החלל הראשון של של"ג
סגן אייל צור ז"ל עסק בפעילויות הכנה למבצע של"ג כשהג'יפ שלו עלה על מוקש בלבנון. אביו, אל"מ (מיל') יעקב צור, קיבל את הבשורה המרה כששהה בעצמו באותה העת בפקמ"ז בהכנות למלחמה
הגנה לישראל
| 19/05/2011
אייל צור ז"ל עם כומתה שחורה במרכז התמונה
כשהחלו להגיע הידיעות הראשונות על נפילתו של סגן אייל צור ז"ל, ביום רביעי, ה-21 באפריל 1982, כחודשיים לפני תחילת המלחמה, היה אביו, אל"מ יעקב צור, עסוק בתכנון מבצע "אורנים גדול".
תכניות המבצע היו הבסיס לשל"ג, מתוך מטרה ליצור "סדר חדש" בלבנון, שיבטיח לישראל שלום וביטחון. בעיצומן של הצגת התכניות של האוגדה למבצע, עבר רחש באולם. ידיעות שונות על תקרית בלבנון, שעליה דיווחו משקיפי האו"ם, החלו להילחש בין היושבים.
באותה עת הייתי מת"פ צפון. מפקד יחידת הקישור לאו"ם, רס"ן אלכס שניידר, שנכח באולם, העביר לידיי פתק שמדובר בחיילי תותחנים - "הג'יפ שלהם נפגע ממוקש. אחד פצוע ואחד הרוג". מיד פרשתי למשרדי כדי לברר פרטים מדויקים יותר. בעודי מנסה להשיג בטלפון את המפקדה במטולה, נכנס לחדרי יעקב צור, מתוח כולו ופניו חיוורות. בתחילה לא הבנתי מדוע הוא מתעניין באירוע.
"האם זה אייל?", שאל אותי. "אני מבקש ממך, אל תסתיר ממני. בני אייל הוא אחד משני הנפגעים", הפציר. השבתי לו שאין לי עדיין פרטים, ועד שמסוק הפינוי של האו"ם לא ינחת ברמב"ם לא יימסר שום מידע. באותן שניות מלאות מתח הרהרתי מה עובר בראשו של האב? לא קשה לנחש מה הייתה תפילתו. יעקב התבקש להמתין בחדרו של מפקד הפיקוד, האלוף אמיר דרורי ז"ל. את הבשורה הנוראה מכל בישר לו סגנו של דרורי, האלוף אורי שמחוני. שמחוני לא אמר דבר, רק הניח את ידיו על כתפי יעקב.
נהוג להתייחס אל אייל צור כאל החלל הראשון של מלחמת "שלום הגליל". המלחמה נפתחה אמנם באופן רשמי ב-6 ביוני 1982, אולם חודשים רבים לפני כן כבר הועלתה רמת הכוננות, ובפיקוד הצפון נערכו הכנות למלחמה. מפקדת קתמ"ר נהגה לתגבר את מערך התותחנים בצפון בקצינים מהמפקדה, בעיקר ממערך ההדרכה בבית הספר לתותחנות בשבטה. הקצינים שנבחרו למשימה נועדו לתגבר את מערך התצפיות בעומק שטחי דרום לבנון, כדי להכין ולהפעיל את האש הארטילרית עם פתיחת הלחימה.
בין הקצינים שתיגברו את הכוחות לקראת המלחמה, היה גם אייל צור, ששימש כמדריך בקורס יסוד לקציני חת"ם. אייל חדר מספר פעמים לשטח, זיהה ורשם את המטרות, והכין לעצמו עמדה ממנה יפעיל את האש. נותרה לו רק עוד פעם אחת לסיום הכנותיו לפני שנהרג באותו יום אביבי באפריל.
חיוך קל על השפתיים
סמל ניצן ורד היה עם אייל בג'יפ כשעלו על מוקש. הוא נפצע, אך חייו ניצלו. "יום לפני האסון, אייל נתן לי הנחייה לצבוע את הג'יפ בצבע אפור. לפי זה הבנתי שאנחנו נכנסים ללבנון לתפוס תצפית", מספר ורד.
"אייל, כדרכו, היה מאוד יסודי, והורה לי ללמוד את ציר התנועה לתצפית ולהכיר את הכפרים בסביבה ואת הגבעות השולטות על נתיב הנסיעה. בבוקר, הגענו למפקדה במטולה, וקיבלנו אישור שאפשר לעבור את הגבול ללבנון. נאמר לנו כי הציר בדוק ופנוי. בשעה 08:45 חצינו את שער פטמה ליד מטולה בליווי ג'יפ נוסף, בכוונה להגיע לתצפית מצפון לכפר הלבנוני טייבה.
"תוך כדי נסיעה, אייל הסביר לי על כל כפר וכל גבעה. הוא גילה בקיאות מדהימה כאילו נולד שם. אני זוכר שהתעכב במיוחד על מבצר הבופור ועל מספר מטרות שעלינו לטווח בתחילת המבצע. השעה הייתה בערך 09:15, כשחלפנו ליד טייבה. אחרי שחצינו את הכפר, ראינו מימיננו את הבופור ומשמאלנו את תצפית האו"ם. ברגע שאייל הרים את ידו להצביע לכוון הבופור והחל להסביר, קרה האירוע.
"מהנקודה זו ואילך איני זוכר דבר. איבדתי את ההכרה לזמן מה, וכשהתעוררתי מצאתי את עצמי שוכב בין עשבים. ראיתי שהג'יפ הרוס כולו, וחשבתי שהתהפכנו בגלל הסלעים. היום אני יודע שזה היה מוקש שהניחו המחבלים והתפוצץ מתחתינו. לא ראיתי ולא שמעתי את אייל. ניגשתי לג'יפ כדי לחפש אותו וגם להזעיק עזרה במכשיר הקשר, אבל המכשיר לא פעל. בהמשך, ראיתי את אייל שוכב על גבו, שערו התנופף ברוח, עיניו היו סגורות, וחיוך קל על שפתיו, הבנתי שהוא כבר לא אתנו.
"כאשר הגיעו חיילי האו"ם לזירה, אמרתי שאני לא מתפנה אם לא לוקחים גם את אייל איתנו. פוניתי לרמב"ם, ומאוחר יותר הבנתי כי אייל פונה על ידי חיילים שלנו".
אייל צור היה מיועד לקורס טייס, אבל בחר בשירות בחיל התותחנים, שלטעמו שילב ידע מקצועי רב ומפגש עם אנשים 'פשוטים' מכל שכבות העם. לאחר שנתיים של שירות מאומץ ורצוף בקורסים מפרכים, שאת כולם סיים בהצטיינות, קיבל דרגות סג"מ ומיד שובץ, כמעט ללא תקופת ניסיון, כקצין עמדת תותחים בגדוד "שפיפון".
כיוון שהתבלט בכישוריו ובמנהיגותו ובמסירותו הרבה לחייליו, הוא התבקש, לאחר תקופה קצרה בגדוד, לשמש כמדריך בקורס קציני תותחנים. הוא היה הצעיר מבין המדריכים, דבר שלא מנע ממנו להיות מאוד מקצועי ובקיא בחומר. אלו ששירתו עמו מספרים על בחור צנוע ונעים הליכות בעל יכולת נדירה להסביר דברים מורכבים בפשטות ובבהירות.
הפעם האחרונה שאייל היה בבית, הייתה בחג הפסח. "בסיום החופשה הסעתי אותו לתל אביב, משם יצאה ההסעה לצפון, ושם, בחטף, נפרדנו לתמיד" מספר האב יעקב. "ביום שלישי, יום לפני שנפל, הוא עוד טלפן הבייתה ושוחח עם אמו זיוה. הוא סיפר שהוא מסיים מחר את משימתו וחוזר לשבטה. קשה לתפוס את דרכי האל, איך אבא בן 46 מביא לקבורה את בנו בן ה-20".
סגן אייל צור ז"ל עסק בפעילויות הכנה למבצע של"ג כשהג'יפ שלו עלה על מוקש בלבנון. אביו, אל"מ (מיל') יעקב צור, קיבל את הבשורה המרה כששהה בעצמו באותה העת בפקמ"ז בהכנות למלחמה
תכניות המבצע היו הבסיס לשל"ג, מתוך מטרה ליצור "סדר חדש" בלבנון, שיבטיח לישראל שלום וביטחון. בעיצומן של הצגת התכניות של האוגדה למבצע, עבר רחש באולם. ידיעות שונות על תקרית בלבנון, שעליה דיווחו משקיפי האו"ם, החלו להילחש בין היושבים.
"האם זה אייל?", שאל אותי. "אני מבקש ממך, אל תסתיר ממני. בני אייל הוא אחד משני הנפגעים", הפציר. השבתי לו שאין לי עדיין פרטים, ועד שמסוק הפינוי של האו"ם לא ינחת ברמב"ם לא יימסר שום מידע. באותן שניות מלאות מתח הרהרתי מה עובר בראשו של האב? לא קשה לנחש מה הייתה תפילתו. יעקב התבקש להמתין בחדרו של מפקד הפיקוד, האלוף אמיר דרורי ז"ל. את הבשורה הנוראה מכל בישר לו סגנו של דרורי, האלוף אורי שמחוני. שמחוני לא אמר דבר, רק הניח את ידיו על כתפי יעקב.
הגנה לישראל
| 19/05/2011
אייל צור ז"ל עם כומתה שחורה במרכז התמונה
כשהחלו להגיע הידיעות הראשונות על נפילתו של סגן אייל צור ז"ל, ביום רביעי, ה-21 באפריל 1982, כחודשיים לפני תחילת המלחמה, היה אביו, אל"מ יעקב צור, עסוק בתכנון מבצע "אורנים גדול".
תכניות המבצע היו הבסיס לשל"ג, מתוך מטרה ליצור "סדר חדש" בלבנון, שיבטיח לישראל שלום וביטחון. בעיצומן של הצגת התכניות של האוגדה למבצע, עבר רחש באולם. ידיעות שונות על תקרית בלבנון, שעליה דיווחו משקיפי האו"ם, החלו להילחש בין היושבים.
באותה עת הייתי מת"פ צפון. מפקד יחידת הקישור לאו"ם, רס"ן אלכס שניידר, שנכח באולם, העביר לידיי פתק שמדובר בחיילי תותחנים - "הג'יפ שלהם נפגע ממוקש. אחד פצוע ואחד הרוג". מיד פרשתי למשרדי כדי לברר פרטים מדויקים יותר. בעודי מנסה להשיג בטלפון את המפקדה במטולה, נכנס לחדרי יעקב צור, מתוח כולו ופניו חיוורות. בתחילה לא הבנתי מדוע הוא מתעניין באירוע.
"האם זה אייל?", שאל אותי. "אני מבקש ממך, אל תסתיר ממני. בני אייל הוא אחד משני הנפגעים", הפציר. השבתי לו שאין לי עדיין פרטים, ועד שמסוק הפינוי של האו"ם לא ינחת ברמב"ם לא יימסר שום מידע. באותן שניות מלאות מתח הרהרתי מה עובר בראשו של האב? לא קשה לנחש מה הייתה תפילתו. יעקב התבקש להמתין בחדרו של מפקד הפיקוד, האלוף אמיר דרורי ז"ל. את הבשורה הנוראה מכל בישר לו סגנו של דרורי, האלוף אורי שמחוני. שמחוני לא אמר דבר, רק הניח את ידיו על כתפי יעקב.
נהוג להתייחס אל אייל צור כאל החלל הראשון של מלחמת "שלום הגליל". המלחמה נפתחה אמנם באופן רשמי ב-6 ביוני 1982, אולם חודשים רבים לפני כן כבר הועלתה רמת הכוננות, ובפיקוד הצפון נערכו הכנות למלחמה. מפקדת קתמ"ר נהגה לתגבר את מערך התותחנים בצפון בקצינים מהמפקדה, בעיקר ממערך ההדרכה בבית הספר לתותחנות בשבטה. הקצינים שנבחרו למשימה נועדו לתגבר את מערך התצפיות בעומק שטחי דרום לבנון, כדי להכין ולהפעיל את האש הארטילרית עם פתיחת הלחימה.
בין הקצינים שתיגברו את הכוחות לקראת המלחמה, היה גם אייל צור, ששימש כמדריך בקורס יסוד לקציני חת"ם. אייל חדר מספר פעמים לשטח, זיהה ורשם את המטרות, והכין לעצמו עמדה ממנה יפעיל את האש. נותרה לו רק עוד פעם אחת לסיום הכנותיו לפני שנהרג באותו יום אביבי באפריל.
חיוך קל על השפתיים
סמל ניצן ורד היה עם אייל בג'יפ כשעלו על מוקש. הוא נפצע, אך חייו ניצלו. "יום לפני האסון, אייל נתן לי הנחייה לצבוע את הג'יפ בצבע אפור. לפי זה הבנתי שאנחנו נכנסים ללבנון לתפוס תצפית", מספר ורד.
חיוך קל על השפתיים
סמל ניצן ורד היה עם אייל בג'יפ כשעלו על מוקש. הוא נפצע, אך חייו ניצלו. "יום לפני האסון, אייל נתן לי הנחייה לצבוע את הג'יפ בצבע אפור. לפי זה הבנתי שאנחנו נכנסים ללבנון לתפוס תצפית", מספר ורד.
"אייל, כדרכו, היה מאוד יסודי, והורה לי ללמוד את ציר התנועה לתצפית ולהכיר את הכפרים בסביבה ואת הגבעות השולטות על נתיב הנסיעה. בבוקר, הגענו למפקדה במטולה, וקיבלנו אישור שאפשר לעבור את הגבול ללבנון. נאמר לנו כי הציר בדוק ופנוי. בשעה 08:45 חצינו את שער פטמה ליד מטולה בליווי ג'יפ נוסף, בכוונה להגיע לתצפית מצפון לכפר הלבנוני טייבה.
"תוך כדי נסיעה, אייל הסביר לי על כל כפר וכל גבעה. הוא גילה בקיאות מדהימה כאילו נולד שם. אני זוכר שהתעכב במיוחד על מבצר הבופור ועל מספר מטרות שעלינו לטווח בתחילת המבצע. השעה הייתה בערך 09:15, כשחלפנו ליד טייבה. אחרי שחצינו את הכפר, ראינו מימיננו את הבופור ומשמאלנו את תצפית האו"ם. ברגע שאייל הרים את ידו להצביע לכוון הבופור והחל להסביר, קרה האירוע.
"מהנקודה זו ואילך איני זוכר דבר. איבדתי את ההכרה לזמן מה, וכשהתעוררתי מצאתי את עצמי שוכב בין עשבים. ראיתי שהג'יפ הרוס כולו, וחשבתי שהתהפכנו בגלל הסלעים. היום אני יודע שזה היה מוקש שהניחו המחבלים והתפוצץ מתחתינו. לא ראיתי ולא שמעתי את אייל. ניגשתי לג'יפ כדי לחפש אותו וגם להזעיק עזרה במכשיר הקשר, אבל המכשיר לא פעל. בהמשך, ראיתי את אייל שוכב על גבו, שערו התנופף ברוח, עיניו היו סגורות, וחיוך קל על שפתיו, הבנתי שהוא כבר לא אתנו.
"כאשר הגיעו חיילי האו"ם לזירה, אמרתי שאני לא מתפנה אם לא לוקחים גם את אייל איתנו. פוניתי לרמב"ם, ומאוחר יותר הבנתי כי אייל פונה על ידי חיילים שלנו".
אייל צור היה מיועד לקורס טייס, אבל בחר בשירות בחיל התותחנים, שלטעמו שילב ידע מקצועי רב ומפגש עם אנשים 'פשוטים' מכל שכבות העם. לאחר שנתיים של שירות מאומץ ורצוף בקורסים מפרכים, שאת כולם סיים בהצטיינות, קיבל דרגות סג"מ ומיד שובץ, כמעט ללא תקופת ניסיון, כקצין עמדת תותחים בגדוד "שפיפון".
כיוון שהתבלט בכישוריו ובמנהיגותו ובמסירותו הרבה לחייליו, הוא התבקש, לאחר תקופה קצרה בגדוד, לשמש כמדריך בקורס קציני תותחנים. הוא היה הצעיר מבין המדריכים, דבר שלא מנע ממנו להיות מאוד מקצועי ובקיא בחומר. אלו ששירתו עמו מספרים על בחור צנוע ונעים הליכות בעל יכולת נדירה להסביר דברים מורכבים בפשטות ובבהירות.
הפעם האחרונה שאייל היה בבית, הייתה בחג הפסח. "בסיום החופשה הסעתי אותו לתל אביב, משם יצאה ההסעה לצפון, ושם, בחטף, נפרדנו לתמיד" מספר האב יעקב. "ביום שלישי, יום לפני שנפל, הוא עוד טלפן הבייתה ושוחח עם אמו זיוה. הוא סיפר שהוא מסיים מחר את משימתו וחוזר לשבטה. קשה לתפוס את דרכי האל, איך אבא בן 46 מביא לקבורה את בנו בן ה-20".
