רקמה אנושית חיה

יום העצמאות ה-65 לישראל: ביקור בשלוש יחידות בצה"ל שמהוות בבואה של החברה הישראלית. רס"ן בחטיבת כפיר שמכונת הקפה שלו "מביאה את תל אביב אליו", הסמג"ד הדרוזי של גדוד 77 בשריון שידע מההתחלה שהוא רוצה להגיע לשריון וחיילי פלוגת הנדסה קרבית שדווקא מרוצים מהיציאות הביתה אבל מתלוננים על המחסור בחיילות

רקמה אנושית חיה

צילום: דובר צה"ל

הכביש העולה משכם לכיוון אלון מורה חרוץ בנוף עוצר נשימה. מן הכביש ניתן לחוש את נחל תרצה ולגעת בקו פרשת המים של הרי השומרון, ממנה מתפצלים היובלים בין אלה שעושים את דרכם לבקעת הירדן ומשם לים המלח, ובין יובלי הים התיכון. ממערב לציר מתנשאים במלוא הדרם הר עיבל והר גריזים. בתי העיר הענקית שכם ומחנות הפליטים המקיפים אותה ממלאים את הגיא בין ההרים, עד שנעלמים. ואז, כמה מאות מטרים לפני שמגיעים לשער של אלון מורה, מתגלה לצד הדרך המוצב של הפלוגה "המבצעית", פלוגה ז', בגדוד "לביא".

זו אחת מתוך עשרות פלוגות לוחמות בצה"ל, כאלה שאין בהן הילה וקדושה של יחידות מיוחדות, אבל החיילים שלהן נושאים בנטל היומיומי של הביטחון השוטף. פטרולים, שמירות שאף פעם אינן מסתיימות, וגם תורנויות מעיקות. הגענו לאלון מורה במסגרת מסע בין יחידות לוחמות בצה"ל. ביקרנו בגדודי שריון, הנדסה קרבית וחטיבת "כפיר", ושוחחנו שעות על גבי שעות עם חיילים ועם מפקדים. מסע שמתאר את הרקמה האנושית החיה שמרכיבה את צה"ל, הבבואה של החברה הישראלית (או לפחות של חלקה).

הראשון שהבחנו בו מאחורי השער היה המ"פ. כמו קצין רומאי סמכותי ניצב בלב המוצב שלו, יצוק ושרירי, עם מבט גאה בעיניים, מלא שמחת חיים. רס"ן ברוך רם הציג את עצמו והוביל אותנו לעמדה הכי אסטרטגית במוצב: בפינת הקרוואן המשמש כמשרד שלו היא ניצבה שם – מכונת הנספרסו הכסופה, מוכנה להנפיק קפה רותח בלחיצת אצבע קלה.

"לדירה שלי בשדרות בן גוריון בתל אביב אני מגיע במקרה הטוב פעם בשבועיים. מכונת הקפה מביאה את תל אביב אלי" מספר הקצין בן ה-29 "דווקא בגלל שאומרים שהתל אביבים לא נושאים בנטל, ובגלל שהרבה חבר'ה מהשכבה שלי באמת לא הלכו ליחידות קרביות, זה דירבן אותי להיות מפקד בצה"ל. אבא שלי היה בגולני, אחי בדובדבן, ואחותי הגדולה התעקשה לעשות צבא אחרי שהחלימה מסרטן.

"זה לא שהחברים שלי מהשכבה, אלה שלא הלכו לקרבי, לא תרמו למדינה, רבים מהם היו ב-8200 וביחידות מודיעין אחרות, אבל כמפקד קרבי אני די חריג. רוב החבר'ה שצמחו כמפקדים יחד אתי, הם לא מתל אביב. יש הרבה יותר מהפריפריה".

כור מצרף

גדוד לביא שייך לחטיבת כפיר, שהוקמה במקור למשימות שוטפות בשטחים, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, בתחילת העשור שעבר. עם הזמן, רכשה יכולות חי"ר מגוונות וקיבלה משימות מבצעיות במתארי לחימה עתידיים שונים, בעיקר בצפון.

המג"ד של ברוך, סא"ל אריה שחורי, תושב ההתנחלות עלי שבלב השומרון יושב בבסיס מבוא חורון, צמוד לשכם. בין מבני המחנה הלא צפופים ניתן עדיין לדמיין את כוחות הצבא הירדני, שחנו שם עד 1967, וגם צבאות קודמים. בבית הסמוך אליו בעלי גרה משפחתו של רועי קליין ז"ל, סמג"ד גולני, שקיבל עיטור בקרב בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה, שבו רימון התפוצץ מתחת לגופו.

שחורי הוא בוגר המחזור השביעי של המכינה הקדם צבאית בעלי, שהכשירה דור של מה שנחשב ה"מחנה הדתי-לאומי" לתפקיד פיקוד משמעותיים בצה"ל. חוץ מקליין ז"ל ושחורי צמחו מהמכינה גם עופר וינטר, מח"ט גבעתי, סמח"ט בגולני ומפקדים בדרגי ביניים, בכל פינות זרוע היבשה.

על הקיר בקרוואן של המג"ד שחורי תלוים צילומים ממסדר סיום בקורס קצינים, עליהם מסומנים קצינים טריים מהגדוד שזכו בהצטיינות (פעם ראשונה מחטיבת כפיר, כבוד!, הוא מדגיש) וכן תעודת הערכה על קרב עקוב מדם במלחמת לבנון השנייה, בעייטא א שעאב, שבו חירף את נפשו ביחד עם לוחמיו. שחורי היה במלחמה מפקד הפלוגה המסייעת בגדוד 890 של הצנחנים, שבו צמח. לבנון צרובה בזכרונו, ובעיקר אחת המשימות המטופשות שקיבל מן הדרג הצבאי הבכיר: לתלות דגל ישראל על גג בית בבינת ג'ביל, בניסיון פתטי לייצר "תמונת ניצחון" מזויפת במלחמה, שלא היו בה מנצחים אמיתיים.

"המסקנה העיקרית שאליה הגעתי בעקבות מלחמת לבנון השנייה היא שחיי הם בצבא", אומר סא"ל שחורי. "ראיתי במו עיניי איזה השפעה אדירה יש למפקד במלחמה, איך מפקדים עם מקצועיות ורוח לחימה יכולים להשפיע, הקשבתי לרשת הקשר והבנתי שהנואמים הכי מוצלחים של כנסי המ"פים הם לא בהכרח המפקדים הכי מוצלחים, ולהפך. לפלוגה שלי היו 13 פצועים,אבל לא היו נופלים. יצאנו מאוד מחוזקים".

במהלך הביקור מתכנסים על רחבת האספלט מול חדר האוכל הפלוגתי חיילי הפלוגה המבצעית. יש ביניהם בני כל איזורי הארץ, מנוב ברמת הגולן ועד לדימונה שבדרום. ישנם הרבה עולים מרוסיה בפלוגה כמו גם עולים מצ'ילה, גרמניה וצרפת. קיריל יודייב "הרוסי" הוא הצלף הפלוגתי. גם הצלף השני, ויטלי, הוא, כמובן, מאותו מוצא. למה הצלפים הם כמעט תמיד רוסים? "אני לא יודע להסביר את זה. יש לרוסים קור רוח מדהים כשהם עם אצבע על ההדק", עונה המ"פ.

הלוחמים מספרים שלא רק בתל אביב אין נהירה לשירות קרבי: אליאב אפללו מבאר שבע אומר שרוב חבריו למחזור בתיכון מקיף רגר אינם לוחמים. הרוב המוחלט ג'ובניקים. גם לסימנטוב החולוני עדות דומה. ומה בשריון?

עוז 77 בדרום

את לוחמי גדוד 77 ("עוז") של חטיבה 7 פגשנו בשדות שבין קיבוץ בארי בנגב המערבי ובין גדר המערכת המקיפה את רצועת עזה. עד לפני חודש-חודשיים כיסה את האיזור מרבד של פרחים ועשב ירוק ורך אך מספיק היה בכמה ימי שרב לייבש את הצמחים.

ההילה של קרב עמק הבכא במלחמת יום הכיפורים, שהונצחה בספרו של המג"ד לשעבר, אביגדור קהלני, "עוז 77", מלווה את הגדוד עד היום. קהלני עצמו, מגיע בכל כמה שבועות, כדי לתחזק את רוח הקרב של הלוחמים הצעירים. השריונרים תופסים את הגזרה ביחד עם הצנחנים. בעיקר בלילות הטנקים שלהם פרוסים מול הגדר, מוכנים לכל התפתחות. במשימה דומה, בגזרה מעט דרומית יותר מול הרצועה, ארעה לפני כשבע שנים ההיתקלות, שבה נחטף השריונר גלעד שליט.

כדי לאתר את פלוגה ג' של גדוד 77 נסענו בשדות אחרי הג'יפ של הסמג"ד, רס"ן אחסאן דקסה. לא פחות מ-82 אחוז מהצעירים הדרוזים מתייצבים לשירות, בהשוואה ל-74 אחוזי גיוס בקרב היהודים. פעם, נדיר היה למצוא דרוזים בשריון. הרוב היו מתגייסים לגדוד "חרב", המבוסס על הצעירים הדרוזים, או למג"ב. כיום, הם מתפזרים בכל היחידות.

גם אחסאן מחלק את תקופת השירות שלו בצה"ל ללפני מלחמת לבנון השנייה ולאחריה. "כיום, אנחנו הרבה יותר מקצועיים. במבצע 'עמוד ענן', בנובמבר האחרון, הזעיקו אותנו והיינו מוכנים לכניסה לתוך רצועת עזה בתוך 24. היו לוחמים שממש בכו משום שהם לא היו בכוחות שתוכננו להיכנס, כמה פעמים כבר התחלנו תנועה לכיוון הרצועה, אבל בסופו של דבר לא הייתה פעולה קרקעית ואף אחד לא נכנס". המפקד של אחסאן, המג"ד יאיר אור, הוא קיבוצניק, במקור מטירת צבי (כיום גר בקיבוץ מגל) ואחסאן מדבר עליו בהערכה עצומה.

אחסאן מטפס איתנו על ה"מרכבה 2", של צוות 2, אחד הצוותים הטובים של פלוגה ג'. בשעות הקטנות של הלילה הם שרים שירים ומשחקים משחקים שפיתחו בעצמם, כדי לא להירדם. אחד המשחקים נקרא "א-ב" – נעצרים על אות מסוימת ואמרים, כל אחד בתורו, שמות של פריטים שנמצאים בתוך הטנק ומתחילים באותה אות. ה"צ'וקולוקים" (כך קוראים כיום בצה"ל לממתקים ולשתייה שקונים מהשקם, שנקרא בכלל "שקל": פעם קראו לזה צ'ופרים) הם בעלי תפקיד גורלי בפני עצמו בהתגברות על משברי העייפות של השעות הקטנות.

הסמג"ד אחסאן קיבל באחרונה החלטה שכל חיילי הגדוד ייסעו לראות מנהרה שחפרו הפלסטינים בסמוך, בניסיון לבצע באמצעותה פיגוע עתידי, שסוכל. מה יקרה אם לילה יתרחש פיגוע והחיילים יעמדו בדילמה בפניה ניצב בזמנו גלעד שליט – להיכנע או להילם, אם צריך, עד מוות?

"אי אפשר לדעת בוודאות מה יקרה ברגע האמת", אומר המ"מ סגן אמיר עומר . "אני רוצה להאמין שכלם יילחמו, אנחנו מדברים על מה שקרה לגלעד בכל יום, בכל תדריך, כדי לנן את הלקחים".

גדוד להב, הנדסה קרבית

ברוח התקופה החיילים מתקשרים בינהם באופן שוטף באמצעות אפליקציית ווטסאפ בטלפונים החכמים, שמשמשות להעברת הודעות קבוצתיות. הטלפון, בעיקר האינטרנט, מחבר את החיילים לבית ולמציאות 24 שעות ביממה. לפעילות המבצעית חל איסור מוחלט לקחת טלפונים, איסור שלא ברור האם הוא נאכף עד תומו, אבל ככלל הסמארטון צמוד לכל חייל ללב ולנשמה. כשיש רגע משעמם, הוא משמש גם כדי להעלות מערכון מזדמן מיוטיוב מתוך מאגרי מערכונים שאהובים על צעירים.

התיאור הזה אופייני כיום לכל היחידות הלוחמות בצה"ל, וגם ללוחמי הפלוגה הרובאית בגדוד 603 מההנדסה הקרבית. המג"ד, רועי זילברברג, אב לשניים מזיכרון יעקב, מתעב באופן אישי את השימוש בטלפון כאמצעי תקשורת פיקודי, ומעדיף תמיד שיחה אישית על פני שיחת טלפון או הודעת אימייל.

המוצב של הפלוגה, צמוד לגדר המערכת המקיפה את השומרון ולישוב שקד. תוך כדי שקיעה לעת ערב, ניתן היה לראות מהמוצב ההררי את תחנת הכוח אורות רבין ואת חופי הים התיכון ורצועת החוף הצפופה של ישראל, במראה שהמחיש עד כמה ה"מותניים" של ישראל בגבולות הקו הירוק הן צרות מאוד.

החיילים בפלוגה מספרים כי בתקופת הפעילות המבצעית הנוכחית באיזור מנשה התמזל מזלם והם דווקא וצאים יציאות טובות הביתה - " פעם בשבועיים, לשלושה ימים". בשעת לילה, עוד לילה שגרתי של פעילות, המוראל של הלוחמים לא בשמיים. אבל בסדר, הם דופקים עבודה. עוד סיורים הלוך ושוב לאורך גדר המערכת, עוד תורנויות בחדר המבצעים (בשעת לילה התגלה סולם שנועד לחציית ה גדר, למשל, והוכרז "נוהל ארוע").

בלב המוצב של הרובאית יש אתר הנצחה לשבעה חיילים מהפלוגה שנורו מירי צלף פלסטיני בעין עריק לפני למעלה מעשור. כדי להעביר שעות פנאי יש שלחן פינג פונג ו"סוני פלייסטישן".

על פי רוב, החייל אינו מוכר למתגייסים הצעירים. "רק אחרי הגיוס אתה מבין שבעצם מדובר ביחידת חי"ר לכל דבר, עם יכולות חבלה מיוחדות", אומר המ"מ צחי פיש, "ואז גם המוטיבציה עולה". בכל הגזרה לא עולה ריח שיערה של חיילת אפילו מקילומטרים, מקוננים החיילים, אבל הראש של מחלקה 1 כבר באזרחות – בעוד חצי שנה הם משתחררים מצה"ל.

אז מי משרת בצה"ל ומי נושא בנטל? אמירות כמו "תל אביבים לא משרתים" או "דתיים לאומיים נושאים בכל הנטל" הן לא מדויקות, אבל יש בהן גרעין של אמת. ראינו את כולם בשטח, והתרשמנו שצה"ל הוא צבא שמלקט לוחמים מכל קצוות הארץ וממשיך להיות הדבק של החברה הישראלית גם אחרי 65 שנה, אם כי המונח "כור היתוך" שנטבע בימיו של ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון שונה ל"כור מצרף" – בדוק: יש מונח כזה בצה"ל. 

לא ראינו חרדים ביחידות שבהן ביקרנו, אבל יש כמה מאות לוחמים חרדים בגדוד נצח יהודה שמשרת בבקעת הירדן ועוד כ-1500 במסלולים מיוחדים אחרים, לא קרביים. בסך הכל, פוטנציאל הגיוס של החרדים בכל שנה עומד על 8,000 צעירים. צה"ל קרוב למצות, בנקודת הזמן הזאת, כ-40 אחוז ממנו.

הבנות לא ממלאות את שורות הצבא הלוחם של צה"ל. לא היינו ערב יום העצמאות ביחידות שבהן משובצות חיילות בתפקידי לחימה, אבל ככלל השילוב של בנות בתפקידי לחימה בצה"ל הוא כישלון. פחות מ-3 אחוז מהמתגייסות בכל שנה מתנדבות לקרבי. רוב המתנדבות רוצות להגיע ליחידות זוהרות כמו קורס טיס או קורס חובלים אך גם מסתפקות ביחידות שמשלבות בנות לוחמות כמו גדוד "קרקל", מערך ההגנה האווירית, מערך האב"כ ותפקידים מסוימים בתותחנים.

איכות הדור והמסירות לא הולכים ופוחתים עם השנים, כנראה שדווקא להפך. לפחות בקרב אלה שמתגייסים לצה"ל. לפני שיצאנו מהביקור בפלוגה ג' של גדוד 77 ביקש המ"מ אמיר עומר להעביר את המסר: "תכתבו שתושבי המדינה יכולים לישון בשקט ולהיות רגועים. אנחנו עושים כל מה שצריך כדי לשמור עליהם". הוא התכוון לכל מילה.