תכנית יעלון: האיש שלנו לאיראן
עם השבעת הממשלה ייכנס שר חדש למשרד הביטחון - רא"ל (מיל') משה (בוגי) יעלון. מה עומד על הפרק? וכיצד יממש יעלון את ראייתו האסטרטגית אל מול האיומים העומדים מול מדינת ישראל? על "תכנית יעלון" בטור השבועי של עמיר רפפורט
עמיר רפפורט
| 19/05/2011
"אני לא מקנא בך", אמר משה יעלון לראש אמ"ן, האלוף אביב כוכבי. זה היה לפני מספר חודשים, כאשר כוכבי הציג לממשלה את הערכת אמ"ן לשנת 2013. "כאשר שאני הייתי ראש אמ"ן (באמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת), הכל היה יותר פשוט. כשנכנסתי לתפקיד קיבלתי מקודמי תיקים מסודרים על חאפז אל אסד, יאסר ערפאת, חסן נסראללה ושאר מנהיגי האזור. כאשר סיימתי, העברתי את התיקים הלאה. עכשיו, הכל משתנה במזרח התיכון בקצב מסחרר ושום תיק אינו רלוונטי. כל הזמן צריך להכין תיקים על דמויות חדשות שלא היו מוכרות, כמו התיקים על מנהיגי האופוזיציה הסורית".
יעלון אמר את הדברים כחבר בקבינט המדיני-ביטחוני וכשר לעניינים אסטרטגיים (וכסגן ראש ממשלה, לא לשכוח) בממשלת בנימין נתניהו הקודמת. אם לא יהיו התפתחויות בלתי סבירות הוא יצעד ביום שני הקרוב על שטיח אדום בדרך ללשכת שר הביטחון. יעלון יהפוך לבוס של כוכבי, ולא רק צרות המזרח התיכון, ובראשן איראן, יונחו לפתחו אלא גם הסוגיה החברתית הבוערת: כיצד לפתור את עניין גיוס החרדים לצה"ל.
האם יעלון ישלח את צה"ל לתקוף באיראן? האם יחולל מהפיכה בצבא? אפשר לשרטט את תכניתיו על סמך שיחות שערך באחרונה והתבטאויותיו כשר לעניניים אסטרטגיים. זו לא משימה קשה: יעלון אינו דמות מורכבת. פיו וליבו שווים בדרך כלל. כאשר הוא אומר משהו, הוא מתכוון אליו, גם אם ההתבטאות כרוכה בהסתבכות כלשהי (כרמטכ"ל בתחילת העשור שעבר, האמירות הבוקיות של יעלון סיבכו אותו לא פעם).
אי יציבות
ליעלון לא תהיה חפיפה ארוכה במיוחד עם שר הביטחון בשש השנים האחרונות, אהוד ברק. ההערכה ההדדית בין יעלון לברק אינה גבוהה במיוחד, וגם היחסים האישיים אפילו לא קורקטיים. ברק לא חיכה השבוע להכרזה הרשמית על הממשלה החדשה כדי להיפרד. אגף התכנון במטה הכללי הכין מצגות וניסה לרתום אותו עד לרגע האחרון, כדי שישפיע על נתניהו שלא לקצץ את תקציב הביטחון בצורה דרמטית בממשלה הבאה (קיצוץ יהיה בכל מקרה), אבל הראש שלו היה בטקסי פרידה מצה"ל ובמסיבת הוקרה שערך לו משרד הביטחון ביום רביעי בערב. ברק ארז את המשרד, התכונן לצעוד אל השקיעה עם רעייתו נילי, לימים של פאן וביזנס. הוא עוד עשוי לשוב לזירה, כשיתחשק לו, או כשיקראו לו.
יעלון אינו צריך חפיפה ארוכה. הוא חי ביטחון 24/7, וזה מה שהקנה לו את המשרה הבכירה ביותר בממשלת נתניהו השלישית. אם תהיה הסתבכות ביטחונית, חלילה, העניין יהיה על ראשו. אף אחד לא יאשים את נתניהו במינוי כושל, כמו הטעות של אהוד אולמרט עם מינוי עמיר פרץ (שרי ביטחון שבאים מרקע אזרחי ולא צבאי דווקא יכולים להיות מצוינים, כמו משה ארנס בשעתו, רק בתנאי שיש להם רקע רלוונטי לנושאים האסטרטגיים והטכנולוגיים). המאפיין המרכזי של התקופה שבה נכנס משה יעלון לתפקיד שר הביטחון הוא חוסר יציבות בשכונה שלנו.
חוסר יציבות במצרים, בסוריה, אפילו בירדן. הטרור העממי שב ליהודה ושומרון. הגבולות חוזרים להיות אזורי ספר כשהמצד השני נמצאים הפעם ארגוני טרור של הג'יהאד העולמי (בינתיים רק בסוריה ובסיני). למרות תקיפות מסתוריות במקומות כמו סודן וסוריה, המיוחסות בתקשורת העולמית לצה"ל, נשק אסטרטגי ממשיך להצטבר מסביבינו. לא רק רקטות לא מדויקות עם שבעה ק"ג חומר נפץ בראשיהן, אלא גם טילים עם ראש קרב של מאות ק"ג חומר נפץ, שמסוגלים לפגוע במטרות נקודתיות גם ממרחק של 300 ק"מ (כמו הטיל חוף ים "יאחונט" שרוסיה סיפקה לסוריה שאולי עבר אף לחיזבאללה, רק לשם הדוגמא).
הציבור הרחב עדיין לא מבין את מלוא משמעות האיום הזה. באופן פרדוקסאלי, הגבול השקט ביותר בנקודת הזמן הזאת הוא דווקא עם לבנון. חיזבאללה נצר את האש כמעט לגמרי (בשנה האחרונה חידש קצת את פעולותיו, ואף פעל להזרים מאות ק"ג חומרי נפץ לתאי טרור בתוך הארץ). הפסקת האש עם נסראללה לא נובעת בהכרח מכך שנסראללה משקשק מפחד צה"ל, כמו שנוטים בישראל לחשוב מאז מלחמת לבנון השנייה ב-2006. יותר מאשר הוא מפחד מאתנו הוא חושש מהפטרונים האיראניים שלו, שבנו את כוחו כאיום על ישראל במקרה שמתקני הגרעין של איראן יותקפו. משמרות המהפיכה בטהרן שללו מנסראללה את הסמכות ליזום פעילות התקפית משמעותית מול ישראל על דעת עצמו, שלא יגרור את ישראל לעימות ויבזבז את ארסנל הנשק על שטויות, מבחינתם.
הקרב על התודעה
אחד הצעדים הראשונים שיעשה משה יעלון כשר ביטחון, אולי אפילו בתוך ימים, יהיה להכריז על הארכת כהונתו של הרמטכ"ל בני גנץ, לשנה רביעית. ליעלון יש טראומה מתקופתו כרמטכ"ל: שר הביטחון שאול מופז, בשבתו כקצין המבצעים של ראש הממשלה בזמנו, אריאל שרון, סירב להודיע על הארכת הכהונה של יעלון בשנה הרביעית, כמקובל. יעלון ניסה לגשש מתי ייצא לאזרחות, עד שמופז הודיע לו במפתיע כי יסתפק בשלוש שנים. ההודעה נמסרה בחדר משרדים ב"טירה" בגעש, בסיומו של ערב הוקרה לפצועי חיל ההנדסה. יעלון ההמום החליט לקצר עוד יותר את הקדנציה הקצרה שהוקצתה לו, והלך הביתה אחרי שנתיים ועשרה חודשים, משוכנע כי שרון פינה אותו מהכיסא לטובת מקורבו חלוץ, גם בגלל שלא תמך בתכנית ההתנתקות.
כעבור כשנה וחצי, אחרי טראומת ההתפטרות של דן חלוץ, הוחלט מראש כי כהונתו של רא"ל גבי אשכנזי תיארך ארבע שנים, אבל כאשר בני גנץ החליף את אשכנזי, בפברואר 2011, שוב נקצבה כהונתו באופן פורמלי רק לשלוש שנים. ברק העדיף לשמור שוב את השנה הרביעית כגזר או אמצעי לחיצה במקומות רגישים של הרמטכ"ל המכהן (תלוי בעיני המתבונן). יעלון לא בקטע. הוא מבסוט מגנץ וייתן לו את השנה הרביעית. בכל מקרה יפעל להסדיר את כהונת הרמטכ"ל בחוק, ולקצוב אותה לארבע שנים. (לשם השוואה, קיים חוק ותיק שמסדיר את כהונות ראש המוסד והשב"כ: חמש שנים).
מבחינות רבות, יעלון כשר ביטחון והרמטכ"ל שלו גנץ הם באותו ראש. שניהם צנחנים בנשמה, ואינם הדגם היותר מחוספס שמצמיחה בדרך כלל חטיבת גולני. גנץ כרמטכ"ל עורך פורומי חשיבה על אזרחי, כדי שכל המשתתפים ידברו חופשי ללא מורא דרגות. כאשר יעלון היה רמטכ"ל הוא הנהיג פורומי חשיבה שבהם סדר הדוברים לא היה בהתאם לדרגה – מהדרגה הזוטרה עד לבעל הדרגה הבכירה ביותר, שמסכם את הדיון (בדיונים כאלה הקצינים הזוטרים נוטים לומר את מה שהמפקד צפוי להגיד בסוף, יותר מאשר את מה שהם חושבים באמת).
כשר ביטחון יעלון יקים פורומי חשיבה חדשים, ויעשה קאמבק לכמה ביטויים כמו "הקרב על התודעה", שנמחקו מהלקסיקון הצה"לי על ידי חלוץ ואשכנזי, לאחר טראומת לבנון השנייה, כאילו לא היו מעולם. האמירה של יעלון כרמטכ"ל ש"צריך לצרוב לפלשתינים את התודעה", נאמרה בשיאה של האינתיפאדה השנייה, והייתה חלק מתפיסה שהמאבק הוא חלק ממערכה מורכבת המשלבת היבטים חשאיים, אסטרטגיים וחברתיים.
החשיבות שניתנה לתפיסה בימי יעלון הייתה מוגזמת, עד כדי כך שפקודות מבצעיות נכתסו בשפת "תורת המערכה" במלחמת לבנון השנייה. אחרי המלחמה תפיסות המערכה הוגלו לכוני מחקר והודרו מן השיח הרגיל. יעלון, עשוי להחזיר את "הקרב על התודעה" לחיים.
מודיעין אוויר, תקשוב
בשנתו הראשונה של משה יעלון כשר ביטחון הוא יידרש לאשר באופן פורמאלי את תכנית החומש של צה"ל לבניין הכוח המכונה "עוז". בצה"ל ניסו לגייס את ברק לקרב על התקציב עד ליומו האחרון בתפקיד, בגלל החשש שיעלון לא ישמור להם על השמנת ואפילו לא על החלב. בתקופת יעלון כרמטכ"ל ספג צה"ל את אחד מקיצוצי התקציב הקשים ביותר.
ברק כשר ביטחון הצליח לתמרן את הממשלה להגדיל את תקציב הביטחון (ברור שלא רק בזכות כישוריו המניפולטיביים אלא בראש ובראשונה לנוכח האיומים הביטחוניים) גם בשנים שבהן נתניהו ושר האוצר שטייניץ הכריזו בצורה דרמטית על קיצוץ. סגן הרמטכ"ל לשעבר יאיר נוה הצליח לגנוב סוסים בסוף שנת 2012 עם גורמים במשרד האוצר ולאשר תכניות לפריסת תשלומים ארוכת טווח עם התעשיות הביטחוניות כדי להוציא לדרך את הפרויקטים המרכזיים של תכנית "עוז" גם בלי שהתכנית אושרה רשמית, בהיעדר תקציב מדינה פורמאלי לשנת 2013.
הבוקיות המיוחסת לא רק לדבריו של יעלון אלא גם להתנהלותו, עוד יכולה לעלות לצה"ל בקיצוצי תקציב, מה גם שיעלון התבטא כשר לעניינים אסטרטגיים שצה"ל יכול להסתדר עם תקציב נמוך יותר ממה שהורגל אליו בשנים האחרונות, ולפנות את הכסף לצרכים לאומיים אחרים. הוא באמת האמין בכך. מבחינת גובה תקציב הביטחון בשנת 2013 ובשנים שלאחר מכן, הרבה יהיה תלוי גם בשר האוצר יאיר לפיד, ואולי גם בסגן שהוא שולח ליעלון - עופר שלח. ומה מערכת הביטחון תעשה בכסף שכן יגיע אליה? תפיסתו של יעלון ברורה: עדיפות מוחלטת לאמצעים שנחשבים ורסטיליים ואפשר להשתמש בהם כמכפילי כוח או ככוח אש בחזיתות שהן שונות בתכלית - בראש ובראשונה אמצעי מודיעין מתקדמים ביותר, וכוח אווירי שימשיך להנות מעדיפות מוחלטת בצה"ל, וגם תקצוב - מערכות שליטה ובקרה – שמאפשרות להעביר מטרות בזמן אמת מאמצעי המודיעין שמגלה אותם, לאמצעי תקיפה באמצעות אש מדויקת.
כרמטכ"ל הקים משה יעלון את האגף התקשוב בדיוק החודש לפני עשר שנים. כשר ביטחון הוא עשוי לפעול לחזק אותו. פחות טנקים ונגמ"שים בתקופתו של יעלון כשר ביטחון לא תהיה לזרוע היבשה עדנה. בזיכרון של יעלון צרובות עובדות בסיסיות: בסופו של דבר, עיקר כוחות החי"ר מגיעים לשדה הקרב ברגל או בכלי רכב רך. הוא עצמו הגיע לחציית תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים, כמילואימניק בחטיבה של דני מט - באוטובוסים, ונכנס ללבנון במבצע ליטני כמפקד פלוגה בצנחנים – ברגל. כראש ועדת שרים לענייני בניין הכוח של צה"ל בממשלה הקודמת, בלם יעלון חלק מהתכניות מתקופת אשכנזי להצטיידות בטנקי מרכבה ונגמ"שי מרכבה (נמ"רים). בלחץ השרים צומצמו תכניות צה"ל המקוריות להצטיידות בכלים המשוריינים.
כאשר יעלון היה רמטכ"ל ובני גנץ מפקד זרוע היבשה, בשנת 2006, הם תכננו לקצץ בצורה דרמטית את צי הטנקים של צה"ל, מתוך תפיסה שהרלבנטיות של השריון הולכת ופוחתת ושמורה כיום למתארי לחימה מאוד מסוימים. התכנית שלהם בוטלה מיד אחרי מלחמת לבנון השניה, ימים לפני שאושרה פורמאלית במטה הכללי, אבל עכשיו היא עשויה לעשות קאמבק. יעלון כשר ביטחון עשוי לדחוף להסבת חלק מהעוצבות המשורינות של צה"ל לעוצבות קלות וזריזות יותר. גם בצה"ל יש לא מעט קולות שקוראים לכך, בין היתר בגלל התפוררות הצבא הסורי- הצבא הקונבנציונלי האחרון שנחשב איום ייחוס לצה"ל. הצבא הסדיר המצרי הענק עדיין לא נחשב לאיום ייחוס. הוא עלול להפוך לכזה בהתאם להתפתחויות מדרום, אבל אז מדובר בתהליך שיכול לקחת כמה שנים שבהם יכול צה"ל להחליט על בניית כוח מתאים לזירה זו.
אגב, אחד האיומים המרכזיים שיכולים להתעורר לצה"ל אם מצרים תשוב חלילה להיות אויב - הוא בזירה הימית. למצרים יש צי ימי צבאי ענק, בזמן שחיל הים של צה"ל דווקא הולך ומצטמק (למעט התכנית להצטייד בשלוש צוללות חדשיות שיגדילו את צי הצוללות לשש). ייתכן שבתקופת יעלון יתעורר צורך להגדיל מחדש את הצי הימי. אם אכן יעלון יממש חלק מהתפיסות שלו, הוא עשוי להוביל, ביחד עם גנץ, שינוי בבניין הכוח של צה"ל שיהיה מהדרמטיים ביותר ב-40 השנים האחרונות, מאז הגידול העצום בהיקפו של צה"ל שחל לאחר מלחמת יום הכיפורים.
פחות "כיפת ברזל"
שר הביטחון החדש אינו מהחסידים הנלהבים של "כיפת ברזל" והמערכות האחרות ליירוט טילי אויב. הוא מעוניין ב"כיפת ברזל", ובמערכת "שרביט קסמים", אבל במינון סביר ולא בכמויות שיצריכו תקציבי עתק וכוח אדם רב, גם אם רוב המימון ימשיך לבוא מהאמריקאים.
כפי הנראה, בתקופת יעלון יסתפק צה"ל בתכנית אב להצטיידות ב - 13 סוללות "כיפת ברזל", (כיום יש כבר 5 סוללות, בפועל). תכניות גרנדיוזיות שנשקלו בעידן ברק, למלא את כל קצוות הארץ בסוללות "כיפת ברזל", ייגנזו.
בוגי וביבי
הקדנציה של יעלון תהיה משופעת מאוד מעומק יחסיו עם ראש הממשלה בינימין נתניהו. כשר לעניינים אסטרטגיים היה ממוקם יעלון בקומה השמינית של בניין ראש הממשלה בירושלים. נתניהו קרא לו מידי פעם להתייעצויות – "בוגי בוא למטה"- אבל לא היה אח שלו. ברק היה במשך שלוש שנים מבאי ביתו הפרטי של נתניהו בקיסריה, עד שרבו. יעלון מעולם לא ביקר שם.
נפתלי בנט, עשה תקופה כמקורב ליעלון, אחרי התאקל בלשכת בנימין נתניהו. יעלון אף התכוון בשלב מסוים למנות אותו למנכ"ל המשרד לעניינים אסטרטגיים, עד שקיבל וטו מבנימין נתניהו (או משרה). "הכל רכילות", נוהג יעלון לומר בהתייחס לשאלה מדוע לא מינה בסופו של דבר את בנט.
מהצד, זה נראה שיותר מאשר נתניהו רצה את יעלון כשר הביטחון שלו, המינוי הזה נכפה עליו. זאת, למרות שהקשר ביניהם הולך גם עשרות שנים אחורה, כמובן אל ימי סיירת מטכ"ל - יעלון היה בשנות ה-80 סגן מפקד הסיירת, ונתניהו מילואימניק של ה"יחידה". למרות שנתניהו שירת אז כציר באו"ם הוא התעקש להגיע מידי פעם למילואים בבסיס של הסיירת. הבוס הישיר שלו במילואים היה יעלון, ויחד הם עבדו על תכניות מבצעיות. נתניהו כבר היה קשיש יחסית, ולא יצא לג'בלאות בשטח. כקצין בסיירת ובהמשך דרכו נתניהו העריץ את אהוד ברק, המבוגר ממנו ב-9 שנים (מערכת הביטחון זקוקה לך", נתניהו אמר לברק בערב הפרידה, ברביעי). יעלון, לעומת זאת, הוא בן מחזור שלו (נתניהו אפילו מבוגר בחצי שנה משר הביטחון בן ה-62). יעלון גם היה אאוטסיידר בסיירת. הוא לא באמת גדל בה, למרות שזכה לפקד עליה.
הצמד נתניהו-ברק השאיר אחריו משימה בלתי פתורה: עצירת המירוץ האיראני לפצצה אטומית. עכשיו המשימה לעצור את פצצת הגרעין האיראנית עוברת (גם) לידיים של יעלון. בניגוד למקובל לחשוב, יעלון אינו ממתנגדי תקיפה ישראלית באיראן. הוא גם לא מהתומכים בה. הכל בהתאם לנסיבות, לעניין ולסיכויי ההצלחה. האמת היא שבנקודת הזמן הזאת אין לישראל אופציה צבאית אמיתית לתקוף באיראן. אם תהיה תקיפה, רגע לפני שהאיראנים מגיעים לפצצה, היא תבוצע על ידי ארצות הברית ולא על ידי ישראל.
.jpg)
יעלון אמר באחרונה, בראיון לכותב שורות אלה, שפורסם במגזין "ישראל דיפנס" כי "האיום המסוכן ביותר כיום הוא איום הגרעין מצד איראן, שפועלת על מנת להשיג הגמוניה באזור. היא מממנת פעולות טרור באזורנו ושולחת לכאן את זרועותיה הארוכות. אי אפשר יהיה להתמודד עם חוסר היציבות במזרח התיכון מבלי להתמודד עם האיום הזה, זה חייב להיות בראש סדר העדיפויות שלנו, לאו דווקא הנושא הישראלי-פלסטיני, ואנחנו צריכים להתכונן להגן על עצמנו.
"אולם, זה לא אומר בהכרח מלחמה בשנה הקרובה. חייבים להציב את אחמדינג'אד בפני דילמה מאוד פשוטה – פצצה גרעינית או הישרדות המשטר. ב-2003 איראן כבר עמדה בפני הדילמה הזו, ואז האייתולה עלי חמינאי עצר את פרויקט הגרעין בשביל לא לתת למערב תירוץ לתקוף אותו, לאחר פלישת ארה"ב לעיראק ואפגניסטן. האיראנים יודעים שלמערב יש יכולות הרבה יותר גדולות משלהם אך הם לא משוכנעים בנכונות של המערב לצאת למאבק נגדם. יתכן וניתן לשחזר כיום את הדילמה של 2003, אבל בשביל כך, יש להטיל סנקציות הרבה יותר משמעותיות על איראן, דבר שעדיין לא נעשה".
ככלל, הסוגייה האיראנית אינה זרה ליעלון. כשר לעניינים אסטרטגיים היא הייתה בליבת העיסוקים שלו, והוא אף ניהל לא מעט קשרים עם האמריקאים. בקרוב, יחבקו אותו האמריקאים חיבוק אוהב ולוחץ, ירעיפו עליו אהבה, כמו שהם יודעים לעשות עם רמטכ"לים ושרי ביטחון ישראליים, כדי ליצור את האינטימיות שתקשה על ישראל לנקוט בצעד חד צדדי מפתיע.
אגב, בכל הקשור לסוגיה הפלשתינית לא ירוו האמריקאים נחת מיעלון. כהרגלו, הוא יגיד להם מה שהוא חושב, והדעה שלו על הראיס אבו מאזן ועל ראש הממשלה סאלם פיאד היא לא משהו. יעלון תמך לפני 20 שנה בהסכמי אוסלו, בדיעבד הגדיר אותם כרמטכ"ל כ"סוס טרויאני". כיום הוא לא מאמין שאבו מאזן ופיאד פועלים באמת לסוף הסכסוך, ומזכיר שוב ושוב אתה עובדה שהם דחו על הסף את ההצעות הנדיבות שהעניקו להם אוהד אולמרט וציפי לבני.
אזרח או גנרל
תשע שנים מחוץ לקריה, כולל תשעה חודשים במכון מחקר בוושינגטון, שינו בהכרח את יעלון. בלשכת הרמטכ"ל לא הצטיין בבחירת אנשי צוות. העוזרים שלו הקימו סביבו חומת בצורה, שניתקו אותו מהדרגים נמוכים יותר.
כפוליטיקאי הפתיע בהסתחבקות אינסופית עם חברי מרכז ליכוד, גם אם השיטוט בסניפים לא הסעיר את נפשו. יעלון כשר ביטחון צפוי למנות את אלוף דן הראל כמנכ"ל ולהביא כמה חבר'ה גם מהמשרד לעניינים אסטרטגיים (כולל המנכ"ל, תא"ל (מיל') יוסי קופרווסר).
הכוורת שתבנה סביבו תשפיע על הצלחתו כשר ביטחון, אולי מעל לכל.
**
הטור מתפרסם גם במוסף "סופשבוע" של העיתון מעריב
תמונות:
השר משה (בוגי) יעלון, צילום: מאיר אזולאי
ראש הממשלה נתניהו ורעייתו ושר הביטחון ברד ורעייתו באירוע הפרידה מברק (צילום: אלון חסון, משהב"ט)
הרמטכ"ל בני גנץ ומקבילו האמריקאי מרטין דמפסי בתרגיל בישרא, עוד מצולם האלוף יעקב אייש (צילום:AP)
"אני לא מקנא בך", אמר משה יעלון לראש אמ"ן, האלוף אביב כוכבי. זה היה לפני מספר חודשים, כאשר כוכבי הציג לממשלה את הערכת אמ"ן לשנת 2013. "כאשר שאני הייתי ראש אמ"ן (באמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת), הכל היה יותר פשוט. כשנכנסתי לתפקיד קיבלתי מקודמי תיקים מסודרים על חאפז אל אסד, יאסר ערפאת, חסן נסראללה ושאר מנהיגי האזור. כאשר סיימתי, העברתי את התיקים הלאה. עכשיו, הכל משתנה במזרח התיכון בקצב מסחרר ושום תיק אינו רלוונטי. כל הזמן צריך להכין תיקים על דמויות חדשות שלא היו מוכרות, כמו התיקים על מנהיגי האופוזיציה הסורית".
יעלון אמר את הדברים כחבר בקבינט המדיני-ביטחוני וכשר לעניינים אסטרטגיים (וכסגן ראש ממשלה, לא לשכוח) בממשלת בנימין נתניהו הקודמת. אם לא יהיו התפתחויות בלתי סבירות הוא יצעד ביום שני הקרוב על שטיח אדום בדרך ללשכת שר הביטחון. יעלון יהפוך לבוס של כוכבי, ולא רק צרות המזרח התיכון, ובראשן איראן, יונחו לפתחו אלא גם הסוגיה החברתית הבוערת: כיצד לפתור את עניין גיוס החרדים לצה"ל.
האם יעלון ישלח את צה"ל לתקוף באיראן? האם יחולל מהפיכה בצבא? אפשר לשרטט את תכניתיו על סמך שיחות שערך באחרונה והתבטאויותיו כשר לעניניים אסטרטגיים. זו לא משימה קשה: יעלון אינו דמות מורכבת. פיו וליבו שווים בדרך כלל. כאשר הוא אומר משהו, הוא מתכוון אליו, גם אם ההתבטאות כרוכה בהסתבכות כלשהי (כרמטכ"ל בתחילת העשור שעבר, האמירות הבוקיות של יעלון סיבכו אותו לא פעם).
אי יציבות
ליעלון לא תהיה חפיפה ארוכה במיוחד עם שר הביטחון בשש השנים האחרונות, אהוד ברק. ההערכה ההדדית בין יעלון לברק אינה גבוהה במיוחד, וגם היחסים האישיים אפילו לא קורקטיים. ברק לא חיכה השבוע להכרזה הרשמית על הממשלה החדשה כדי להיפרד. אגף התכנון במטה הכללי הכין מצגות וניסה לרתום אותו עד לרגע האחרון, כדי שישפיע על נתניהו שלא לקצץ את תקציב הביטחון בצורה דרמטית בממשלה הבאה (קיצוץ יהיה בכל מקרה), אבל הראש שלו היה בטקסי פרידה מצה"ל ובמסיבת הוקרה שערך לו משרד הביטחון ביום רביעי בערב. ברק ארז את המשרד, התכונן לצעוד אל השקיעה עם רעייתו נילי, לימים של פאן וביזנס. הוא עוד עשוי לשוב לזירה, כשיתחשק לו, או כשיקראו לו.
יעלון אינו צריך חפיפה ארוכה. הוא חי ביטחון 24/7, וזה מה שהקנה לו את המשרה הבכירה ביותר בממשלת נתניהו השלישית. אם תהיה הסתבכות ביטחונית, חלילה, העניין יהיה על ראשו. אף אחד לא יאשים את נתניהו במינוי כושל, כמו הטעות של אהוד אולמרט עם מינוי עמיר פרץ (שרי ביטחון שבאים מרקע אזרחי ולא צבאי דווקא יכולים להיות מצוינים, כמו משה ארנס בשעתו, רק בתנאי שיש להם רקע רלוונטי לנושאים האסטרטגיים והטכנולוגיים). המאפיין המרכזי של התקופה שבה נכנס משה יעלון לתפקיד שר הביטחון הוא חוסר יציבות בשכונה שלנו.
חוסר יציבות במצרים, בסוריה, אפילו בירדן. הטרור העממי שב ליהודה ושומרון. הגבולות חוזרים להיות אזורי ספר כשהמצד השני נמצאים הפעם ארגוני טרור של הג'יהאד העולמי (בינתיים רק בסוריה ובסיני). למרות תקיפות מסתוריות במקומות כמו סודן וסוריה, המיוחסות בתקשורת העולמית לצה"ל, נשק אסטרטגי ממשיך להצטבר מסביבינו. לא רק רקטות לא מדויקות עם שבעה ק"ג חומר נפץ בראשיהן, אלא גם טילים עם ראש קרב של מאות ק"ג חומר נפץ, שמסוגלים לפגוע במטרות נקודתיות גם ממרחק של 300 ק"מ (כמו הטיל חוף ים "יאחונט" שרוסיה סיפקה לסוריה שאולי עבר אף לחיזבאללה, רק לשם הדוגמא).
הציבור הרחב עדיין לא מבין את מלוא משמעות האיום הזה. באופן פרדוקסאלי, הגבול השקט ביותר בנקודת הזמן הזאת הוא דווקא עם לבנון. חיזבאללה נצר את האש כמעט לגמרי (בשנה האחרונה חידש קצת את פעולותיו, ואף פעל להזרים מאות ק"ג חומרי נפץ לתאי טרור בתוך הארץ). הפסקת האש עם נסראללה לא נובעת בהכרח מכך שנסראללה משקשק מפחד צה"ל, כמו שנוטים בישראל לחשוב מאז מלחמת לבנון השנייה ב-2006. יותר מאשר הוא מפחד מאתנו הוא חושש מהפטרונים האיראניים שלו, שבנו את כוחו כאיום על ישראל במקרה שמתקני הגרעין של איראן יותקפו. משמרות המהפיכה בטהרן שללו מנסראללה את הסמכות ליזום פעילות התקפית משמעותית מול ישראל על דעת עצמו, שלא יגרור את ישראל לעימות ויבזבז את ארסנל הנשק על שטויות, מבחינתם.
הקרב על התודעה
אחד הצעדים הראשונים שיעשה משה יעלון כשר ביטחון, אולי אפילו בתוך ימים, יהיה להכריז על הארכת כהונתו של הרמטכ"ל בני גנץ, לשנה רביעית. ליעלון יש טראומה מתקופתו כרמטכ"ל: שר הביטחון שאול מופז, בשבתו כקצין המבצעים של ראש הממשלה בזמנו, אריאל שרון, סירב להודיע על הארכת הכהונה של יעלון בשנה הרביעית, כמקובל. יעלון ניסה לגשש מתי ייצא לאזרחות, עד שמופז הודיע לו במפתיע כי יסתפק בשלוש שנים. ההודעה נמסרה בחדר משרדים ב"טירה" בגעש, בסיומו של ערב הוקרה לפצועי חיל ההנדסה. יעלון ההמום החליט לקצר עוד יותר את הקדנציה הקצרה שהוקצתה לו, והלך הביתה אחרי שנתיים ועשרה חודשים, משוכנע כי שרון פינה אותו מהכיסא לטובת מקורבו חלוץ, גם בגלל שלא תמך בתכנית ההתנתקות.
כעבור כשנה וחצי, אחרי טראומת ההתפטרות של דן חלוץ, הוחלט מראש כי כהונתו של רא"ל גבי אשכנזי תיארך ארבע שנים, אבל כאשר בני גנץ החליף את אשכנזי, בפברואר 2011, שוב נקצבה כהונתו באופן פורמלי רק לשלוש שנים. ברק העדיף לשמור שוב את השנה הרביעית כגזר או אמצעי לחיצה במקומות רגישים של הרמטכ"ל המכהן (תלוי בעיני המתבונן). יעלון לא בקטע. הוא מבסוט מגנץ וייתן לו את השנה הרביעית. בכל מקרה יפעל להסדיר את כהונת הרמטכ"ל בחוק, ולקצוב אותה לארבע שנים. (לשם השוואה, קיים חוק ותיק שמסדיר את כהונות ראש המוסד והשב"כ: חמש שנים).
מבחינות רבות, יעלון כשר ביטחון והרמטכ"ל שלו גנץ הם באותו ראש. שניהם צנחנים בנשמה, ואינם הדגם היותר מחוספס שמצמיחה בדרך כלל חטיבת גולני. גנץ כרמטכ"ל עורך פורומי חשיבה על אזרחי, כדי שכל המשתתפים ידברו חופשי ללא מורא דרגות. כאשר יעלון היה רמטכ"ל הוא הנהיג פורומי חשיבה שבהם סדר הדוברים לא היה בהתאם לדרגה – מהדרגה הזוטרה עד לבעל הדרגה הבכירה ביותר, שמסכם את הדיון (בדיונים כאלה הקצינים הזוטרים נוטים לומר את מה שהמפקד צפוי להגיד בסוף, יותר מאשר את מה שהם חושבים באמת).
כשר ביטחון יעלון יקים פורומי חשיבה חדשים, ויעשה קאמבק לכמה ביטויים כמו "הקרב על התודעה", שנמחקו מהלקסיקון הצה"לי על ידי חלוץ ואשכנזי, לאחר טראומת לבנון השנייה, כאילו לא היו מעולם. האמירה של יעלון כרמטכ"ל ש"צריך לצרוב לפלשתינים את התודעה", נאמרה בשיאה של האינתיפאדה השנייה, והייתה חלק מתפיסה שהמאבק הוא חלק ממערכה מורכבת המשלבת היבטים חשאיים, אסטרטגיים וחברתיים.
החשיבות שניתנה לתפיסה בימי יעלון הייתה מוגזמת, עד כדי כך שפקודות מבצעיות נכתסו בשפת "תורת המערכה" במלחמת לבנון השנייה. אחרי המלחמה תפיסות המערכה הוגלו לכוני מחקר והודרו מן השיח הרגיל. יעלון, עשוי להחזיר את "הקרב על התודעה" לחיים.
מודיעין אוויר, תקשוב
בשנתו הראשונה של משה יעלון כשר ביטחון הוא יידרש לאשר באופן פורמאלי את תכנית החומש של צה"ל לבניין הכוח המכונה "עוז". בצה"ל ניסו לגייס את ברק לקרב על התקציב עד ליומו האחרון בתפקיד, בגלל החשש שיעלון לא ישמור להם על השמנת ואפילו לא על החלב. בתקופת יעלון כרמטכ"ל ספג צה"ל את אחד מקיצוצי התקציב הקשים ביותר.
ברק כשר ביטחון הצליח לתמרן את הממשלה להגדיל את תקציב הביטחון (ברור שלא רק בזכות כישוריו המניפולטיביים אלא בראש ובראשונה לנוכח האיומים הביטחוניים) גם בשנים שבהן נתניהו ושר האוצר שטייניץ הכריזו בצורה דרמטית על קיצוץ. סגן הרמטכ"ל לשעבר יאיר נוה הצליח לגנוב סוסים בסוף שנת 2012 עם גורמים במשרד האוצר ולאשר תכניות לפריסת תשלומים ארוכת טווח עם התעשיות הביטחוניות כדי להוציא לדרך את הפרויקטים המרכזיים של תכנית "עוז" גם בלי שהתכנית אושרה רשמית, בהיעדר תקציב מדינה פורמאלי לשנת 2013.
הבוקיות המיוחסת לא רק לדבריו של יעלון אלא גם להתנהלותו, עוד יכולה לעלות לצה"ל בקיצוצי תקציב, מה גם שיעלון התבטא כשר לעניינים אסטרטגיים שצה"ל יכול להסתדר עם תקציב נמוך יותר ממה שהורגל אליו בשנים האחרונות, ולפנות את הכסף לצרכים לאומיים אחרים. הוא באמת האמין בכך. מבחינת גובה תקציב הביטחון בשנת 2013 ובשנים שלאחר מכן, הרבה יהיה תלוי גם בשר האוצר יאיר לפיד, ואולי גם בסגן שהוא שולח ליעלון - עופר שלח. ומה מערכת הביטחון תעשה בכסף שכן יגיע אליה? תפיסתו של יעלון ברורה: עדיפות מוחלטת לאמצעים שנחשבים ורסטיליים ואפשר להשתמש בהם כמכפילי כוח או ככוח אש בחזיתות שהן שונות בתכלית - בראש ובראשונה אמצעי מודיעין מתקדמים ביותר, וכוח אווירי שימשיך להנות מעדיפות מוחלטת בצה"ל, וגם תקצוב - מערכות שליטה ובקרה – שמאפשרות להעביר מטרות בזמן אמת מאמצעי המודיעין שמגלה אותם, לאמצעי תקיפה באמצעות אש מדויקת.
כרמטכ"ל הקים משה יעלון את האגף התקשוב בדיוק החודש לפני עשר שנים. כשר ביטחון הוא עשוי לפעול לחזק אותו. פחות טנקים ונגמ"שים בתקופתו של יעלון כשר ביטחון לא תהיה לזרוע היבשה עדנה. בזיכרון של יעלון צרובות עובדות בסיסיות: בסופו של דבר, עיקר כוחות החי"ר מגיעים לשדה הקרב ברגל או בכלי רכב רך. הוא עצמו הגיע לחציית תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים, כמילואימניק בחטיבה של דני מט - באוטובוסים, ונכנס ללבנון במבצע ליטני כמפקד פלוגה בצנחנים – ברגל. כראש ועדת שרים לענייני בניין הכוח של צה"ל בממשלה הקודמת, בלם יעלון חלק מהתכניות מתקופת אשכנזי להצטיידות בטנקי מרכבה ונגמ"שי מרכבה (נמ"רים). בלחץ השרים צומצמו תכניות צה"ל המקוריות להצטיידות בכלים המשוריינים.
כאשר יעלון היה רמטכ"ל ובני גנץ מפקד זרוע היבשה, בשנת 2006, הם תכננו לקצץ בצורה דרמטית את צי הטנקים של צה"ל, מתוך תפיסה שהרלבנטיות של השריון הולכת ופוחתת ושמורה כיום למתארי לחימה מאוד מסוימים. התכנית שלהם בוטלה מיד אחרי מלחמת לבנון השניה, ימים לפני שאושרה פורמאלית במטה הכללי, אבל עכשיו היא עשויה לעשות קאמבק. יעלון כשר ביטחון עשוי לדחוף להסבת חלק מהעוצבות המשורינות של צה"ל לעוצבות קלות וזריזות יותר. גם בצה"ל יש לא מעט קולות שקוראים לכך, בין היתר בגלל התפוררות הצבא הסורי- הצבא הקונבנציונלי האחרון שנחשב איום ייחוס לצה"ל. הצבא הסדיר המצרי הענק עדיין לא נחשב לאיום ייחוס. הוא עלול להפוך לכזה בהתאם להתפתחויות מדרום, אבל אז מדובר בתהליך שיכול לקחת כמה שנים שבהם יכול צה"ל להחליט על בניית כוח מתאים לזירה זו.
אגב, אחד האיומים המרכזיים שיכולים להתעורר לצה"ל אם מצרים תשוב חלילה להיות אויב - הוא בזירה הימית. למצרים יש צי ימי צבאי ענק, בזמן שחיל הים של צה"ל דווקא הולך ומצטמק (למעט התכנית להצטייד בשלוש צוללות חדשיות שיגדילו את צי הצוללות לשש). ייתכן שבתקופת יעלון יתעורר צורך להגדיל מחדש את הצי הימי. אם אכן יעלון יממש חלק מהתפיסות שלו, הוא עשוי להוביל, ביחד עם גנץ, שינוי בבניין הכוח של צה"ל שיהיה מהדרמטיים ביותר ב-40 השנים האחרונות, מאז הגידול העצום בהיקפו של צה"ל שחל לאחר מלחמת יום הכיפורים.
פחות "כיפת ברזל"
שר הביטחון החדש אינו מהחסידים הנלהבים של "כיפת ברזל" והמערכות האחרות ליירוט טילי אויב. הוא מעוניין ב"כיפת ברזל", ובמערכת "שרביט קסמים", אבל במינון סביר ולא בכמויות שיצריכו תקציבי עתק וכוח אדם רב, גם אם רוב המימון ימשיך לבוא מהאמריקאים.
כפי הנראה, בתקופת יעלון יסתפק צה"ל בתכנית אב להצטיידות ב - 13 סוללות "כיפת ברזל", (כיום יש כבר 5 סוללות, בפועל). תכניות גרנדיוזיות שנשקלו בעידן ברק, למלא את כל קצוות הארץ בסוללות "כיפת ברזל", ייגנזו.
בוגי וביבי
הקדנציה של יעלון תהיה משופעת מאוד מעומק יחסיו עם ראש הממשלה בינימין נתניהו. כשר לעניינים אסטרטגיים היה ממוקם יעלון בקומה השמינית של בניין ראש הממשלה בירושלים. נתניהו קרא לו מידי פעם להתייעצויות – "בוגי בוא למטה"- אבל לא היה אח שלו. ברק היה במשך שלוש שנים מבאי ביתו הפרטי של נתניהו בקיסריה, עד שרבו. יעלון מעולם לא ביקר שם.
נפתלי בנט, עשה תקופה כמקורב ליעלון, אחרי התאקל בלשכת בנימין נתניהו. יעלון אף התכוון בשלב מסוים למנות אותו למנכ"ל המשרד לעניינים אסטרטגיים, עד שקיבל וטו מבנימין נתניהו (או משרה). "הכל רכילות", נוהג יעלון לומר בהתייחס לשאלה מדוע לא מינה בסופו של דבר את בנט.
מהצד, זה נראה שיותר מאשר נתניהו רצה את יעלון כשר הביטחון שלו, המינוי הזה נכפה עליו. זאת, למרות שהקשר ביניהם הולך גם עשרות שנים אחורה, כמובן אל ימי סיירת מטכ"ל - יעלון היה בשנות ה-80 סגן מפקד הסיירת, ונתניהו מילואימניק של ה"יחידה". למרות שנתניהו שירת אז כציר באו"ם הוא התעקש להגיע מידי פעם למילואים בבסיס של הסיירת. הבוס הישיר שלו במילואים היה יעלון, ויחד הם עבדו על תכניות מבצעיות. נתניהו כבר היה קשיש יחסית, ולא יצא לג'בלאות בשטח. כקצין בסיירת ובהמשך דרכו נתניהו העריץ את אהוד ברק, המבוגר ממנו ב-9 שנים (מערכת הביטחון זקוקה לך", נתניהו אמר לברק בערב הפרידה, ברביעי). יעלון, לעומת זאת, הוא בן מחזור שלו (נתניהו אפילו מבוגר בחצי שנה משר הביטחון בן ה-62). יעלון גם היה אאוטסיידר בסיירת. הוא לא באמת גדל בה, למרות שזכה לפקד עליה.
הצמד נתניהו-ברק השאיר אחריו משימה בלתי פתורה: עצירת המירוץ האיראני לפצצה אטומית. עכשיו המשימה לעצור את פצצת הגרעין האיראנית עוברת (גם) לידיים של יעלון. בניגוד למקובל לחשוב, יעלון אינו ממתנגדי תקיפה ישראלית באיראן. הוא גם לא מהתומכים בה. הכל בהתאם לנסיבות, לעניין ולסיכויי ההצלחה. האמת היא שבנקודת הזמן הזאת אין לישראל אופציה צבאית אמיתית לתקוף באיראן. אם תהיה תקיפה, רגע לפני שהאיראנים מגיעים לפצצה, היא תבוצע על ידי ארצות הברית ולא על ידי ישראל.
יעלון אמר באחרונה, בראיון לכותב שורות אלה, שפורסם במגזין "ישראל דיפנס" כי "האיום המסוכן ביותר כיום הוא איום הגרעין מצד איראן, שפועלת על מנת להשיג הגמוניה באזור. היא מממנת פעולות טרור באזורנו ושולחת לכאן את זרועותיה הארוכות. אי אפשר יהיה להתמודד עם חוסר היציבות במזרח התיכון מבלי להתמודד עם האיום הזה, זה חייב להיות בראש סדר העדיפויות שלנו, לאו דווקא הנושא הישראלי-פלסטיני, ואנחנו צריכים להתכונן להגן על עצמנו.
"אולם, זה לא אומר בהכרח מלחמה בשנה הקרובה. חייבים להציב את אחמדינג'אד בפני דילמה מאוד פשוטה – פצצה גרעינית או הישרדות המשטר. ב-2003 איראן כבר עמדה בפני הדילמה הזו, ואז האייתולה עלי חמינאי עצר את פרויקט הגרעין בשביל לא לתת למערב תירוץ לתקוף אותו, לאחר פלישת ארה"ב לעיראק ואפגניסטן. האיראנים יודעים שלמערב יש יכולות הרבה יותר גדולות משלהם אך הם לא משוכנעים בנכונות של המערב לצאת למאבק נגדם. יתכן וניתן לשחזר כיום את הדילמה של 2003, אבל בשביל כך, יש להטיל סנקציות הרבה יותר משמעותיות על איראן, דבר שעדיין לא נעשה".
ככלל, הסוגייה האיראנית אינה זרה ליעלון. כשר לעניינים אסטרטגיים היא הייתה בליבת העיסוקים שלו, והוא אף ניהל לא מעט קשרים עם האמריקאים. בקרוב, יחבקו אותו האמריקאים חיבוק אוהב ולוחץ, ירעיפו עליו אהבה, כמו שהם יודעים לעשות עם רמטכ"לים ושרי ביטחון ישראליים, כדי ליצור את האינטימיות שתקשה על ישראל לנקוט בצעד חד צדדי מפתיע.
אגב, בכל הקשור לסוגיה הפלשתינית לא ירוו האמריקאים נחת מיעלון. כהרגלו, הוא יגיד להם מה שהוא חושב, והדעה שלו על הראיס אבו מאזן ועל ראש הממשלה סאלם פיאד היא לא משהו. יעלון תמך לפני 20 שנה בהסכמי אוסלו, בדיעבד הגדיר אותם כרמטכ"ל כ"סוס טרויאני". כיום הוא לא מאמין שאבו מאזן ופיאד פועלים באמת לסוף הסכסוך, ומזכיר שוב ושוב אתה עובדה שהם דחו על הסף את ההצעות הנדיבות שהעניקו להם אוהד אולמרט וציפי לבני.
אזרח או גנרל
תשע שנים מחוץ לקריה, כולל תשעה חודשים במכון מחקר בוושינגטון, שינו בהכרח את יעלון. בלשכת הרמטכ"ל לא הצטיין בבחירת אנשי צוות. העוזרים שלו הקימו סביבו חומת בצורה, שניתקו אותו מהדרגים נמוכים יותר.
כפוליטיקאי הפתיע בהסתחבקות אינסופית עם חברי מרכז ליכוד, גם אם השיטוט בסניפים לא הסעיר את נפשו. יעלון כשר ביטחון צפוי למנות את אלוף דן הראל כמנכ"ל ולהביא כמה חבר'ה גם מהמשרד לעניינים אסטרטגיים (כולל המנכ"ל, תא"ל (מיל') יוסי קופרווסר).
הכוורת שתבנה סביבו תשפיע על הצלחתו כשר ביטחון, אולי מעל לכל.
**
הטור מתפרסם גם במוסף "סופשבוע" של העיתון מעריב
תמונות:
השר משה (בוגי) יעלון, צילום: מאיר אזולאי
ראש הממשלה נתניהו ורעייתו ושר הביטחון ברד ורעייתו באירוע הפרידה מברק (צילום: אלון חסון, משהב"ט)
הרמטכ"ל בני גנץ ומקבילו האמריקאי מרטין דמפסי בתרגיל בישרא, עוד מצולם האלוף יעקב אייש (צילום:AP)
