשר התייחס לשדה "החדש" היה מרשם סכמטי, כללי, לא מפורט ולא מדויק שנמצא בתוך "מדריך-ג'פיסון"(מדריך נתוני שדות תעופה בינלאומי).
לפי המרשם שהתקבל מה"ג'פיסון" נראה היה כי "המסלול החדש" פרוס ברובו בתוך ימת ויקטוריה (על גבי מצע של שטח ש"יובש" בתוך האגם – כנראה). לא היה ברור אם יש חיבור בין המסלולים המאפשר למטוסים לעבור מהשדה "החדש" לשדה "הישן". לא היה ברור מהיכן ואיפה עובר כביש הגישה מהעיירה אנטבה לטרמינל ה"חדש", ולא היה ברור מהם והיכן מצויים מתקני התדלוק למטוסים. עם זאת, היה ברור מאוד כי "השדה החדש" נבנה בסטנדרטים בינלאומיים מהגבוהים ביותר באותה העת ואפשר, כעת, נחיתות של כל סוגי המטוסים הגדולים שבעולם.
על העדר המידע "הקרקעי", העיב גם העדר אינפורמציה של ממש באשר למידת מעורבותו של שליט אוגנדה בנושא החטיפה ובגיבוי החוטפים. ומכאן – מידת מעורבותם של חיילי צבא אוגנדה, והמערכת האזרחית כולה – בעניין החטיפה והחטופים.
אידי אמין
שליט אוגנדה, שבעבר נשען בצורה קיצונית על העזרה והסיוע שקיבל מישראל, הפך בין לילה לשונא ישראל ולתומך נלהב ביאסר עראפת ובפלשתינים. מעורבותו האישית בפרשת חטיפת המטוס הצרפתי נשארה תעלומה במהלך אותו שבוע, וכל נסיונות השכנוע שנעשו, על ידי שיחות בטלפון שביצע מי ששימש בעבר כראש המשלחת הצבאית לאוגנדה, אל"מ (מיל') ברוך (בורקה) בר-לב - לא הובילו לפתרון הבעיה.
גם התבטאותו הפומבית באשר לנושא חטיפת המטוס והנחתתו באנטבה (כפי שנאמרה בכנס "אחדות מדינות אפריקה" ולפיה: "הוא אפשר את הנחתת המטוס בארצו משיקולים הומניטריים בלבד") – לא תרמה לפתרון הנושא.
מה שכן התבהר, ככל שנקפו הימים, הוא שמעורבות הצבא האוגנדי והשתלבותו סביב הבטחת האזור והגנתו – אכן רבה ומקיפה: החל מהחזקת חיילים סביב הטרמינל
"הישן" (בו הוחזקו החטופים), וכלה בהחזקת תגבורת צבאית ניכרת בעיירה אנטבה.
ה"סלקציה" והשלכותיה
את הפרדה בין הנוסעים הישראלים והיהודים לבין שאר הנוסעים "הזרים", והעברתם של הישראלים לאולם הקטן כינינו בארץ בשם "הסלקציה". היה לכך השלכות מודיעיניות חשובות ביותר. עם הגעת המשוחררים הזרים הראשונים לפריס הם תוחקרו על ידי גורמי ביטחון צרפתיים על התלאות שעברו. מידע זה תורגם לעברית ונשלח ארצה בטלפרינטר והגיע לכאן משעות הבוקר של יום חמישי, והמשיך לזרום ארצה עד גמר תחקורו של אחרון "המשוחררים". מיד עם היוודע דבר שחרור חטופים לצרפת, נשלח אלוף (מיל') עמירם לוין (אז קצין במחלקת איסוף של אמ"ן) לצרפת לסייע בתחקורים.
קריאת סיפוריהם האישיים של "המשוחררים" (כל "סיפור/תחקור" צוין בשמו, גילו, ומינו של המספר/המתוחקר) יחד עם שיחות בעל פה עם עמירם (שנוהלו באמצעות טלפון מוצפן ונמשכו כשש שעות בסך הכל) יצרו תמונת מצב אמיתית ביותר על שהתרחש גם במהלך החטיפה, ובעיקר על מציאות החיים בטרמינל באנטבה.
המידע שהגיע מצרפת שינה את ההבנות והמסקנות המבצעיות שהחזקנו בהן עד כה: מעתה היה ברור היקף שיתוף הפעולה שבין החוטפים לאוגנדים, והיה ברור שאנו הישראלים נותרנו היחידים שיכולים וצריכים לפעול לשחרור הנוסעים שינשארו באנטבה. הדעת נטתה לצורך לפעול בהיקף משמעותי הרבה יותר מאשר לפני כן,, מאחר ויש "להבקיע" גם דרך "המעטפת" שיצרו האוגנדים סביב החטופים.
פערי המידע
עם זאת ולמרות שפע המקורות והסיפורים, נותרו מספר שאלות מבצעיות ומודיעיניות ללא מענה ברור ומובהק: מתאר המסלולים, מסלולי הסעה ונתיבים בתוך המרחב של "השדה החדש" נותר עלום כשהיה, לא היה ברור נושא התדלוק ב"שדה החדש", ואפשרויות המעבר למטוסים ולרכב בין ה"שדה החדש" ל"ישן" נותרו לא ברורות.
גם בעניין האויב, הן האוגנדים והן החוטפים, נותרו מספר סוגיות ללא מענה של ממש: האם באולם בו מוחזקים החטופים קיים חומר נפץ ערוך ומוכן להפעלה? (אידי אמין בהופעותיו הדחופות בפני החטופים הדגיש כי "אין אני יכול לפעול למענכם פה, מאחר והחוטפים הניחו חומרי נפץ מסביב"). היכן ימצאו הישראלים כאשר נגיע לחלצם האם באולם הגדול (בו הוחזקו "הנוסעים הזרים") או באולם הקטן (בו הוחזקו הישראלים, כאשר אחרון "הנוסעים הזרים" עזב את אנטבה)?
כמו כן, נותרו גם מספר שאלות טקטיות מרכזיות: איך נבטיח נחיתה בשדה כשאורות המסלול והשדה אינם מופעלים? איך נבטיח נחיתה "בהפתעה"ושהגעת המטוסים לשדה לא תתגלה? ואיך נבטיח שהתראה על נחיתתו של המטוס הראשון לא תועבר לידיעת החוטפים בטרמינל הישן?
לכל העוסקים במבצע היה ברור שללא סיוע מודיעיני עדכני של "המוסד" לא ניתן יהיה לפעול במרחק כה גדול מהארץ ואכן ה"מוסד" נערך ותרם להצלחת המבצע המתוכנן בשלושה תחומים: סיוע בתחקור החטופים הזרים ששוחררו לפריס, צילומים עדכניים של כל שדה התעופה באנטבה – "החדש" ו"הישן", וכן המוסד גם דאג לארגן ולהניח את כל התשתית האירגונית הנדרשת לשיתוף הפעולה הלוגיסטי שנדרש עם קניה בשדה התעופה של ניירובי.
במבצע שמעורבים בו "בני ערובה" ו"אולטימטום" - לעתים אין די זמן לגיבוש נתוני מודיעין שלמים ומקיפים, והקמ"ן נאלץ להשלים את תמונת המצב החסרה ב"ידיעות" על ידי "הערכות", ולהתפלל ש"הערכות" אלו אכן ימצאו תואמות את המציאות בשטח, וכך אכן היה במבצע "כדור הרעם".
מבצע "כדור-הרעם" היה ציון דרך משמעותי בדרכה של מדינת ישראל ובהגנה על אזרחיה בפרט ועל יהודים בעולם בכלל. המבצע בוצע בלחץ זמנים ניכר ובעצם התגבש בתוך 40 שעות. למרות התנאים הכמעט בלתי אפשריים והתבצרותם של החוטפים במדינה עוינת, הצליחו כוחות הצבא הישראלי לחלץ בשלום כמעט את כל בני הערובה והמבצע הוכתר בהצלחה. שלושה חטופים נהרגו במהלך המבצע וכן מפקד סיירת מטכ"ל יוני נתניהו ז"ל, שלאחר מכן נקרא המבצע על שמו – "מבצע יהונתן".
37 שנים בדיוק לאחר המבצע מתאר מי שהופקד על המודיעין במבצע כקצין המודיעין של קצין חי"ר וצנחנים ראשי, אל"מ (מיל') אמנון בירן, את השתלשלות האירועים ודרך איסוף המידע והנתונים מרגע היוודע דבר החטיפה ועד היציאה למבצע הנועז בו שיחררו כוחות מסיירת מטכ"ל, חטיבת הצנחנים וחטיבת גולני את החטופים.
רקע
בבוקר יום ראשון ה- 76. 27.6, ממריא מנמל התעופה בן-גוריון מטוס "אייר-פראנס", בטיסה 139 לפריס, עם נחיתת-ביניים באתונה.על המטוס כ- 240 נוסעים, מתוכם כ-90 ישראלים. באתונה יורדים כ-40 נוסעים, ועולים כ-50 נוסעים. בין העולים לטיסה באתונה זוג מגרמניה ושני גברים, ממוצא פלשתיני, שמיד לאחר ההמראה משתלטים על המטוס, משנים את נתיבו ומנחיתים אותו בבנגזי בלוב.לאחר שהייה של שש שעות על הקרקע ותדלוק המטוס, הוא ממריא שוב, וטס כל הלילה עד שנוחת עם בוקר בעיר אנטבה באוגנדה.
ביום שלישי ה- 29.6.76 מפרסמים החוטפים את דרישותיהם: שחרור אסירים הקשורים לעניינם (מרביתם עצורים בישראל, אך גם כאלו הקשורים בכנופיית "באדר מיינהוף" הגרמנית אשר אסורים במדינות אירופה), וכן כופר של כסף, בצד איום שאם תביעתם זו לא תענה – הם יוציאו להורג אנשים מקרב החטופים.
בעקבות זאת, נערך בפריס כינוס של נציגי כל המדינות שאזרחיהן נמנים עם הנוסעים החטופים ואלה מנהלים משא ומתן עם החוטפים על תנאי שחרור החטופים.
במהלך אותו יום שלישי מופרדים הנוסעים היהודים והישראלים משאר הנוסעים (כשאת הנוסעים הישראליים מעבירים ל"אולם קטן" הסמוך לאולם המרכזי בו הוחזקו שאר הנוסעים), וביומיים שלאחר מכן משוחררים הנוסעים ה"זרים". באנטבה נותרו רק הנוסעים היהודים וצוות המטוס, בהנהגת הקברניט מישל בקוס, שסירבו להתפנות, סך הכל 106 בני ערובה.
בחמישי אחר הצהריים מתחילה בישראל פעילות קדחתנית שמובילה לבסוף למבצע חילוץ החטופים באנטבה והשבתם לארץ. מבצע "כדור-הרעם" שהחל בשבת בצהרים (עם המראת המטוסים משדה התעופה בן-גוריון) הסתיים עם שובם של המחלצים והמחולצים לארץ ביום ראשון ה- 4.7.76 - שבוע ימים לאחר החטיפה.
הידיעות על ארוע החטיפה
מטוס ה"אייר-פראנס" המריא מאתונה בשעה 12:20 בצהריים מיד לאחר ההמראה משתלטת חולית החוטפים על המטוס. מפקד החוליה, הגרמני וילפריד בז'ה פורץ לתא הטייס ומשתלט עליו הוא יוצר קשר עם מגדל הפיקוח של אתונה ומדווח על החטיפה. הודעת הגרמני על החטיפה, ועל שינוי נתיב הטיסה מועברת במהירות לכל כלי התקשורת העולמיים וכבר ב-13:00 מודיע קריין "קול ישראל"במהדורת החדשות על חטיפת המטוס והטסתו אל יעד לא ידוע. עם בקשת המטוס החטוף אישור לנחיתה בשדה התעופה של בנגזי לוב הובהר בשלב זה יעדו של המטוס.
פטרישה היימן, אזרחית ישראלית, תושבת פתח תקווה שבבעלותה גם דרכון בריטי וטסה על מנת לשבת "שבעה" על אמה שנפטרה באנגליה, פוצעת את עצמה במפשעה ומדמה עצמה לאשה בהריון שהחלה לדמם. רופא שהיה בין הנוסעים ומשתף איתה פעולה מאשר באוזני החוטפים שמצבה רגיש ואם לא תפונה באופן מיידי לבית חולים מצבה אלול להחמיר עד לסכנת מוות.
פטרישה מורדת מהמטוס רק לאחר שהמחבלת בודקת במו עייניה את הדימום. למחרת היום היא ממשיכה בדרכה לאנגליה ועם הגעתה לבריטניה מתארת את הפרטים הראשונים על מהלכי החוטפים בעת החטיפה: נודע כי פלג ודיע חדד של "החזית העממית לשחרור פלסטין" עומד מאחורי החטיפה וכי ארבעת החוטפים - גבר ואישה ממוצא גרמני ושני גברים ממוצא פלשתיני עלו לטיסה באתונה. עוד נודע גם פרוט הנשק שנושאים החוטפים וההשתלטות שלהם על הנוסעים, הבדיקות הגופניות והפרדת המשפחות והילדים.
עם התקרבות המטוס לחופי לוב, שלא היתה שותפה בדבר החטיפה, יוצר הגרמני קשר עם מגדל הפיקוח של בנגזי ומבקש אישור נחיתה. האישור מתקבל אחרי זמן רב ומאלץ את הטייס לבצע כ-10 הקפות לפני הנחיתה.
מיד לאחר הנחיתה בשדה התעופה בבנגאזי מגיע למקום שגריר צרפת בלוב, מלווה בפקידים לוביים, ואלה דורשים מהחוטפים לשחרר לאלתר את המטוס ונוסעיו. החוטפים לא נענים לבקשה ודורשים לתדלק את המטוס, מה שקורה רק לאחר חמש שעות, השהייה בבנגזי נמשכה בסך הכל כשש שעות.
היעד – אנטבה
בשעה 22:30 בערב לאחר תדלוק ממריא המטוס מלוב לכיוון ויעד לא ידוע. רק בסביבות 04:30 לפנות בוקר נודע (דרך האזנות לרשתות בקרה אוויריות) על תקשורת בין המטוס לבין מגדל הפיקוח של אנטבה אוגנדה.
רק בשעות אחר-הצהרים הופיע ברדיו הבריטי הודעה קצרה בדבר העברת הנוסעים החטופים לטרמינל "הישן" של שדה התעופה במדינה האפריקאית וכי חיילים אוגנדיים שומרים על המטוס החטוף.
שדה התעופה של אנטבה הוא שדה התעופה הבינלאומי היחיד באוגנדה והושם בשנות ה-20 המאוחרות של המאה הקודמת על ידי הבריטים (שקיבלו "מנדט" על אוגנדה, בדומה ל"מנדט" בארץ-ישראל). מתאר השדה דומה מאוד לשדות התעופה שהקימו הבריטים בארץ וכולל שני מסלולים מצטלבים, אחד קצת ארוך יותר ממשנהו ובמרכזו מגדל פקוח וטרמינל.
בשדה זה שרתו בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 גם אנשי חיל האוויר הישראלי אשר הדריכו את צבא אוגנדה בעת שפעלה שם משלחת צבאית ישראלית שעסקה גם בהדרכת הצבא (בין המדריכים שפעלו אז באוגנדה שירת גם מוקי בצר שהדריך את ה"כוחות המיוחדים"האוגנדיים). שיתופי הפעולה בין ישראל ואוגנדה ניקטעו באחת במרץ 1972 כששליט אוגנדה אידי אמין החליט לגרש את כל הישראלים מארצו (בהשראת מועמר קדאפי נדרשו כל הישראלים לעזוב את המדינה תוך יומיים), וכך במשך ארבע שנים תמימות לא דרכה רגל ישראלית באוגנדה.
מרגע שנודע בארץ דבר החזקת החטופים באנטבה הוחלט בארץ על ריכוז "חומר מודיעיני" על המקום ובדגש על שדה התעופה והטרמינל: נמצאו ורוכזו מפות של אפריקה, אוגנדה ואנטבה, נמצא תצלום אוויר אלכסוני מתוך אטלס גיאוגרפי של שדה התעופה והעיירה, רוכזו תמונות וצילומי קרקע (שצולמו על ידי חיילי צה"ל ששרתו באנטבה בשנים 70'-72' וסרטי צילום (
במהלך אותן ארבע שנים, בהם לא דרכה רגל ישראלית באנטבה, הוקם במקום שדה תעופה בינלאומי חדיש שכלל מסלול נחיתה ארוך במיוחד (מעל 3.5 ק"מ אורכו), רחבת חניה למטוסים מודרנית וגדולה, טרמינל נוסעים חדש וגדול ומגדל פיקוח חדש. המידע היחידי שנמצא ואשר התייחס לשדה "החדש" היה מרשם סכמטי, כללי, לא מפורט ולא מדויק שנמצא בתוך "מדריך-ג'פיסון"(מדריך נתוני שדות תעופה בינלאומי).
לפי המרשם שהתקבל מה"ג'פיסון" נראה היה כי "המסלול החדש" פרוס ברובו בתוך ימת ויקטוריה (על גבי מצע של שטח ש"יובש" בתוך האגם – כנראה). לא היה ברור אם יש חיבור בין המסלולים המאפשר למטוסים לעבור מהשדה "החדש" לשדה "הישן". לא היה ברור מהיכן ואיפה עובר כביש הגישה מהעיירה אנטבה לטרמינל ה"חדש", ולא היה ברור מהם והיכן מצויים מתקני התדלוק למטוסים. עם זאת, היה ברור מאוד כי "השדה החדש" נבנה בסטנדרטים בינלאומיים מהגבוהים ביותר באותה העת ואפשר, כעת, נחיתות של כל סוגי המטוסים הגדולים שבעולם.
על העדר המידע "הקרקעי", העיב גם העדר אינפורמציה של ממש באשר למידת מעורבותו של שליט אוגנדה בנושא החטיפה ובגיבוי החוטפים. ומכאן – מידת מעורבותם של חיילי צבא אוגנדה, והמערכת האזרחית כולה – בעניין החטיפה והחטופים.
אידי אמין
שליט אוגנדה, שבעבר נשען בצורה קיצונית על העזרה והסיוע שקיבל מישראל, הפך בין לילה לשונא ישראל ולתומך נלהב ביאסר עראפת ובפלשתינים. מעורבותו האישית בפרשת חטיפת המטוס הצרפתי נשארה תעלומה במהלך אותו שבוע, וכל נסיונות השכנוע שנעשו, על ידי שיחות בטלפון שביצע מי ששימש בעבר כראש המשלחת הצבאית לאוגנדה, אל"מ (מיל') ברוך (בורקה) בר-לב - לא הובילו לפתרון הבעיה.
גם התבטאותו הפומבית באשר לנושא חטיפת המטוס והנחתתו באנטבה (כפי שנאמרה בכנס "אחדות מדינות אפריקה" ולפיה: "הוא אפשר את הנחתת המטוס בארצו משיקולים הומניטריים בלבד") – לא תרמה לפתרון הנושא.
מה שכן התבהר, ככל שנקפו הימים, הוא שמעורבות הצבא האוגנדי והשתלבותו סביב הבטחת האזור והגנתו – אכן רבה ומקיפה: החל מהחזקת חיילים סביב הטרמינל
"הישן" (בו הוחזקו החטופים), וכלה בהחזקת תגבורת צבאית ניכרת בעיירה אנטבה.
ה"סלקציה" והשלכותיה
את הפרדה בין הנוסעים הישראלים והיהודים לבין שאר הנוסעים "הזרים", והעברתם של הישראלים לאולם הקטן כינינו בארץ בשם "הסלקציה". היה לכך השלכות מודיעיניות חשובות ביותר. עם הגעת המשוחררים הזרים הראשונים לפריס הם תוחקרו על ידי גורמי ביטחון צרפתיים על התלאות שעברו. מידע זה תורגם לעברית ונשלח ארצה בטלפרינטר והגיע לכאן משעות הבוקר של יום חמישי, והמשיך לזרום ארצה עד גמר תחקורו של אחרון "המשוחררים". מיד עם היוודע דבר שחרור חטופים לצרפת, נשלח אלוף (מיל') עמירם לוין (אז קצין במחלקת איסוף של אמ"ן) לצרפת לסייע בתחקורים.
קריאת סיפוריהם האישיים של "המשוחררים" (כל "סיפור/תחקור" צוין בשמו, גילו, ומינו של המספר/המתוחקר) יחד עם שיחות בעל פה עם עמירם (שנוהלו באמצעות טלפון מוצפן ונמשכו כשש שעות בסך הכל) יצרו תמונת מצב אמיתית ביותר על שהתרחש גם במהלך החטיפה, ובעיקר על מציאות החיים בטרמינל באנטבה.
המידע שהגיע מצרפת שינה את ההבנות והמסקנות המבצעיות שהחזקנו בהן עד כה: מעתה היה ברור היקף שיתוף הפעולה שבין החוטפים לאוגנדים, והיה ברור שאנו הישראלים נותרנו היחידים שיכולים וצריכים לפעול לשחרור הנוסעים שינשארו באנטבה. הדעת נטתה לצורך לפעול בהיקף משמעותי הרבה יותר מאשר לפני כן,, מאחר ויש "להבקיע" גם דרך "המעטפת" שיצרו האוגנדים סביב החטופים.
פערי המידע
עם זאת ולמרות שפע המקורות והסיפורים, נותרו מספר שאלות מבצעיות ומודיעיניות ללא מענה ברור ומובהק: מתאר המסלולים, מסלולי הסעה ונתיבים בתוך המרחב של "השדה החדש" נותר עלום כשהיה, לא היה ברור נושא התדלוק ב"שדה החדש", ואפשרויות המעבר למטוסים ולרכב בין ה"שדה החדש" ל"ישן" נותרו לא ברורות.
גם בעניין האויב, הן האוגנדים והן החוטפים, נותרו מספר סוגיות ללא מענה של ממש: האם באולם בו מוחזקים החטופים קיים חומר נפץ ערוך ומוכן להפעלה? (אידי אמין בהופעותיו הדחופות בפני החטופים הדגיש כי "אין אני יכול לפעול למענכם פה, מאחר והחוטפים הניחו חומרי נפץ מסביב"). היכן ימצאו הישראלים כאשר נגיע לחלצם האם באולם הגדול (בו הוחזקו "הנוסעים הזרים") או באולם הקטן (בו הוחזקו הישראלים, כאשר אחרון "הנוסעים הזרים" עזב את אנטבה)?
כמו כן, נותרו גם מספר שאלות טקטיות מרכזיות: איך נבטיח נחיתה בשדה כשאורות המסלול והשדה אינם מופעלים? איך נבטיח נחיתה "בהפתעה"ושהגעת המטוסים לשדה לא תתגלה? ואיך נבטיח שהתראה על נחיתתו של המטוס הראשון לא תועבר לידיעת החוטפים בטרמינל הישן?
לכל העוסקים במבצע היה ברור שללא סיוע מודיעיני עדכני של "המוסד" לא ניתן יהיה לפעול במרחק כה גדול מהארץ ואכן ה"מוסד" נערך ותרם להצלחת המבצע המתוכנן בשלושה תחומים: סיוע בתחקור החטופים הזרים ששוחררו לפריס, צילומים עדכניים של כל שדה התעופה באנטבה – "החדש" ו"הישן", וכן המוסד גם דאג לארגן ולהניח את כל התשתית האירגונית הנדרשת לשיתוף הפעולה הלוגיסטי שנדרש עם קניה בשדה התעופה של ניירובי.
במבצע שמעורבים בו "בני ערובה" ו"אולטימטום" - לעתים אין די זמן לגיבוש נתוני מודיעין שלמים ומקיפים, והקמ"ן נאלץ להשלים את תמונת המצב החסרה ב"ידיעות" על ידי "הערכות", ולהתפלל ש"הערכות" אלו אכן ימצאו תואמות את המציאות בשטח, וכך אכן היה במבצע "כדור הרעם".
