פרשת "האסיר איקס": הסוכן הלא מושלם

הקשר בין פרשת מעצרו של בן זיגייר ותכנית הגרעין האיראנית, מאחורי הקלעים של מאמץ הצנזורה למנוע את פרסום הפרשייה בישראל, האורחים מטהרן בניסוי הצפון קוריאני ומי יהיה שר הביטחון הבא? הצצה לשבוע סוער בטורו של עמיר רפפורט

בן זיגייר (צילום מסך מתוך התחקיר האוסטרלי)

פרשת מעצרו והתאבדותו של סוכן המוסד בן זיגייר, שנחשפה באוסטרליה, האפילה על ההתפתחות החמורה באמת של השבוע: הצעד הענק הנוסף שעשתה איראן לעבר פצצת גרעין, באמצעות הניסוי שנערך בקוריאה הצפונית. ובעצם, יש קשר בין הדברים.

אם מנתחים את הפרסומים על הפרשה, שמקורם באוסטרליה ולא בישראל (למעט ההודעה הלקונית הרשמית שפורסמה בשם המדינה ברביעי בלילה), אי אפשר שלא להעריך שפעילותו של זיגייר עד למעצרו הייתה קשורה, בין היתר, לנסיונות לסכל את תכנית הגרעין האיראנית.

זה מסתדר היטב עם עובדות ידועות אחרות: החל ממינויו של מאיר דגן לראש המוסד, בספטמבר 2002, עלה סיכול הגרעין האיראני לראש סדר העדיפויות של המוסד. עד אז, פעילות המוסד הייתה פסיבית במידה רבה (למרות שההתראה האסטרטגית על תכנית הגרעין האירנית ניתנה על ידי המודיעין הישראל כבר ב-1995). ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, אף תלה תקוות רבות בכך שהמשטר באיראן יופל על ידי העם האיראני הרבה לפני שאיראן תגיע לפצצה. זה לא קרה.

בשנות כהונתו של מאיר דגן גדלו תקציבי המוסד בעשרות, ואולי אף במאות אחוזים. המדיניות הפכה אקטיבית. בעולם התפרסמו ידיעות על חבלות בציוד שיועד למתקני הגרעין באיראן, שהתרחשו בכל רחבי תבל (החבלות האלה דמו דמיון רב לסדרת הפיצוצים באתרים שבהם הוחזק באירופה ציוד שיועד לכור הגרעיני העיראקי אוסיראק, לפני שהופצץ על ידי חיל האוויר ב-1981).

דפוס פעולה מוכר נוסף של ארגוני ביון בכל העולם הוא הקמת חברות קש, שיאפשרו להחדיר ציוד ואנשים אל מדינות יעד. כמובן, שכל ארגוני הביון בעולם נוהגים להשתמש גם בדרכונים מזויפים (אם כי השימוש בהם נעשה קשה ויותר ויותר, עקב אמצעי הזיהוי הביומטרים שנעשים נפוצים בנמלי תעופה בכל העולם). בעשור שעבר הסתבכה ישראל לפחות פעמיים עם מדינות ידידותיות, שהאשימו אותה בשימוש לא חוקי בדרכוניהן: קנדה וניו זילנד. במקרה הניו זילנדי נעצרו במדינה בשנת 2004 שלושה ישראליים, שלגביהם נטען כי ניסו לגנוב זהות מקומית. באופן פומבי, הפרשה הסתיימה בהתנצלות ישראלית רפה, למרות שישראל מעולם לא הודתה כי העצורים היו אנשי מוסד. יש להניח כי העניינים נסגרו באמת מאחורי הקלעים.

הסוכן הלא מושלם 

יש להניח שבן זיגייר גויס למוסד על רקע המלחמה הטוטאלית בגרעין האיראני. הרקע שלו יכול להיחשב מושלם: דרכון זר אמיתי (שבנוסף לו הונפקו דרכונים מזויפים נוספים, על פי התחקיר האוסטרלי), מבטא אוסטרלי כבד, חזות הכי לא ישראלית, ורקע ציוני שהביא אותו לעזוב את משפחתו במלבורן, לעלות לבדו לישראל ולשרת בצה"ל (גם העובדה שזיגייר היה בארץ ללא משפחתו יכולה להיחשב יתרון, מבחינת המגייסים שלו).

ככלל, בפני המגייסים למוסד עומדת משימה כמעט בלתי אפשרית: להביא לארגון אנשים בעלי רמת אמינות גבוהה ביותר, שניתן יהיה לסמוך עליהם בצורה מוחלטת כאשר יפעלו לבדם בכל פינה בעולם, אך שיהיו גם שקרנים מדופלמים, לצורכי המקצוע. לא תמיד השילוב הזה מצליח. גם אנשי מוסד מונעים על ידי דחף אדיר להצליח ולעשות קריירה. ולמרות שפע הפרסומים על הפרשה מאז פרסום התחקיר באוסטרליה, הסיפור המלא של נסיבות מעצרו ומותו של בן זיגייר עדיין לא סופר.

מה עבר עליו בשנים הסוערות במוסד? האם בן זעם על הבוסים שלו בארגון והחליט לדפוק מבצע שבהכנתו הושקעו משאבים רבים? האם באמת בגד? האם סיכן בכך חיים של עמיתיו? יכול להיות.

אצבע על הסכר הפרוץ

הפרשה סביב מעצרו של סוכן המוסד הייתה ידועה לחלק מכלי התקשורת בישראל כבר סמוך למעצרו. עיתונאים שהיו בסוד העניינים, היו מנועים מלפרסם פרטים על הפרשה הן בשל הנחיות הצנזורה והן בשל צו איסור פרסום גורף על כל פרט בפרשה, וצו איסור פרסום נוסף על עצם העובדה שיש צו איסור פרסום. לכאורה, השימוש בצווי איסור פרסום הוא מיותר: כל כלי התקשורת הרציניים בישראל כפופים להוראות הצנזורה (שמצידה רשאית לפסול פרסומים רק במקרים של סכנה ברורה לפגיעה בביטחון המדינה, על פי פסיקות בג"צ).

 בכלי התקשורת שאינם מפוקחים ממילא מתפרסמות אינספור ידיעות לא אמינות, שלא ניתן לברור בינן ובין סיפורים אמיתיים. הסדר הצנזורה הוא וולנטרי מבחינת כלי התקשורת (ושורשיו בהבנות שהושגו כבר בימי ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון). מבחינת כלי התקשורת, ההסדר מגן על העיתונאים מאחריות פלילית על פרסומים אסורים במקרה של מעידה. העונשים הקבועים בהסדר הם רק כנגד כלי התקשורת (עד כדי צו סגירה). הממסד נוהג לחזק את כוחה של הצנזורה בצווים משפטיים, במקרים של סודות כמוסים במיוחד, כאשר הוא חושש שכוחה של הצנזורה לבדה לא יעמוד כדי למנוע את פרסומם. לעיתים, עצם פרסום הצווים מעורר את סקרנותם של עיתונאים ומטריף את חושיהם לגלות איזה פרשה עומדת מאחורי צו המסתורי כזה או אחר, שהם כלל לא היו מודעים אליה.

עכשיו ניתן לגלות כי פרטים על התאבדותו המסתורית של "אסיר איקס" בתא שמור בכלא איילון, דלפו סמוך לזמן ההתאבדות למספר כלי תקשורת, אך הצנזורה הצליחה לאתר במהירות את הדיווחים ברשת האינטרנט ולהביא להסרתם, עוד לפני שהתקשורת העולמית קלטה את קצה החוט בפרשה.

התחקירן האוסטרלי שפוצץ לבסוף את הפרשה, טרבור בורמן, עשה עבודה עיתונאית לא רעה, אבל נהג ברשלנות, שמזכירה במידה מסוימת את האופן שבו עיתונאי "הארץ" אורי בלאו לא הגן על החיילת ענת קם, שהייתה מקור שלו: בורמן סיפר השבוע בראיונות לתקשורת כי נחשף לפרשה בשיחה עם ישראלי במסעדה בתל אביב לפני כעשרה חודשים. המקור אמר לו, לדבריו, שיש לו סיפור אדיר שהוא מנוע מלפרסם בישראל, וסיפר לו את הפרטים שהיו ידועים לו. לא קשה לדמיין את הסיטואציה: עיתונאים זרים נוהגים להיפגש בביקוריהם בישראל עם כתבים ישראליים. הכתבים הזרים מפארים במאמרים שהם כותבים את הכתבים ישראליים, שמרגישים על האולימפוס כאשר התקשורת הזרה מצטטת אותם. מצד שני, הכתבים משתפים את עמיתיהם בסודות הידועים להם, כדי להרשים אותם.

לאחר דבריו של בורמן עצמו, אפשר להעריך כי מישהו בשב"כ כבר בדק עם מי הוא שוחח בטלפון בעת ביקורו בישראל לפני עשרה חודשים ועם מי נפגש. השב"כ לא ממש בוחל בחיטוט בפלטי שיחות טלפון של עיתונאים, ובטח אינו מהסס במקרה של כתבים זרים שאין להם שום מעמד עיתונאי פורמאלי בישראל. יש להניח כי ה"מקור" של בורמן ייוודע לשב"כ מהר מאוד, אם הוא אינו ידוע כבר. אם מדובר בעיתונאי, סביר להניח שלא יינקטו נגדו הליכים אבל הוא ייחשב כמישהו שגורמי ביטחון יוזהרו במיוחד במגעים אתו - להבא.

כישלון המוסד

בפרשת בן זיגייר יש שני גופים נכשלו באופן ברור: המוסד ושירות בתי הסוהר. השירות כשל כישלון בלתי נסלח בשמירה על חייו של אסיר שהוחזק בתא הכי מאובטח שמדינה. שם, שום אסיר לא היה אמור להתאבד, תחת השגחה צמודה של ארבע מצלמות. הכישלון של המוסד רק התחיל בגיוסו ובהפעלתו של זיגייר, הוא נמשך ביתר שאת גם השבוע. ההתנהלות של הארגון במהלך השבוע האחרון צריכה להילמד בבתי ספר לתקשורת ברחבי העולם, כדוגמא - איך לא מנהלים משבר תקשורתי בעידן של ריבוי ערוצי מדיה און-ליין.

האזעקה שאירוע תקשורתי חמור, שמסכן את הסוד הכמוס, ניתנה כבר בשבוע שעבר, כאשר החלו לעלות שידורי הפרומואים לתחקיר שעמד להיות משודר בטלוויזיה האוסטרלית. למרות שראשי המוסד היו מודעים לפרומו, הם ניסו לשמר את הסוד הגדול בישראל. מסיבה זו, הצו לאיסור פרסום, והצו שאוסר לפרסם שיש צו, נשארו בתוקפם בארץ עד ליום רביעי השבוע. במידה רבה, המוסד טעה באותה טעות של השב"כ, כאשר ניסה למנוע באמצעות צו איסור פרסום כל פרסום בישראל על פרשת ענת קם, זמן רב אחרי שהפרשה כבר התפרסמה במלואה ממילא בכלי תקשורת בעולם.

שיא האבסורד היה ביום שלישי: בכלי תקשורת בישראל עלו סוף סוף ידיעות קצרות על התחקיר שעומד להתפרסם באוסטרליה. סביר להניח כי אילו המוסד והצנזורה לא היו מתערבים, הפרסום באוסטרליה היה מעורר הדים פה ושם, אבל לא היה הופך לנושא הכי בוער בתקשורת העולמית לקראת סוף השבוע הזה. מי ש(כרגיל) ליבו את הפרסום היו דווקא השירותים השיראליים שניסו למנוע אותו בצורה לא חכמה (למען הדיוק, נציין כי מדובר באנדרסטייטמנט).

כך קרה שדקות ספורות אחרי שידיעה על התחקיר עלתה באתר "וואלה", היא הוסרה ממנו בהוראת הצנזורה. אתר עיתון "הארץ" העלה הידיעה על השידור באוסטרליה גם כן, וסירב להוראה להסיר אותה. מה שלא ידוע זה שהצנזורה המליצה באותו יום למוסד לוותר על הצו לאיסור פרסום, ובטח על הצו אודות הצו, לנוכח מה שעומד להתפרסם באוסטרליה.

ההמלצה הייתה להתיר לפרסום בישראל כל מה שמתפרסם באוסטרליה. במוסד סירבו, וראש המוסד אף זימן לשיחה ב"גבעה" (הכינוי המקובל למטה המוסד במרכז הארץ) עורכי עיתונים מובילים. הסוף ידוע: הסכר נפרץ בסופו של דבר בשיטפון אדיר שרק הועצם על ידי ההתנהלות הישראלית התקשורתית האנאכרוניסטית. את הנזק האמיתי לביטחון המדיה עקב הפרסומים רק תמיר פרדו ואנשיו יכולים להעריך. לפי התנהלותם, אפשר להעריך כי הוא אינו קטן.

בדיעבד, התנהלות חברי הכנסת שניצלו את חסינותם הפרלמנטרית והביאו לפרסומים הראשונים בארץ, תישאר שנויה במחלוקת: הערכים הדמוקרטיים שעליהם הגנו הם נעלים, מצד שני כשהחליטו לפוצץ את הפרשה לא היו להם שום כלים להעריך מה עומד בצד השני של כפות המאזניים. לידיעת ח"כ זהבה גלאון, בארה"ב, מופת הדמוקרטיה, הקנאות לסודות המדינה היא הרבה יותר גדולה מאשר בישראל- עיתונאית מוערכת שרק חשפה שם של סוכנת CIA נשלחה לבכלא; על המרגל הישראלי יונתן פולארד אף אחד אינו מרחם גם אחרי 28 שנים בכלא; וזה עוד לפני שדיברנו על הכלא בגוואנטנמו שאליו הועלמו אנשים ללא זכויות עציר אחרי מתקפת הטרור בספטמבר 2001.

ועוד הערה בשולי פרשת "האסיר איקס": הפרשה אינה מסכנת את יחסי ישראל – אוטסרליה. בין שיורתי מודיעין מערביים, שארגוני הביון של ישראל ואוסטרליה וישראל נמנים עליהם, קיים שיתוף פעולה הדוק ואין התחסדויות. יש אויב מרכזי אחד: איראן, שצחקה השבוע צחוק מתגלגל בדרך לפצצה הגרעינית שלה.

איראנים בקוריאה הצפונית 

ומדוע זה היה שבוע גורלי בתולדות פרויקט הגרעין האיראני? משום שאיראן הרבה יותר ממעורבת בניסוי הגרעיני שהתרחש השבוע על אדמת קוריאה הצפונית, והורגש כרעידת אדמה קלה. במערב לא הופתעו מהניסוי: גורמי הערכה מערביים צפו כבר מראש כי איראן תיקח בו חלק. ולא סתם חלק: מדענים איראניים היו באזור הניסוי. איראן לא רק תומכת כלכלית בקוריאה הצפונית, היא גם שותפה מלאה בפרויקט הגרעין שלה. לשתיהן יעד משותף – לא רק להגיע לפצצה, אלא גם להרכיב את הפצצות על טילים ארוכי טווח שיאיימו לטווחים של אלפי קילומטרים, ולא רק על ישראל.

וכמו שהדברים נראים השבוע, הסנקציות אינן מועילות, ושתי המדינות יגיעו אל המטרה.

פצצה בתל אביב

אפרופו הפצצה האיראנית המתקרבת, להלן נתון מעניין: בניגוד להצהרות הרשמיות של ישראל, שהיא אינה נערכת כלל לאפשרות של איום גרעיני על ישראל, בפיקוד העורף וברשויות מוסמכות בהחלט חושבים על היום שבו תהיה לאיראן פצצה. זה לא שנעשים צעדים מעשיים כדי לבנות בישראל מקלטים גרעיניים (יהיו רק כמה מקלטים כאלה, ולא לכלל האוכלוסיה) – אבל משמעויות של פצצה בישראל כבר ידועות פחות או יותר, ונבחנות.

הדברים הבאים לא נועדו להפחיד, אבל אפקט של פצצת גרעין תלוי במידה רבה בצפיפות האזור של הפיצוץ. ההערכה המקובלת גם במערכת הביטחון היא שפצצת גרעין בתל אביב תגרום ל-6000 הרוגים, חס וחלילה. בירושלים הצפופה פחות – 1000, ובחיפה- 5000. בבני ברק מספר ההרוגים עלול להגיע לעשרות אלפים.

מקור הנתונים: הארגון האקדמי הישראלי AFNA ששם לעצמו מטרה להעלות למועדות את הצורך להתכונן כנגד איום הגרעין האיראני.

בינתיים בארה"ב 

בינתיים, בארה"ב, שר הביטחון אהוד ברק רושם עוד נסיעה במסגרת מסע עולמי נרחב לקראת סיום תפקידו. הפעם, החיסור מוצדק: בארה"ב יש שר הגנה חדש, צ'אק הייגל, ולקראת פרישת ברק התעורר צורך להעלות על הכתב שורה של הבנות שהושגו בינו ובין שר ההגנה הקודם, ליאון פאנטה.

בין פאנטה וברק היו יחסי אמון הדוקים במיוחד. חלק מההבנות שמושגות בשיחות בין שרי ביטחון נוגעות למאות מיליוני דולרים (כמו למשל לגבי הבטחות שניתנו לגבי מימון אמריקאי של סוללות "כיפת ברזל" עתידיות) וחלק גם לנושאים הרגישים ביותר כמו סוגיית התקיפה באיראן (ישראל אינה יכולה להתחייב שלא לתקוף באיראן על דעת עצמה, מצד שני לא יעלה על הדעת שלא יהיה תיאום כלשהו במקרה של תקיפה ישראלית, ולהיפך).

היוזמה להעלאת ההבנות על הכתב הייתה של האמריקאים. ההבנות יועברו בעוד חודש–חודשיים כמסמך מסווג ביותר לשר הביטחון הבא.

ולגבי השאלה מי יהיה שר הביטחון הבא, נראה היה השבוע כי מספר המועמדים למשרה הנחשקת דווקא הולך וגדל ככל שהזמן חולף, ותמונת הקואליציה העתידית לא מתבהרת.

אז הנה תמונת מצב עדכנית: בליכוד ביתנו נחשבים כמועמדים אפשריים חברי הכנסת יאיר שמיר (טייס ויו"ר התעשייה האווירית לשעבר), משה יעלון (רמטכ"ל לשעבר), צחי הנגבי ויובל שטייניץ (ראשי ועדת חוץ וביטחון לשעבר), סילבן שלום (סגן שר ביטחון וחבר קבינט ביטחוני במשך 11 שנים במצטבר), וכאן המקום להתנצל אם נשכח מישהו.

מפלגת "יש עתיד" של יאיר לפיד יכולה לדרוש את התפקיד ליעקב פרי או עבור מועמד אחר מטעמה, וגם הסיכויים של שאול מופז לזכות בפרס אינם רעים, במיוחד אם נתניהו יסתפק בקואליציה דקיקה ושבירה, שבה שני המנדטים של קדימה יהיו משמעותיים יותר.

רוב הסיכויים הם, שגם בנימין נתניהו אינו יודע בנקודת הזמן הזו מי עומד להיות שר הביטחון הבא שלו.

***

המאמר מתפרסם גם במוסף "סופשבוע" של מעריב

תמונות:

תמונת הפספורט של בן זיגייר (צילום מסך מרשת ABC)

הפיצוץ הגרעיני התת-קרקעי בקוריאה הצפונית (צילום:AP)

ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון אהוד ברק והרמטכ"ל בני גנץ (צילום:AP)

You might be interested also

M1117 armored vehicles in Kosovo. Photo: U.S. Embassy Pristina

US donates M1117 armored vehicles to Kosovo's Army

According to the defense minister of Kosovo, it was not the last delivery of the vehicles. The Southeastern European country reportedly intends to purchase weapons from the U.S. under the American military sales program