צבא קטן וחמוש
הטור השבועי ישל עמיר רפפורט: למרות הקיצוץ בתקציב, תוכנית "עוז" שבעיקרה כוללת יותר צוללות ולוחמת סייבר ופחות טנקים ונגמ"שים, אושרה רשמית. ולמרות האירועים בסוריה והחשש מקריסת הסכמי השלום עם מצרים, הצבא ימשיך ויקטן בשנים הבאות, ובצה"ל ישקיעו סכומי עתק בתחום איסוף ועיבוד מידע ובשיפור יכולות בתחומים של לוחמה מבוססת רשת ומבוססת מודיעין
עמיר רפפורט
| 19/05/2011
המודיעין של צה"ל שוב פספס: ההערכה בצמרת הצבא הייתה שהממשלה תחליט על קיצוץ של שני מיליארד שקל בכל שנה, בתקציבי 2013 ו-2014. ואולם, ההחלטה שהתקבלה ערב חג השבועות, לקצץ 1.5 מיליארד ב-2013 (בהשוואה לתקציב 2012 שהיה 54 מיליארד שקל) ו-3 מיליארד ב-2014, הייתה גבוהה במעט מהתחזית.
הקיצוץ יגרום לכך שצה"ל יעבור שנה וחצי קשים למדי: חלק מהאימונים יבוטלו, תרגילי חטיבה ואוגדה גדולים יהפכו לתרגילי מפקדים בלבד, וכמה פרויקטים בזרועות השונות יבוטלו או שיבוצעו בהיקף קטן יותר מהתכנון המקורי.
בניסיון לגרד כסף, בצה"ל בחנו אפילו את האופציה לוותר על ארוחת צהריים בשרית בחלק מן היחידות, יומיים בכל שבוע (התברר כי מעבר לארוחה חלבית יביא רק לחיסכון מגוחך) או את האפשרות לצמצם במעט את הסדרי הנסיעה המפנקים של חיילים באוטובוסים וברכבת, שעולים בכל שנה חצי מיליארד שקל (גם הרעיון הזה נגנז; אם יש משהו שמעורר חלחלה של ממש בקרב מפקדים, זו האפשרות שתקום מחאת הורי חיילים מאורגנת בפייסבוק).
צה"ל יחיה בסופו של דבר עם הקיצוץ. מה שהיה חשוב באמת השבוע לשר הביטחון, לרמטכ"ל ולראש אגף התכנון זו העובדה שהתכנית הרב שנתית של צה"ל המכונה "עוז" קיבלה אישור רשמי של הקבינט. התכנית עומדת לקבוע כיצד ייראו פני צה"ל לקראת סוף העשור. מה היא כוללת? פחות טנקים ויותר לוחמת סייבר, אבל זה רק חלק מהתמונה.
"עוז" לקומבינה
באופן ייחודי לישראל, תכנית "עוז" קיבלה השבוע תוקף רשמי, יותר מחצי שנה אחרי שיצאה לדרך באופן מעשי. כדי להבין כיצד זה קרה צריך לחזור לאוגוסט 2011. אלופי המטה הכללי של צה"ל התכנסו אז בבית הארחה בנוה אילן כדי לגבש תכנית רב שנתית שכונתה "חלמיש", והייתה אמורה להחליף את תכנית החומש "תפן", שהסתיימה באותה שנה. לרוע המזל, בדיוק באותו זמן גאתה המחאה העממית ברחובות. ראש הממשלה בנימין נתניהו הכריז על קיצוץ של שלושה מיליארד שקלים בתקציב הביטחון (קיצוץ שנשאר בהצהרות בלבד). הדיונים על התר"ש הוקפאו.
שנת 2012 נחשבה בצה"ל כשנת תקציב "בדידה", ובמהלכה גובשה תכנית "עוז", שהייתה אמורה להיות תקפה בחומש שבין 2013 ל-2017. אלא שלקראת סוף השנה הוחלט על הקדמת הבחירות, ולא ניתן היה לאשר את התכנית.
בשלב הזה החלו הקומבינות: סגן הרמטכ"ל בזמנו, האלוף יאיר נוה, סגר עם ראשי התעשיות הביטחוניות בישראל על פרויקטים בשווי עשרות מיליארדי שקלים, כך שהתשלום יתבצע ברובו בחלק השני של העשור, החל משנת 2016. לצה"ל היה עניין להוציא את הפרויקטים האלה לדרך, וגם לתעשיות: הזמנות ארוכות טווח מאפשרות ניצול מקסימאלי של כוח האדם, ומבטיחות עבודה לאורך זמן. משרד האוצר, שיצא בתקשורת כנגד תקציב הביטחון, נתן יד לסידור - מערכת הביטחון קיבלה הרשאה להתחייב על הפרויקטים הענקיים. סוכם כי אם בהמשך הדרך הממשלה לא תאשר חלק מן הפרויקטים, משרד הביטחון יוכל לסגת מהם, באמצעות תשלום קנס יציאה נמוך יחסית.
22 מיליארד כדי להתניע
ככלל, תקציב הביטחון הוא לא רק הגדול בתקציבי הממשלה, אלא גם המורכב ביותר, מסובך כמו חשבון חודשי של חברת סלולאר. מדובר ביחיד מבין תקציבי המדינה שמאושר כ"מסגרת", כלומר השרים והכנסת מאשרים רק את השורה התחתונה של התקציב, ולא כל אחד מן הסעיפים המרכזיים בנפרד, כמקובל לגבי תקציבי הממשלה האחרים. התקציב, אגב, אינו כולל את כל הוצאות הביטחון האמיתיות של ישראל - תקציבי השב"כ והמוסד, שנאמדים בעוד כמה מיליארדים בכל שנה, מאושרים בנפרד, בצורה סודית לגמרי. ויש הוצאות ביטחון גם מעבר לכך.
על פי החלטת הממשלה מהשבוע, שנת 2014 תהיה הרזה ביותר של מערכת הביטחון בעשור הזה, ומשרד הביטחון יסתפק במהלכה ב-51 מיליארד שקל, אבל בשנים שלאחר מכן יגדל התקציב באופן הדרגתי: 52 מיליארד בשנת 2015, 55 מיליארד ב-2016, 57 מיליארד ב-2017, ו-59 מיליארד ב-2018. כ-12 מיליארד שקל מן התקציב משולמים בכל שנה על ידי משלמי המסים האמריקאיים ומועברים למערכת הביטחון במסגרת הסיוע הצבאי השנתי. הבעיה עם החלק הזה היא שניתן להשתמש בו רק לצורך רכש בארצות הברית (הסיוע מנוצל בעיקר לרכש מטוסים, חימוש ואמצעי לחימה מתקדמים נוספים). המחסור האמיתי בתקציב הוא בשקלים.
כדי להניע את צה"ל בבוקר, כלומר לשלם את המשכורות של צבא הקבע והחובה ולדאוג לאוכל ולדלק, צריך 22 מיליארד שקל בכל שנה. משרד הביטחון משלם בכל שנה עוד למעלה מ-10 מיליארד שקל בגין התחייבות העבר (כספי פנסיות למשרתי הקבע ותגמולים לנכי צה"ל ולמשפחות שכולות, למשל), כך שהחלק בתקציב הכולל שניתן "לשחק" אתו הוא פחות או יותר עשרה אחוז מן התקציב השקלי. לא יותר.
ובכל זאת, מערכת הביטחון משקיעה בכל שנה 4.5 מיליארד שקל במחקר ופיתוח (שר הביטחון משה יעלון קבע כי החלק הזה לא יצומצם בגלל הקיצוץ בתקציב אפילו באגורה) ולצה"ל יש מאות פרויקטים שהעלות המצטברת שלהם לאורך חומש מגיעה לעשרות מיליארדי שקלים, כולל הרכש הביטחוני בארצות הברית. הרוב המוחלט של הפרויקטים הם כל כך סודיים, עד שלא ניתן לכתוב עליהם אפילו מילה.
מערכת הביטחון מנהלת את הפרויקטים שלה בשלושה סלי תקציב עיקריים: הפרויקטים הגדולים ביותר מנוהלים על ידי מנהלות במשרד הבטחון (כמו מנהלת "חומה" להגנה מפני טילים או מנהלת חלל ולוויינים); צה"ל עצמו מנהל מתקציב מרכזי את ההצטיידות באמצעי הלחימה היקרים ביותר (כמו רכש מטוסים או צוללות); מעבר לכך, כל זרוע מקבלת תקציב התעצמות משל עצמה, כדי להשתמש בו על פי שיקול דעתה (בזרוע היבשה, למשל, משתוקקים כבר שנים להצטייד ברקטות מדויקות ארוכות טווח או בתותח מתנייע חדיש, אבל הפרויקטים האלה יועמדו לבחינה מחודשת לנוכח הקיצוצים הזרועיים).
איום יחוס
תהליך הבניה של תכנית רב שנתית בצה"ל מתחיל בדרך כלל בקביעת איום היחוס: מה הסיכוי שצה"ל ימצא את עצמו בלחימה בחזית מסוימת או במספר חזיתות במקביל. מהבחינה הזאת, חל שינוי דרמטי מהיום שבו צה"ל התחיל לעבוד על תכנית "חלמיש" שלא יצאה אל הפועל (העבודה על "חלמיש" החלה עוד לפני נפילת שלטון חוסני מובראק במצרים) ועד לשינויים המתחוללים ממש כיום (צבא סוריה היה אמור להיות איום יחוס מרכזי ב"עוז", אבל הוא הולך ומתפורר בקצב מסחרר).
ככלל, האיזור נחשב כיום מאוד לא יציב, וצה"ל צריך להכין את עצמו למגוון רחב של עימותים - החל ממלחמה רבתי נגד איראן ועד לעימות מול גורמי ג'יהאד עולמי מעבר לגדר הגבול במצרים או בסוריה. האיום המרכזי הוא הרקטות והטילים לעבר ישראל. הציבור חי באשליה מתוקה שמערכת "כיפת ברזל" מספקת הגנה משמעותית כמו בלחימה מול החמאס במבצע "עמוד ענן", אבל במקרה של מלחמה מול חיזבאללה, סוריה ואיראן, שחמושות בעשרות אלפי טילים, הסוללות יוכלו להגן עיקר על המתקנים האסטרטגיים ועל בסיסי חיל האוויר, במקרה הטוב.
לפני שבועיים יוחסה לישראל תקיפה בסוריה של טילי פתח 110 שהיו המיועדים לחיזבאללה, אבל לנסראללה יש כבר טילי M-600, דומים, בעלי מנגנון הכוונה מבוסס ג'י פי אס. אם יפגעו בתחנת הכוח בחדרה, חס וחלילה, ייגרם נזק משמעותי לאספקת החשמל במדינה, שלא לדבר על כך שאיום הטילים עלול לשבש בפעם הראשונה בתולדות המדינה את תנועת המטוסים מנמל התעופה בן גוריון (יש תכניות חליפיות, למקרה שהשדה ייסגר לאורך זמן).
צבא קטן
הפעם האחרונה שבה צה"ל עבר שינוי דרמטי בסדר הכוחות שלו הייתה בשנות ה-80 של המאה הקודמת - אחרי חתימת הסכמי השלום עם מצרים נסגרו יחידות שדה רבות, שהיו מיועדות ללחימה בחזית הדרומית. בתחילת העשור שעבר נסגרו עוד כמה עוצבות משוריינות. תכנית "עוז" לוקחת עכשיו סיכון מחושב: למרות החשש מקריסת הסכמי השלום עם מצרים במהלך השנים הבאות, בשלב הזה הצבא לא הולך לגדול מחדש. להפך – הוא ימשיך לקטון.
בצה"ל יש בשנים האחרונות לא מעט קולות שקוראים למהפכה - צמצום דרמטי בהוצאות צבא היבשה לנוכח השתנות האיום, והעובדה שאין שום צבא סדיר שעומד על גבולותינו.
תכנית "עוז" רחוקה מלהיות מהפכנית באופן הזה, אבל היא הולכת בכיוון הקולות. צה"ל, שכבר קיצץ את כמות הטנקים והנגמ"שים שלו בעשור שעבר, ימשיך לסגור יחידות (סביר להניח כי טנקי המג"ח המיושנים יישלחו למוזיאונים או שיימכרו למדינות עולם שלישי ולסוחרי מתכות). צה"ל ישמור על יכולות תמרון בסיסיות, אבל יקטין את קצב היצור של טנקי מרכבה ונגמ"שי מרכבה ("נמ"רים") כך שיתאים לתכנית היציאה לפנסיה של הכלים המיושנים.
צה"ל נדרש לקבוע בתכנית "עוז" את האיזון בין יכולות הגנה והתקפה. הצטיידות במרכיבי הגנה אקטיבית (סוללות "כיפת ברזל", "שרביט קסמים", "חץ 2" ו"חץ 3" תעלה מיליארדים רבים במצטבר, אבל צה"ל לא יצטייד ככל הנראה ביותר מ-9 סוללות "כיפת ברזל", למרות שלשר הביטחון הקודם היו תכניות שהגיעו עד כדי עשרות סוללות. שיפור בתוכנה של המערכת מאריך את הטווח האפקטיבי של כל סוללה, ויכול לחסוך כמה סוללות יקרות (העלות של כל סוללת "כיפת ברזל" היא לא רק ברכש אלא גם בכוח האדם).
צה"ל ישים את מירב יהבו בחומש הקרוב על חימושים מדויקים, ליבשה, לים ולאוויר (אמרנו כבר, שלא על כל פרויקט ניתן לכתוב). חיל האוויר יזלול את מירב כספי הסיוע האמריקאי לצורך רכש הטייסת הראשונה של המטוס החמקן אף-35, שתתחיל להגיע בסוף שנת 2016. לקראת סוף תכנית החומש, תירכש טייסת שניה. חיל האוויר יצטייד בחומש הקרוב גם במטוס-מסוק V-22 ובמטוסי תדלוק K-35, למרות שהדבר לא היה במקום גבוה בסדר העדיפויות שלו (האמריקאים דוחים גם כן תשלומים, אז לוקחים).
חלק גדול מתקציב ההצטיידות המרכזי של צה"ל, בשקלים, יילך על רכש של שלוש צוללות דולפין חדשות שיגיעו בחומש הקרוב. עלות כל צוללת היא חצי מליארד יורו, ולמרות שממשלת גרמניה מממנת שליש מהעלות, מדובר עדיין בסכום "כבד". ההצטיידות של צה"ל בספינות ובאמצעי הגנה לאבטחת מאגרי הגז במים הכלכליים, תגיע לעומת זאת, ממימון מיוחד של משרד האוצר, מחוץ לתקציב הביטחון. בשנה הקרובה המימון הזה יגיע לכמה עשרות מיליוני שקלים. בעוד כמה שנים - אפילו למליארד שקל בשנה.
מודיעין, מודיעין, מודיעין
בשורה התחתונה העדיפות המוחלטת של צה"ל תמשיך להיות גם בחומש הבא למודיעין ולחיל האוויר, כמו בתכניות החומש הקודמות. בתחומי ההצטיידות במודיעין, צה"ל לא חוסך אפילו שקל. הוא ישקיע סכומי עתק במערכות שיעבדו את המידע העצום שמגיע מאינספור סנסורים שנפרסו בשטח בשנים קודמות, ויעבירו אותו כמידע לעוס ומעובד לדרג הטקטי בשטח. בשנים הבאות צה"ל ישפר מאוד את יכולותיו בתחומים המכונים לומ"ר (לוחמה מבוסס רשת) ולוחמ"מ (לוחמה מבוססת מודיעין), ויגיע להישג ששום צבא אחר בעולם אפילו אינו קרוב אליו: אפשרות לתקוף כל מטרה בגזרה בדיוק של מטר, באמצעות לחיצה על ציין של המטרה על גבי מסך של לפ-טופ (מדובר בפרויקט שתוקצב כבר בתכנית החומש הקודמת, ועומד להבשיל, והוא יאפשר סגירת מעגלי אש בתוך שניות).
כלקח ממלחמת לבנון השנייה צה"ל ימשיך להשקיע בחומש הקרוב הון עתק בסוגים שונים של הגנה על כוחות לוחמים בשטח, כולל הגנה אקטיבית על כלי רכב משוריינים, אבל התחום המתפתח ביותר יהיה דווקא הרחק משדה הקרב הקונבנציונלי: צה"ל ישפוך הון עתק על מימד הלחימה החדש – לוחמת הסייבר - בהגנה ובהתקפה.
במסגרת תכנית החומש הקרובה יקטן מערך הקבע של צה"ל ב- 3,000 משרתים (לפחות על פי התכניות). על הנייר, אם תכנית "עוז" תמומש במלואה, בשנת 2018 צה"ל יהיה צבא יותר קטן, וחמוש הרבה יותר בנשק מדויק. האמנם?
המודיעין של צה"ל שוב פספס: ההערכה בצמרת הצבא הייתה שהממשלה תחליט על קיצוץ של שני מיליארד שקל בכל שנה, בתקציבי 2013 ו-2014. ואולם, ההחלטה שהתקבלה ערב חג השבועות, לקצץ 1.5 מיליארד ב-2013 (בהשוואה לתקציב 2012 שהיה 54 מיליארד שקל) ו-3 מיליארד ב-2014, הייתה גבוהה במעט מהתחזית.
הקיצוץ יגרום לכך שצה"ל יעבור שנה וחצי קשים למדי: חלק מהאימונים יבוטלו, תרגילי חטיבה ואוגדה גדולים יהפכו לתרגילי מפקדים בלבד, וכמה פרויקטים בזרועות השונות יבוטלו או שיבוצעו בהיקף קטן יותר מהתכנון המקורי.
בניסיון לגרד כסף, בצה"ל בחנו אפילו את האופציה לוותר על ארוחת צהריים בשרית בחלק מן היחידות, יומיים בכל שבוע (התברר כי מעבר לארוחה חלבית יביא רק לחיסכון מגוחך) או את האפשרות לצמצם במעט את הסדרי הנסיעה המפנקים של חיילים באוטובוסים וברכבת, שעולים בכל שנה חצי מיליארד שקל (גם הרעיון הזה נגנז; אם יש משהו שמעורר חלחלה של ממש בקרב מפקדים, זו האפשרות שתקום מחאת הורי חיילים מאורגנת בפייסבוק).
צה"ל יחיה בסופו של דבר עם הקיצוץ. מה שהיה חשוב באמת השבוע לשר הביטחון, לרמטכ"ל ולראש אגף התכנון זו העובדה שהתכנית הרב שנתית של צה"ל המכונה "עוז" קיבלה אישור רשמי של הקבינט. התכנית עומדת לקבוע כיצד ייראו פני צה"ל לקראת סוף העשור. מה היא כוללת? פחות טנקים ויותר לוחמת סייבר, אבל זה רק חלק מהתמונה.
"עוז" לקומבינה
באופן ייחודי לישראל, תכנית "עוז" קיבלה השבוע תוקף רשמי, יותר מחצי שנה אחרי שיצאה לדרך באופן מעשי. כדי להבין כיצד זה קרה צריך לחזור לאוגוסט 2011. אלופי המטה הכללי של צה"ל התכנסו אז בבית הארחה בנוה אילן כדי לגבש תכנית רב שנתית שכונתה "חלמיש", והייתה אמורה להחליף את תכנית החומש "תפן", שהסתיימה באותה שנה. לרוע המזל, בדיוק באותו זמן גאתה המחאה העממית ברחובות. ראש הממשלה בנימין נתניהו הכריז על קיצוץ של שלושה מיליארד שקלים בתקציב הביטחון (קיצוץ שנשאר בהצהרות בלבד). הדיונים על התר"ש הוקפאו.
שנת 2012 נחשבה בצה"ל כשנת תקציב "בדידה", ובמהלכה גובשה תכנית "עוז", שהייתה אמורה להיות תקפה בחומש שבין 2013 ל-2017. אלא שלקראת סוף השנה הוחלט על הקדמת הבחירות, ולא ניתן היה לאשר את התכנית.
בשלב הזה החלו הקומבינות: סגן הרמטכ"ל בזמנו, האלוף יאיר נוה, סגר עם ראשי התעשיות הביטחוניות בישראל על פרויקטים בשווי עשרות מיליארדי שקלים, כך שהתשלום יתבצע ברובו בחלק השני של העשור, החל משנת 2016. לצה"ל היה עניין להוציא את הפרויקטים האלה לדרך, וגם לתעשיות: הזמנות ארוכות טווח מאפשרות ניצול מקסימאלי של כוח האדם, ומבטיחות עבודה לאורך זמן. משרד האוצר, שיצא בתקשורת כנגד תקציב הביטחון, נתן יד לסידור - מערכת הביטחון קיבלה הרשאה להתחייב על הפרויקטים הענקיים. סוכם כי אם בהמשך הדרך הממשלה לא תאשר חלק מן הפרויקטים, משרד הביטחון יוכל לסגת מהם, באמצעות תשלום קנס יציאה נמוך יחסית.
22 מיליארד כדי להתניע
ככלל, תקציב הביטחון הוא לא רק הגדול בתקציבי הממשלה, אלא גם המורכב ביותר, מסובך כמו חשבון חודשי של חברת סלולאר. מדובר ביחיד מבין תקציבי המדינה שמאושר כ"מסגרת", כלומר השרים והכנסת מאשרים רק את השורה התחתונה של התקציב, ולא כל אחד מן הסעיפים המרכזיים בנפרד, כמקובל לגבי תקציבי הממשלה האחרים. התקציב, אגב, אינו כולל את כל הוצאות הביטחון האמיתיות של ישראל - תקציבי השב"כ והמוסד, שנאמדים בעוד כמה מיליארדים בכל שנה, מאושרים בנפרד, בצורה סודית לגמרי. ויש הוצאות ביטחון גם מעבר לכך.
על פי החלטת הממשלה מהשבוע, שנת 2014 תהיה הרזה ביותר של מערכת הביטחון בעשור הזה, ומשרד הביטחון יסתפק במהלכה ב-51 מיליארד שקל, אבל בשנים שלאחר מכן יגדל התקציב באופן הדרגתי: 52 מיליארד בשנת 2015, 55 מיליארד ב-2016, 57 מיליארד ב-2017, ו-59 מיליארד ב-2018. כ-12 מיליארד שקל מן התקציב משולמים בכל שנה על ידי משלמי המסים האמריקאיים ומועברים למערכת הביטחון במסגרת הסיוע הצבאי השנתי. הבעיה עם החלק הזה היא שניתן להשתמש בו רק לצורך רכש בארצות הברית (הסיוע מנוצל בעיקר לרכש מטוסים, חימוש ואמצעי לחימה מתקדמים נוספים). המחסור האמיתי בתקציב הוא בשקלים.
כדי להניע את צה"ל בבוקר, כלומר לשלם את המשכורות של צבא הקבע והחובה ולדאוג לאוכל ולדלק, צריך 22 מיליארד שקל בכל שנה. משרד הביטחון משלם בכל שנה עוד למעלה מ-10 מיליארד שקל בגין התחייבות העבר (כספי פנסיות למשרתי הקבע ותגמולים לנכי צה"ל ולמשפחות שכולות, למשל), כך שהחלק בתקציב הכולל שניתן "לשחק" אתו הוא פחות או יותר עשרה אחוז מן התקציב השקלי. לא יותר.
ובכל זאת, מערכת הביטחון משקיעה בכל שנה 4.5 מיליארד שקל במחקר ופיתוח (שר הביטחון משה יעלון קבע כי החלק הזה לא יצומצם בגלל הקיצוץ בתקציב אפילו באגורה) ולצה"ל יש מאות פרויקטים שהעלות המצטברת שלהם לאורך חומש מגיעה לעשרות מיליארדי שקלים, כולל הרכש הביטחוני בארצות הברית. הרוב המוחלט של הפרויקטים הם כל כך סודיים, עד שלא ניתן לכתוב עליהם אפילו מילה.
מערכת הביטחון מנהלת את הפרויקטים שלה בשלושה סלי תקציב עיקריים: הפרויקטים הגדולים ביותר מנוהלים על ידי מנהלות במשרד הבטחון (כמו מנהלת "חומה" להגנה מפני טילים או מנהלת חלל ולוויינים); צה"ל עצמו מנהל מתקציב מרכזי את ההצטיידות באמצעי הלחימה היקרים ביותר (כמו רכש מטוסים או צוללות); מעבר לכך, כל זרוע מקבלת תקציב התעצמות משל עצמה, כדי להשתמש בו על פי שיקול דעתה (בזרוע היבשה, למשל, משתוקקים כבר שנים להצטייד ברקטות מדויקות ארוכות טווח או בתותח מתנייע חדיש, אבל הפרויקטים האלה יועמדו לבחינה מחודשת לנוכח הקיצוצים הזרועיים).
איום יחוס
תהליך הבניה של תכנית רב שנתית בצה"ל מתחיל בדרך כלל בקביעת איום היחוס: מה הסיכוי שצה"ל ימצא את עצמו בלחימה בחזית מסוימת או במספר חזיתות במקביל. מהבחינה הזאת, חל שינוי דרמטי מהיום שבו צה"ל התחיל לעבוד על תכנית "חלמיש" שלא יצאה אל הפועל (העבודה על "חלמיש" החלה עוד לפני נפילת שלטון חוסני מובראק במצרים) ועד לשינויים המתחוללים ממש כיום (צבא סוריה היה אמור להיות איום יחוס מרכזי ב"עוז", אבל הוא הולך ומתפורר בקצב מסחרר).
ככלל, האיזור נחשב כיום מאוד לא יציב, וצה"ל צריך להכין את עצמו למגוון רחב של עימותים - החל ממלחמה רבתי נגד איראן ועד לעימות מול גורמי ג'יהאד עולמי מעבר לגדר הגבול במצרים או בסוריה. האיום המרכזי הוא הרקטות והטילים לעבר ישראל. הציבור חי באשליה מתוקה שמערכת "כיפת ברזל" מספקת הגנה משמעותית כמו בלחימה מול החמאס במבצע "עמוד ענן", אבל במקרה של מלחמה מול חיזבאללה, סוריה ואיראן, שחמושות בעשרות אלפי טילים, הסוללות יוכלו להגן עיקר על המתקנים האסטרטגיים ועל בסיסי חיל האוויר, במקרה הטוב.
לפני שבועיים יוחסה לישראל תקיפה בסוריה של טילי פתח 110 שהיו המיועדים לחיזבאללה, אבל לנסראללה יש כבר טילי M-600, דומים, בעלי מנגנון הכוונה מבוסס ג'י פי אס. אם יפגעו בתחנת הכוח בחדרה, חס וחלילה, ייגרם נזק משמעותי לאספקת החשמל במדינה, שלא לדבר על כך שאיום הטילים עלול לשבש בפעם הראשונה בתולדות המדינה את תנועת המטוסים מנמל התעופה בן גוריון (יש תכניות חליפיות, למקרה שהשדה ייסגר לאורך זמן).
צבא קטן
הפעם האחרונה שבה צה"ל עבר שינוי דרמטי בסדר הכוחות שלו הייתה בשנות ה-80 של המאה הקודמת - אחרי חתימת הסכמי השלום עם מצרים נסגרו יחידות שדה רבות, שהיו מיועדות ללחימה בחזית הדרומית. בתחילת העשור שעבר נסגרו עוד כמה עוצבות משוריינות. תכנית "עוז" לוקחת עכשיו סיכון מחושב: למרות החשש מקריסת הסכמי השלום עם מצרים במהלך השנים הבאות, בשלב הזה הצבא לא הולך לגדול מחדש. להפך – הוא ימשיך לקטון.
בצה"ל יש בשנים האחרונות לא מעט קולות שקוראים למהפכה - צמצום דרמטי בהוצאות צבא היבשה לנוכח השתנות האיום, והעובדה שאין שום צבא סדיר שעומד על גבולותינו.
תכנית "עוז" רחוקה מלהיות מהפכנית באופן הזה, אבל היא הולכת בכיוון הקולות. צה"ל, שכבר קיצץ את כמות הטנקים והנגמ"שים שלו בעשור שעבר, ימשיך לסגור יחידות (סביר להניח כי טנקי המג"ח המיושנים יישלחו למוזיאונים או שיימכרו למדינות עולם שלישי ולסוחרי מתכות). צה"ל ישמור על יכולות תמרון בסיסיות, אבל יקטין את קצב היצור של טנקי מרכבה ונגמ"שי מרכבה ("נמ"רים") כך שיתאים לתכנית היציאה לפנסיה של הכלים המיושנים.
צה"ל נדרש לקבוע בתכנית "עוז" את האיזון בין יכולות הגנה והתקפה. הצטיידות במרכיבי הגנה אקטיבית (סוללות "כיפת ברזל", "שרביט קסמים", "חץ 2" ו"חץ 3" תעלה מיליארדים רבים במצטבר, אבל צה"ל לא יצטייד ככל הנראה ביותר מ-9 סוללות "כיפת ברזל", למרות שלשר הביטחון הקודם היו תכניות שהגיעו עד כדי עשרות סוללות. שיפור בתוכנה של המערכת מאריך את הטווח האפקטיבי של כל סוללה, ויכול לחסוך כמה סוללות יקרות (העלות של כל סוללת "כיפת ברזל" היא לא רק ברכש אלא גם בכוח האדם).
צה"ל ישים את מירב יהבו בחומש הקרוב על חימושים מדויקים, ליבשה, לים ולאוויר (אמרנו כבר, שלא על כל פרויקט ניתן לכתוב). חיל האוויר יזלול את מירב כספי הסיוע האמריקאי לצורך רכש הטייסת הראשונה של המטוס החמקן אף-35, שתתחיל להגיע בסוף שנת 2016. לקראת סוף תכנית החומש, תירכש טייסת שניה. חיל האוויר יצטייד בחומש הקרוב גם במטוס-מסוק V-22 ובמטוסי תדלוק K-35, למרות שהדבר לא היה במקום גבוה בסדר העדיפויות שלו (האמריקאים דוחים גם כן תשלומים, אז לוקחים).
חלק גדול מתקציב ההצטיידות המרכזי של צה"ל, בשקלים, יילך על רכש של שלוש צוללות דולפין חדשות שיגיעו בחומש הקרוב. עלות כל צוללת היא חצי מליארד יורו, ולמרות שממשלת גרמניה מממנת שליש מהעלות, מדובר עדיין בסכום "כבד". ההצטיידות של צה"ל בספינות ובאמצעי הגנה לאבטחת מאגרי הגז במים הכלכליים, תגיע לעומת זאת, ממימון מיוחד של משרד האוצר, מחוץ לתקציב הביטחון. בשנה הקרובה המימון הזה יגיע לכמה עשרות מיליוני שקלים. בעוד כמה שנים - אפילו למליארד שקל בשנה.
מודיעין, מודיעין, מודיעין
בשורה התחתונה העדיפות המוחלטת של צה"ל תמשיך להיות גם בחומש הבא למודיעין ולחיל האוויר, כמו בתכניות החומש הקודמות. בתחומי ההצטיידות במודיעין, צה"ל לא חוסך אפילו שקל. הוא ישקיע סכומי עתק במערכות שיעבדו את המידע העצום שמגיע מאינספור סנסורים שנפרסו בשטח בשנים קודמות, ויעבירו אותו כמידע לעוס ומעובד לדרג הטקטי בשטח. בשנים הבאות צה"ל ישפר מאוד את יכולותיו בתחומים המכונים לומ"ר (לוחמה מבוסס רשת) ולוחמ"מ (לוחמה מבוססת מודיעין), ויגיע להישג ששום צבא אחר בעולם אפילו אינו קרוב אליו: אפשרות לתקוף כל מטרה בגזרה בדיוק של מטר, באמצעות לחיצה על ציין של המטרה על גבי מסך של לפ-טופ (מדובר בפרויקט שתוקצב כבר בתכנית החומש הקודמת, ועומד להבשיל, והוא יאפשר סגירת מעגלי אש בתוך שניות).
כלקח ממלחמת לבנון השנייה צה"ל ימשיך להשקיע בחומש הקרוב הון עתק בסוגים שונים של הגנה על כוחות לוחמים בשטח, כולל הגנה אקטיבית על כלי רכב משוריינים, אבל התחום המתפתח ביותר יהיה דווקא הרחק משדה הקרב הקונבנציונלי: צה"ל ישפוך הון עתק על מימד הלחימה החדש – לוחמת הסייבר - בהגנה ובהתקפה.
במסגרת תכנית החומש הקרובה יקטן מערך הקבע של צה"ל ב- 3,000 משרתים (לפחות על פי התכניות). על הנייר, אם תכנית "עוז" תמומש במלואה, בשנת 2018 צה"ל יהיה צבא יותר קטן, וחמוש הרבה יותר בנשק מדויק. האמנם?
