איך תיראה האינתיפאדה השלישית?
התחממות הגזרה באיו"ש נמשכת, בצה"ל מתכוננים לאפשרות של אינתיפאדה שלישית אולם בינתיים השת"פ עם הפלשתינים נמשך. במקביל רשימת המועמדים לתפקיד שר הביטחון הולכת וגודלת. הטור השבועי של עמיר רפפורט
עמיר רפפורט
| 19/05/2011
(צילום:AP)
איך תיראה האינתיפאדה השלישית בשטחי יהודה ושומרון? ככל שחולף הזמן, מסתמן שהיא תהיה שילוב בין הפגנות עממיות ויידויי אבנים נוסח האינתיפאדה הראשונה ובין פיגועי טרור. לא בהכרח פיצוצי אוטובוסים בלב הערים בישראל, אבל לא מעט מעשי ירי ונסיונות לחטוף ישראלים.
איך שהדברים נראים עכשיו, ביקור ברק אובמה בישראל בחודש הבא הוא הזדמנות למנוע אינתיפאדה חדשה. לקראת הביקור, האלימות בשטחים נמצאת במגמת עלייה קבועה. סוף השבוע שעבר היה סוער בכמה מוקדים ביהודה ושומרון (באחד המקרים, כוח תותחנים אף נקלע למצוקה בכפר בשומרון ונזקק לחילוץ). בשבוע האחרון היו לא מעט מוקדי אלימות והפרות סדר, וגם סוף השבוע הזה לא צפוי להיות רגוע, במיוחד אחרי התפילות במסגדים ביום שישי.
דילמת האסירים
הטריגר המיידי לגל האלימות הנוכחי ביהודה ושומרון הוא שביתת הרעב של אסירים פלשתיניים בבתי הכלא הישראליים. העציר סאמר עיסאווי, מהכפר עיסאוויה שבמזרח ירושלים, שובת רעב בכלא רמלה מאז חודש אוגוסט בשנה שעברה, ונמצא לטענת הפלשתינים בסכנת חיים. הוא כבר גיבור לאומי, אבל לא יחיד. עיסאווי הוא ממשוחררי עסקת גלעד שליט, שנעצר שוב בעקבות מידע חשאי שאסף נגדו השב"כ, בחשד שחזר לעסוק בטרור. בבתי כלא ישראליים עצורים, בנוסף לעיסאווי, עוד כ-40 ממשוחררי עסקת שליט, שחשודים בחזרה לטרור.
וזו לא סוגיה יחידה – בציבור הפלשתיני גוברת הדרישה לשחרר 123 אסירים מזדקנים עם דם על הידיים, שיושבים בבתי כלא בישראל עוד מהימים שלפני הסכם אוסלו, בעוד שחבריהם לפעילות הטרור של הפתח בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, מובילים כיום את כוחות הביטחון של הרשות הפלשתינית.
סימני אינתיפאדה
התקשורת הישראלית הממוסדת כמעט שאינה עוסקת באלימות שגואה בשטחים, אבל בצה"ל מדברים על "סימנים מעידים" לקאת אפשרות של אינתיפאדה שלישית – פחות או יותר מהקיץ שעבר. הרקע לאלימות שמופנית כנגד מתיישבים ביהודה ושומרון וכנגד צה"ל הוא מחאה פלשתינית שבמקורה הופנתה כנגד יוקר המחיה ואוזלת היד של הרשות הפלשתינית – כחלק מגל המחאה האופנתי, ששוטף את רחבי העולם הערבי (וגם את תל אביב) כבר שנתיים.
הרשות הפלשתינית מתמודדת עם עשרות אלפי בוגרי אוניברסיטאות שמתקשים למצוא עבודה ועם קושי עצום לשלם משכורות לעובדיה – החל מהסתיו שעבר הפסיקו לזרום כספי מסים מישראל והוקפא על ידי הקונגרס סיוע אמריקאי בסך 475 מיליון דולר, כעונש על המהלך החד צדדי של הפלשתינים, שפנו באו"ם בכ"ט בנובמבר 2012, לקבלת מעמד של מדינה משקיפה. התרגיל של הראיס הפלשתיני, מחמוד עבאס (אבו מאזן), ושל ראש הממשלה, סאלם פיאד, להפנות חלק מהזעם הציבורי כלפי ישראל, הוא שקוף, אבל גם לעצם ההכרה בפלשתין כמדינה יש תרומה לגל הלאומי הגאה. בכל שבוע נתקע בשטחים עוד שלט רשמי של "מדינת פלשתין".
ההישג המדיני הפלשתיני הוא עצום, אבל מבחינת ההמון הוא לא בא לידי ביטוי בשטח, כאשר נהגים פלשתינים נקלעים לעוד פקק בדרך למחסום צה"לי.
ארועי "עמוד ענן" בחודש נובמבר האחרון ברצועת עזה, שנתפסים בציבור הפלשתיני כניצחון של החמאס, אשר כפה מו"מ על ישראל בתיווך מצרים והגיע להישגים בשטח באמצעות הפעלת כוח – תורמים אף הם לתסיסה בשטח. הציבור הפלשתיני יכול להתחזק במסקנה ש"היהודים מבינים רק כוח", עובדה: אפילו השבוע הסכימה ישראל לפתיחת מעבר רפיח בין מצרים לרצועת עזה להעברת סחורות.
הקלת המצור מעל רצועת עזה וחיבור כלכלי בין הרצועה ובין מצרים הוא אינטרס ישראלי מובהק, אבל מבחינת הציבור הפלשתיני, החמאס שיפר מאוד את המצב ברצועת עזה באמצעות ירי על תל אביב ועל דרום הארץ, ושיחרר יותר מאלף אסירים בזכות חטיפת גלעד שליט, בעוד שהרשות הפלשתינית ביו"ש, שדוגלת במו"מ מדיני, אינה מצליחה לשחרר אפילו את האסירים הפנסיונרים שלה. בנושא הקפאת התשלומים לרשות הפלשתינית פועלת ישראל כנגד האינטרס של עצמה, גם אם יש לכך סיבות מוצדקות: עיכובי השכר ברשות הפשלתינית, שבתחילה היו עניין של כמה ימים, הפכו למגיפה עד כדי כך שמרבית השוטרים ועובדי המדינה לא קיבלו עד היום את מלוא משכורת חודש דצמבר. משכורת ינואר תגיע במקרה הטוב במהלך חודש מרס.
בעיות התזרים הקשות הביאו גם להפחתת הפעילות של המשטרה הפלשתינית בשטח. אין כסף לדלק ולאימונים. במצב הזה, מה הפלא שהמורל של השוטרים הפלשתיניים, שאינם מקבלים משכורות ושומעים יותר ויותר קריאות בנוסח "תהיו כמו החמאס בעזה", הוא לא משהו.
נלחמים ביחד
נקודת האור המשמעותית היא שהאינטרס המשותף של צה"ל והשב"כ, להילחם ביחד עם מנגנוני הביטחון הפלשתיניים כנגד הרמת הראש של החמאס ביהודה ושומרון - עדיין נמצא מעל לכל. אחרי "עמוד ענן" דעך שיתוף הפעולה הישראלי-פלשתיני במלחמה בחמאס, גם על רקע שיחות הפיוס הפלשתיניות והגעת חאלד משעל לחגיגות 25 שנה לייסוד החמאס ברצועת עזה (עוד מהלך שנתפס בציבור הפלשתיני כהישג חמאסי).
כוחות הביטחון הפלשתיניים אף עצרו לזמן מה את פעילות המעצרים כנגד אנשי חמאס ו"ארגוני סרוב" אחרים. בינתיים, הפעילות כנגד החמאס חודשה, וכך גם התיאום הביטחוני עם ישראל, אבל האנרגיה חלשה. לדוגמא: לפני מספר שבועות סייעו כוחות המודיעין הפלשתיניים לחשיפת התארגנות של החזית העממית, שביצעה שני נסיונות לא מוצלחים לחטוף ישראליים, והייתה בדרך לבצע ניסיון חטיפה נוסף. חלק מחברי החולייה נעצרו בסופו של דבר על ידי השב"כ הישראלי, וחלק אחר על ידי הכוחות הפשלתיניים.
אלה שנעצרו על ידי ישראל, נמצאים כיום מאחורי הסורגים, ויישארו שם עוד שנים רבות. אלה שנעצרו על ידי הרשות כבר שוחררו, אחרי שקיבלו אזהרה שלא להמשיך בתכניות שלהם. לזכותו של אבו מאזן ייאמר שגם במצב המתוח, ההנחיות שיוצאות מן הדרג הפלשתיני הגבוה לכוחות הביטחון הפלשתיניים בכל הדרגים הן חד משמעיות - למנוע כל פעילות של טרור, בנימוק שהדבר נוגד את האינטרס הלאומי הפלשתיני. לפעילות מחאה עממית, לעומת זאת, יש אור ירוק.
אבו מאזן עצמו נתלה בכל פעם במועד אחר כדי להצדיק את דבקותו בדרך המדינית להשגת האינטרסים הלאומיים הפלשתינים: במשך חודשים דיבר על המהלך להכרה במדינה הפשלתינית באו"ם (וחרש את הגלובוס כדי לקדם אותו), אחר כך חיכה להקמת הממשל האמריקאי החדש אחרי הבחירות, כעת הוא מדבר על ביקור ברק אובמה בחודש הבא, כמועד שלאחריו יחודש המו"מ המדיני עם ישראל ואולי יהיה טוב יותר, מזווית ראיה פלשתינית.
הקלות והכנות
מבחינת הפלשתינים, הביקור ייחשב הישג אם בעקבותיו יחודש המו"מ עם ישראל, ויגיעו לאיו"ש שריוניות ונשק שהועברו לכוחות הביטחון הפלשתיניים על ידי רוסיה כבר לפני שלוש שנים, אך נתקעו בירדן, שכן ישראל מונעת את העברתם. מבחינת ישראל, ייתכנו כמה גזרים לקראת הביקור, כמו הורדה של עוד כמה מחסומים ואולי אפילו העברה של חלק מכספי המסים. מצד שני, צה"ל נאלץ לתגבר את כוחותיו בשטחים (בלפחות גדוד נוסף), ומשלים הכנות לקראת כל סוג של גל אלימות שלא יהיה – החל מסוף חודש מרס – אז צפוי להתחיל רצף של "ימי זעם", החל מיום האדמה, ועד "יום האסיר" ו"יום הנאכבה" (לציון האסון הפלשתיני ביום הקמת מדינת ישראל, ב-15 במאי).
ההכנות של צה"ל כוללות אימונים מקיפים של יחידות שיידרשו להתמודד עם המצב, והצטיידות ב(עוד) אמצעים פחות קטלניים לפיזור הפרות סדר.
שר הביטחון
זהותו של שר הביטחון שעשוי להתמודד עם האינתיפאדה השלישית עדיין אינה ידועה. נתניהו כבר בחר שרת משפטים לממשלה הבאה שלו, אבל לגבי השאלה מי יהיה שר ביטחון, המצב רק מסתבך. מספר האנשים שרואים את עצמם כמועמדים למשרה רק הולך וגדל.
תמונת מצב עדכנית: בליכוד ביתנו נחשבים כמועמדים אפשריים לתפקיד חברי הכנסת יאיר שמיר (טייס ויו"ר התעשייה האווירית לשעבר), משה יעלון (רמטכ"ל לשעבר), צחי הנגבי ויובל שטייניץ (ראשי ועדת חוץ וביטחון לשעבר), סילבן שלום (סגן שר ביטחון לשעבר וחבר קבינט ביטחוני במשך 11 שנים במצטבר), וכאן המקום להתנצל אם נשכח מישהו. יש עתיד יכולה לדרוש את התפקיד ליעקב פרי או עבור מועמד אחר מטעמה, וגם הסיכויים של שאול מופז לזכות בפרס אינם רעים, במיוחד אם נתניהו יסתפק בקואליציה דקיקה ושבירה, שבה שני המנדטים של קדימה יהיו משמעותיים יותר. בנקודת הזמן הזו גם בנימין נתניהו אינו יודע מי עומד להיות שר הביטחון הבא שלו.
הגאנט של גנץ
וזה כבר פחות לגיטימי: הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, סגר השבוע בדיוק שנתיים בתפקיד, והוא עדיין אינו יודע האם הגיע בדיוק לאמצע הקדנציה (בהנחה שיכהן ארבע שנים), או שנכנס לשנה האחרונה (אם הקדנציה שלו תהיה של שלוש שנים בלבד, בהתאם להחלטת הממשלה המקורית על מינויו).
מסתבר, שלא משנה כמה דוחו"ת מבקר מדינה ייכתבו, ומה יהיה הנזק של פרשיות כמו "מסמך הרפז" (פרשה שהתחילה מדיון תקשורתי על אורך הכהונה של הרמטכ"ל הקודם אשכנזי, שהצית את הלהבה בין הרמטכ"ל לשר הביטחון) – הממשלה והכנסת אינם מסוגלים להסדיר את את סוגיית הכהונה של רמטכ"לים, כמו שכהונותיהם של ראש המוסד וראש השב"כ מוסדרים בחוק (לא רק אורך הכהונה, אלא גם דרך המינוי של בעלי משרות אלה).
כהונת גנץ, שאורכה עדיין אינו ידוע, מקרינה גם על המירוץ לתפקיד הרמטכ"ל הבא. שלושה פרשו מן המירוץ בתקופה האחרונה: אלופי פיקוד המרכז לשעבר, אבי מזרחי וגדי שמני, שיצאו לאזרחות, ואולף פיקוד הדרום, טל רוסו, שמתחיל ממש בימים אלה סבב פרידה מן הפיקוד שלו (יחליף אותו בתפקיד מפקד זרוע היבשה, אלוף סמי תורג'מן).
אלוף פיקוד הצפון, יאיר גולן, וראש אמ"ן, אביב כוכבי, עשויים להיחשב מועמדים לתפקיד בהמשך הדרך, אבל שני המועמדים המובילים בנקדות הזמן הזו הם סגן הרמטכ"ל הנוכחי, אלוף גדי אייזנקוט, והסגן שקדם לו, אלוף יאיר נוה.
נוה אינו חוזר על הטעות המיתולוגית של סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף מתן וילנאי, שנסע לתקופת לימודים בוושינגטון משם גילה כי שאול מופז מונה לרמטכ"ל מתחת לרדאר שלו, הוא ממשיך להיות קרוב לעניינים בקריה בתל אביב.
הפיגוע הבא
וגם זה היה השבוע בשולי החדשות בלבד (למרבה המזל): ממשלת ניגריה הודיעה כי סכלה פיגוע כנגד יעד ישראלי במדינה. הודעה כזו אינה צריכה להפתיע : נסיונות הפיגוע של איראן וחיזבאללה כנגד יעדים ישראליים בחו"ל לא נפסקו גם אחרי סדרת נסויונות חובקת עולם לבצע פיגועים, שהסתיימה בפיגוע התופת כנגד אוטובוס התיירים בבורגס.
אם להאמין לפרסומים, סיבות למוטיבציה לבצע פיגועים כנגד יעדים ישראליים בחו"ל לא חסרות כבר כמה שנים – מחיסול עימאד מורניה המיוחס לישראל כבר ב-2008, ועד להתנקשויות במדעני גרעין ובכירים איראניים כולל הריגתו של מפקד משמרותה מהפיכה באיראן ובסוריה הגנרל חסן שטארי בחודש האחרון. לכך יש להוסיף את האיום של איראן לנקום בישראל על ההפצצה בסוריה. נסיונות הפיגוע יימשכו.
***
הטור מתפרסם גם במוסף "סופשבוע" של מעריב
תמונות:
כוחות צה"ל מתעמתים עם מפגינים פלשתינים בגדה (צילום: AP)
איך תיראה האינתיפאדה השלישית בשטחי יהודה ושומרון? ככל שחולף הזמן, מסתמן שהיא תהיה שילוב בין הפגנות עממיות ויידויי אבנים נוסח האינתיפאדה הראשונה ובין פיגועי טרור. לא בהכרח פיצוצי אוטובוסים בלב הערים בישראל, אבל לא מעט מעשי ירי ונסיונות לחטוף ישראלים.
איך שהדברים נראים עכשיו, ביקור ברק אובמה בישראל בחודש הבא הוא הזדמנות למנוע אינתיפאדה חדשה. לקראת הביקור, האלימות בשטחים נמצאת במגמת עלייה קבועה. סוף השבוע שעבר היה סוער בכמה מוקדים ביהודה ושומרון (באחד המקרים, כוח תותחנים אף נקלע למצוקה בכפר בשומרון ונזקק לחילוץ). בשבוע האחרון היו לא מעט מוקדי אלימות והפרות סדר, וגם סוף השבוע הזה לא צפוי להיות רגוע, במיוחד אחרי התפילות במסגדים ביום שישי.
דילמת האסירים
הטריגר המיידי לגל האלימות הנוכחי ביהודה ושומרון הוא שביתת הרעב של אסירים פלשתיניים בבתי הכלא הישראליים. העציר סאמר עיסאווי, מהכפר עיסאוויה שבמזרח ירושלים, שובת רעב בכלא רמלה מאז חודש אוגוסט בשנה שעברה, ונמצא לטענת הפלשתינים בסכנת חיים. הוא כבר גיבור לאומי, אבל לא יחיד. עיסאווי הוא ממשוחררי עסקת גלעד שליט, שנעצר שוב בעקבות מידע חשאי שאסף נגדו השב"כ, בחשד שחזר לעסוק בטרור. בבתי כלא ישראליים עצורים, בנוסף לעיסאווי, עוד כ-40 ממשוחררי עסקת שליט, שחשודים בחזרה לטרור.
וזו לא סוגיה יחידה – בציבור הפלשתיני גוברת הדרישה לשחרר 123 אסירים מזדקנים עם דם על הידיים, שיושבים בבתי כלא בישראל עוד מהימים שלפני הסכם אוסלו, בעוד שחבריהם לפעילות הטרור של הפתח בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, מובילים כיום את כוחות הביטחון של הרשות הפלשתינית.
סימני אינתיפאדה
התקשורת הישראלית הממוסדת כמעט שאינה עוסקת באלימות שגואה בשטחים, אבל בצה"ל מדברים על "סימנים מעידים" לקאת אפשרות של אינתיפאדה שלישית – פחות או יותר מהקיץ שעבר. הרקע לאלימות שמופנית כנגד מתיישבים ביהודה ושומרון וכנגד צה"ל הוא מחאה פלשתינית שבמקורה הופנתה כנגד יוקר המחיה ואוזלת היד של הרשות הפלשתינית – כחלק מגל המחאה האופנתי, ששוטף את רחבי העולם הערבי (וגם את תל אביב) כבר שנתיים.
הרשות הפלשתינית מתמודדת עם עשרות אלפי בוגרי אוניברסיטאות שמתקשים למצוא עבודה ועם קושי עצום לשלם משכורות לעובדיה – החל מהסתיו שעבר הפסיקו לזרום כספי מסים מישראל והוקפא על ידי הקונגרס סיוע אמריקאי בסך 475 מיליון דולר, כעונש על המהלך החד צדדי של הפלשתינים, שפנו באו"ם בכ"ט בנובמבר 2012, לקבלת מעמד של מדינה משקיפה. התרגיל של הראיס הפלשתיני, מחמוד עבאס (אבו מאזן), ושל ראש הממשלה, סאלם פיאד, להפנות חלק מהזעם הציבורי כלפי ישראל, הוא שקוף, אבל גם לעצם ההכרה בפלשתין כמדינה יש תרומה לגל הלאומי הגאה. בכל שבוע נתקע בשטחים עוד שלט רשמי של "מדינת פלשתין".
ההישג המדיני הפלשתיני הוא עצום, אבל מבחינת ההמון הוא לא בא לידי ביטוי בשטח, כאשר נהגים פלשתינים נקלעים לעוד פקק בדרך למחסום צה"לי.
ארועי "עמוד ענן" בחודש נובמבר האחרון ברצועת עזה, שנתפסים בציבור הפלשתיני כניצחון של החמאס, אשר כפה מו"מ על ישראל בתיווך מצרים והגיע להישגים בשטח באמצעות הפעלת כוח – תורמים אף הם לתסיסה בשטח. הציבור הפלשתיני יכול להתחזק במסקנה ש"היהודים מבינים רק כוח", עובדה: אפילו השבוע הסכימה ישראל לפתיחת מעבר רפיח בין מצרים לרצועת עזה להעברת סחורות.
הקלת המצור מעל רצועת עזה וחיבור כלכלי בין הרצועה ובין מצרים הוא אינטרס ישראלי מובהק, אבל מבחינת הציבור הפלשתיני, החמאס שיפר מאוד את המצב ברצועת עזה באמצעות ירי על תל אביב ועל דרום הארץ, ושיחרר יותר מאלף אסירים בזכות חטיפת גלעד שליט, בעוד שהרשות הפלשתינית ביו"ש, שדוגלת במו"מ מדיני, אינה מצליחה לשחרר אפילו את האסירים הפנסיונרים שלה. בנושא הקפאת התשלומים לרשות הפלשתינית פועלת ישראל כנגד האינטרס של עצמה, גם אם יש לכך סיבות מוצדקות: עיכובי השכר ברשות הפשלתינית, שבתחילה היו עניין של כמה ימים, הפכו למגיפה עד כדי כך שמרבית השוטרים ועובדי המדינה לא קיבלו עד היום את מלוא משכורת חודש דצמבר. משכורת ינואר תגיע במקרה הטוב במהלך חודש מרס.
בעיות התזרים הקשות הביאו גם להפחתת הפעילות של המשטרה הפלשתינית בשטח. אין כסף לדלק ולאימונים. במצב הזה, מה הפלא שהמורל של השוטרים הפלשתיניים, שאינם מקבלים משכורות ושומעים יותר ויותר קריאות בנוסח "תהיו כמו החמאס בעזה", הוא לא משהו.
נלחמים ביחד
נקודת האור המשמעותית היא שהאינטרס המשותף של צה"ל והשב"כ, להילחם ביחד עם מנגנוני הביטחון הפלשתיניים כנגד הרמת הראש של החמאס ביהודה ושומרון - עדיין נמצא מעל לכל. אחרי "עמוד ענן" דעך שיתוף הפעולה הישראלי-פלשתיני במלחמה בחמאס, גם על רקע שיחות הפיוס הפלשתיניות והגעת חאלד משעל לחגיגות 25 שנה לייסוד החמאס ברצועת עזה (עוד מהלך שנתפס בציבור הפלשתיני כהישג חמאסי).
כוחות הביטחון הפלשתיניים אף עצרו לזמן מה את פעילות המעצרים כנגד אנשי חמאס ו"ארגוני סרוב" אחרים. בינתיים, הפעילות כנגד החמאס חודשה, וכך גם התיאום הביטחוני עם ישראל, אבל האנרגיה חלשה. לדוגמא: לפני מספר שבועות סייעו כוחות המודיעין הפלשתיניים לחשיפת התארגנות של החזית העממית, שביצעה שני נסיונות לא מוצלחים לחטוף ישראליים, והייתה בדרך לבצע ניסיון חטיפה נוסף. חלק מחברי החולייה נעצרו בסופו של דבר על ידי השב"כ הישראלי, וחלק אחר על ידי הכוחות הפשלתיניים.
אלה שנעצרו על ידי ישראל, נמצאים כיום מאחורי הסורגים, ויישארו שם עוד שנים רבות. אלה שנעצרו על ידי הרשות כבר שוחררו, אחרי שקיבלו אזהרה שלא להמשיך בתכניות שלהם. לזכותו של אבו מאזן ייאמר שגם במצב המתוח, ההנחיות שיוצאות מן הדרג הפלשתיני הגבוה לכוחות הביטחון הפלשתיניים בכל הדרגים הן חד משמעיות - למנוע כל פעילות של טרור, בנימוק שהדבר נוגד את האינטרס הלאומי הפלשתיני. לפעילות מחאה עממית, לעומת זאת, יש אור ירוק.
אבו מאזן עצמו נתלה בכל פעם במועד אחר כדי להצדיק את דבקותו בדרך המדינית להשגת האינטרסים הלאומיים הפלשתינים: במשך חודשים דיבר על המהלך להכרה במדינה הפשלתינית באו"ם (וחרש את הגלובוס כדי לקדם אותו), אחר כך חיכה להקמת הממשל האמריקאי החדש אחרי הבחירות, כעת הוא מדבר על ביקור ברק אובמה בחודש הבא, כמועד שלאחריו יחודש המו"מ המדיני עם ישראל ואולי יהיה טוב יותר, מזווית ראיה פלשתינית.
הקלות והכנות
מבחינת הפלשתינים, הביקור ייחשב הישג אם בעקבותיו יחודש המו"מ עם ישראל, ויגיעו לאיו"ש שריוניות ונשק שהועברו לכוחות הביטחון הפלשתיניים על ידי רוסיה כבר לפני שלוש שנים, אך נתקעו בירדן, שכן ישראל מונעת את העברתם. מבחינת ישראל, ייתכנו כמה גזרים לקראת הביקור, כמו הורדה של עוד כמה מחסומים ואולי אפילו העברה של חלק מכספי המסים. מצד שני, צה"ל נאלץ לתגבר את כוחותיו בשטחים (בלפחות גדוד נוסף), ומשלים הכנות לקראת כל סוג של גל אלימות שלא יהיה – החל מסוף חודש מרס – אז צפוי להתחיל רצף של "ימי זעם", החל מיום האדמה, ועד "יום האסיר" ו"יום הנאכבה" (לציון האסון הפלשתיני ביום הקמת מדינת ישראל, ב-15 במאי).
ההכנות של צה"ל כוללות אימונים מקיפים של יחידות שיידרשו להתמודד עם המצב, והצטיידות ב(עוד) אמצעים פחות קטלניים לפיזור הפרות סדר.
שר הביטחון
זהותו של שר הביטחון שעשוי להתמודד עם האינתיפאדה השלישית עדיין אינה ידועה. נתניהו כבר בחר שרת משפטים לממשלה הבאה שלו, אבל לגבי השאלה מי יהיה שר ביטחון, המצב רק מסתבך. מספר האנשים שרואים את עצמם כמועמדים למשרה רק הולך וגדל.
תמונת מצב עדכנית: בליכוד ביתנו נחשבים כמועמדים אפשריים לתפקיד חברי הכנסת יאיר שמיר (טייס ויו"ר התעשייה האווירית לשעבר), משה יעלון (רמטכ"ל לשעבר), צחי הנגבי ויובל שטייניץ (ראשי ועדת חוץ וביטחון לשעבר), סילבן שלום (סגן שר ביטחון לשעבר וחבר קבינט ביטחוני במשך 11 שנים במצטבר), וכאן המקום להתנצל אם נשכח מישהו. יש עתיד יכולה לדרוש את התפקיד ליעקב פרי או עבור מועמד אחר מטעמה, וגם הסיכויים של שאול מופז לזכות בפרס אינם רעים, במיוחד אם נתניהו יסתפק בקואליציה דקיקה ושבירה, שבה שני המנדטים של קדימה יהיו משמעותיים יותר. בנקודת הזמן הזו גם בנימין נתניהו אינו יודע מי עומד להיות שר הביטחון הבא שלו.
הגאנט של גנץ
וזה כבר פחות לגיטימי: הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, סגר השבוע בדיוק שנתיים בתפקיד, והוא עדיין אינו יודע האם הגיע בדיוק לאמצע הקדנציה (בהנחה שיכהן ארבע שנים), או שנכנס לשנה האחרונה (אם הקדנציה שלו תהיה של שלוש שנים בלבד, בהתאם להחלטת הממשלה המקורית על מינויו).
מסתבר, שלא משנה כמה דוחו"ת מבקר מדינה ייכתבו, ומה יהיה הנזק של פרשיות כמו "מסמך הרפז" (פרשה שהתחילה מדיון תקשורתי על אורך הכהונה של הרמטכ"ל הקודם אשכנזי, שהצית את הלהבה בין הרמטכ"ל לשר הביטחון) – הממשלה והכנסת אינם מסוגלים להסדיר את את סוגיית הכהונה של רמטכ"לים, כמו שכהונותיהם של ראש המוסד וראש השב"כ מוסדרים בחוק (לא רק אורך הכהונה, אלא גם דרך המינוי של בעלי משרות אלה).
כהונת גנץ, שאורכה עדיין אינו ידוע, מקרינה גם על המירוץ לתפקיד הרמטכ"ל הבא. שלושה פרשו מן המירוץ בתקופה האחרונה: אלופי פיקוד המרכז לשעבר, אבי מזרחי וגדי שמני, שיצאו לאזרחות, ואולף פיקוד הדרום, טל רוסו, שמתחיל ממש בימים אלה סבב פרידה מן הפיקוד שלו (יחליף אותו בתפקיד מפקד זרוע היבשה, אלוף סמי תורג'מן).
אלוף פיקוד הצפון, יאיר גולן, וראש אמ"ן, אביב כוכבי, עשויים להיחשב מועמדים לתפקיד בהמשך הדרך, אבל שני המועמדים המובילים בנקדות הזמן הזו הם סגן הרמטכ"ל הנוכחי, אלוף גדי אייזנקוט, והסגן שקדם לו, אלוף יאיר נוה.
נוה אינו חוזר על הטעות המיתולוגית של סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף מתן וילנאי, שנסע לתקופת לימודים בוושינגטון משם גילה כי שאול מופז מונה לרמטכ"ל מתחת לרדאר שלו, הוא ממשיך להיות קרוב לעניינים בקריה בתל אביב.
הפיגוע הבא
וגם זה היה השבוע בשולי החדשות בלבד (למרבה המזל): ממשלת ניגריה הודיעה כי סכלה פיגוע כנגד יעד ישראלי במדינה. הודעה כזו אינה צריכה להפתיע : נסיונות הפיגוע של איראן וחיזבאללה כנגד יעדים ישראליים בחו"ל לא נפסקו גם אחרי סדרת נסויונות חובקת עולם לבצע פיגועים, שהסתיימה בפיגוע התופת כנגד אוטובוס התיירים בבורגס.
אם להאמין לפרסומים, סיבות למוטיבציה לבצע פיגועים כנגד יעדים ישראליים בחו"ל לא חסרות כבר כמה שנים – מחיסול עימאד מורניה המיוחס לישראל כבר ב-2008, ועד להתנקשויות במדעני גרעין ובכירים איראניים כולל הריגתו של מפקד משמרותה מהפיכה באיראן ובסוריה הגנרל חסן שטארי בחודש האחרון. לכך יש להוסיף את האיום של איראן לנקום בישראל על ההפצצה בסוריה. נסיונות הפיגוע יימשכו.
***
הטור מתפרסם גם במוסף "סופשבוע" של מעריב
תמונות:
כוחות צה"ל מתעמתים עם מפגינים פלשתינים בגדה (צילום: AP)
